הבוורלי של הריאליטי

הדבר הזה מטשטש אותי בטירוף ונעלם. לאן שאני לא הולכת, לאיפה שאני לא מנסה לברוח, כמה שאני לא מייללת – זה חוזר. זה בא לי, כמו מלכת יופי שפעילה בתהליך למען השגת השלום ומונעת, באמת מונעת, את הרעב בעולם – גם זה לא נשאר חייב. זה תוקף אותי תמידית, דורש בלהט את זכות השיבה. לפעמים אני אפילו שומעת קולות. גם כשאני מתלהמת, גם כשאני בועטת באוויר, גם כשאני פועה בקול ללא קול “דיי” ומזריקה הרבה (אבל הרבה) דיאט קולה – זה בא ותוקף אותי שוב. אני רדופה. לפעמים אני מתעוררת בלילה באימה ויוצרת פקק רוורסואלי בהכרה, כשאני מסננת “איך זה”. לפעמים אני נאנקת בלי משים, כמעט תמיד אני מהרהרת בזה בתת-הכרה. כמו פרק רע של אקס פיילס, התיק הלא פתור הזה כמעט תמיד נשאר באפלה. משוואה עם נעלם, קוראים לזה, והלוואי שהנעלם היה אני. הטלנובליזציה. הטלנובליזציה היא המחלה הקיומית של אלפיים ושתיים. אם זה לא היה מדבק, זה היה פסוריאזיס. היא עוקצת את העור, מנפחת את כל הנקבוביות, אתה לא מזהה את עצמך. בכל מקום – הטלנובלה. זה שולט פה, השם יקום דמי עכשיו. ואני, הנני מסרבת (נאנקת) מסרבת להיות קורבן.

כוסית שצומחת

הכל התחיל בבוקר לח של חודש יוני, כיתה ז’ ראשונה, שלוש דקות לאחר יציאתה המענטזת של המורה המדהימה (בימים אלו כל אחת עם ליפסטיק נחשבה לרול מודל) מן הכיתה. כל הפרחות הצייצניות, שלימים יהפכו לכוסיות חסרות מודעות, התקבצו כולן מול שולחנו של ע’, מלך הכיתה הבלתי מעורער, היכו אותו ב’זנב הסוס’ (הניואנס התקופתי והשערורייתי של קוקו גבוה) שלהן, וצייצו אחת אל השניה בקולות של כלבות לפני סירוס: “זה בול כמו שברוק עשתה לרידג’ עם הביקיני!”.
אני, כבחורה מודרנית בעולם של ‘מלרוז’ ו’אנטונלה’, בתור אחת מהשטוחות עם הלק בכל צבעי הקשת, סלאש עומק הגותי שהעמיק את תפישתי המוחשית של המציאות שיצרו שם – רק גיחכתי תוך כדי בכל החביבות של ציקלון בי, והשתדלתי חזק לעשות קולות של מבינה. וזה כאב, אבל הפנמתי. והתנחמתי במחשבה שאני עושה זאת מצוין.
עד שלפתע פנתה אלי ר’, שלרבות הימים תהפוך לכונפת-פוקסיה ואושיה בית-ספרית פואטית בזכות עצמה (היא הייתה הראשונה שהתנסתה בכל שלבי הנשיקה), שכנראה הרגישה שאינני קולנית כהרגלי (הזונה) והחליטה לדגמן מצווה, כששאלה: “ואת, מה א-ת חושבת?”
אה, סליחה? אני? מה אני חושבת?! איך אפשר לומר ‘לחשוב’ ו’טלנובלה’ באותו המשפט מבלי להתבלבל? פצחתי ברב שיח אבסטרקטי אדיר-ממדים בהשתתפותי וניצוחי הבלעדית. אם היא הייתה שואלת אותי את זה היום, בלי להתבלבל הייתי זורקת, “תמותי. והלוואי שיצלבו אותך כאילו אין מחר בעוד יום. ושלא תזדייני בחיים, גם. ושתתפוררי הרבה לפני הקבר. וצלוליטיס! המון!”. אבל הרפרטואר הג’ורתי שלי בזמנו לא היה מפותח דיו, ואני, בחורה עדינה, מוסרית, חובבת טבע ואוהבת אמיתית של הבריות והזולת, רק גמגמתי בשבריריות מעצבנת, “אני..? הממ, אני לא רואה.” ובאותה השניה יצרתי טרנד נוסף בקרב הילדות הפרחות הקטנות עם החזיות בלי הברזלים. “אינטלמגנטיות”, קראנו אותו, ובאותו היום גם הפכתי למלכת השכבה.

כוסית מתפתחת

לאחר שלוש שנים בהיותי ילדה עם אקנה בכיתה יוד, שמשתדלת לדבר בקול סקסי ועמוק אבל מדי פעם מתפלקות לה אוקטבות לא אפשריות, החלטתי שאני כבר מספיק בוגרת להרחיב את אופקיי. בכל המישורים. המורה אמרה שחשוב לראות חדשות, המנהל לעט על איכותה של האקטואליה, ופה ושם גם תפסתי את האידיוט התורן שהעיק עם טירוניה על ‘המצב’, ועשה לכולנו אלרגיה לויצטום לכל החיים. המצב היה, איך אמרו אז? “קולי”. ואנחנו היינו הכי מאאממות בכיתה.
אי לכך ובהתאם לזאת, הודעתי לחברותיי המקסימות שישכחו את המניפסט מתקופת העממי, כי עכשיו עברנו לבל, ועם המעבר זה אך מתבקש שנהפוך לכוסיות מן המניין, ולא נשאר פרימיטיביות ולא מעודכנות. הגפתי את התריסים, נעלתי את הדלת, בדקתי שאף אחד לא מרגל את עצמו אחריי לדעת, והתיישבתי לראות ”צעירים חסרי מנוח”. פשוט כי זה היה הכי זמין ולא באמת חשבתם שאני אתכונן לזה מראש.
בשניות הראשונות הסתכלתי במסך בבעתה. בשניות שלאחר מכן רק בהיתי והרגשתי מיותרת ביקום. חיש קל מצאתי את עצמי משותקת, כדרכם של אנשים הנואשים לצדק בעולם. כעבור שש וחצי דקות החלטתי שדי לי – כיביתי את הטלוויזיה בברוטליות וטלפנתי לס’, חברתי המקסימה, כדי להודיע לה שיש גבול למה שאני מוכנה להקריב בחיי, וכנראה שהאידיאוגרמה הלא שלמה הזו תישאר לעולם בלתי פתורה. לא הספקתי להגיע לאפילוג, כי בקינה הראשונה היא התייאשה וניתקה לי. בפרצוף. אחרי זה הבנתי שהטלנובליזם דקטטר לשורותיו גם אותה.
למחרת בביה”ס, ובימים שאחר-כך, שום דבר לא הקל עלי את הסבל התהומי ששרה עלי, כשגיליתי שעוד ועוד, מהטובות וההגונות שבחברותיי, התמכרו לטלנובלות. לטלנובלות מסוגים שונים ומשונים. מצאתי את עצמי יושבת עמן בהפסקות ומסניפה דמעה, בעוד הן מתקרנפות על ‘חוליו’ ועל ‘מילי’ ומדקה לדקה, משניה לשניה, אט אט הולכות ומאבדות יותר ויותר קשר מינימלי עם המציאות. ולא היה ביכולתי דבר וחצי דבר, שיוכל למנוע את המצב הטראגי הזה. חשתי יגון עמוק וצער רב, הנמכתי את הקול בשתי אוקטבות והרהרתי במצב בתוגה. וכן, זו שואה.

כוסית מהתחת

מאז אותם ימים סהרוריים בשלהי כיתה י’, הוביל אותי היקום לנסות ולגלות את פלאי הטלנובלה בכל דקה פנויה בחיי: לא עבר יום מבלי שניסיתי להתעדכן, מבלי שניסיתי לחקור, מבלי ששאפתי להיות המאסטר לענייני חוליו דה פאלמה אוף סוקה סניוריטה, מבלי שחשקתי להיות מעורה בנבכי נפשה של הטלנובלה המודרנית, אלת הסרטים הנוגים, אימת החזון הנסתר, ומלוא המשמעות הקיומית של העולם. לא עבר יום.
גם כשהקפדתי להתעדכן, לפחות במדורי הרכילות ובכותרות של עיתונים לגרביים ותחתונים כמו ”לאישה” (הפחד גורם לכן לעשות מעשים הזויים שלא תכירו בהם בעתיד), עדיין לא הצלחתי לעבור את רף הקבלה לבוורלי של הריאליטי. נותרתי אילמת אל מול האפוקליפסה ההווייתית הזו, לא יכולתי ליצור מגע עם הסביבה. כל ניסיונותיי לאינטרקציה כשלו. הגעתי למצב בו נותקתי לגמרי מהזהות שלי, מייעודי על פני תבל – ושקלתי להחרים את כל הפוש-אפ שלי כאות לאבל ולהזדהות עם המצב. שקלתי גם לפנות לאמנסטי ולנסות לפעול שם – אבל אז תפסתי את עצמי, כיווצתי את עיני בתוכחה, והודעתי לאומה שזה חייב להיפסק.
הכרזתי על צום טלנובלות המוני. אותו הגיתי, עליו המלצתי, ואותו מימשתי. לבד.

כוסית שגונחת

מאז חלפו להם הימים. ציציי עודם זקורים הם, ושערי המתבדר ברוח הפך בוקר אחד לבלונד. לממש את הייעוד לא מימשתי, ולהצדיק את קיומי לא הצלחתי גם. אבל אני בהחלט יכולה להודיע לאומה, בלי מסכות, בלי תככים, בלי ציקצוקים בשפה ובלי הרבה כבוד גם – שאני פה בשביל לבכות. אני גם לא מתביישת להודות בכך שבתקופות חשוכות בחיי הוקפתי בבנות שיגדלו להעריץ את נטליה אוריירו, ולהזיז את השעון לשעון חורף בחצות על הדקה. מעז יצא מתוק, ואם לא הייתי עוברת את שעברתי, היו סמוכים ובטוחים שלא הייתי מיידעת את כולם שדרך הייסורים והתלאות שעברתי לא הייתה לחינם. ואני פה עכשיו בשביל לצרוח, בשביל לזעוק, בשביל ליילל ובעיקר בשביל להתריע. יש לי זהות, ויש לי אמונה, ויש בי אהבה (וחמלה ושוויון והשלישי) והיא תנצח. ואני לא מחפשת הכרת תודה.
נשגב מבינתי, להבין מה יש בטלנובליזם בכדי לסחוף אחריו יצירות אמיתיות של הבריאה. אני משערת שזה מסוג הדברים שכנראה, לא אדע לעולם. “כי זו בריחה” – ישחררו המומחים רפליקות קבועות. “כי אלו החיים” – ידגמנו לי תבונה נשים שהולכות עם ורוד. ואני, בודדה בקוסמוס, סותמת. גולשת על גל יוקד של עצבים – אך עדיין כולי אחוזת תקווה בחמוקיי, ממאנת להכיר בעוצמה הרב של המהפכה.

כוסית נמרחת

יכול להיות שזו רק סטינגה. הנה, אמרתי את זה. כל התיפיפות הנפש הזו לא באה סתם, זו הכל סתם סטינגה. נשים לא באמת אוהבות כל כך טלנובלות. נכון? ולא כל עקרות הבית יושבות כל היום ועושות לעצמן נעים מול פרננדו, בשעה שהן מהגגות על אופייה חסר הפשרות של קריסטל. זרם הטלנובליזם טרם נהיה כל כך מפותח. מדובר במיעוט, חופשי מיעוט. הנשים שאוהבות טלנובלות, בדרך כלל מתישהו תופסות את עצמן ופולטות בספרדית רהוטה את מה ששאלתי מזמן: “פורקה?” ואלו שלא – הופכות לסטייליסטיות, או לדוגנילובלות, שהן, למתקשים, דוגמניות שמדגמנות דרמה בטלנובלות תוצרת עצמית, וכמעט תמיד מורחות חיוך על הליפסטיק ומדקלמות מהמוניטור למצלמה, “טלנובלות? אני לא רואה”. אבל כל אחת מהאפשרויות, במילא משתייכת לכאלו שנשים שמכבדות את עצמן מעדיפות לא להחשיב. אז מה זה משנה. הדחקה, בנות, הדחקה. זה כמעט כמו להגיד כל מילה שניה “כוסית”.


ויוה לנצח

תגובות

  1. גבירת הטירה

    סנופקין, תבוא מהר, מפחיד פה לבד בחושך 🙁

    • אני קורא ולא מאמין מה זה השיעמום הזה ?
      זו הכתבה הכי לא רצינית שקראתי באתר זה
      אפילו הפחדת את גברת הטירה וזה מוגזם
      להבא כתבות מפולפלות ומעניינות בלבד בבקשה

    • אלמוני

      אנשים כאן כותבים ממש הרבה ואתה לא מבין לעזאזל למה?
      או כמו שכבר הגדירו את זה חכמים ממני, מה זה החרטה הזה?

    • סנופקין

      עכשיו זה סנופקין תבוא מהר®
      לא שמעתי אותך קוראת לי ככה כשירד עלי המבול כל הלילה¬ ליד עמוד החשמל®

    • דניזין

      לורית, ביקרתי באתר שלך ויש לציין שלפחות אינך כותבת על טלנובלות. מצד שני את כותבת על הרבה נושאים, לא כולם קשורים דווקא לאהבה, ובחלק מהמאמרים את גולשת יותר מדי לתחום הסקס.
      ונחזור למטרה שלשמה התכנסנו: המאמר על הטלנובלות (זה היה זה, לא? כי זה לא ממש ברור) הוא מעין כאוס של מילים, בלגן שמזכיר ציור מופשט שלא מבינים בו כלום אבל קוראים לו “אמנות”. עד כדי כך!

      • ליטל בית-יוסף

        כילדה משעממת ולא רצינית שכותבת כתבות מגוחכות בבננות, שבהגות נראות סתם זוועה אבל בפועל ממש מפחידות – אשמח לקבל עוד הצעות נדיבות להפליא, אודות דרכי התמודדות עם אישיותי המרתיעה. אתה מבין, ממש עכשיו נפסק לי המנוי לפסיכיאטר, ואני בהחלט חוששת לגורל האנושות ללא הטיפול החזק. תודה.

        בכל מקרה, הנושא הכללי אכן היה טלנובלות. מצחיק שאני מסבירה את זה, כי ממש למטה התבקשתי להסביר כמה מילים בלועזית, ומייד אחרי (אם קלטתי את הלך הרוח הכללי פה) אני אאלץ לתקן את מה שתבינו שאמרתי, גם אם הוא לגמרי הפוך. נחמד מצדך, דניזין, להשוות את הטור (קראת נכון. טור קטן ולא מזיק, ולא יצירת מופת חוצבת לבבות ומעבירת רטטים) שלי ליצירה אקספרסיוניסטית מופשטת ורבת רבדים, שאיננה מובנת מסיבותיו הפסיכופאתיות של האמן בלבד. זה מחמיא לי מאוד, ויותר מכל מתקשר לי עם הסוריאליזם הטבעי הגלום בטלנובלה בשל היא טלנובלה. והופ, תראה איך סגרנו מעגל (ואפילו יצאתי דאלי). קיבלתי את הביקורת שלך, אם כי אני עדיין חושבת שמרירות שאין לה כל קשר אלי, היא שגרמה לאנשים מעל להתנפל עלי ככה, אבל אני מסרבת להמשיך את הדיון הזה.

        ולכל שאר המלעיזים – שלא תחשבו שאני לא לוקחת את כל מה שיש לכם להגיד ברצינות (טוב, חלקכם), כי אני בהחלט כן. את כל מה שיש לכם להגיד. אני בסה”כ מבקשת שלא תטיחו האשמות סתם, אלא תחשבו על זה קצת, תגבשו ותאנטרו. ולחשוב זה תמיד טוב.

      • דנידין

        ברצוני להודיע שאין כל קרבה משפחתית ביני לבין דניזין.

  2. פרודנס

    את מ-זה שנונה, באמת, מרוב שנינויות לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך, או יותר נכון, אני חושבת שאני ירדתי לסוף דעתך, ונמוך כאן מאוד.
    התעייפתי, ולא רק מהרקע הצהוב המזעזע של המאמר, אלא מהטרחניות והאינסופיות של המאמר הזה…שבחייאת ראבאק. מה את רוצה להגיד?
    כמו שאמרתי, כנראה שאת שנונה, אי אפשר להתחמק מזה, ואת כנראה גם שנונה בחייך האמיתיים אבל מותק – שימי קצת פרופורציות כשאת כותבת כי זה פשוט הופך לגיבוב של מילים מגניבות וצירופים עלאק ספרותיים עם ניחוח של ביב בשינקין.
    מה רצית להגיד פה בעצם? למה ממאמר אחד קטן ופשוט בנושא פעוט כמו טלנובלה, יצא דבר סבוך שהקפיץ לי את האישונים עשרות פעמים?
    למה? למה לעשות כל כך הרבה fuss סביב עניין פשוט שרצית להביע עליו דיעה?
    למה לצאת מגדרך כדי שידעו שאת אינטילגנטית שגם יודעת להצחיק?
    מישהו פעם אמר לי:
    You want it bed, you get it bed
    וזה בדיוק מה שקרה לך, וחבל.

    • ליטל בית-יוסף

      באמת, בואי. כי הייתי מאמינה לך יותר אם את, כמי שמתיימרת להיות בחורה אליטיסטית שפתאום, בטעות, נקלעה למלכודת אימתנית שמובילה היישר לג’ורה (קרי: נורא נורא למטה), היית משייכת את הקפצת האישונים הבלתי נלאית שלך למילים לא מובנות, לז’רגון לא קל או לעולם פנימי (עד כמה שבטלנובלות יש פנימיות) אחר, ולא למשהו שאת מיטיבה לתרץ כ”ניחוח של ביב בשינקין”.

      הייתי גם מתחבטת באותה השאלה שהצבת לדיון ממש עתה (דומני שהייתה “מה בעצם את רוצה?”), אלמלא היית שוכחת דבר פעוט אחד, שפשוט עשה לך פלונטר לוגי בהגדרה, והוביל לסילון של תגובות שרשרת מסועפות שלמעשה מתייחסות לאותו הנושא בלבד: מהו טור?

      את מבינה, טור אישי, מטבעו, הוא – איך לומר – אישי. ככזה, הוא מצויד בכל המרכיבים שיכולים להפוך נושא משמים כמו הטלנובלה (ועל זה אין ויכוח) לאובר-משמים, אצל האחד, או לראוי, אצל האחר. את לא חייבת לאהוב את סגנון הכתיבה שלי, את לא חייבת לקבל את “גיבוב מלותיי המגניבות-עאלק” בהבנה ואו חיבה. ואת יודעת מה? זה אפילו יהיה בסדר. ואני אבין ואקשיב ואקרא, ואנסה לגמור עד הסוף (פשוט כי ככה חונכתי).

      אבל שוב, כשאת מתרצת את שאט הנפש שנגרמת לך מכתיבתי (וזכותך) בנימוק לפיו אני יוצאת מגידרי בכדי להוכיח משהו, זה קצת מוריד מכל הערך המוסף הזה, שתפסת עליו טרמפ בכל התגובה האחרונה. לא בהוכחות עסקתי, כי אם בקצת (טוב, הרבה) מלל, ונושא ברומו של רימל, מקסימום.

      • גבירת הטירה

        היית כותבת את הטור שלך בשפה שבה נכתבה התגובה שלעיל (כלומר, בעברית רהוטה ולא מתחכמת, בלי חידושים לשוניים בארוקיים), היו נחסכות ממני דפיקות לב רבות. אז אולי גם היה נחמד לקרוא.

        וגם כאן, זו רק אני. ובגלל ששאלו פה למה.

        • הכלבה המעשנת

          בגלל אנשים כמוך (ועוד כמה שהגיבו כאן) תכנית הלימודים במשרד החינוך נראית כפי שהיא נראית. חבל.

          • גבירת הטירה

            אבל קוקר ספאנייל מקסימום. ואין לי כוח להתנצח, או.קיי?

            בזמנו, אגב, קיבלתי 75 בבגרות בחיבור ונורא נעלבתי. דווקא בחרתי בנושא חופשי (“להיות לבד, להיות בודד” – מחזור 80′ או 81′), כתבתי בזרם התודעה, וחשבתי שהבוחנים לא יודעים מה זה כתיבה אישית פורצת גבולות. והכי גרוע, לא נתנו הערות בונות. סתם פלט מחשב.

            שנתיים אחרי זה כתבתי עוד משהו מתחכם ושלחתי ליהונתן גפן, והיה מקסים מצידו לענות חזרה: “תמשיכי לכתוב” (שזה משהו כמו “אולי תשתפרי פעם”).

            היום אני אומרת: בת 18 שלא כותבת בכלל, שאלוהים ירחם עליה, ובת 18 שכותבת כל הזמן, שתצא לשחק בחוץ. אבל זה כבר לא קשור לא לליטל ולא למשרד החינוך. רק לאנשים כמוני (איפה, איפה? אה, שם. מגעילות).

    • אבשלום קור

      you want it bed you get it bed?
      היינו, את רוצה את זה מיטה את מקבלת את זה מיטה?

      מגניב…

  3. בטי המכוערת

    מאמר ענק. צחקתי מלאן.

    ועכשיו, בינינו, איך יש על בטי? הא?

  4. ג'וזפין

    מה את רוצה ממני?
    לא ראיתי טלנובלה
    יש לי חברות שרואות
    משעמם הכל רצח, גם הטלנובלה
    וגם גיבוב הסיפור האוטוביוגרפי המפוברק
    את לא רוצה? – אל תראי
    ותעשי טובה תהיי בשקט!

    • הלא-מקובלת בחברה

      לא חייבים לזעוק ולהטיח בפני כותבת המאמר: אמאלה!
      לא חייבים לומר בגסות שתשתוק כבר
      לא חייבים לצעוק כדי שישמעו

      אני בטוחה שגם לכותבת המאמר יש רגשות, אני בטוחה שהיא יכלה לכתוב טוב יותר

      אני בטוחה שיכלתם להגיב גם בלי לצרוח שכתבתה מריחה ממיימי הביבים של שינקין

      ועוד לא קראתי את כל התגובות!!!!

    • הלא-מקובלת בחברה

      לא חייבים לזעוק ולהטיח בפני כותבת המאמר: אמאלה!
      לא חייבים לומר בגסות שתשתוק כבר
      לא חייבים לצעוק כדי שישמעו

      אני בטוחה שגם לכותבת המאמר יש רגשות, אני בטוחה שהיא יכלה לכתוב טוב יותר

      אני בטוחה שיכלתם להגיב גם בלי לצרוח שכתבתה מריחה ממיימי הביבים של שינקין

      ועוד לא קראתי את כל התגובות!!!!

  5. העקרב הראשי

    לאחר כתיבת המאמר, יש להניח אותו. כעבור יום או יומיים קוראים את המאמר שוב ומוציאים את העשבים השוטים.
    כנראה לא עשית את זה.

  6. ליאור

    ואם אפשר בעברית.
    וזה, אגב, ייצא מאמר קצר מאד:
    “אני לא אוהבת טלנובלות” – כותרת.

    “ראה כותרת” – גוף המאמר.

  7. אריאלה רביב

    ראשית, אסגור מהר את סוגיית הטלנובלות – אני רואה בטי המכוערת. עם אימא שלי. שעת בונדינג. שנית, לחנות של הורי הגיעה לפני כמה ימים ילדונת תימניה, עם אימא תימניה ואח קטן תימני, ופצחה בשיחה עם אימא שלי בספרדית *מעולה* במבטא של פרחה קולומביאנית מן המניין. ואחר כך אומרים שטלנובלות זה פויה, הא!

    ובנוגע למאמר, ואללה, מרוב שנינויות ופסאודו שנינויות לא רואים מה בעצם העיקר פה.

    • אריאלה, לפחות כאן היו שנינויות. אם את מבינה למה אני מתכוונת.

      • אריאלה רביב

        לא, לא הבנתי למה את מתכוונת מאמי, רוצה להסביר לי?

        ודרך אגב, קצת תמוה בעיני שכל אלה שמהללים את הטור הזה עושים את זה בלי לציין כתובת אימייל, האם אני פרנואידית?

        אז שתדעו, הכי קל לפתוח כתובת בוואלה, עניין של שניות.

        • ליטל בית-יוסף

          דווקא את אמורה לדעת שלעורכת פה יש קצת סטנדרטים, והם אפילו לא כל כך נמוכים. אז קראת, לא אהבת, הבעת את דעתך הבלעדית וזכית לביקורת שלילית נוספת, שתצדד בתגובה הסוחפת שלך. החל מ”משעמם הכל רצח”, דרך “מאמר מרגיז וטיפשי”, וכלה ב”קופיפי למדי”, ואני מאמינה שהגרוע מכל עוד לפניי. קראת את כל זה, אריאלה, ועוד הצלחת לשמור על סולידריות מספקת שתחזיק אותך במקום, ולא תגרום לך להתפרץ כמו גנגסטרית מהכנופיות שאוהבות להתארח בריקי לייק של לפני שנתיים-שלוש.

          אבל אז, פתאום, גילית שמרצדות לך במסך גם כמה תגובות מפרגנות, אנושיות, של אנשים שאפילו אוהבים את המאמר, כי – אוי, כזה הוא העולם – בעל דעות שונות ומגוונות. וכשאחת מהן ביקרה, הפלא ופלא, גם אותך (בדיוק כשם שאת ביקרת אותי. ולא, אין לי בעיה עם זה) – חלה נקודת המפנה. הו אז צירפת את הכל לכדי מפגן מרשים בגודלו, של אחת, סתמית כזו, שנורא אוהבת לפרגן לעצמה בשמות בדויים, נורא אוהבת לאייש את כולם כבר בפסקה הראשונה, והקיק שלה בחיים זה לבקר אותך באופן אישי תחת שם בדוי לגמרי בלי סיבה.

          אז לא, לא ממש. שום דבר לא נגדך, אף אחד לא מנסה לעשות דווקא לך נורא באסה, ולא כל האנשים חולקים בינם לבין עצמם הפרעת זהות דיסוציאטיבית. אפילו לא אני. אז קרה שבין כל המלל הקוטל פתאום מצאנו משהו טוב, שעושה למישהי שהיא לא את קצת נחמד. זו סיבה להאשים אנשים שלא שוחחת עמם מעולם סתם? זו סיבה לשחרר הצהרות שכל קשר בינן לבין המציאות בחזקת נעלם? זו סיבה לחפור את הנושא עוד יותר לעומק, כאילו שלל התגובות פה לא עשו את שלהם כבר ממזמן?

          אני אסתכן בצירוף טון פדגוגי לדבריי, כשאוסיף גם שדווקא ממך, ככותבת שכתבה מספר בלתי מבוטל של מאמרים פה, ושחשופה לביקורות (גם שליליות) מן הסביבה – לא הייתי מצפה. כולה כמה תגובות חיוביות. אני לא מבינה מה כל כך מרתיח בזה.

        • פומלית

          כתובת בוואלה! כל הערסים בוואלה.

  8. ליאור

    אפילו בעזרת לקסיקון לועזי- עברי לא הבנתי מה את רוצה!!!!

  9. אמממ סתםש אלה בת כמה את?!?!
    אני בתיכון ואני בחיים שלי לא ראיתי שום טלנובלה… אוקיי וחוצמזה מאיזה שתיים או שלוש בנות שאני מכירה אף אחת לא מכורה לטלנבלות… אז אין לי מושג איך או מה היה התיכון שלך… אבל החיים כיום הם לא טלנובלות בתיכון… אנחנו מעדיפים ליצור משלנו…

  10. דפננה

    מאמר קופיפי למדי, נחמד שבסיפור על טלנובלות הזכרת שאת כוסית

    מה הקשר בכלל אשאל?

  11. סוף-סוף מהמר איכותי ומצחיק. ממזמן לא היה פה אחד כזה שכתוב עם כל כך הרבה שנינויות.
    ובכן, טלנובלות אף פעם לא היו התחום שלי, כנראה שבגלל שאני הקטע של הריאליות. לא, לא הגיוני שלברוק בת הכביכול 33 יהיה בן בן 22. ככה זה כשמתרגלים לראות סרטי תעודה מחתרתיים.
    אבל הניסיון הזה שלך, ככה לאור יום לצפות בצעירים חסרי משכל (או שזה משגל?) היה צפוי להיכשל. אחרי הכל, כמה פעמים אפשר לצפות בדיאלוגים האלה של חבורת הבלונדיניות? הכי אני אוהבת זה את ההתמקדות על הפרצוף. כי אם מסתכלים טוב טוב ובוחנים יפה יפה, רואים חצקונים טרום מחזוריים. מה שאפילו המייק אפ של ורסצ’ה לא מסתיר לאמריקאיות האלה.
    ובכל מקרה, אני חייבת לומר שבטי שולטת. גועלית, טרחנית, נמשכת, אבל שולטת.

    just kidding.

  12. אם המאמר היה רבע ממה שהוא באורכו, אולי הייתי טורחת לקרוא אותו עד הסוף, אבל חומד,הסבלנות שלי נגמרת מתישהו…
    אולי את שנונה, אולי מצחיקה, אולי צודקת, אני כבר לא אדע…
    ורק לסיום, גם אם לא ממש יהיה קשר לכתבה, אין ספק שטלנובלות הן לעקרות בית מיואשות שזקוקות לריגוש בחיים שהגברים בחייהן כבר לא טורחים לספק…
    חבל.

  13. יורנמוס

    ובכן
    מה יש לנו כאן
    סיפורה האישי ביותר של ליטל בית-יוסף, אל תלאות גיל ההתבגרות מההתחלה עד לרגע שהיא מבינה שהיא לא כמו כולם.
    הכתבה הזאת היא לא על טלנובלות – הכתבה באה להראות לנו את החברה ה”פטאתית” שבה אני חיים, “כולן” רוצות להיום בברלי בהתחלה, ובסוף “כולן” מסיימות את גיל ההתבגרות (ואולי יותר) באותה דרך – בברלי לעניים.
    בקיצור, יופי של כתבה, זוהי דעתי האישית ואני חייב לציין שתמיד צריך לחפש בין השורות ולא צריך לבקר בשביל לראות ולהראות, אלה בשביל ביקורת בונה, בעלת מטרה חיובית בלבד – עם כל הכבוד לציניות.
    כל הכבוד ליטל! כי בתכלס כלונו “בטי המכוערת” של ה”בברלי”

  14. מכיל הר נבו

    יופי לש כתבה . איטלגנטית וחכמה.

    כל הכבוד לכותבת.

  15. לא הייתי נסחפת ואומרת שיש כאן מחאה פוליטית-חברתית, לא נראה לי שתכלית המאמר היא לשנות את עולמינו האכזר, אין כאן איזו אמת פסיכולוגית-סוציאלית (ליאור, תנסה שוב את המילון – יש אנשים שמוצאים את הספר הזה די מועיל. אם רק יודעים איך להשתמש בו, כמובן) ולא נראה לי שזו הייתה כוונת המשוררת.

    מה שכן, יקיריי, אתם כנראה מעולם לא ידעתם הומור מהו, ואם תרשו לי – גם פרופורציות לא ממש. “המאמר”, אם תרשו לי, הוא אחד השנונים (כפי שכמה מכם הבחינו בחכמתם, אך לא השכילו להעריך) שקראתי בזמן האחרון. אין צורך לחפש כאן בין השורות, אומנות כתיבה יש כאן, שלא לדבר על הומור וסאטירה לרוב.

    הייתי שמחה להמשיך להטיף ולהרביץ בכם קצת תורה, אבל אני לא ממש רואה טעם. אולי אם תוכלו להסתכל על דברים בצורה קצת פחות ביקורתית עם טיפה רצון להינות מהם וקמצוץ של יכולת פירגון – החיים שלכם יהיו פחות מרירים.

    לילה טוב.

  16. ניסים ונפלאות

    ליטל, את בסדר את
    התחלה נפלאה, רצופה שנינויות ואחר כך הכל הקלקל לך, איכשהו
    אבל יש פוטנציאל ובענק, אז תמשיכי, תתאמני ותשובי אלינו בגדול
    ואל תשימי לב למה שאנשים רעים כותבים כאן

    במיוחד אריאלה אחרי המאמר המזעזע האחרון שלה

    • אריאלה רביב

      בואי אני אלמד אותך משהו על ביקורת, בייבי.

      כדי לבקר, בכל תחום, לא צריך לעשות את אותו דבר שמבקרים באופן מעשי. אני יכולה לבקר מוזיקה בלי לנגן, לבקר איכות של שולחן שאני רוכשת בלי להיות נגר ולבקר כתיבה בלי להיות כותבת, הקריטריון העיקרי הוא הבנה בתחום הספציפי, וטעם מסוים. בלי קשר לאיכות הטורים שאני כותבת, או העדרה, הזכות שלי להעביר ביקרות בעינה עומדת. גם אם לא הייתי כותבת מילה, עדיין שמורה לי הזכות לבקר טקסטים שאני קוראת.

      האם העובדה שהטקסט הזה לא מצא חן בעיני הופכת אותי לאדם רע? טוב לדעת.

      • I usualy don’t do this.. but read over your own response. You sure it’s a tone of a so called calm and realistic reviewer?

        hemm, hemm….

  17. טריניטי

    הזדהיתי עם כל מילה!
    הפסולת הטלוויזיונית הזו שנקראת “טלנובלות” מכלה כל חלקה טובה בעולמנו, ואין מושיע.
    קשה לי להבין איך אנשים מתחברים לסוריאליזם המופרע הזה של הבן-של-אחותי-הוא-בעצם-הכלב-של-השכן-שעבר-ניתוח-לשינוי-מין-והיום-הוא-סבתא-ואני-מאוהבת-בו…. לשמחתי רוב חברותיי חשות כמוני, אבל תראו לאן הולכת המדינה…..
    דווקא כשנדמה שאין יותר נמוך מזה, באה הטלנובלה הישראלית ושברה את כל השיאים!
    לוקחים איקונים תקשורתיים חסרי כשרון לחלוטין (רות גונזלס… חחח…… אפילו כשהיא סובבה את הגלגל זה נראה כמו הצגת סיום שנה בכיתה ג’) מארגנים תסריט מופרך ומטופש עם כמה שיותר פרקים, סצינות אהבה (??) למכביר (ראיתי את הנשיקה שתורג’מן הרביץ לשרון דוראני. נראה יותר כמו התעללות) והרי לכם מכונת רייטינג שתיצור משמעות חדשה למושג “סלבריטי”…

    גם אני עברתי את שלב “היפים והמוצצים”, אמא ואחותי עקבו כמה זמן, עד שנשברו. אני אפילו לא יכולתי לשבת חמש דקות מבלי לצווח בתסכול על הטלויזיה. לא מהתפלצנות או משו, תנו לי איזה סיטקום מפגר ואני מתחברת באינפוזיה, אבל לא זה, רק לא זה, רק לא שחקנים שניראים כאילו הגיעו מפס ייצור ואין להם זין, רק לא שחקניות שנאסר עליהן לצחוק כדי שהתפרים לא יתפקעו, רק לא את השורות האיומות האילה, את המשחק העלוב, את הצהרות האהבה שגורמות לך להקיא, את העלבון לאינטיליגנציה שלי.
    זוכרים ב”חברים” את הקטע של ג’ואי כשחקן אופרת סבון? ממש הרגשתי שהם עושים בשבילי את העבודה. שחקן חסר כשרון לחלוטין, סתם פנים יפות, אהבל גמור (אבל אני מתה עליו), הופך לאישיות טלויזיונית. זוכרים את הפרק עם ברוק שילדס המעריצה המטורפת? איך הם צודקים? הא?
    אולי ילדים לומדים לדבר ספרדית (אפשר גם לקחת קורסים) אבל בדרך הם לומדים איך לעשות מניפולציות מכוערות, איך לבגוד, לשקר, למעול באמון, לזיין את השכל ולהיות לא אמיתיים, ולהאמין שזו הדרך הנכונה.

    • ליטל בית-יוסף

      קחו ציצים בפופיק (אילנה אביטל), הוסיפו מבטא ערבי-רוסי-עילג-בלתי מזוהה (רות גונזלס), ביחשו בטיפה אחת של אליל בנות בקנה מידה עולמי (צביקה פיק), זרעו מעט סולידריות נשית (דן תורג’מן), צניעות בימתית (מירי בוהדנה) ומבט מרחבי-ממוקד-כאחד (ענת עצמון).

      נערו טוב טוב, בידקו כי המרקם עדיין דליל וללא ערך, ובטרם תשוו את עומק העיסה לעומק הריגשי של הטאפט בפאב-המחמד שלכם, נסו לקמבן כמה משערותיו המתכלות של האדון צ.פיק, ונגבו אתו באיטיות את כל הטריטוריה שסביב לעיסה (זאת בכדי שתוכלו לחוש איך כל כוחות הטבע נרתמים לעזור לכם ביצירה).

      עתה, מיזגו את המחית לצלחת קלקר מפוררת, הריחו את פאר היצירה – והרי לכם חגיגה קולינרית משובחת: לראות ולהקיא. זו גם אחלה דיאטה, אגב.

  18. קליופה

    עוזי ווייל השווה בזמנו בין מה שאופרות סבון עושות לנשים לבין מה שסרטי פורנו עושים לגברים, וחבל לי שאני לא מוצאת לינק.

    זאת ועוד, היה איזה מאמר קטן לאחרונה שאמר שכשגבר ואישה צופים בסרט פורנו, שניהם, לכאורה, מגורים מינית, אבל מבחינה נפשית הגבר מגורה הרבה יותר מהאישה. אם תקריני להם את אותו הסרט עשרות פעמים, הגבר באיזשהו שלב יהפוך אדיש, והאישה תתגרה מסרט לסרט. ההסבר הוא שאצל הגבר משחק התפקיד של בת זוג שונה בכל פעם, בזמן שהאישה נכנסת לסרט פסיכולוגית, מזדהה עם הדמויות, מדמיינת את עצמה בסיטואציה.

    אני מעולם לא הצלחתי לצפות בטלנובלה בלי להשתעמם. המקסימום שהגעתי היה בוורלי ומלרוז בעונותיהם הראשונות. אבל ברור לי שיש פה משהו, *זה לא סתם שנשים צופות כל כך הרבה. הן מתאמנות על סיטואציות רגשיות.*

    *כדי להבין את כל הזעם שזועק מהתגובות העוינות פה, צריך להכיר קצת את “בננות” ולדעת שרמת המאמרים פה מדרדרת מרגע לרגע*. גם כשנדמה שאי אפשר לרדת עוד, מופיע המאמר שמוכיח שהנה, כן אפשר. ואם הגענו כבר לשפל המדרגה מבחינת הרמה, יש לנו עוד שגיאות כתיב שטרם עשינו.
    *נראה לי שכשאת סופגת ביקורת על מה שכתבת, הרבה ממה שאת נאלצת לסחוב על גבך הוא תגובות מצטברות לכל המאמרים*. קיים כעס על רמת הכתבות, שיוצא בכל פעם מחדש על הכותבת המסכנה שלא מייצגת אף אחד פרט לעצמה.

    בזמנו מנגנון התגובות נועד לשם המשך הדיון בנושא, והיום כל מה שאפשר למצוא זה “היה כתוב בסדר אבל איפה הפואנטה”, ו”אהבתי ככה” או “אהבתי לא כל כך”. לא לקחת קשה מדי. רוב מה שיצא פה בכלל לא קשור אליך. כנסי לתגובות למאמרים קודמים ותביני.

    • עוזי וייל היה בהעיר, בעד זה אי אפשר לפתוח את הלינק. אבל הא לך, אם פעם הם בכל זאת יחליטו, תוכלי לחזור:

      http://www2.iol.co.il/hair/tarbut/355434.stm

      (בחסות עמי, כאן:
      http://bananot.com/forum/read.php?f=1&i=46523&t=46523)

    • ליטל בית-יוסף

      כי אי אפשר בכלל להשוות את השאול שם, לזה שהיה בבוורלי בשעתה, או במלרוז מבציר שלהי הניינטיז. למעשה, אני בכלל לא בטוחה שסדרות הדגל של אדון ספלינג (שכבודו במקומו מונח, וזה הכל), נכנסות תחת הקטגוריה של ‘טלנובלות’. למיטב הבנתי, קיימת חלוקה ברורה מאוד בין ‘טלנובלות’ (עודף פאתוס) ל’אופרות-סבון’: הספרדיות הן לרוב הטלנובלות, ואופרות-הסבון הן הלהג השני במתרס. מה שאומר ש’היפים והאמיצים’, ‘ימי חיינו’, ו’כל ילדיי’ – אם ניצמד לעובדות, בכלל לא יכולות להיקרא טלנובלות. אם כי הן מתישות באותה המידה.

      את צודקת בדברייך. נשים בהחלט מנסות להזדהות עם הדמויות, ורק אני כבר מצאתי את עצמי חושבת כמו קארי, צורחת כמו ברידג’ט ואפילו מתניירטת כמו אלי מקביל (ולא תמצאי אותי מודה בזה יותר לעולם). אבל מהזדהות, ועד לאובססיביות כמעט-מטורפת, לסדרות בכיכובן של ארגנטינאיות אותנטיות ממוסחרות (ע”ע אוריירו ופרשיית ההתכסות האוונגרדית בדגל ישראל) – יש מרחק גדול.
      את זה אני לא מבינה. את התלות. את הצורך. את החסך האדיר שגורם להן לפעול באותה הצורה.

      את מבינה, יש לי, לעתים, קו אדום. וכשזה מגיע למצב כזה, הטוש העבה הזה מצייר לי אותו ממש על אין כניסה. ולכי תסבירי אחרי זה שאת זו ההיא השפויה.

      • ההבדל בין טלנובלות, לאופרות סבון של אחרי הצהריים, לאופרות סבון של ערב, הוא בז’אנר, ולא בשפה.
        מאחר שאני מומחה בסדר גודל של ראש סיכה, אני יכולה לתת רק כמה נקודות אבחנה, כמו, למשל, בטלנובלה מספר (עצום אבל) מוגבל של פרקים – בסביבות השלוש מאות, בדרך כלל, שבו עלילה אחת מרכזית – זוג שאמור למצוא עצמו ביחד, נתקל בבעיות ובמכשולים, ומצליח, בסופו של דבר, להתגבר עליהם. סוף. באופרת סבון, העלילה מתפתלת ומסתבכת – זה הסוג שיכול להמשיך לעד, משום שאין בו בעיה בודדת שדורשת פתרון, אלא בעיות שמתגלות בכל שלב, שינויים בכוון, זוגות מתפצלים, חוזרים, משתנים. אופרת סבון של אחר הצהריים, הסוג שמוקרן מדי יום (בדרך כלל, בהקרנה ראשונה, פעמיים, לטובת המכורים), כולל סיטואציות שמקבלות תשומת לב מכמה צדדים – היום הדיאלוג קורה, מחר הוא מתואר מנקודת ראותה של אחת הדמויות, מחרתיים מנקודת ראותה של אחרת. אופרת סבון של ערב עובדת בדיוק להיפך – על מנת להחזיק את הצופים הקבועים מספר ימים (או שבוע שלם), כמות ההתרחשויות בכל פרק אדירה.

        המאמר שלך באמת נוגע בתופעה חברתית – איך קורה, שמשהו שיש הסכמה כל כך גורפת לגביו, שהוא נמוך, אידיוטי, מיותר, הופך להתמכרות משמעותית לקהל לא קטן, או, אם להתיחס לדוגמא שאת נתת, איך קורה שלסיטי טאוור יש רייטינג כל כך גבוה.
        צורת ההסתכלות שלך נשמעת כמו מגננה – אני רוצה לדבר על זה, אבל תאמינו לי שבאמא שלי, לא ראיתי פרק מעולם. זאת צורת הסתכלות לגיטימית, כמובן, וגם מתנשאת, שטחית, ואי לכך, לא מאד מעניינת.
        מצד שני באה קליופה ואומרת, אם כבר יש פה תופעה, אולי מעניין לבדוק מה גורם לה. אולי אפשר להסתכל עליה בגובה העיניים ולחשוב, מי הם *באמת* האנשים (בעיקר נשים, אכן), שמכורים לז’אנרים האלה, ומה זה משרת אצלם. וזה, כמובן, הרבה יותר מעניין. אותי, לפחות.
        אני כבר לא זוכרת את המאמר של וייל למילותיו, אבל אפשר לסכם את העניין, אולי, בזה שהסבוניות והטלנובלות הן סוג של אוננות רגשית. פעם, היתה למילה אוננות קונוטציה מאד שלילית. היום, לפחות בסביבה הזאת, מרשים לחשוב על זה.

        את מתארת הכנה של סבוניה כאילו כל התהליך הוא של זלזול בצופה – בחר את הכלומניקים המתאימים ושים בפיהם משפטים שילדה בת ארבע יכולה לכתוב. זה לא שאין קו פארודי בהתייחסות לז’אנר, גם במהלך הכתיבה שלו, אבל זה קו פארודי שהוא בילט אין לז’אנר. וכמו כל ז’אנר, אם לא עונים לכללים, לא משיגים את הקהל. יש פה “טריק”, כמו בקומדיה רומנטית, כמו בסינרומן, אם ללכת על מדיום אחר, כמו בספרי מתח. ועם כל זה שהטריק הזה פונה לאוכלוסיה שאת מזלזלת בה ככלל, ועם כל זה שהזלזול הזה שלך לא מנותק ממציאות שבה, הדגש בעשיה הוא לא על, סתם דוגמא, איכות המשחק, או איכות הבימוי, או התחכום בדיאלוגים, עדיין חברותיך הטובות, שבחרת במו מוחך ההו כה שנון, נדלקו. ועדיין את מתארת את המלרוזיות (וסליחה אם אני שוגה בזיהוי הסבוניה הספציפית), מתוך הכרות עם דמויות ועלילה, ומכירה, טוב בצורה מפתיעה, את שחקני סיטי טאוור, ותפקידיהם שם. איך כל זה קורה? אולי שווה לחשוב על זה. ואולי יותר פשוט להתנער עם “אני? אףפעםבחייםלאיכול להיות”, ולהשאר הכי יותר שווה מכולם, בלי להבין שום דבר חדש בהרבה הרבה מילים.

        • אני לא מומחה בלי סדר גודל, אלא מומחית כזאת. טעות מסוג הפויה, זאת.

          ואני מגיבה מ”מקום” (תודה, רונית), אישי.

          • ליטל בית-יוסף

            אם כי לא טענתי מעולם שאני מומחית לטלנובלות ואופרות-סבון מכל סוג שיהיו. בסה”כ הזכרתי שברור לי שיש הבדל, זרקתי השערה לגביו, טעיתי (גם זה לפעמים קורה), ואני שמחה שבאת לסבר את אוזניי. עם זאת, עם כל הגישה החד-משמעית סוציאליסטית שלך, נראה כי דווקא את, שהגדלת להאשים אותי בהתנשאות וחיים עלי אולימפוס, יושבת לך בצל הערבה ומסניפה את אותו החומר בדיוק.

            במאמרי (קצת קשה לי לקרוא לו ככה) לא באתי לחקור את הנושא על כל היבטיו, כי אם לתת את ההשקפה הפרטית שלי. שהיא יכולה להיות מצומצמת, יכולה להיות שטחית, ויכולה אפילו להיות, איך אמרת, מזלזלת. זה לא משנה את העובדה שזו הדרך בה אני, ורק אני, התוודיתי למפעל החיים של הטלנובלה. אם יש נקודה רחבה יותר, אדרבא. בהחלט יש מקום לנסות להבין למה זה כן ‘עושה את זה’ לנשים מסוימות, ולמה זה לא עושה את זה לרוב הגברים, או לי. עדיין יש פה איזה כלא מגדרי, של תוכנית שהיא אך ורק לנשים. ובכל זאת, מספר הגברים שצופה בז’אנר הוא הרבה יותר מנמוך.

            אז בא עוזי וייל, וזרק השערה על אוננות. ובאה קליופה, ותמללה מאמר שטען שנשים מתאמנות על סיטואציות רגשיות. ובאת את בעצמך, ודיווחת שהקו הפארודי הזה הוא בילט-אין בז’אנר, ושזה מה שמחפש קהל היעד. שזה, בכללותו, מכיל גם חסך באיכות ותחכום (מה שבהחלט לא מובן לי). אין לי בעיה לזרוק עוד השערות, ואפילו להסתכן בהכללה פושעת: אולי זו תכונה נשית, היכולת לעקוב אחר סדרות ארוכות טווח, ללא פואנטה. כמו התחייבות, נניח, למערכות יחסים ארוכות. אולי גברים, כנוטים לתכליתיות ומערכות יחסים פחות יציבות, לא מסוגלים לעקוב אחר עלילה מסוימת, אפילו אם תהיה רדודה ומאפשרת מנוח למוח. אולי נשים, צריכות מבע פנימי בדמות התקשרות עמוקה, בשעה שגברים ניחנו באהבה חסרת מעצורים לאפיזודות חולפות.
            אבל זה לא משנה את זה שכל אלו הן רק השערות, והבעיה בעינה עומדת.

            הפחד שלי הוא שעוד מעט כבר לא נזהה את הסימפטומים, אלא רק את המחלה עצמה.

            • מתחת לאותה ערבה, או מתחת לערבה אחרת, וזה גם לא מאד מעסיק אותי. גם השאלה אם עשית דבר רע (לא משהו שאני יודעת עליו), היא לא העניין, מבחינתי.
              כל שורת המילים היפות מספרי הפסיכולוגיה איננה מיוחסת לטעמך האישי. כבודו במקומו, ואני מקווה בשבילך שהנאתך ממה שאת כן אוהבת שלמה. לו היה משהו בטור שלך המעיד על תאור טעם אישי, ודאי שהיית זוכה לתגובות שונות לגמרי (נדמה לי, ותסלחי לי שאני מספרת לך את זה ככה, גלוי, שטעמך האישי לא היה זוכה פה לבמה. אבל אולי אני טועה, והקשרים שלך עם שירלי היו מארגנים משהו בכל זאת. או שאת דמות שטעמה האישי נחשב משפיע. או שאני לא מבינה שום דבר בקריטריונים לפרסום. הכל יכול להיות).
              הטור שלך מביא דוקא את הסתכלותך האישית על תופעה. זה לא עניין של טעם, לטעמי. וזוית ההסתכלות שלך (תראו את כל האידיוטים האלה, נניח. או, לי לי לי יש יותר כבוד), לא מעוררת התפעלות.

              אשר לגברים / נשים – אם, באמת, מתייחסים להבדל הזה, ברצינות (חלקית, אפילו. עמוסת שנינויות, אפילו), מעניין לחשוב מה ההבדלים הקיימים שמביאים את ההבדל התופעתי (נשים צופות, גברים אינם צופים), ובאיזה אופן הסדרות מנציחות את ההבדלים. זאת שאלה מעניינת, ואני לא יודעת לענות עליה. אני לא בטוחה שמשהו מזה היה קיים בטור האישי שלך, אבל העירי את עיני אם אני טועה.

              • דנידין

                ואת יוצאת עם “העירי את עיני”?

                זה ייגמר בבכי. למען האמת, אני בוכה כבר עכשיו.

                • בסדר, בסדר.
                  בפעם הבאה אני אקרא לפני המשלוח.
                  תגיד, על זה אתה בוכה?
                  לא, כי אם אתה צריך לבכות אני יכולה לסדר לך משהו בלי בעיות. רק תגיד.

              • אבל אני בהחלט אנסה להאיר אותן, אם את מבקשת. ולו בשביל הסדר הטוב.

                הטור שלי, ברשותך, לא ניסה לשים על נס הצהרה חברתית נוקבת. בסיפורי את סיפור חיי הנוגה, לא ביקשתי לענות על שאלות קיומיות חובקות עולם, וגם לא על סתם תובנות שהיו בטח עולות בשיחות סלון מסוימות (לא הייתי נסחפת ואומרת שבשלי, אבל אם כבר מחלקים תפקידים אני מרשה לך). אך הוא התפרסם, ככלות הכל. ולא בשביל לעשות רגרסיה לאידיוטים, ולא בשביל לטפס לך על העצבים לאט. הומור, יש חיה כזו. זה הכל, ותו לא.
                חלקנו נהנהן בהבנה, חלקנו נסנן מתחת לשפם ‘הו, נורא שנינות’. אבל כשאת מציינת שזווית ההסתכלות האישית שלי (נו, חזרנו לזה, אני כבר ממש מתחילה להתעייף) אינה מעוררת התפעלות (וממש עצוב דווקא), אולי כדאי שתחשבי קצת מאיזו נקודת מבט את אומרת את זה. כי אחרת, בחיי שאין לי מושג על סמך מה הכנסת מילים שמעולם לא אמרתי (גם לא מבין השורות) לפי, כשהחלטת שהתכוונתי לומר: ‘לי יש כבוד’, ‘תראו את האידיוטים שם’, ושאר הלעזות מושחזות.

                באשר להתגרות המגוחכת שלך – נו, באמת. אם קודם עוד הייתי סקפטית, עכשיו כבר הסרת מעלי כל ספק. המטען שיש לך להוציא עלי, הוא קצת יותר גדול מכל טור מטופש של אלף מילים, נכון? יש מקום, ויש מקום. ולי נמאס בהחלט.

                • גדולה. גם ויתרתי לך על ההתודיתי קודם, גם קיבלתי עכשיו את התעירי בפרצוף. כולם טועים, וחלק מרגישים צורך לחגוג על זה.

                  ולעניין המטען – בטח שאני סוחבת. עוד מזין שניה. כשהיית מושכת לי בצמות. (אני אמא של מלך הכתה, אולי?)

                  • תראי, באמת שאין לי ולא הייתה לי כוונה לעורר מריבות. כתבתי משהו (הכוונה לטור), זה לא יצא כמו שהתכוונתי, נבהלתי מהביקורות, מאוחר יותר נבהלתי מעצמי, וממש כמעט לפני הסוף (כלומר, נו, מוות), קלטתי שבאמת אתם, כולכם (וסלחי לי שאני עושה ממך נושאת הדגל, אני יודעת שאת מייצגת רק את עצמך) – צדקתם.
                    בהחלט יש מקום לביקורת שקיבלתי, בהחלט יש מקום לתגובות החותכות, ובהחלט הכל היה יכול להימנע, אם רק הייתי טורחת לבקר את עצמי פעם אחת, לפני שאני מעמיסה כל-כך הרבה על הקורא התועה, שבסה”כ נכנס לחתיכת טור על נושא פעוט כמו טלנובלה. מה שבד”כ, אגב, כן קורה, ואני כן עושה.
                    אבל, את מבינה, יש דרך ויש דרך. וכשעושים את זה בבוטות (כמו שעשית את), האדם המסכן, הערירי, ששרוי בים של זוהמה שעושה ממנו לעג או זוועה, חש צורך להתגונן על משהו שהוא בכלל לא הבין, או לא עשה. אחרי שהוא חושב מספיק (אבל מספיק) זמן על הנושא, כמעט תמיד משתנה הפרספקטיבה. וזה מה שקורה לי עכשיו.

                    אז צר לי שהתבאסת. וצר לי שהתבאסתם. וצר לי עצמי שמיהרתי עם זה, ולא חשבתי פעם אחת על מה שאני עושה.
                    את יודעת, בדיוק עכשיו קראתי באושו משהו, שמדבר על כך שכל דבר הוא שיעור. אחרי שהוא בוחן את המשהו הזה מכל הכיוונים, ועוטף אותו בהמון בהמון עטיפות מסובכות כאלו, כמו הדרך שצריכים לעבור עד שמגיעים לגבינה ב”עמק החדשה”, הוא חוזר בעדינות על מה שניסה לומר, כדי להשביע את רצון הקורא הדיסלקט (כלומר, כולנו): מכל עז יוצא מתוק. ודווקא המעידות האלו שלנו, הן אלו שבעזרתן נצליח לעבור את השיעורים הכי הכי טובים.
                    אז למדתי. והפנמתי. ובנסיבות אחרות, קרוב לוודאי שאת כל זה לא הייתי עושה. יאללה, נקסט.

                    ולאחר שהעברנו דקה וחצי של שיחה עם נפשי המסוכסכת והמיוסרת – כאחד, אני אסייג בשתיקה. ועכשיו.

                    • דנידין

                      התגובות שלך כתובות הרבה יותר יפה מהמאמר, או הטור, או איך שקוראים לזה.

                      המסקנה? Don’t overdo it. כשאת כותבת באופן קולח בלי שני מיליון נסיונות להיות חריפה ושנונה זה יוצא לך טוב: זה קריא, זה בהיר, וזה מעביר את המסר. כשאת עוטפת הכל בשלל ההתחכמויות והמלים הלועזיות, זה מטשטש את התוכן ומשאיר הרגשה לא נוחה של מלאכותיות, כמו בסטנד-אפ לא מצחיק, איף יו נואו וואט איי מין.

                    • גבירת הטירה

                      אבל נראה לי שליטל כבר יודעת את זה. ובבניין ציון ננוחם.

                    • דנידין

                      את צודקת.

                      קורה לי מפעם לפעם שרעיונות ששמעתי או קראתי מחלחלים אלי באופן שנדמה לי שהגיתי אותם בעצמי. די מביך.

                    • מריה שרייבר

                      ואני רוצה להוסיף ג’אסט פור דה רקורד – *הפוסל במומו פוסל*.

                    • דנידין

                      רק שאני לא כותב כאן מאמרים ואין לי שום אספירציות ספרותיות, כולה מגיב קטן ומושתן שאפילו את התגובות שלו הוא גונב מהגבירה.

            • דנידין

              טרם הספיקה ה”מומחה” של רוני להתקרר, וכבר את יוצאת עם ה “התוודיתי” שלך. די.

              • סליחה, סליחה, סליחה. עשיתי את הטעות הנוראה מכל, דנידין. ואם תרצה אני מרשה לך להחזיר לי ‘להתבטות’ כתגובה, או אפילו להגיד שאני מנסה נורא ‘להתנשאות’. אני אאלץ לספוג בהכנעה.

                זה המחזור, אמא לא הביאה פתק, והכלב אכל לי את השיעורים.

          • ליטל בית-יוסף

            ‘סיטי-טאוור’, אם יורשה לי, שהיא לא יותר מאשר שילוב ביזארי ומגוחך של טלנובלה עממית (‘לגעת’), ואופרת סבון מהסוג המבזה (רמא”ג בימי התהילה), לכדה את עיניי בדיוק בפרק הראשון. כדי שאוכל לומר שניסיתי, ולא אצטרך להתפייט על “אני? מהפתאום, אניממשלארואה”. על הסדרה הזו, ספציפית (אם כי, שוב, אני גורסת שזו בעיה של הז’אנר בכללותו), אני יכולה לומר בלב שלם שהיא מביישת. רק בעזרתה, למדתי שאפשר להרכיב לדמות עגולה אחת, לקסיקון שלם משלוש מילים בלבד, ועדיין לא לומר כלום. ואת תהליך היצירה שלה, אני בהחלט יכולה לתאר, ככזו שתוקעת שורות אוויליות בפיהן של לא יותר מאשר, טוב, חסות שמדקלמות את זה למצלמה.

            יחד עם זאת, עדיין לא מצאתי חיבור עם כל אחד מהזרמים הנלווים לכל סבוניה. אם כי גם זאת מבוססת על ‘טריק’, שעליו, לדברייך, מבוססות גם סדרות מתח ודרמה שכן נהניתי לצפות בהן, מבלי לבייש את האינטלקט עם מילים בקילומטראז’ מצומצם.
            אם את בכל זאת מתעקשת לייחס את הטעם האישי שלי, להתנשאות, מגננה, השלכה, ועוד מילים יפות שנמצאות על הכריכה של כל ספר פסיכולוגיה, שיבושם לך. אני, בבורותי ועוונתי, עדיין לא חושבת שעשיתי משהו רע.

            • הסבוניות אינן מבוססות על אותו טריק שעליו מבוססים ז’אנרים אחרים. לסבוניות טריק, לספרי המתח טריק, לרומן הרומנטי טריק, אמרתי – גם כאן, את הטריק צריך להכיר ולדעת ליישם, כי אם לא – הצופים הולכים. או, כמו שאומרים בכתה – כל ז’אנר קם כי הקהל זקוק לו.

              יותר מזה, גם את יישום הטריק אפשר לעשות יותר טוב או פחות טוב, יותר מושקע או פחות מושקע, עם כתיבה יותר טובה או ממש מחורבנת, וכך גם לגבי משחק ובימוי ותפאורה וצילום וכל מה שעוד רלוונטי לסדרות טלויזיה. העניין הוא, שכדי להשוות בין סדרות שונות מאותו הז’אנר (דאלאס מול בברלי מול רמת אביב ג, נניח), צריך לצפות בהן. אני משערת שאני אשאיר את זה לך.

  19. הסופרפוזיציה הארוורסבילית אמנם מנוקנקת למישעי
    ברם רליגיוזית בשלושת רבעיה אלה האחרונים
    רוצה לאמר בסירקולציה אקוסטית קומפלמנטרית
    המורכבת ממנות בדידות טרללללה ולפיכך
    מאפשרת לחומר לפלוט קרינה אלקטרוסימביוזית בכל אנרגיה שהיא
    כשלאמיתו של דבר שובידובידו התדירויות הניואנסיות כשלעצמן
    גדלות ומתרחקות
    אל עבר האינסוף המתנפנף לכל מאן דבעי

    צריכה ללכת
    יש לך עשר שקל להלוות לי?

    • ליטל בית-יוסף

      אנשים מדברים פה.

      אם המילים פה ארוכות מדי בשבילך, את יכולה פשוט לדלג. אילו היה לך משהו חכם גם לומר (ואת מה שהיה לך לומר היה לי חשוב לשמוע), אולי הייתי גם מציעה לך להצטרף ולנסות לעשות משהו שנקרא, שימי לב: להתדיין. יעני לדון, לתקתק, לדבר ולהקשיב, רק בכתב. נורא קטע.
      אבל, כפי שזה נראה, אין לך (וגם חשוב לי לשמוע אותך, לא ממש). אז בבקשה, תעשי את האין הזה בכיף, בכיף. רק עם כמה שפחות קולות, ותודה.

      • טריניטי

        שוב אני מתייצבת לצידה של ליטל, כמה הירואי מצידי, ולו בגלל שכתבה כמה מילים שנוגדות את הקוצנזוס במדינתנו הנאורה.
        עיקר הביקורת שלי היא לרוני.
        אף אחד לא מתיימר להיות מומחה לטלנובלות או אופרות סבון.
        הכעס, לפחות מצידי, הוא לא על הקהל. הקהל אוכל מה שנותנים לו. יכולתי להתפלסף במשך שעות על הצורה בה נוצרים ז’אנרים טלויזיונים וסוגי הקהלים שהם סוחפים, למה, איך וכו’, אבל כולם עושים את זה כל כך טוב, ממש כל מילה מיותרת (-:
        הכעס הוא על היוצרים. אני מרגישה כאן סוג של רמאות, עלבון לאינטיליגנציה. מנסים לומר לי שאילו החיים האמיתיים, משכנעים את הצופה שג’ל בשערות, חיוך פלסטי, בלונדינית על זרועך ותחמנות בעצמותיך היא הדרך להחיות.
        הרעים הם תמיד הכי רעים.
        הטובים תמיד תמימים, בתולים, לא מעשנים, לא משחקים סנוקר ולא מתחילים עם בחורות.
        אין תחומים אפורים.
        יכול להיות שטלנובלות/אופרות סבון מספקות לאנשים האינטיליגנטיים שבינינו – אילה שיודעים שהחיים זה משהו אחר – צורך אסקפיסטי (נורא סליחה על המילה) , אבל זה עדיין לא מציל את העשייה מטביעה בנהרות של טעם רע.
        כמו שיש קהל מעריץ עד מוות, קיים קהל הנתקף בבחילה מול הסדרות הנ”ל.
        אני למשל חושבת ש”פגוש את ההורים” זה חרא של סרט. הקונצנזוס אומר אחרת. אז במקום ללכת עם העדר ולנסות לברר איך זה שמיליון צופים לא טועים, אני מעדיפה לפתח טעם אישי.

        • זה מצויין, אבל אם זה מסתכם בזה – על מה הכעס הגדול?

          ואם צורך אסקפיסטי הוא צורך שאת מכירה בו – למה את מייחסת אותו רק לאינטיליגנטים שבינינו?

          תמהתני.

          • טריניטי

            שאת מתעקשת שלא לנסות להבין, לצורך הויכוח.
            צורך אסקפיסטי קיים אצל כולם, אינטיליגנטיים או לא. אני מתייחסת לציבור שמאמין שטלנובלות הן שיקוף של החיים, ואז הצורך הוא לא רק אסקפיסטי….
            יש?

            יש כעס על העלבון לאינטיליגנציה. על הטעם הרע. על המשחק המחורבן והרמה הרדודה.
            כמו בסרט רע.

      • באמת שניסיתי . באמת באמת אפילו ניצבתי בין השורות , שככה יהיה לי טוב , וקראתי לכל משמעות ניסתרת לצאת משם ומהר או שאני הולכת, נחשי מה קרה? נאדה. חוץ מחמתן של השורות ,ומיסתבר גם שלך, על שהפלתי עליהן אחריות כזו.

        ולעיניינו : אני לרוב נמנעת מהתכתשויות מקוונות אבל חשוב לי לציין שהגבתי קודם שקראתי את חשבון הנפש הקטן שעשית לך שם( או מילה ארוכה אחרת שאת ודאי יודעת ואני לא)
        וזה בהחלט נגע לי ללב , אך תרשי לי ,אם לא אכפת לך בבקשה ,(מצטטת) אילו לך( איך מדגישים פה)
        היה משהו חכם גם לומר ( ואת מה שהיה לך לומר היה לי חשוב לשמוע),אולי הייתי גם מציעה לך תגובה עיניינית יותר, שימי לב:הנשקלת ביתר כובד ראש. יעני ברצינות,לעומק , לכתוב מתוך התכוונות להביע רעיון כלשהו , לא משנה עד כמה טריוויאלי. נורא קטע.
        במקום זה ליהגת את עצמך לדעת על נושא שאת מודה שאין לך שום ידע לגביו( אלא אם כן דיעות קדומות והתנשאות שינו קידומת בלי לספר לי) ובעצם לא אמרת שום דבר.
        וסתם כעצה מאחת שספגה לא מעט ביקורת ,תירגעי, תני לדברים לשקוע , הכול בסדר באמת את שנונה ויפה וטובה אם כי טרחנית אבל אפשר לעבוד על זה .
        וזהו ודי ואל תבואי אלי הביתה כדי לסגור לי את הציטוט או להשתיק אותי או משהו שנון אחר.

        שאי ברכה.

        • סוף סוף מישהי סתמה לה את הפה כמו שצריך.
          אמרת פחות או יותר מה שאני רציתי לומר.

  20. אודליה

    מה זה הקשקושים האלה על חטיבת הביניים? אם אני לא טועה, הבננה הממוצעת גילה לפחות כפול אם לא יותר. שלא להזכיר את השימוש האובססיבי במילה ‘כוסית’… משעמם. המאמרים באתר, כמו שכתבה ההיא שהלכה בפורום, הולכים מדחי אל דחי.

  21. וונוס

    מישהו יכול להסביר לי על מה מהמאמר? מה הקשר בין טלנובלה לשער המחוצמן ולשדייך הזקורים ?

    לא מובן ,לא מובן

  22. זה פשוט המאמר הכי לא מעניין ונוראי שקראתי בבננות!
    אין עורכת שמנפה את כל גיבובי השטויות שאנשים מוציאים מהראש שלהם??

  23. אריאלה רביב

    טוב, ועכשיו בפחות ציניות

    ליטל, אני יודעת כמה ביקורת יכולה להיות כואבת. אם אני אקבל מאה ביקורות מהללות ואחת גרועה, אני נשבעת לך שאני אזכור רק את הגרועה, ואתכנן בלילה מני נקמות איומות, החל מלפנצ’ר את הצמיגים וכלה בלמרוח דבק מגע בכל המנעולים של הבן זונה או הבת זונה שהעזו לא לאהוב מה שאני כותבת.

    אין מה לעשות, ככה זה. אני לא יכולה להגיד לך להתעלם, כי זה לא עובד, אני לא יכולה להגיד לך לפתח עור של פיל כי אי אפשר. אבל מישהו לפני נתן את העצה הכי טובה – אחרי שאת גומרת לכתוב, תני לזה לנוח יום יומיים, ואז תחזרי לזה ותראי מה דעתך.

  24. אוקי, אז זה לא היה המאמר המצטיין של השנה. בטח לא תקבלי את הפרס הספרותי עליו, אבל הוא מאמר מתוק, מצחיק וחינני. נורא נחמד לקרוא אותו, כמו שכיף לראות אופרת סבון (בוורלי, רק בוורלי) או לקרוא עיתונים על תחתונים וגרביים (מה רע?). זה שאנחנו רואים אופרות סבון או קוראים (קוראות) לאישה, לא הופך אותנו למטומטמות. לא חייבים להתעמק בניטשה כל היום כדי להחשב חכמים.
    בקיצור מותק, אחלה מאמר, המשיכי כך ולו יהי.

  25. קצת נסחפת עם ה”המשיכי כך”….

  26. שווה לקחת את ההערות בתשומת לב.
    אין ספק שהכתיבה טובה, אבל לא אמרת דבר אחד משמעותי על טלנובלות, ונוצרה תחושה שכל מה שניסית לעשות היה להוכיח את שנינותך, לכתוב משהו, ואולי בדרך גם לקבל גושפנקה והכרה כאינטליגנטית שלא רואה טלנובלות.
    זה בכלל לא נורא, לגמרי טבעי בשלבים מסויימים בחיים, אבל שווה לנסות ולחשוב לעומק מאיפה זה בא.

    בהצלחה בהמשך

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *