סוף י'ב, רגע לפני החיים האמיתיים, העולם היה פרוש לרגלייך. והיום? תמר דרסלר תוהה מה נהיה מכל ההבטחה

הבטחות

על המקרר תלויה תמונה דהויה. אני בבגד ים בסוף יב' רגע לפני החיים האמיתיים. זו אני. בתמונה ילדה רזה, גבוהה, יפה, שזופה, מוקפת בעדר מעריצים ובחבר שלי. אני.
לפעמים אני לא מאמינה שזו אני. אני קמה באמצע הלילה ומדליקה את האור במטבח רק כדי לודא שהתמונה עוד שם. אני רוצה להיות בטוחה שזו אני. זו הייתי אני.
זה היה מזמן. כל כך מזמן שלפעמים הזכרון מתערבב בזכרונות אחרים ואני לא בטוחה שבאמת הייתי פעם כל כך יפה ורזה ומוצלחת וכל העולם היה פרוש לרגליי שרק אתכופף לקטוף לי את מה שאני רוצה.
אני מנסה להיזכר באכזבות קטנות מאותה תקופה, בצרות של אז ולא נזכרת. כלום. כלום. כל הזכרונות שעולים בי הם של קיץ אינסופי ואושר ענקי.
אני מנסה לחשוב על החבר שלי מאז. בטח רבנו, בטח היתה איזו פרידה וכלום. אני רק זוכרת ימים שלמים של עונג בלתי ניתן לתיאור במילים.
אני חוזרת למיטה אחרי כל פעם כזו אבל לא מצליחה להרדם. לפנות בוקר אני שוכבת על הגב ועושה רשימות, כמו חנווני מהדור הישן, רושם לקליינטים שלו קוטג' וחצי לחם שחור. רשימות.
אני והם, רשימות אינסופיות שצריך להקפיד בהן. מי עשה מה מתי ואיפה. ולנקד. חשוב מאד לנקד. אין דין טיול בהודו לחודשים כדין מגורים בלונדון לשנה. תואר במדעי הרוח לא משתווה לתואר שני במשפטים. בעל ושתי בנות מאזנים קריירה מצליחה. ככה. אני משווה את כולם. את כל הבנות שלמדו איתי כמעט, החברות שלי, החברים שלי. כאלו שלא האמנתי שאי פעם יצא מהם משהו. אני בודקת. מדרגת.
ההיא מנתחת מערכות בכירה אבל נראית כמו סבתא שלי. קמטים זה נחשב. בטח שזה נחשב. רק מי ששמר על הישגים בכל התחומים עולה לראש הרשימה.
והוא, הוא מרצה באיזו מכללה אבל מרויח כלום, וההיא נראית מצוין ויש לה גם עבודה מדהימה. והוא? גר בחו"ל, עשיר כקורח, נשוי. כל אחד ואחת עוברים תחת המיקרוסקופ שלי.
והדשא של השכן כמעט תמיד ירוק יותר. לאט לאט אני נדחקת לתחתית הרשימה עד שעולה אור היום ואני כבר מותשת. ועוד יום עובר בעבודה המשמימה שלי, אני מנסה לשדרג אותה, לרמות את עצמי, לתאר אותה בשמות אחרים. אבל בסוף היום אני יודעת שזו סתם עבודה ואני סתם בחורה, רווקה בת 30, שמנה, עובדת בעבודה מחורבנת, גרה בדירה שכורה בעיר מנוכרת לגמרי שאני מנסה לתאר כמו בירת בילויים תוססת. זו אני. זה מה שנהיה בסוף מכל ההבטחה. אלו החיים האמיתיים.
ואז אני חוזרת למטבח, כדי לראות שוב את התמונה שלי, כמו לכבות סיגריות על העור, לדעת שהייתי כזו פעם, כל החיים לפני. והנה אני היום. מכבה את האור והולכת לישון.

תמר דרסלר

בת 33 בדיוק, בוגרת פילוסופיה באוניברסיטת בר- אילן, מתרגמת עורכת , כותבת , משתדלת להיות גדולה ואחראית, מגדלת חתולים, כלבה וארנבת.

תגובות

  1. אבל זה קורה גם להיפך. בחיים לא חשבתי שאחד הילדים הכי מופרעים אצלי בכיתה יהפוך לעיתונאי בכיר, ושאחד עם כתב בלתי קריא לחלוטין יתחיל לכתוב ספרים. ככה זה בחיים.
    ולך יש לי עצה קטנה. תתחילי לעשות ספורט. זה גם מרזה, גם משפר את מצב הרוח (בדוק מדעית) וגם מעניק הזדמנויות לפגוש בן זוג פוטנציאלי.

    • תמר דרסלר

      לוכד יקר- זה בדיוק אותו דבר.

      וחוץ מזה- בסיפורת(פיקציה) לא הכל כשמתואר.תודה על ההמלצה, אבל אני הכותבת, לא בהכרח הדמות. כמה אני וכמה היא? את זה אני משאירה לדמיון.

      • זה באמת הצד השני של אותו המטבע.
        ובקשר לסיפורת, בתור אחד שגם נמצא די חזק בתחום, אני יכול להגיד לך כי יכולת להרחיק את הדמות ממך ולמנוע בלבול על ידי הגנבת שם לדמות באחד המשפטים.

        • תמר דרסלר

          למה?

          כלכך הרבה כותבים בגוף ראשון בלי שם- ובטח בסיפור קצר. אין צורך לדעתי. גם לא לדעת העורך שלי. אבל תודה על ההערה.

          • אולי העורך שלך ממליץ אחרת, ברם אולם, הקוראים הם קהל היעד, הווי אומר, הלקוח. והלקוח תמיד צודק:-)

            לדעתי, לא תיתקלי בתגובה שתתיחס פרופר לדמות אחרת מלבדך,,,
            ולהתחיל להשיב לכולם כי הקונספט אינו עלייך,,,קצת מיותר.

            • תמר דרסלר

              לא ממש

              אני לא מתיחסת לכתיבה שלי כאל מוצר צריכה שאני צריכה לשנות ולהתאים לכל קורא וקורא. ממש לא.

              • א. לא לכל קורא וקורא אלא לכלל הקוראים.

                ב. אני לא מבינה דבר אחד, לשנות את המוצר לכל קורא וקורא (וזאת לדברייך בלבד) זה לא. אבל להגיב לכל קורא וקורא זה כן??

                ג. הצעתו של לוכד ושל עוד מהמגיבים הינה ביקורת בונה בלבד ולא הורסת. אל לך להגיב בהתגוננות שכזו, עצם העובדה שאנו קוראים ומגיבים רק מעידה על שנהנינו מה"מוצר".

                • תמר דרסלר

                  של

                  עניין אותי לקיים דיאלוג. חשבתישזה יהיה נחמד, צר לי שזה מטריד אותך.
                  אני לא מתגוננת- רק הבהרתי שמדובר בפיקציה. אני שמחה לראות את הקוראים.

                  • להטריד אותי? זה מאוד קשה בכלל, ובפרט מכיוון שהכל ברוח טובה (לעניות דעתי).
                    נראה לי שאת מתחמקת מהכוונה האמיתית בתגובתי אבל לא נורא, כוונתי היתה מובנת בלאו הכי.
                    רצית דיאלוג? השגת.

                    • תמר דרסלר

                      הבנתי והתיחסתי. למה את מסיימת בטון לוחמני? רצית… קיבלת, אני בהחלט מתיחסת לביקורת – תמיד. בונה או שלא.

                      את לא צריכה לקחת את הדיאלוג למקום של עלבון. זו באמת לא הכוונה. אני חושבת שזה מרתק לראות מה חושבים הקוראים.

                    • לא כתבתי כבר שהכל ברוח טובה? איך בדיוק הגעת לעלבון?

                      אם עד כדי כך קשה לך לקבל ביקורת אני לוקחת את דברי בחזרה.

                    • תמר דרסלר

                      שלא תעזי! 🙂

                      כבר סידרתי את הדברים שלך במגירה את לא יכולה לקחת בחזרה.

                      בניגוד למה שאת אולי (אולי!) חושבת , אני מעוניינת בביקורת- אם הייתי רוצה רק פוצי מוצי הייתי כותבת רק לסבתא שלי (אח, יפה מאד, יפה מאד, נכדה שלי, כל כך מוכשרת, כל כך יפה).

                    • 🙂 🙂

      • טוב שאת מודעת לעקרון של תחום הספרות – הבדייה הפיקטיבית. אם כי, גם לא כדאי להיסחף מדי אחר עקרון 'הביקורת החדשה'. זו מגנה על הסופר בכך ששומרת אותו מאחורי הקלעים של מעשה האומנות, או שמא בועטת בו החוצה…
        פרט לכך, בין אם זו את ובין אם לאו [מישהי שהיא כמובן הניגוד ממך – תהייה היפוטתית על חברה נגיד, בדיונית כמובן!] הסיפור נותר כהוא זה ברמת איכותו [הירודה לדאבוני]. מתנצלת מראש על הערה בין הפוגעות ביותר למישהי שעוסקת בכתיבה אולם: הסיפור מונוטוני למדי וגרוע מכך, כזה שניתן לוותר עליו, unmemorable. וחבל – עליך לשאוף ליותר.

  2. אלמוני

    אם זו לא את זה לא ממש רלוונטי, ובכל זאת – מי שכותבת כל כך יפה… כנראה שכן יצא ממנה משהו, לא?
    בכלליות – זה לא ממש בריא לעשות השוואות. תמיד תמיד יהיו מתחתיך ותמיד מעליך. אין לזה סוף! וגם אם משהי נשואה פלוס שתיים וקרייריסטית מצליחה, עדיין לא אומר שהיא מאושרת ממך! כל אחד והצרות שלו. את לא יכולה לדעת. פשוט תתרכזי בעצמך במקום באחרים, תחשבי איך את יכולה להיות מאושרת. במקום הרשימות השטחיות והנלוזות שאת עושה בהם את משווה עצמך לאחרים, תעשי רשימות של כל מה שיעשה אותך מאושרת יותר, ותתחילי להגשים אחד אחד…
    בהצלחה
    נ.ב. מאכזב לדעת שזה בדיה … לא נורא..

  3. אלמוני

    כנראה שאין הרבה מה לעשות נגד יצר התחרות הטבוע בנו.
    יצר התחרות הוא זה שמניע את כל בעלי החיים והצמחים, קטנים כגדולים. הוא מוטבע בנו מעצם הייתנו יצורים מתרבים שמתחרים על משאבים מוגבלים. המלחמה ביצר התחרות היא כפי הנראה מלחמה אבודה מראש והדרך הבטוחה היחידה לנצח את יצר התחרות כך שנרגיש גם בתוך תוכנו שאנחנו לא מתחרים יותר עם אף אחד, בשום מצב, אף פעם, בשום מקום היא פשוט לא לחיות.

    אם כך, יכול להיות שהפיתרון היחידי הוא פשוט להתחרות יותר טוב. השקעת המשאבים המוגבלים שלנו בתחרות במקום ברחמים העצמאים תוקפת את הבעייה משני הצדדים. היא גם משפרת את המיקום של המתחרה ביחס לאחר (וזה בעצם מה שקובע). לא רק זאת, אלא שההתעסקות בהגעה להשג מפחיתה באופן מעשי את הזמן ותשומת הלב שנשאר לנו להקדיש להשוואות, וזה עוד מבלי לספור את הרגשה טובה של אדם השולט בגורלו.

    איך מתחרים יותר טוב? שאלה טובה, תשאלי מצליחנים, כי כמו שהאמריקאים אומרים "עם הצלחה לא מתווכחים" (וספר משלי אומר שגם לא עם דביל).

    • עורבנית

      טוב אז אני לא אתוכח איתך.
      אבל מדהים, מדהים, מדהים, ללהווכח איזה מוטאציות
      הקאפיטליזם הניאנדרטלי הזה מייצר.
      או אולי- את/ה דוגמא טובה לכשל שוק.

      • בארבע שורות כינית את הכותב דביל, ניארדנטל ומוטציה. אין ספק, הצלחת לשכנע אותי שהקפיטליזם הוא רעה חולה.
        אצל ולדימיר ויסוצקי יש שיר ידוע המתאר קבוצת אנשים העוסקים בריצה במקום:
        "איזה כיף! בין ההמון,
        אין ראשון, אין אחרון!"

        זה מה שאת רוצה?

        • תמר דרסלר

          בונוס ללוכד.

          מזמן לא פגשתי מישהו שמכיר את ויסוצקי ועוד בתרגום וגם יודע לצטט שורה שלו בקונוטציה רלוונטית.
          אני אישית לא הבנתי את התגובה שלה. תחכים אותי

        • עורבנית

          נשמע כמו ספינינג, לוכי, דווקא כיף.
          ו- נכון התחרות טבועה בנו- במח הזוחלי הקדום ( ובתיאוריות של מילטון פרידמן האפיפיור של הדת הקאפיטליסטית) , אז המילה ניאנדרטלי היא בהחלט במקום- אבל היא כוונה לתיאוריה, לא דווקא לכותב.
          מכיר את דבר ההגות הבא: "הבעייה עם מרוץ העכברים היא שגם אם אתה מנצח,
          אתה נשאר עכבר".

      • אלמוני

        אני יכול להבין את הקפיצה שלך לקפיטליזם, אבל זאת לא הייתה הכוונה שלי. קפיטליזם הוא רק פן אחד של יצר התחרות.

        את יכולה להתכחש ליצר התחרות, את יכולה לומר שאת לא תחרותית עד מחר, את יכולה לקרוא לי נאנדרטל, דביל, מוטציה או כשל שוק. אבל זה לא יעזור לך. יצר התחרותיות קיים בכל אחד ואחד מאיתנו, בי ובך. היתרון שלי עלייך כנאנדרטל דביל הוא שאני מודע להשפעה שלו עלי ומתייחס אליה ואילו את מתכחשת לה ולכן סובלת ממנה הרבה יותר.

        • תמר דרסלר

          צודק

          ברגע שהפסקתי להתכחש לתחרות, ברגע שנפטרתי ממנטרות שחוקות, ברגע שהבנתי שככה שופטת אותי החברה- נותרה בידי הברירה אם להשתתף או לותר על התחרות, רק אז.

          • התרגום הוא שלי.
            🙂
            עדיין לא יצא בארץ קובץ ראוי לשמו של שירי ויסוצקי כי הוא מאוד קשה לתרגום. צריך להיות מוכשר כמו דן אלמגור לפחות שברא למען דיימון ראניון שפה חדשה.
            לי אישית קל יותר לתרגם את פושקין מאשר את ויסוצקי או את טווארדובסקי, שהוא משורר שבכלל לא מוכר בארץ.
            הספרות הרוסית היא באר ללא תחתית של שירה גאונית אבל הוצאות הספרים לא כל כך מעוניינות בזה. הן מעוניינות יותר ביצירות פרוזה מוכרות, וזה גם מה שמביא את המכירות.

            • תמר דרסלר

              שלך?

              קח עוד נקודה- עוד בסוף תצבור מספיק לטוסטר.

              ולמה שלא תציע את התרגום שלך להוצאות הספרים הגדולות?
              נכון- מדובר בכסף קטן למתרגם אבל ככה תביא להרבה אנשים את השירה הנפלאה הזו.

              • תמר דרסלר

                ועוד דבר

                בלי להעליב את דן אלמגור או להפחית מערכו- בתור מתרגמת ועורכת שקוראת אותו בשתי השפות – התרגום של ספרי דיימון ראניון מאבד כל כך הרבה מהמקור.

              • (שנייה, מרים את האף ב90 מעלות)
                כבר הוצאתי ספר בהוצאה רצינית ("הפודל הלבן וסיפורי כלבים אחרים"), הספר השני ייצא עוד שנה בערך ופואמה חשובה נמצאת בתהליכי עריכה שיימשכו כנראה עוד כמה שנים. ההוצאה רוצה סיפורים קצרים, כי זה יותר מסחרי, ואני עוד לא הגעתי למצב שאני יכול להגיד לא ל"קיבוץ המאוחד".

        • עוד גבר

          אם יורשה לי, אגיב תגובה שתתיימר, אולי, למרות שזו
          לא כוונתי, להתחרות בשלך…
          ראשית, לדעתי הכל עניין של מינון – אכן תחרות *במידה*
          היא אולי דבר חיובי, כי היא יכולה לקדם(?) את האנושות
          (ה-"?"- כי זה יכול להעלות שאלה פילוסופית האם
          ההתקדמות (שנובעת גם מתחרות?) היא טובה לטווח ארוך
          (ולמי/למה), למשל האם קדמה טכנולוגית אכן מקדמת אותנו?
          למשל טכנולוגית נשק או אחרת שתגרום, בין בכוונה ובין
          שלא, חס וחלילה, כליה על האנושות,
          כי אז אותה "התקדמות" היא בעצם נסיגה
          (אולי אכתוב על כך מאמר בקרוב…)).
          כשיש כללים _הוגנים_ וברורים של תחרות, כשיש נגישות
          שווה לכמה שיותר מתמודדים, כשזה לא פוגע פגיעה
          משמעותית (במי?) אז אולי זה יכול לתרום (למי/למה?).

          שנית, זה בפירוש תלוי בנקודת ראות סובייקטיבית.
          זה תלוי, לדעתי, במידת מה, איפה את/ה נמצא, אם את/ה
          מסוגל להתחרות טוב בתחום מסויים, אולי תהא בעד
          התחרות באותו תחום כי אתה בין המנצחים, אם אתה לא, אולי
          תהא פחות נלהב ויש כאן עניין כמותי – פעם היה מקובל
          שלטון של יחיד/קבוצה קטנה שנהנה/תה מכל מה שאפשר
          היה להנות ושאר/רוב העם בד"כ לא (וכן.. יש עוד פה ושם
          כמה משטרים כאלה). היום רוב העולם המפותח הוא
          (אמור להיות) דמוקרטי, יש שאיפה (אמורה להיות) שכמה
          שיותר אנשים יוכלו להנות מהקידמה ויתרונותיה (וגם מ-
          כסף?/כוח?/טכנולוגיה? וכו' וכו') ולא רק קבוצות קטנות.
          ברוח זו (הגינות, נגישות שווה וכו'),
          תחרות היא חיובית אבל יש, לעניות דעתי, להציב איזה שהם
          גבולות ואכן גם כיום יש גבולות. אישית הייתי אולי מעדיף
          גבולות יותר הדוקים וברורים (כתבתי על זה מאמר כאן:
          https://bananot.co.il/articles/902
          )

          שלישית, תחרות היא אכן עובדה קיימת. זה מתחיל פשוט
          בנו – אנו תוצר של תחרות (?) בין הזרעונים המנסים
          להגיע ולהפרות את הביצית. אסיים בשתי דוגמאות, חיובית
          ושלילית לתחרות. חיובית (?)- המרוץ לשיגור אדם לירח (לחלל).
          התחרות בין ארה"ב לבריה"מ יצרה גל התפתחות עצום במגוון
          תחומים טכנולוגיים שפירותיו המבורכים הם מעבר למירוץ הנ"ל.
          שלילית – כשחברה שמייצרת מוצר (שגם יכול להיות טוב)
          ומצליחה להשתלט על השוק ולהפוך למונופול דפקטו ולמנוע
          ממתחרים לקום/לשגשג, עלולה למנוע התקדמות טכנולוגית
          או תחרות של מחירים – כאן התחרות (הלא מוגבלת) מונעת
          למעשה תחרות ומי ש"נפגע" הוא כנראה הרוב (הלקוחות).
          לסיכום, יש, לדעתי, לקבוע גבולות וכללים הוגנים, יש
          לשקלל "נכון" אינטרסים של קבוצות שונות ולהגביל פערים.

    • נתנ יאהו

      מדהים כמה סיסמאות קלושות יכולות לחדור לנפשם של האנשים הנכונים, כל זאת בתנאי כמובן שיש את ההכנה הנפשית המתאימה.

  4. ליצ'י בשמש

    תמר,
    לא הבנתי למה התכוונת כשקראת למאמרך "הבטחות".
    האם את היית ההבטחה, וכעת אחרי כמה זמן את מגלה שלא מימשת את ההבטחה הגלומה בך?

    ועוד דבר, דווקא נראה לי שעשית צעד גדול קדימה בזה שהפרדת את עצמך מאז לעצמך כיום.היום ,עודפי שומן או לא, את מלאה בשנים שחלפו.

    ויש משהו בבדיקה הזו של מצבנו כיום שלדעתי מוביל ל-2 דרכים:
    1. הלאה לשינוי
    2. דריכה במקום

    וזה מזכיר לי שיר של פרוסט:THE ROAD NOT TAKEN

    בכל מקרה,
    שאי ראשך למעלה בתקווה, ותתחילי לראות באמת כמה את יפה…

    • תמר דרסלר

      תודה.הזכרת לי

      את השיר הנפלא הזה

      Robert Frost

      The Road Not Taken

      TWO roads diverged in a yellow wood
      And sorry I could not travel both
      And be one traveler, long I stood
      And looked down one as far as I could
      To where it bent in the undergrowth

      Then took the other, as just as fair
      And having perhaps the better claim,
      Because it was grassy and wanted wear
      Though as for that the passing there
      Had worn them really about the same

      And both that morning equally lay
      In leaves no step had trodden black
      Oh, I kept the first for another day
      Yet knowing how way leads on to way
      I doubted if I should ever come back

      I shall be telling this with a sigh
      Somewhere ages and ages hence
      Two roads diverged in a wood, and I
      I took the one less traveled by
      And that has made all the difference

  5. גמלת שלמה

    קראתי את הקטע, והמחשבה הראשונה שעלתה לי היא שכוידוי זה מעניין, וכסיפור- לא. ואני חושבת שהעובדה הפרטית הזו שלי מלמדת המון על מהי אמנות. וזה מאוד שימח אותי לרגע. תודה על התובנה.

  6. בא לי להיות מגעילה, ואני אזרום איתי.
    כל מילה שם זו הכותבת בעצמה, והיומרה להפריד ולטעון שזה סיפור לא עומדת באמות ענין מינימליות של כתיבה ספרותית ראויה.
    חשבון נפש נדרש כאן, לא כזה שבודק אצל האחרים, אלא כזה שמפשפש בתוך הנפש פנימה.

    • מגיבה לשרה

      את אכן מגעילה… תזרמי עם עצמך.

      חשבון נפש נדרש בנושא הקנאה שלך.

      • המגיב למגיבה המגיבה המנגב

        ואני שואל………תמיד צריך להגיב?
        מי שרוצה ללכלך שילכלך.
        אבל להגיב אליו? נו דיייייי זה לא נעים זה מכוער ועושה רק חשק לחזור לספרים הישנים.

        המחברת אינה רוצה להיות מזוהה כדמות הזאת וזאת זכותה. זכותו של כל אחד לחשוב אחרת וממש עדיף שישמור את דעתו לעצמו במקרה הזה – לדעתי.
        בכל מקרה, קטע יפה, קצת כואב מדי לטמי על אהבה עצמית שנעלמה ולא חוזרת, הייתי רוצה להיות מה שהייתי פעם – ויותר מבסוט ממי שאני וחי עם מי שאני לא ורק רוצה להיות.
        בהצלחה וחג שמח לכולם.

    • צב מעבדה

      בספרו על אהבה וחושך (או משהו דומה) מתייחס עמוס עוז לשאלה כמה אוטוביוגרפיים הסיפורים שלו.
      עמוס אומר שהשאלה הזאת לא רלוונטית לסיפורת כי אם לרכילות. הרבה יותר חשוב שהקורא ימצא/ יראה את עצמו בסיפור מאשר ימצא/ יראה את המחבר.

      • בלי שום קשר למה שהולך פה, הספר אכן מביא כמה תובנות מנחמות על החיים, ואני שמחה לחזור ולקרוא את עמוס עוז, אחרי שנים של ריחוק, מחשש להתאכזב.
        מקבלת את אמרות הצב בשתי ידיים, אלא שהכחשתה הגורפת של הכותבת והתנערותה מסיפור החיים שהיא מציעה, מול האמת, חרו לי.
        ובקשר לקנאה, לא מיני ולק מקצתי, אני אמנם נוטה לקנא, אך לא במקרה דנן. טוב לי עם החרא שלי, תודה.

        • גבר גבר

          חרו לך?

          פשששששש.

          גם מבקרת ספרות, גם טוענת להיכרות אישית עם הכותבת, גם מתקנת עולמות. ממש אשת אשכולות.

          כלומר לא. ממש לא.

    • גם אני רוצה להיות מגעילה ולומר, צרות של עשירים.
      כי שנות התיכון היו השנים הגרועות ביותר בחיי, ושל כל אדם סביבי כיום, בלי בויפרנד ובלי בטיח, ובטח לא כוסית על שכל בחורי השיכבה חושקים בה.

      בטח עכשיו אני הייתי ברשימות שלך בתוך ההיא עם המשקפיים ועם הווקמן, שעכשיו הפלא ופלא יש לה בן זוג הורס, והיא ניראית פיצוץ, עם קריירה מצליחה. ותואר (איך זה קורה? את בטח שואלת את עצמך).
      להתעסק בנקודות האלה זה נראה לי מה זה פאתטי ומגוחך.

  7. זה דבר נוראי לעשות לעצמך-השוואות לאנשים אחרים! את מי שאת! אהבי את עצמך כמו שאת…למדי להסתדר עם הדברים שלא הצלחת להגשים ונסי להגשים מספר דברים שאפשר. ואסור לחיות בעבר. זה הדבר הכי נורא.נצלי את ההוה-זה מה שחשוב.

  8. ערן ורד

    כמה דברים מאוד בטוחים שאת עדיין כמו שאני זוכר אותך-
    שנונה, ביקורתית, די החלטית (או שלא בעצם…) 🙂

    עזבי, זה יעבור … סמכי עלי, עוד כמה עשרות שנים,
    לא תזכרי את זה בכלל 🙂

    (כל האמור לעיל נכון, במידה ואת היא מי שאני חושב שאת)…
    זאת את?… 🙂

  9. בגיל 20 חושבים שהכל נגמר והחמצנו את הילדות

    בגיל 25 חושבים שהכל נגמר והחמצנו את הקריירה ואיזה טיפשים הינו בגיל 20 שחשבנו שהחמצנו את הילדות

    בגיל 30 חושבים שהחמצנו את האהבה ואיזה טיפשים הינו שחשבנו בגיל 25 שהחמצנו את הקריירה

    את ההמשך אפשר להשלים לבד
    (ואני בן 35)

    רווקה בת 30 – כל החיים לפנייך – זהו הגיל המושלם לשינויים ואהבה

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *