סליחה, אפשר להתחרט?

היה זה אחד מהימים האלה, שמתחילים ברכות, עם אור מפציע לאיטו, מלטף את העולם הנם, צופן בחובו אפשרויות בשלל צבעי הקשת. יום חדש, הזדמנות חדשה.
רוח חרישית פרעה את עליהם המרשרשים של העצים. הציפורים טרם פקחו את עיניהן. העולם שבחוץ היה רך ומזמין, חופשי ונקי, שקט וצלול.
אך העולם הזה לא נועד לי. הוא נועד לאנשים החופשיים. ואני, אסיר הייתי בכלא מבוצר – הכלא של חיי. חומות הקיפו אותי מכל עבר – עבודה אפורה, לימודים תובעניים, סידורים, מטלות. אינספור חובות שתחמו את רצונותיי, את זמני ואת רוחי, והחזיקו אותי כבול אל היומיום, אל השגרתי.
ושוב עלתה התהייה: מה אם? מה היה אילו? קולות מרחפים סביבי ולא מרפים, כטפיל קטן המכרסם לאיטו בעץ עב גזע, מכרסם ומכלה אותו, אט אט, טיפין טיפין, מרוקן אותו מתוכנו, מקרביו, עד כי יום אחד, לפתע, העץ שנדמה כה יציב, בוטח וחזק, יחרוק, ינוע ויקרוס בקול נפץ גדול.
מסלולים מקבילים בעולם דמיוני, בו הנפש קוראת דרור לרצון, מרצדים ומרחפים מעלי, מרשרשים בפילם של סרטי חיים אחרים, של אפשרויות, של בחירה אחרת, נועזת יותר, אמיתית יותר, כנה יותר. כובלת פחות. האם אני הוזה? האם זה ממשי או שדמיוני קורא לעצמו דרור, ומפריח חזיונות שבינם לבין המציאות אין כהוא זה, חלומות בהקיץ של נער פותה ותמים, נער שעלומיו חומקים ממנו ואוזלים כשעון החול הבלתי נמנע?
ים. חוף נקי. שמש צורבת. קול הגלים השוצפים. אופק מלא תקווה ואפשרות. מה מסתתר מעבר לאופק? אלו התחלות חדשות נמצאות שם? האם הן לעולם לא יהיו שלי?
צדק מי שאמר: החיים הם במקום אחר. האם נגזר עלי להיאכל מבפנים לנצח? למה לחיים שלנו אין לעזאזל, פתק החלפה? כפתור ריווינד?
ואולי אני עצמי הוא הטפיל המכרסם את עצמי לדעת. הספק והתהייה הם אינהרנטיים לאדם החושב. מעין מנגנון השמדה עצמית משוכלל ואיטי במיוחד. לו רק הייתי טיפש ושמח בחלקי. נדמה כי החיים היו יותר קלים, ללא הראש הזה, ההולך ופועל, הולך וחושב, הולך ומדמיין ושואל ומעמיד בספק ותוהה. ונוטע ספקות. וכמיהה. כמיהה גדולה, צורבת, מאכלת, בולעת כל, מציפה את כל החושים עד לגירוי יתר. כמיהה למה שיכול היה להיות.
ונשאלת השאלה – נו, ואם היית שובר את הכלים, מפליג למחוזות רחוקים, מגשים את הכמיהה, את התסריטים, את החלומות. האם אז הספק היה נעלם? האם בחיים אחרים הוא לא היה נועץ את שיניו הנשכניות והדוקרות? ומה אז, לעשות מהפכה מן היסוד, לשבור את ליבם ורוחם של רבים, כדי לגלות כי הנני אותה הגברת בשינוי האדרת?
וכך אני לכוד. חי וקם בבוקר, עובד, לומד, עושה. הכל נדמה כמו חלום מעורפל, חסר תכלית, מונוטוני. חושי כבר קהים מן החיים הללו. אני כבה לאיטי, כגחלים לוחשות הדועכות לאיטן אל הדממה והקור. ניצוצות עודם מבליחים מדי פעם, אך האש הבוערת כבתה זה מכבר.
ואולי. ומה אם. ואם הייתי עושה. ומה היה קורה לו.
סליחה, אבד לי פתק ההחלפה שלי. אולי ראיתם אותו במקרה?