יחסים מביאים אותך לאמץ תפישות עולם שונות. יעל פולק בוחנת את גישת הפרדת הרשויות מול חיבוק עוטף-חונק

החיים על פי רוסו

האקס שלי הוא רוסו. רומנטיקן פסימיסט חסר תקנה, אוחז ביד אחת את “ייסוריו של וורת’ר הצעיר” ובשנייה פרח קטן כתום דהוי. החיים היו פרשנות סובייקטיבית מול עולם מנוכר תוך ניסיון בלתי פוסק להגיע אל התחתית. לנבור עמוק בתוך התחלואים, מתוך חיבוק עוטף-חונק שמעמעם את אורות החוץ. רק להיות ביחד כל הזמן ולגמרי, שום דבר אחר לא באמת חשוב. הייתה לנו מחברת מכתבים בכריכה קשה שהלכה והתמלאה באותיות עצובות בשורות שנטו ימינה ולמטה. זה היה מעטה בלתי נראה של תסכול, כמו קורי עכביש, שהצמיד אותנו זה לזו ולא הרפה. הכעיסה אותנו ההתנהלות של העולם, האנשים המקובעים-מנומנמים שסביבנו, הפירואט העשרים של הבלרינה שבוהה באותה הנקודה עד בחילה.
אחרי שנפרדנו, לוק נכנס לתמונה, ומצאתי את עצמי מבולבלת למדי – הוא אמר: אפשר לעשות הכל, ומבט אחד עליו הבהיר שיש לו מושג לא רע בכלל על מה הוא מדבר. זה לא משנה איך הדברים פועלים בדרך כלל, את שומעת? לפעמים מפקפקים יותר מדי במשהו, רק כי הוא לא נפוץ. זו לא סיבה ראויה, תפסיקי תכף ומיד, הוא מלטף ביד אחת ובשנייה דוחף קדימה, לא נשארים באותו המקום. וכשאנחנו הולכים ברחובות אנחנו אחד עם הכל; הספסלים מחכים לזינוק ההחלטי שלנו, נשיקות בגובה חצי מטר, הרמזורים להולכי הרגל הופכים לאדומים רק כדי לאפשר לנו הפוגת חיבוק והשמיים נפרשים זוהרים לכל האורך, מנצנצים רק בשבילנו מעל הגג הגבוה שליד הים.
לוק הוא אבי הליברליזם והמשטר הדמוקרטי המודרני ולכן היה זה רק צפוי שידגול בהפרדת רשויות גם מאחורי מסך הברזל של הרשות הציבורית, כשזה רק הוא ואני. זו תפיסה רוחבית של יחסים אישיים כמשא ומתן אינסופי – מה שארצה לתת, מה שתרצי לקבל. יש את לוק של החברים שלו, לוק של העולם המשפחתי, לוק של בת זוגתו. כשהוא בעבודה זו ההמיספרה השמאלית, כשהוא מנגן זו הימנית ורק קורטקס האסוציאציות מקשר בין עולמות שונים שמחוברים כמו בלונים צבעוניים לידיים של ילדים שמתרוצצים לכל הכיוונים.
רוסו לא האמין בהפרדה. “ווידויים”, אוטוביוגרפיה שהתפרסמה רק אחרי מותו, חשפה את קרומי נפשו הדקים במלואם. זה היה חתרני מאוד אז, להיות רומנטיקן בין כל הרציונליסטים העיקשים. הוא סיפר שם על עצמו עד לרמת קולות חדר המיטות תוך חשיפת פרנויות כאלו ואחרות בין העמודים. כך גם רוסו שלי, שגרר אותי אחריו לארוחות משפחתיות במסעדה או לצפייה ב”אבודים” בסלון בית ההורים. הוא לקח אותי לארוחת בוקר אצל הסבתא בחיפה וזעם בכל פעם שהעזתי לכנות את חבורת הגברים ההיא “החברים שלך” ולא הבעתי התלהבות מהרעיון לשבת איתם בחדר מעופש עשן, כשמוזיקת גיטרות קורעת את האוויר.
רוסו אמר- לחפש היגיון בכל דבר זו המאניה של המוחות הקטנים. הוא לחש לי – זה לא משנה לאן נלך כל עוד נהיה צמודים, אבל נפרדנו, כנראה שצריך יותר מזה אל מול האינסוף. לוק כתב – ידע הוא האמת היחידה שלנו, טעות היא לא בעיה בידע, אלא שיפוט לא נכון על סמך ידע מוטעה. הוא אומר- אפשר ללכת לכל מקום, גם לגמרי לבד, היחד לא תלוי בזה. הלשעבר, רוסו, הרגיש שאני הכל בשבילו ואז חשבתי – אם ככה, מה זה בעצם אומר עליו? עכשיו אני מביטה בשמחה גדולה על העולם המדהים והעשיר הזה שיש ללוק, ולפעמים מצטנפת בפינה ותוהה – אז מה זה אומר עלי? זה הפער בין – אתה מוכרח לרצות רק אותי, באופן טוטאלי, עכשיו ולתמיד לבין- כדי שיהיה לי עניין מינימלי בך, אתה מוכרח לעמוד על שתי רגליים ולהשתמש בהן, גם אם זה בהכרח אומר להתרחק. בחרתי באופציה מספר 2′- חיים עצמאיים של שני אנשים שלמים, בעצם, בכלל לא הייתה לי ברירה – התאהבתי עד קצות האצבעות.

תגובות

  1. מעכב חמצון

    שנמצאת בין רוסו ולוק אבל מה זה בעצם משנה. את מאוהבת וטוב לך וזה מה שחשוב

  2. מרטין

    היי יעל כתבת מצוין בעיה מוכרת אבל לפחות את נמצאת בין לוק לרוסו ולא ניטשה שיכריז על מות האלוהים ויגרום לך לחפש את האדם העליון(ןישעמם אותך למוות בדרך כמו אפלטון) את מאוהבת וזה העיקר

  3. הכותבת מעלה מצב בו בני הזוג שלה קובעים את סוג היחסים- קרוב, רחוק, ביחד, לחוד….
    ומה היא מחליטה? להיות מאוהבת. לזרום איתו, עם הגבר…..
    אהבתי את נקודת המבט הזו- היא כביכול חסרת בחירה, כאילו רק נמצאת שם, או לפחות אני רוצה להאמין שזה ‘כאילו’.

    והערונת קטנטנה— “בת זוגתי”= הבת של הבת זוג שלי. התכוונת לכתוב “בת זוגי”.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *