בעידן הגלובליזציה מסתבר יש קונספט חדש ליחסים. רחל דסברג חוצה יבשות ובוחנת מערכות יחסים טרנסאטלנטיות

הגלובליזציה של הרומן

בתל אביב כמו בלונדון

פעם היו כותבים מכתבים על נייר דק שקוף מיוחד, ומכניסים למעטפה עם שוליים מפוספסים כחול אדום שכתוב עליה דואר אוויר. פעם לדבר עם חוצלארץ בטלפון או לנסוע לעיר זרה היה חידוש מסעיר. לכל מקום היו את הריחות שלו, האופנות שלו,והחנויות שלו.
“אין את זה בארץ, הביאו לי מחו”ל”, היה משפט שגור במחוזותינו.
אבל היום כל מקום נראה כמו הבית והבית הוא כל מקום, ובתל אביב כמו בלונדון כמו בוינה או במדריד כולם קונים בזארה או במנגו, נועלים קמפר או פומה, שותים בסטרבקס ואוכלים במקדונלדס. המטבע הוא יורו או דולר, ואפילו השפה האירופאית מאיימת להיות אחידה.
בעידן הגלובליזציה העכשווית בו גם אנשים שעובדים באותו משרד מנהלים מערכות תקשורת מסועפות בעיקר דרך אי מייל, מסנג’ר, פלאפונים ושיחות ועידה, אין כל הבדל אם האדם שאתו אתה מתקשר נמצא בצידו השני של הקיר או העולם. אזורי הזמן הנפרדים מאבדים כל משמעות כשמדובר על תקשורת מיידית, רחבת פס וחוצת קווים.

מערכת טרנסאטלנטית

ובאהבה כמו בעסקים, יש קונספט חדש ליחסים: הגלובליזציה של הרומן. אנשים המנהלים מערכות יחסים מסועפות לאוו דווקא באותו בית, או באותה עיר או באותה יבשת. המפגשים נערכים כל פעם במקום אחר בעולם למספר ימים אינטנסיביים ומתוקים, ובכל פעם מתנהל סייקל שלם של יחסים בנקודת זמן קצרה.
למערכת הטרנסאטלנטית המורכבת יתרונות משלה. רצועת הזמן השונה נותנת לאהבה מימד אחר – הוא הולך לישון מותש, בה בשעה שאת מתעוררת רעננה ליום חדש. אין את סממני השגרה השוחקת של היומיום. יש את הריגוש, המפגש המחודש, באינטימיות מרוכזת של כמה ימים, את המיטב שאפשר להפיק משני הכוונים. ומאחר וכל מקום נראה כמו הבית, ובכל מקום אפשר להתראות, הרי שבאותה נקודת זמן קצרה יש להפיק את המקסימום, וזה נראה ממש כמו מערכת יחסים.
המערכת הגלובלית מאפשרת גם מעברים חלקים בין רומן לרומן, שהרי מדוע להתרכז בנושא אחד אם מערכת התקשורת והקשרים כה מסועפת, און ליינית, ועדכנית. כמו ב- Windows אפשר לעבור מחלון לחלון ולהציץ במקביל אל חייה של דמות זו או אחרת. את הריגוש המתחדש והרומטיקה המתפרצת חבל להותיר במגבלותיה המיושנים של יבשת אחת או דמות רומנטית ייחודית. כל העולם הוא כפר גלובאלי, ובכל פעם אפשר להתאהב מחדש, ביחד או במקביל, בשפה זו או אחרת, עם רקע של ארמון או של גורד שחקים. בשיער חום או אדמוני.

נקודת הג’י של האהבה

בלונדון, פריז או ניו יורק אין את הדביקות הפמיליארית והלחץ של תל אביב. אפשר להתרגש, להיסחף וליהנות מהנסיעה כל עוד היא נמשכת. ומה יותר טוב מאשר לנסוע במלוא החושים?והגעגוע? גם לו יש חן משלו, או כמו שכותבת אגי משעל בשירה מכתב:
“הגעגוע הוא נקודת הג’י של האהבה…
אצלי לילה משק כנפי נייר
עונת הנדידה של המכתבים.
אצלך בוקר
אנחנו אוהבים במשמרות”.

על הכותבת רחל דסברג

בת ארבעים פלוס, גרושה מינוס, נמצאת בין מערכות יחסים, בין עבודות ובין מכוניות. עם הרבה תקווה וקצת דיקיום.

תגובות

  1. פאריזאית

    מנסיון, זה נהיה נורא כואב בסוף. בתור מישהי שכבר המון זמן גוררת מערכת יחסים כזו של מעגל של שבועיים בפאריז וכעבור כמה חודשים שבועיים בניו יורק, אחרי השבועיים האינטנסיביים האלו כל העיר נראית ריקה, והדבר האחרון שאת רוצה זה להתחיל עוד רומן כזה.

  2. עוד גבר

    פעם קראתי, באיזשהו מקום, מה הם, לכאורה, הגורמים המשפיעים
    על יצירת קשר זוגי, אחד מהם היה כמדומני הקרבה הפיסית
    (Physical Proximity) הדבר אמור גם לאפשר במקרים מסויימים
    בהם יש מפגשים חוזרים ונישנים, בניה הדרגתית של קשר (כשעוד
    לא ברור אם יהיה זה קשר זוגי). נכון שכנראה זה היה יותר רלוונטי
    לעידן טרום התקשורת הזמינה ורבת הערוצים (יחסית) הנוכחית,
    אולם לדעתי זה עדיין כנראה גורם בעל השפעה משמעותית בקשרים.
    יחד עם זאת, אני אישית בעד לבדוק (כמעט) כל אפשרות לגיטימית
    ליצירת קשר. הבעיה לדעתי בחלק מדרכי התקשורת שהוזכרו היא
    שהם טקסטואליים בעיקרם. לעיתים נעדר המימד הויזואלי על
    הניואנסים הרבים והעדינים שלו. בנוסף נעדרים חוש הריח ואפילו..
    החוש השישי…

  3. Vous savez comment elle commence vous ne savez jamais là où elle fini

  4. מניסיון – זה מבעס וזה אל יכול להחזיק מעמעד יותר מכמה חודשים. אפילו אם זה באותו איזור זמן ואפילו אם התדירות היא של פגישה פעם בשבוע לסופ”ש. כי את חוזרת הביתה מאוחר מהעבודה (כי יש לך אך ורק חמישה ימים בדיוק בשבוע לעבוד, אולי אפילו ארבעה וחצי לפני שאת צריכה לעלות על רכבת כדי לפגוש אותו ואת לא יכולה לבזבז זמן) ואין לך שום כוח להתחי להתחבר למסנג’ר אז את מקסימום מצלצלת, ומנהלת שיחה עייפה ומותשת עם מישהוא שמצידו עייף ומותש. שצריך להסביר למה הוא הוא בלחץ ולהכיר לך את הדמויות הפועלות כי את לא מכיהר אותן כי את לא פוגשת את האנשים שעובדים איתו, גי את לא גרה איתו. והקשר מתמסמס בדיוק בגלל בעיות של שגרה שמסתבכות בגלל המרחק. האמצעים האינטרנטיים מתאימים לסוג מאוד מסויים של אנשים שמקיימים סוג מאוד מסויים של חיים – כמו למשל אנשים שיש להם משרד פרטי סגור שבו הם יכולים לפתוח VIDEO CONFERENCE בלי שיפריעו להם או שעובדים מעט שעות או כו”ב. שארנו, שכפופים לכללי נימוס במשרד או לבוס שמתעניין יתר על המידה במעשינו, מוגבלים לאמצעים טקסטואליים בלבד שלא יכולים לספק את הצורך בקשר.

  5. ארנון

    מקסים כרגיל, ומעורר געגוע בעיקר לדיוטי פרי. אבל מנסיוני המר אין הרבה עתיד באהבה הקוסמופולית. הריגוש הוא קצר טווח ולא שווה כהשקעה.

  6. רדוד מובן מאליו וצפוי
    כרגיל בנסיונות הכתיבה הגרופומנים של דאסברג בזמן האחרון

    • ריקי- מקהל המעריצים

      מי אתה? ולמה אתה טורח לכתוב פה. חוצפן. אולי תשלח לנו מפרי עטך שנוכל להתרשם מיכולות הכתחבה שלך פעם אחת?!

      • אורחת לרגע

        עידו, אפשר להגיד את דעתך הלגיטימית בצורה פחות מעליבה.
        ריקי, “התפלק” לעידו. אל תכעסי. חוץ מזה משהו באמת גוסס באתר.

        • אלמוני

          בוודאי שהאתר גוסס. מספר התגובות כאן מזכיר בלוג של תיכוניסיטית עם שלוש חברות טובות שמגיבות אחת לשטויות של חברתה.

          את האשמה אפשר לזרוק (אני לא יודע אם עכשיו זה יעזור) על המערכת שלא יודעת לברור את המאמרים ומאפשר כניסה של חומר רדוד למרכז הבמה בזמן שמאמרים משובחים זוכים לבמה צדדית (ראי לדוגמה https://bananot.co.il/articles/906). אבל גם, ואולי בעיקר להעדר יד מכוונת ומבקרת על התגובות.

          אם המערכת הייתה מגדירה לעצמה:
          1. קריטריונים לבחירת מאמרים.
          2. סיגנון תגובות שאמורים לעמוד בו תוך שמירת אפשרות להוצאת תגובות בלי הולמות (ראי לדוגמה http://www.haayal.co.il/policies) חבל שאני לא מוצא את הדיון באייל על כללי הכתיבה והצנזורה שהמערכת של האתר קבעה, אם זיכרוני אינו מטעה אותי אז היו שם אולי 1500-2000 תגובות.

          המערכת לא עשתה זאת ונתנה למגיבים להעליב ולפגוע אחד בשני ובסופו של דבר, אלו שתורמים לדיון פורה העדיפו ללכת למקומות אחרים וכך האתר הזה התייבש ונהייה בית קברות למאמרים של כותבים סוג זי”ן.

          • עוד גבר

            ראשית, מאד מסכים עם רוח דברייך, כבר אמרתי אותם
            (לא כאן) אבל יש לי עדים…

            שנית, לא הייתי מכנה את כל המאמרים הנוכחיים
            כ”סוג ז'” (כפי שכינית), גם המאמר הזה בהקשר המתאים
            הוא לא רע.

            שלישית, גם מאמר שלי פורסם כאן לאחרונה (במקום בולט):
            https://bananot.co.il/articles/902
            מן הסתם, אני לא אובייקטיבי, אבל הוא היה,
            לעניות דעתי, אמור לכל הפחות, לפתוח ולעורר דיון, כנראה
            שמה שציינת על “בריחת מגיבים/ות” יש בו הרבה
            (למרות שהמאמר מופיע לא ערוך מספיק (לא לשונית
            ולא צורנית) במידה מסויימת באשמתי אבל לא משנה).

            רביעית, כמי שמכיר את האתר, אתה ודאי יודע כמה
            השמצות/הטרדות “זכיתי” אני לקבל, למשל ראה המאמר
            הנ”ל שלי (אני בהחלט מבדיל בין ביקורת לגיטימית/ תיקון
            טעות/הבעת דעה שונה – לבין הנ”ל).

            חמישית ואחרון חביב, לדעתי גם עיצוב האתר ששינה את
            מיקום המאמרים הראשיים (ועוד) והרחיק אותם מראש העמוד
            אולי גם יש לו השפעה מסויימת.

          • אולי תוכלו לעזור לי ולומר כיצד ביכולתי לפרסם מאמרים באתר

  7. ג'לין וורד

    אילו זה רק היה עובד….
    לפני שנה התחלתי לצאת עם ישראלי שלומד באמסטרדם. הכרנו קצת לפני זה. הוא היה כאן שלושה שבועות, בהם נהננו מכל רגע אבל לאחר שהוא נסע התחיל הבאלגן. דיברנו רק בשעות הקטנות של הלילה, הוא עייף ואני עייפה. אחר כך התחלתי ללמוד וכבר לא יכלתי להשאר ערה עד 5 בבוקר. מהר מאוד זה נגמר וחבל. היום כשהנושא של יחסים בשלט רחוק עולים אני הרבה פחות נאיבית לגביהם. זה מאוד רומנטי לשלוח מכתבים ומתנות ולחכות לטלפון, אבל זה עובר אחרי כמה שבועות ואז מגיע העצב והגעגוע והתסכול על כך שאין נשיקות, אין חיבוקים ואין סקס – למרות שנורא מאוהבים. התסכול הזה מצטבר ומצטבר ובסוף זה כבר לא נפלא כל כך.
    האופן היחידי בו אני מאמינה שקשר כזה יכול להחזיק מעמד הוא במידה והזוג הכיר ונמצא הרבה זמן ביחד ואז במידה ואחד מתרחק אז האהבה והעבר המשותף יכולים לגשר על המרחק.

  8. כיצד ניתן לפרסם כתבה באתר

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *