בננות בנות שמרשות לעצמן
אני מצמצמת את הקשרים שלי אתך. לאחר כל שיחה בינינו אני חשה מדולדלת מרץ. יש בך משהו ציני, אירוני, מלגלג, מרעיל. החומרנות, הקור, ההתחשבנות, הרוע, הנצלנות, התחרותיות, אנטי-הרוחניות, הצרכים הבורגניים של "מה יגידו?", השקרים, הטעם הרע בריהוט, שלא להזכיר את הפרחים מפלסטיק בצד הניילון על המושבים בפינת האוכל. פתאום יש במוחי תמונה מכוערת שאני חושבת עליך.
האם אלה סיבות לא להיות בקשר עם חברה טובה? האם שיחה תעזור לתחושה הרעה העמוקה שלי? כמה אפשר להסביר את הכל על רקע הערך העצמי הנמוך שלך? אני בוחנת את עצמי, מנסה לראות מה מפריע לי באמת והתשובה היא שאני חשה בשאיבה שלך, בצורך הנואש שלך להידמות לי. זה לא בריא. השימוש בהומור כדי לטשטש רגשות שקוף מדי ומתיש. יהיה זה פחדני מדי מצדי להתחמק. יהיה זה אכזרי מדי להסתלק, לחתוך. אני זו שצריכה להציב גבולות. לא לדחות, לא לקרב מדי. את רוצה יותר תשומת לב מכולם על בסיס יומיומי ובאופן ילדותי. ייאמר לזכותך שהינך מודעת לחוסר הגבולות שלך. הודית בכך לא פעם. זוכרת, ליד הדלת, בביקורך האחרון, סיפרת לי עוד ארבעה(!) סיפורים על בעלך בדרך למעלית ולא אפשרת לי לחזור לעבודתי? מתי תביני שכל אדם הינו יצור נפרד ושונה?
זה לא רק שאת מנסה לחקות אותי כמעט בכל תחום בחיי. זה לא רק שאת מנסה לכפות את נוכחותך עלי גם שלא נוח לי הדבר. זה לא רק שבזרמים תת-קרקעיים ותת-הכרתיים את מעבירה לי תחושות רעות. זאת התחושה הכוללת שכמו באהבה רומנטית עם גבר, פשוט הכיף להיות ביחד התחלף במועקה, בהרגשה שאני אינני יכולה להיות עצמי לידך, בתחושה שבאופן בסיסי משהו לא בסדר ביחסים. משהו קרה. בחודשים האחרונים אני מעסיקה עצמי בשאלה מה קרה. לא ברור. הציור שעולה בדמיוני הוא של שיח חלש שנכרך על עץ חזק, מטפס ומשתרג מסביבו כדי לשלוח את עליו לכיוון אור השמש. נכון, עברו עליך משברים קשים ותפקידי היה לעזור לך לעבור את התקופה הקשה.
אני נפרדת ממך לא בצער, לא בדמעות, אלא בתחושת הקלה ושחרור מעול קשה. חברות בין נשים, בעיניי לפחות, היא לא רק דלדול והרקה של יכולות הנתינה של הזולת אלא להפך, פריחה הדדית, זו לצד זו.
כל כך מדוייק.
אני עכשיו במצב דומה (חברה טובה שהפכה למשהו מעיק) ולא מסוגלת לעשות כלום.
לא לריב.
לא לכעוס.
סתם להגעל ממנה.
אז מה עשית?
לא הייתי רוצה להיות חבר שלך…
ולגלות יום אחד כזה מכתב של השמצות איבה וחוסר אמפתיה. אין פשע ב"התברגנות" ואפילו לא בטעם רע בריהוט אבל אטימות והפניית עורף לאדם קרוב הם עוול לא קטן. את מתלוננת על כך שהיא תלותית ומעיקה, אבל את יודעת, היא פשוט צריכה אותך ,ולא בשל משבר או ארוע. היא זקוקה לחברתך כחברה.
העצוב בעניין הוא שאת מודעת לצורך שלה בתמיכתך, ואפילו משווה את עצמך לעץ שהיא משתרכת סביבו , אבל את בוחרת להתנער ממנה ולשלוח אותה לגורלה. מתלוננת על כך שהיא לא מלבלבת ופורחת. את עץ חזק? בעיני את משענת קנה רצוץ!
אם זו חברות בין נשים – אז ברוך שלא עשני אישה
מה לעשות שלפעמים זה כבר לא מתאים.
לא רוצים להתנצל על זה שבקושי יש לנו זמן פנוי, ואת מה ממנו שנשאר שלנו אנחנו רוצים וצריכים לעשות בכיף, כדי לקום מחר בבוקר.
רותם, לדעתי לא צריך לסבול, והמדליות שאני קיבלתי על הבנה ותמיכה על חשבוני כנראה אבדו בדואר.
ועוד דבר, אנשים מגיעים לכל מיני צמתים בחיים כדי ללמוד ולהתפתח, או כדי להתקע.
יש כאלה שמלווים לתקופה קצרה, ויש כאלה לכל החיים. פעמים בנתינה, פעמים בקבלה.
ואשר לכותבת ההורמונאלית,
…ואל תקחי את עצמך כל כך ברצינות.
כנימה, את מאוד אינסטרומנטלית ביחס לאנשים. האם התפקיד של האנשים סביבך הוא לבדר אותך בשעות הפנאי המעטות? בשביל להנות באמת מחברות צריך להשקיע בה , לספוג לפעמים קצת חרא , ולהתמיד. בטח לא לבוא בטענות לחבר שהוא גוזל את זמנך היקר ועוד להתפלא למה המדליות על השקעה ותמיכה לא הגיעו בדואר.
אני אכן מאוד משקיענית ומושקעת, לכן משתדלת לזהות "התפזרות" על מערכות לא הדדיות סדרתית.
(וכמובן שזה בלתי מדיד, עניין של הרגשה, ואפשר לדבר על הכל)
הייתי בחרא עם חברים, וחברים היו בשלי (אנד פלנטי אוף דט) אבל היתה רגישות לצד השני.
זה הכל.
כול כך מתאים לגבר לדבר ככה ולא להבין איך נשים יכולות לחנוק את החברה הכי טובה שלהן בארס מתוק,גברים נראה לי לא מתקשרים ככה. אולי רותם לא
כאישה גם אני לא מבינה איך אפשר לכתוב דבר מרושע, ארסי ונורא כל כך. ולחברה הכי טובה שלי אני רק יכולה להגיד: עינת אני אוהבת אותך אחותי!
לא מפרסמים דבר כזה בתפוצה כה רחבה. מה הביא אותך להתנהגות נבזית מהסוג הזה?
הקדישי זמן זהה לזה שלקח לך לנסח את המכתב, על מנת לחשוב איפה האחריות, המגבלות והאשם שלך.
התלבטתי אם לכתוב "אשם". אבל וואלה, את הרשית לעצמך יותר…
בהצלחה רבה.
פזית
פתאום , על רקע הדברים האיומים שנכתבו למעלה
ראיתי אותך
והיה לי פתאום כל כך ברור
כמה תודה אני צריכה להגיד
שהחיים פינקו אותי בחברות שוות!!!
(שוות אם כי לא זמינות מספיק, לטעמי)
מתגעגעת כבר אחות קטנה.
לכל הקוטלים והקוטלות.. כמו שיש מערכת יחסים שאהבה פשוט נגמרת, כך גם במערכות יחסים עם חברה טובה , כמה שזה כואב לפעמים פשוט אין כבר על מה לדבר, כל שיחה מתקצרת והתחושה היא לקצר כמה שיותר , מה שנשאר אחרי שיחה כזו היא ריקנות איומה במקום תחושת הכייף או השלווה של פעם. זה קורה וזה טבעי , אז ממשיכים הלאה ושומרים רק את הזכרונות הטובים.
נכון, אבל אז אולי אפשר לא להוציא את זה התפוצת נאט"ו אלא פשוט לסגור עיניינים בצורה שקטה, אינטימית ואישית, לא?
חברות היא לרוב עניין זמני, והיא אמורה להיות מקור של נחמה ושמחה, אם אחרי כל שיחה עם חברה היא מרגישה שאין לה כוח לכלום, למה היא צריכה להיות חברה שלה? כי צריך?
אני חושבת שכותבת המכתב (תסלחי לי ששכחתי את שמך, משהו זילברמן) נהנתה תקופה ארוכה מהתלות ההדוקה של חברתה בה. סביר להניח שזה ניפח לה את האגו, חיזק וטיפח אותה עד שצמחה לעץ נוקשה וארוך (תסלחו לי, אני אחרי פרק מוקלט של הכי גאים שיש). עכשיו היא כבר סיימה את הפרק הזה בחייה, היא כבר סיימה להרגיש מרוממת בזכות מצוקתה של חברתה, היא סיימה לחלק לה עצות ולעצב את חייה. סבבה אחותי, אני מבינה שזה בדיוק השלב שבו את חשה ריקנות מכל שיחה עם חברתך, אני מבינה גם שאת בטח באיזה שהוא מקום מאוכזבת מכך שלא הצלחת לסדר לה את החיים כרצונך או שהיא חלילה לא שמעה לעצותייך.
אבל למה, בשם אלוהים, למה להביך אותה בצורה כל כך איומה עם פרסום מכתב שכזה ברשת?
ובלי שום קשר לכלום את כותבת בצורה מקסימה.
הסדרה *הכי* טובה שמשודרת היום בטלוויזיה!
אני לחלוטין לא מסכימה איתך שפרה. אני יודעת כמה נשים יכולות להיות מגעילות זו אל זו בדרכים הסמויות ביותר. את מרגישה שמשהו לא בסדר בחברות ואת לא יכולה לשים על זה את האצבע, ואת לא רוצה להאשים ואת לא רוצה להאמין שזה נכון,שזה אפשר, שהבן אדם שאהבת כול כך יונק לך את לשד העצמות ומוציא לך את החשק לשמוח בחלקך. אני חושבת שמכתב ברשת הוא צעד אמיץ. צעד אחד אמיץ עוד יותר היה לעדן אותו קצת ולשלוח לחברה הזאת, לא בשביל לכסח אותה אלא בשביל הלמידה האישית של אותה חברה.
אני לא מבינה את כל המתרעמים על פרסום המכתב הזה..
זה לא שהיא ציינה את שמה או פרטים מזהים.. איזו חשיפה בכלל יש פה?
המתקפה לטעמי היא לא על סיום הקשר. קורה. היא על המכתב הארסי, הצדקני והמרושע שהיא כותבת למי שלפי הודעתה היתה החברה הטובה ביותר שלה, למרות שהיא לא מצליחה למצוא מילה טובה אחת להגיד עליה, ורשימת המילים הרעות שהיא אומרת עליה יכולה לפרנס את רוב שונאי גם יחד, בעבר, הווה ועתיד.
זה כבר חורג מגדר נסיבות וסיבות; זה נסיון לדרוך על חברתה הטובה לשעבר, לפצח אותה ולקבור את השאריות. ולמה היא בכלל נהייתה חברה שלה? לא היה בה משהו? גם בקשרים שסיימתי, בדרך כלל הייתי מודע לעובדה שמי שהיה או היתה איתי בקשר, היה בזכות משהו. זה שהקשר הסתיים אינו מהווה הצדקה לשלילת כל החיובי, ולבור של עלבונות בלי תחתית.
ואללללללללללללללללללללללללללללה?
מאיפה אתה מכיר אותה ויודע על מה בדיוק !!!! היא חושבת?
לא יודע על מה היא חושבת. ולא התיימרתי לדעת. המכתב מדבר בעד עצמו, ומה שכתבתי הוא אך ורק על סמך מה שכתוב בו. למה נדמה לך אחרת?
היא יכולה להפסיק להיות חברה גם בלי לרמוס את החברה לשעבר בכזו אכזריות.
אריאלה יקירתי, אני לא יודעת מה לגבי החברים שלך, אבל החברים שלי הם בהחלט לא זמניים. זה נכון שחברות אמורה להיות מקור לנחמה ושמחה, וגם את, כחברה אמורה לנחם ולשמח את חברייך. זה נכון, כמו שכתבה כאן מישהי, שיחסי חברות, כמו כל סוג אחר של יחסים, מגיעים לפעמים לקיצם. אבל בן אדם הגון יחסוך את שבטו הלשוני מחברו ולא ילבין את פניו ברבים כמו שעשתה הכותבת הנכבדה, ולו בשם החברות שהייתה. וכמו שאמר כאן עוד מישהו מהמגיבים (ותסלחו לי אם לא הזכרתי שמות וציטוטים מדוייקים) שהכעס כלפי הכותבת לא נובע מתוכן הדברים אלא מדרך הביטוי וההצגה הפומבית של הענין…
התכוונתי למלכה זילברמן לא אלי כמובן. אם כי…
המאמר הזה כאילו פורסם בטיימינג מטורף בשבילי, אם כי לא כ" שמח.
בתקופה האחרונה הי לי המון זמן פנוי והחלטתי לעשות מן חשבון נפש
עם עצמי ולהיות כנה, למי אני באמת חשובה?
מי מתקשר אלי
סתם לראות שאני עדיין חיה ולא רוצה לבלות כי משעמם או להעביר את
הזמן או להיות איתי מאינטרס זה או אחר.
רשימת החברים הצטמצמה. אני מודה אינני תמימה, אך מהחברים הקרובים
שאתם אני חולקת את רחשי ליבי אני מצפה להתנהגות הולמת, כפי שאני
נוהגת בהם.
הדילמה הכי גדולה שלי היתה עם החברה הכי טובה
(כבר 7 שניםאם כי אי בספק שהיא עדיין חברתי הטובה ביותר)
מרוב שהסתובבנו ביחד אנשים אמרו לנו שאנחנו דומות (למרות שאני בלונדינית
עם עיניים ירוקות והיא שחרחורת).
התבגרנו ביחד בעצם, אני הכרתי לה את החבר הראשון שלה והיא הכירה לי
נו טוב, לא חבר אבל גברברים חביבים.
חלקנו תמיד את הכל
בלי קנאה, בלי פוזות. ממש לא היינו נשים טיפוסיות.
עד שהגיעה החופשה הסיוטית לאילת.
נסענו יחד עם עוד 2 חברות לפסטיבל הג'אז באילת השנה
אני לא אתחיל לפרט אבל הרגשתי בודדה. כאילו היא לקחה לי את
2 החברות וקוממה אותן נגדי. כן, אני מודה גם אני הייתי כלבה.
אחרי זה היא טסה לתקופה ממושכת לקנדה. לא התראנו קרוב לחודש
בקושי דיברנו
מישום מה היא הניחה שאני יודעת לחשב את הממוצע בגרות שלה
או משהו אז יום אחד היא התקשרה אלי משם (מקנדה).
כשהיא חזרה היה לנו ריב כזה בטלפון ובעצם הסכמנו "להפרד"
נשמע אידיוטי למדי….
הבעיה היתה שיש לנו הרבה חברים משותפים וכמה ימים אחרי כן
נפגשנו במסיבה
שם כהרגלי שתית הרבה ופלטתי שטויות..
בין השאר שאני מצטערת שלא הייתי לה חברה טובה ושאני
מתגעגעת לחברות שלנו.
דיברנו על זה. חשבתי שפתרנו את זה.
אבל כנראה שלא..
אינני חושבת שפירוט מקרים ספציפיים יהיה רלוונטי
אבל היא שוב גרמה לי להרגיש כ"כ, השטלתה על השיחה
השאירה אותי בצד עד שמרוב שיעמום הלכתי לדבר עם בחורה שלא ממש מחבבת
אותי (בלשון המעטה).
קשה לי איתה נורא
אני מרגישה שהיא כל הזמן מנסה להיות יותר טובה
אולי היא באמת כזו
תמיד חשבתי שהיא טובה במה שהיא השקיעה
תמיד הערכתי אותה
אבל למה היא מנסה לרמוס אותי? אני לא בנאדם תחרותי
אין לי בעיה לתת לה לנצח
אבל גם אחרי כן
היא גורמת לטעם רע בפה..
אני מרגישה פתטית שאני רוצה להפרד ממנה כי היא הרי
לא חבר שלי או משהו.. אבל אני לא יכולה לסבול את זה
כמו שאמרה אישה חכמה זה ממש הפך לעול
זה מעיק עלי
זה מציק לי שאני צריכה לנתח כל התנהגות שלה..
למה היא לא הזינה אותי לצאת, למה היא לא מתקשרת אלי
במשך כל הסופשבוע כשחבר שלה חוזר מהצבא
לעומת זאת אין לה שום בעיה לצאת איתו ועם חברים שלו
אין מספיק זמן כדי לשאול מה המצב? או להזמין אותי לבוא לשתות
קפה עם החבר'ה
כנראה שיש דברים שהם מעבר לבינתי.
או שפשוט אני לא מספיק חשובה לה.
מוזר שהיא לא וויתרה
היא התקשרה 3 ימים ברצף. הכל מייסורי מצפון ככל הנראה.
ניסתה להסביר שאני חשובה.
אבל מה הם כבר מילים?
למדתי לא לייחס להן יות מידי משמעות. בעיקר מגברים
ועכשיו מחברתי הטובה.
מי היה מאמין שכך תסתיים החברות שלנו.
עצוב. את חושבת שאת מכירה מישהי..
אני כל כך מזדהה איתך…הכרתי לפני ארבע שנים בחורה מדהימה שבעצמה הודתה על תחרותיות מה שיש בה. אני מטבעי לא תחרותיתאז הנחתי שזהו פרט שולי וסתמי לגבי.
עכשיו אני בעיצומה של מע, יחסים תלותית מצידה כשבכל שבועיים אני צריכה לנחם ולהסביר למה אני מתרחקת ומה בעצם קורה ביננו. ראוי לציין שלחברתי יש אלף ואחד עיסוקים וחברים אחרים, אך היא נקשרה דווקא אליי, ואין, אין דרך חזרה…
אז מה את עושה?
את במערכת יחסים תלותית איתה?
טוב, אני לא יכלה להזדהות עם זה.. אף אחת מאיתנו לא היתה תלויה בשניה.. ואם כן היינו תלויות האחת בשניה באותה המידה. בכל מקרה, מה את מתכוונת לעשות עם זה?
את מתכוונת להשיך ליות בשקר הזה?
אני יכולה להגיד לך שלחתוך באופן הדרגתי זו טעות חמורה!
תשבי עם עצמך ותחשבי אם שווה לך לשקם את היחסים ולהגיד לה מה מפריע לך,
אני יכולה להגיד לך שלי זה לא עזר.
אני גם לא אגיד לך שעכשיו טוב לי ם המצב אבל אני מרגישה
שסוף סוף פרסתי הכל על השולחן באופן גלוי וטוב לי עם זה.
בהצלחה עם המע' יחסים שלך עם ה"חברה" הזו.
ועוד משהו? מה מפריע לך בה בידיוק? (זה מעניין אותי..)
לא נותר אלא לחזור על דברי המגיבים הקודמים: למה לכתוב בכזה זילזול ורישעות על החברה. ומה פשר ההתנשאות הזאת, את כמודל לחיקוי שלה? דארווין היה גאה בך
לא נותר לי אלא להסכים איתך – אבל
גם להרחיב את היריעה ולשאול האם
כתיבה של "זילזול ורישעות"
ש_לא כלפי חברה_ אלא נניח מישהי/ו
שאת לא בדיוק מסכימה איתו (זה עדיין
לא הופך אותו/ה לאויב) היא בסדר??
ראי אינספור תגובות כאלה – שממש
קשה להאמין כמה כ-מה שנראה כשנאה,
יש, לפעמים, כאן.
אולי נתחיל בבקשה _מכולנו_ להשתדל
להיות יותר נחמדים זה/זו לזה/זו…
ולא להיות דו-פרצופיים עד כדי גיחוך
בהתייחסות לאנשים שונים…
(לא בטוח שזה יעזור אבל לפחות
נגיד שניסינו…)
אגב, דארווין, כפי שהמלצתי בעבר, אמליץ
שוב, לקרא את "הגן האנוכיי" המפרש/מאיר/מרחיב
את תורתו של דארווין ושבו המחבר דווקא
טוען ששיתוף פעולה הוא, לעיתים, אינטרס
אגואיסטי שיכול לתרום לפרט.
בננה מעצבנת שכמוך.
לנה למה למה להנשים מערכת מתה למה?
אולי החברה ,כטבעם של אנשים בכלל השתנתה והפכה למשהו מציק מעיק ולא מועיל?
לא מפקירים חברים ? לא משאירים פצועים בשטח?
מה נגמרה החברות ויש כאלו שחותכות ויש כאלו שחותכות ושוטחות משנתן אח"כ איפה שניתן להן
מה משפיל יותר להשאר צבועה קומפלט או לממש את המיאוס ולקום וללכת?
נראה לי שאם היה זה גבר הבנות כאן היו משבחות אותה אבל בגלל זשו בחורה לבחורה זאב- עליהום.
רותם — מי בככל רוצה שתהיה אשה ,מי?
נשמע שגם בתור בחור יכולות חשיבתיות you know אפעס . אף אחת שאני מכירה לא ממתינה לאיש הדואר שיבוא עם משאית וישפוך להן מדליות במרפסת אבל יש חבריות שנגמרות כי הן גומרות אותך מלתת ולהיות שם כשקשה אבל צריך גם להנות בחיים . יש כל כך מעט מרשמים לאושר והמלאי גם סובל ממחסורים קשים אז
עד מתי?
שום סיבה להנשים מערכת יחסים מתה, אבל גם לא צריך להשפיל עד עפר.
מה להשפיל?? הבחורה לא כאן להיות מושפלת!!!!
אנשים פה סתומים או מה?
זה לא שהיא צועקת עליה באמצע הרחוב מול מליון אנשים!! צאו מזה.
אז אולי יש מקום לחזור עליה: הבקורת שמופנית לכותבת היא על עצם פרסום הדברים באופן כל כך בוטה בפורום כל כך ציבורי.
מוטב שזילברמן (המגלומנית משהו) תנתב את כל המטען הזה לאפיק הנכון – החברה לשעבר נגיד – ואז אולי גם תפיק מזה משהו במקום לשלוח את המאמר לבננות ולהתבכיין בצדקנות, התחסדות וחוסר תכלית.
זכותה המלאה לפרסם את מכמני ליבה איפה שהיא כותבת.
מה מגלומני בלהגיד מה אתה חושב ?
את עדיין לא יודעת מי המושפלת עד עמקי נשמתה הזו אז אנא , אל תתחסדי את
אם לך יש חברה שחונקת לך על הצורה מה את היית עושה לה? כותבת לה מכתב משפיל כזה ושולחת אליה?
אני אולי לא הייתי עושה את זה ,אולי מנסה להסביר לה יותר בעדינות ,אבל פה באתר לכל בננה הזכות לכתוב את שעל ליבה ולתגמו למאמר
buttercup זה שם של פרח (ונסיכות) ולא שום דבר אחר…
ולגבי המגלומניה, דרך הכתיבה ניתן לאתר את האופן שבו תופסת הכותבת את עצמה ויש שם תחושה של over חשיבות עצמית. שיהיה.
אני בכל אופן, לא מתיימרת לזכות בתואר חסידת אומות עולם ולא הייתי מתעקשת להיצמד למי שגורם לי רק צער ומצד שני סביר מאוד להניח שגם לא הייתי מפרסמת את חוות דעתי הלא מחמיאה בפורום כל כך ציבורי. מה עם שיחה בארבע עיניים? זהו, לא תופס יותר?? ?
תגידו, מה זה הטרנד הזה של לכתוב "ש" במקום "כש"?
מתי הוחלט שזה תיקני?
ומקריאה חוזרת אי אפשר שלא להשתומם. רשימת מכולת ארוכה המתארת את חברתך- שקרנית, חומרנית, רעה, נצלנית, אנטי רוחנית, בעלת טעם רע ועוד ועוד. עם כזאת קופה של שרצים על גבה כיצד מלכתחילה הייתן חברות טובות כל כך? ומה זה אומר עליך? ואולי את עושה ניסיון לנקות את מצפונך?
חברות טובות בד"כ מכירות לאורך תקופה
בה יכול לקרות אזושהו שינוי!
ז"א
הבחורה השתנתה עם הזמן ובוקר אחד
חברתה הטובה קמה, התנערה מכל האשליות
וראתה מה עומד מולה.
בואי נגיד שהיא לא אהבה את התמונה כלל וכלל!
. הכאב על החברות . הכאב הגדול . לו חשבתי שהיא תקרא לא היתי מפרסמת.
אוקיי, מה יש לנו כאן?
אם היית חושבת שתיכנס לאתר – לא היית מפרסמת. דווקא בגלל העובדה שחברתך לא תקרא את המכתב – פירסמת
בשביל מי? בשביל מה? הרי ברור שאת לא מוכנה לומר לה את הדברים בפניה, אחרת היית חוסכת מכולנו את המכתב האכזרי הזה ופשוט מדברת עם חברתך באופן אישי, אבל לא. את בחרת להציג את העמדה הלא מחמיאה שלך (וזה באמת, בלשון המעטה) בפני חבורה של זרים שלא יוכלו לעשות לחברה שלך טובה ולהגיד לה שהחברה הכי טובה שלה היא לא משהו.
המכתב הזה והפירסום שלו כאן הוא סתם נסיון לנקות את המצפון של עצמך, מלכה, וזה עצוב מאד
את לא סתם נבזית, את יהירה.
אני חושבת שאם היית כותבת את זה למגירה, לא היית כותבת כך.
גם לי היו חברות מספר שנפרדתי מהן. עד כמה שזה מעליב להיעלם וזהו, זה הרבה יותר מעליב לשלוח להן מכתב כזה.
אלוהים כמה שאת בן אדם מרוכז בעצמו.
אם חברה או כל אדם מתפכח תוך כדי התבגרותו וחש שאין לו אויר בחברת אדם כלשהו אז סתם להעלם זה יותר טוב? לא לומר את האמת ? את יודעת או הצלחת להבין מה או מי היא החברה ? מה את נעלבת בשמה?
אוי אלוהים איזה שוס, הרגע קראתי שאת הגורו החדשה בנושא… יחסים (לא פחות!)
תראו, כל אחד יכול להזדהות עם מה שנכתב שם, עם השיחות הללו שמשאירות אותך נטולת אנרגיות , מדולדל, עצוב ונחנק.
למה להיות בקשר עם בן אדם שגוזל ממך את טעם החיים ואת החשק לצחוק ולשמוח ?
היתה לי חברה שתקופה ארוכה היתה לי בטן מלאה עליה, היא גרמה לי להרגיש רע עם עצמי, מעולם לא הרגשתי שהיא שמחה בשבילי, היא רק ידעה לגרום לי להרגיש עוד יותר רע.
למה להיות בקשר כזה ? למה לגרום לעצמי עוול ?!? מה שלא מתאים חותכים וזה נכון לגבי בחורים ולגבי בחורות. חיים פעם אחת וצריך להקיף את עצמך ר ק באנשים שעושים לנו טוב.
מספיק לרדת על הכותבת, אני בטוחה שהיא כתבה שורות אלו מתוך מצוקה וכאב, כולנו עשינו דברים בעבר שבמחשבה לאחור אולי היינו נמנעים מהם.
אם תקראי שוב את התגובות תראי שאף אחד לא חושב שצריך להישאר בקשר שלא תורם לך. אין פה ולו כותב אחד שחושב שזה טוב להישאר בחברת אנשים שמשמפיעים עליך לרעה. הבעיה שיש לכולנו באופן גורף הוא עם דרך ההצגה, ואפילו אם מדובר בכאב מאד גדול של הכותבת, לא כאן המקום להוציא אותו, לא?
צריך להיות "הבעיה היא" ו"שמשפיעים" ולא הברדק שיצא לי שם, סליחה…
שלום רוני,
"תיזהרי" שאת מתקנת שגיאות של עצמך 🙂
עוד יבואו אלייך בטענות… 🙂
(ראי: http://bananot.com/articles/566#rem35849 )
בברכת המשיכי לתקן את הדורש תיקון! "עוד גבר".
לא עוד גבר. באים אליך בדרישות. שתפסיק להעיק – עניין אלים ולא ידידותי לפחות כמו מה שהתלוננת נגדו איפשהו קודם בתגובה אחרת לכתבה הזו. רוני עוד רחוקה מרחק רב מהטרחנות הבלתי אפשרית שלך.
סליחה "קוקין",
בבקשה, אל להטיף לי על "אלימות" ו"ידידותיות"
(כי אני רחוק מאד מהראשונה וקרוב למדי לשניה)
זו זכותו/ה של כל אחד להביע דעתו ואף לתקן
כפי שעשיתי וכך גם אמשיך לעשות אם אמצא זאת
לנכון. אם משהו לא מוצא חן-בעיניך (לי זה די ברור למה)
את מוזמנת לדלג בקפיצות עכבר קלילות מעל
תגובותי. ותעשי לי טובה – דברי בשמך – _גם_
אם יש עוד הרבה כמוך.
כל-טוב, "עוד גבר".
התפלקו לי כמה פליטות קולמוס בלתי מתוכננות. רציתי שדבריי יהיו ברורים ולכן התיקון. אין לי כוונה להתחיל ולתקן כל פסיק וכל שגיאה, סתם, זה נראה יותר ברור וקריא ככה.
לא צריך להתחיל ויכוח ולרדת לקטנוניויות… אבל… תודה על התמיכה :0)
טוב, אני דווקא נתתי את הכתובת אינטרנט של המאמר
הזה לזו שכתבתי עליה כמה תגובות למעלה..
אני רק רוצה להבהיר ששומדבר שנכתב
כאן לא נאמר בסתר, את הכל אמרתי לפני כן
אני גם רוצה להגיד ששומדבר לא נכתב במטרה
לפגוע בה.
אם תקראי את זה.
וזה גם לא נכתב במטרה לנקות את המצפון שלי
לא התגובה הזו ולא הקודמת.
וכמו שאמרת
שיהיו לך חיים נפלאים
קראתי את הכתבה ואת רוב התגובות, ולפי דעתי כאשר זה לא מתאים, עדיף לחתוך.. וזה בכל קשר בין אנשים..
היתה לי חברה, שחיקתה אותי עד כדי אובססיביות.. פעם ניגשה ושאלה אותי "כשאת מדברת , את מעבירה יד בשיער.. את יכולה להראות לי רגע איך בידיוק.." ומאז הבנתי שמשהו לא כל כך בסדר במערכת יחסים.. היא התלבשה והתחילה לדבר כמוני, בשימוש ביטוייום ואפקטיים קוליים שהיו יחודיים רק לי.. היא התחילה להעריץ אותי ולקנא בי בצורה מוזרה ומפחידה ביותר..
לאט לאט הרגשתי מחוייבת, לא לפגוע לשם הנימוס בלבד.. מוצאת עצמי מחפשת כל יום תירוצים חדשים.. נחקנת.. מאבדת את עצמי.. נעלמת בקשר שלנו.. כי לא הייתי יותר אני, היא הפכה להיות כמוני, והיא הצליחה לבלבל אפילו אותי.. היא גרמה לי להאמין שאין לי צורך בחברות אחרות שהיא הגורל שלי.. שהיא ה-חברה הכי טובה.. וביננו עברנו את כיתה ד' של חברות בלב ובנפש וכמו שהמורה נהגה לומר לנו "כל אחד זקוק לחבר הכי טוב".. היא לבטח לא הועילה לי.. ואף הזיקה.. מאוד הזיקה… עד כדי כך שסיבכה אותי עם האקסים המפחידים שלה, עם גברים שבגיל ההוא נראו לי כאבא או כדוד ולא בקשר רומנטי.. ובכלל אז.. קשר רומנטי? סקס? ובעוד איזה גיל?!
ובעוד עולות בי המחשבות, וכעבור חודשיים של ניתוחים וחקירות, הגעתי למסקנה חדה וברורה-
למה לסבול?
עברו מאז כבר יותר מחמש שנים.. ואני שמחה וגאה לומר שאני לא איתה יותר.. "התגרשנו"..
היא כמו רעל שהתמכרתי אליו, ועוד בכפיה ולא מרצון… כשזה לא זה.. עדיף לחתוך ! וכמה שיותר מוקדם יותר טוב!
לא קראתי את כל התגובות, ולכן אתייחס רק לכותבת המאמר האכזרית. וזה מתוך הנחה שאותה חברה אומללה אמורה גם היא לקרוא את זה, ומפאת חולשתה (כמסתמן מהמאמר), להיפגע עד עמקי-עמקי נשמתה.
אני יכולה לתאר לעצמי שהיו, ובטח גם הרבה, רגעים וזמנים יפים בחברות הזו. אז לפחות למען זה היית אמורה להשתמש במצפונך שכבר בטח שוכב כמה שנים טובות באיזה מחסן אפל וממאן לצאת החוצה.
אפשר לנתק קשרים גם בצורה אחרת – ושוב למען העבר המשותף היותר טוב.
דרך אגב:
הכי גאים שיש – מחר פרק אחרון לעונה, לכל המעוניין לדעת.
מדהים איך פתאום כשקורה משהו בחיי, מישהי באה ומפרסמת פה מאמר מקביל וכל כך מתאים למה שקורה לי .
החברה הטובה שלי מוציאה ממני אנרגיות שליליות שלא היו שם קודם. היו תקלים, היו ויכוחים, היו שיחות נפש מבהירות ומתקנות, היה נסיון נואש לשמר את הקשר בכל מחיר, וזה פשוט לא עובד. מאז נסיעתנו האחרונה לאילת יחד – הבנתי עוד יותר שבמקום לתקן אנחנו רק הורסות. זה פשוט לא עובד יותר . זה כואב, זה עצוב, אבל אולי הגיע הזמן שאי אפשר להמשיך ככה. זה דורש מאמץ גדול מדי, שאני לא כל כך יודעת אם אני רוצה להתאמץ כבר למען החברות איתה.
ואם באינטרסים עסקינן, איפה האינטרס שלי? מה יוצא לי מהחברות איתה? כרגע – כלום. אני מתעצבנת, אני עצובה, אני כועסת, אני בוכה. הגענו למצב של זוגיות כמעט כמו בין גבר לאישה . חוץ מסקס, יש במערכת הזאת את כל המוטיבים הזוגיים. לטוב ולרע. וכמו בכל מערכת, צריך לדעת מתי לחתוך. אני לא בעד פרידות ולא בעד התנתקות טוטאלית. אני בקשר כמעט עם כל האקסים שלי, על אחת כמה וכמה, לא רוצה לפרק קשרי חברויות של שנים. אבל ברגע שזה "מוצץ לי את הדם", צריך לדעת להגיד "די. עד כאן". כשכבר לא כייף להיות יחד, לבלות יחד, או סתם לפטפט, כשמתחילים להתחמק מלהתקשר או מסננים שיחות של ה-חברה, אולי צריך באמת לשבת ולחשוב ולהגיע למסקנה שהקשר הזה לא טוב לי. ואם לא טוב לי, וניסיתי כבר הכל על מנת לשמור על החברות הזאת בלי להכאיב לאף אחד מהצדדים וזה בכל זאת לא הלך – צריך להחליט. צריך לדבר , להסביר ולהוריד מינונים. אז היא לא תהיה החברה הכי טובה. היא תישאר סתם חברה. ניפגש פחות, לא נדבר כל יום , 3 פעמים ביום, לא נספר על כל נבכי נפשנו, ונשמור על קשר חברי קורקטי. אני מאמינה שעם הזמן, זה יחזור. שתינו נירגע, נחיה את חיינו ואם החברות באמת כל כך חזקה – הקשר אולי אף יחזור להיות כפי שהיה.
למה לך להיות בקשר עם מישהי שגורמת לך לבכות?
למה להיות צבועה ולדבר פעמיים בשבוע?
את לא יכולה ליצור מצב מלאכותי כזה..
יש ביניכן כעס.
לשיחות לא יהיה טעם
זה "רק יראה טוב"
אני חושבת שזה לא בריא…
ובטח תלמדי את זה על בשרך.
לחברתי הטובה ביותר לשעבר.
אני כמעט שלא מדברת איתך. שלום בבוקר, מספיק, לא?
רק לשמוע את הקול הגבוהה שלך, מדברת במילים גבוהות, זה הורס אותי. אני מתחרפנת. אני מנסה לשמוע דברים אחרים, מישהו אחר.. שמישהו יעביר את הזמן בזמן שאת מתבטאת, לא רוצה להפריע לך במחשבות חס וחלילה..
נזכרת באותם שנים בהם לא היינו חברות בערגה.. שנים של יופי, טוב, חופש, פרחים.. תוהה לעצמי איך הגעתי למצב כזה שאת חברה שלי..? הרי את כל כך דוחה אותי. איך שאת מעריצה את עצמך, את החיים העלובים שלך, את הרומנטיקה בגרוש שלך, את הרצונות המוזרים שלך לעתיד. מספרת לי בפרוטרוט כמה אצבעות חדרו לך לחריץ, מגעילה אותי כל רגע. את מנצלת את כל הסביבה, לא מרגישה כמו עלוקה במקצת? כנראה שלסרק את השיער השחור שלך בקומפולסיביות חמש מאות פעמים ביום יותר חשוב מלשים את העולם בפרופורציות. הגענו למצב שלא יכולת בלעדי, מה אני כל כך טובה לך? תראי איזה בוגדנית אני. אני תורמת למדינה ואת לא. אז הצבא לא התאים לך, הבנתי. אולי את לא התאמת לצבא? חשבת על זה פעם? אם אני הייתי הצבא.. היית מקבל 21 עם הרבה קשתות מסביב.
נסענו ביחד לכל מקום, חלקנו ארוחות עשר, שנאתי לרכל איתך – תמיד היה לך משהו רע להגיד על כולם. על חברים שלי. על המשפחה שלי. על אנשים שהערצתי. כמו זוג נשוי ודוחה עם מלא בעיות מתחת לפני השטח.
הפרצוף שאת עושה כשאת נעלבת – את נראית כמו ארנבת
… חברות שלי התרחקו ממני בגללך, את צוחקת כמו משאבת אופניים, כזאתי שהורסת את האופנים במקום לנפח את הגלגלים.
אני שונאת את חברים שלך. הם עושים לי צמרמורת. הם תקועים במין מחשבה שהם שווים משהו, שהם יותר טובים. את גם, חושבת שאת לא עצמך. מתעלמת מהעובדה שאת עצמך לגמרי. ממציאה כל מיני סיפורים, שאת יודעת לעשות קסמים, לקרוא מחשבות, לגלות עתידות. יוצרת סביבך קהל מאמינים שמקשיב לכל מילה בגמיעה, טעות פה טעות שם בדיוק כמו הרבנית קוק, ולפתע מפסיקה הכל, המוות שלך יהיה נורא ואיום, והוא יקרה מחר – את אומרת לי
את חושבת שלהיות מוזרה זה העניין, אבל זה כל כך האלף הקודם. את באמת צריכה הסתכלות פסיכולוגית על כל המחשבות שעוברות לך בראש.
הבדיחות שלך הפסיקו להצחיק אותי כבר שנה שעברה, הלוואי שלא הייתי מזמינה אותך למסיבת גיוס שלי.. אבל הרגשתי מין חובה מוזרה – היית נעלבת הרי.. ועכשיו צמצמתי את הקשר שלנו לגרגרי עפר.. אני כל כך מאושרת. לראות אותך רחוקה.. לא להיות מחוייבת לסבול אותך. הצעד הכי משחרר שעשיתי בחיים שלי.
ואם עוד פעם אחת תגידי מילה רעה על המשפחה שלי בפניי, גם את גרגר העפר הזה אני אשליח לפח הזבל.
האישה שהכי שנאתי מיום היוולדי נהפכה להיות יותר ידידותית ממך, אני מעדיפה לשבת איתה על כוס תה מאשר לשבת איתך ליד ברז מים. ולא, החיוך שלך לא יפה. ולא, את לא כוסית כמו שאת חושבת, סרקי סרקי את השיער השחור, נראה לאן תגיעי.
בשום שלב לא אמרתי לך
אנחנו נפרדות
כי לעולם לא היית בעלי
תזכרי זאת, לעולם לא היית בעלי. מזל שעכשיו כבר אין לך קול.
אני מרגישה הקלה.
עכשיו לזה קוראים מכתב מעליב. לכל המתלהמים על המכתב שלמעלה – תלמדו.
מי שרוצה גבר שיחמם אותה בלילות, ושלא אהיה לה משעמם, שתתקשר דחוף לפלפון: 068554415.
כמה צדקנות, התנשאות, חוסר רגישות, אגוצנטריות ומרירות בטקסט קצר (וטוב שכך) אחד.
לגמרי לגיטימי להיפרד מחברה שהקשר איתה כבר לא כיף, אבל למה ככה?
ניתקתי בעבר קשרים עם חברות שכבר לא התאימו לי, אבל לא בצורה כל-כך מכוערת. אני גם מכירה אנשים שהתרחקו מחברים טובים שהפכו לעול – אף אחד מהם לא הפך את חבריו-לשעבר לשק איגרוף, כפי שאת עושה, מלכה.
זה שהחלטתי לא להמשיך להיות חברה טובה של מישהו, לא אומר שעלי לפגוע בו וללכלך עליו. אפשר לעשות את זה בהדרגה או לעשות את זה חד וחלק – אבל בצורה עניינית, לא בצורה משפילה שכזאת.
לחברה לשעבר של מלכה:אני בספק אם את האדם האיום ונורא שמלכה מתארת, אבל גם אם את אכן כזו, קשה להאמין שתגיעי לשפל המדרגה אליו הגיעה מלכה. היא עושה רושם של אישה אכזרית ומתחסדת, ואת צריכה לשמוח שנפטרת ממנה. אכזריות היא תכונה הרבה יותר גרועה מתלותיות, והתייחסות לטעם בריהוט כקריטריון להערכת בני אדם מעידה על "בורגניות" הרבה יותר מטעם רע בריהוט.
נכון שכשנפרדים כדאי לעשות את זה יפה – לא להעליב, לא ללכלך.
אבל לפעמים הכעס גדול, ורבים ומשמיצים, בלי ממש להתכוון. ככה קורה שיוצא
מין מכתב כזה.
זה אולי מפליא הרבה אנשים כאן איך אפשר להיפרד בצורה כזו, עם כ"כ הרבה ליכלוך,
אבל הרי כך זה גם בהרבה גירושים – בין אנשים שהיו זוג, בעל ואישה, אוהבים – עוצמת
הרגשות של האהבה מתחלפת בעוצמת הרגשות של הכעס השנאה.
נכון, זה קורה.
הרבה דברים "קורים" בעולם: פשע, בגידות, מלחמות (לא שאני משווה). האם נצדיק משהו, רק כי הוא "קורה"?
חוץ מזה, הביקורת של רוב המגיבים לא היתה על זה שאהבה הפכה לשינאה. מותר לשנוא. הביקורת היא על הבחירה לתת לשינאה צורה של הכפשות, על הבחירה לעשות זאת בפומבי ועל הנימה המתחסדת (אוי, כל-כך כואב לי כשאני שונאת!).
יש הבדל בין שינאה לרשעות. שינאה היא משהו שמרגישים, והיא לגיטימית. רשעות היא משהו שעושים, והיא לא לגיטימית. המאמר של מלכה זילברמן הוא מרושע. לא כל רגש חייבים להוציא – רגשות הם לא שילשול. יש בעולם דברים כמו שליטה עצמית והתחשבות. וגדולה נמדדת לא ביחס הוגן למי שאתה מחבב (זה הרי טבעי ופשוט), אלא ביחס הוגן למי שאתה שונא.
מה עוד שהחברה לשעבר של מלכה זילברמן לא חטאה ולא פשעה: אז היא פגיעה קצת, אז היא תלותית קצת. ביג דיל. אלה לא סיבות להשפריץ כל-כך הרבה רעל. אם כבר, אלה סיבות להשתדל לנהוג ברגישות.
והמכתב שלך היה בשבילי כדקירה בבטן. הרגשתי כאילו אותה חברה לשעבר שלי היא זו שכותבת את המכתב, ולא את.
היא "האשימה" אותי באותם דברים, ואני לא מכחישה, אבל לרגע לא הסתכלה על עצמה. המנוצל אוהב להיות מנוצל והמנצל מנצל, ובסיכומו של דבר אין זה טוב לאף אחד.
הלוואי שהעניינים היו מסתדרים אחרת, אבל את הנעשה אין להשיב.
האם חשבת אי פעם לעצמך למה אותה חברה מתנהגת כפי שהיא מתנהגת?
אני מבינה לליבך!!! גם לי זו היתה דקירה בגב והרגשתי כאילו כל ההאשמות היו אמורות להיות לצד השני דוקא. אם ה"חברה" היתה לרגע חושבת מהו מקור ההתנהגות היא היתה מגלה שהיא בעצמה גרמה לי לבכי רב לקונפליקטים עצמיים ואפילו לתסביכים… אנשים שבוחרים לסיים קשר כלשהו בצורה כ"כ בוטה ופוגעת לא שווים את הפידבק לו הם מצפים, ואם טענת הנגד שלהם היא כי העיקר הוא היושר וחוסר הצביעות, הם טועים ו ב ג ד ו ל מפני שאפשר להיות ישרים גם מבלי לפגוע, להתנשא ולהרוס!
ניכר שלא היית בסיטואציה נינה.
המכתב הזה נכתב (כך אני חושבת לפחות)
אחרי כל השיחות נפש, אחרי שהיא כבר ניסת להבין
את החברה הזו כבר אלפי פעמים
אני מבינה את ההקלה שמרגישים אחרי שכותבים את הכל.
גם אי הרגתי ככה אחרי התגובה שלי כאן
ואני לא חושבת שזה בא מרוע.
כן, זה לא כל כך רגיש לכתוב ככה דברים, אבל החיים
הם לא דבר יפה.
זה גם לא בא מהתנשאות.
למה שתתחילי עם כל המשחקי כבוד האלו
עם חברה טובה.
סתםמעייף ומיותר.
לדעתי הרבה ממה שכתוב בעמוד הזה
כולל המאמר ומספר תגובות
פשוט בא מהלב של האנשים, תכלס, דוגרי
מה הם מרגישים.
אבל כמו שאמרתי בהתחלה: ניכר
שלא היית בסיטואציה שהרגשת ככה.
אולי פעם תדעי איך זה- אני לא מאחלת לך את זה.
הדבר היחיד שניכר הוא שצדקתי בקשר להתנשאות של אנשים כמוך, הרי הרגע התנשאת מעליי כשהתיימרת "לדעת" שכביכול לא הייתי בסיטואציה שכזו! תודה על האיחול אבל הוא מיותר כי אני לא אהייה שוב בסיטואציה שכזו, לומדים מטעויות. לגבי זה ש"החיים הם לא דבר יפה", אולי בשבילך הם לא דבר יפה ובאמת שחבל, לדעתי זה מאוד עצוב לחשוב ככה, אולי אם תשני את הגישה שלך (בהתייחסות לתגובותייך הקודמות והרבות) החיים יהיו יותר יפים ותוכלי לומר דברים מהלב מבלי לפגוע ומבלי שתהייה נימת רוע בדברייך.
העובדה שהיא ניהלה איתה שיחות לא אומר שהיא באמת הבינה. חוץ מזה, אף אחד לא אוהב להודות באמת. אני אישית העדפתי להדחיק ולהעמיד פנים ש"הכל כרגיל", שהרי מי ירצה להודות בפני חברו הטוב שהוא מקנא בו?
פרט לדבר אחד – אני לא חושבת שכותבת המאמר היא אדם רע. חסר רגישות לסביבה, אולי. אך בהחלט לא בן אדם רע.
למרות שעבר זמן מאז, והחיים שלי הם במקום אחר לחלוטין, אני עדיין זוכרת את הצריבה המרה כשחברתי אמרה לי שהיא מעדיפה להתרחק ממני, למרות שהיא אוהבת אותי וכו'. לא הבנתי למה – הרי הייתי בסדר לחלוטין, וזה אפילו לא היה בשלב של הקנאה.
אבל זה היה מזמן. לעיתים אנחנו נפגשות בארועים חברתיים ולא מחליפות אף לא דברי שלום. כל כך חבל לי שהיא היתה מוכנה לוותר על הכל סתם ככה, אבל מה לעשות. אולי עדיף כך.
אך יש הבדל ברור בין כותבת המאמר והכתוב בו לבין "חברתך לשעבר"( עד כמה שזה נשמע עלוב…) שאמרה לך שהיא מעדיפה להתרחק ממך למרות אהבתה אלייך, כי כותבת המאמר לא הזכירה דבר על אהבה ולא על וכו'… אולי הזכירה זאת בפני החברה אך לפי הכתוב במאמר… לא אהבה ולא וכו'…
לא. כותבת המאמר לא נשמעה לי אוהבת במיוחד.
אבל אולי עדיף כך על פני מילים ריקות.
(בעצם לא עדיף בכלל).
אני מקווה שהמכתב שלי יסייע לאנשים נוספים לבטא את רגשותיהם . הטעות שלי היא שלא שמרתי על אנונימיות שלי כדי שהמכתב יעמוד רק כשלעצמו מכמות התגובותו ומעוצמת הביטויים אני רק שמחה שהצלחתי לגעת במורסה נשית כואבת. את אחוות הנשים שהייתה לי פעם כבר לא אחווה יותר .הסיכוי שחברתי תקרא הוא אפס .אך והיה והיא חקרא אותו היא סופר אינטליגנטית. היא תדע מה לעשות .לא סותר את מה שכתבתי עליה .אני מודעת גם לחולשותי אני ,היו בטוחים .
את לא יכולה אפילו להקרא חברה.
עשו לי את זה גם- 3 "חברות" טובות שלי החליטו שאם אני קצת מדוכאת,זה לא מתאים להן יותר…
בטח הגיעו להחלטה הזאת בישיבת בנות מהסוג שהיינו עושות פעם…
אחרי 4 חודשים של נסיון להבין מה קרה פה בעצם,ובירור איתן,ויתרתי והשבתי לעצמי את כבודי האבוד (למרות שדבר זה לא היה חשוב לי כמעט כלל,אלא החברות). עדיף להתגעגע מאשר להיות מושפלת שוב ושוב.
מזאת שלמרות שנפגעה והגעגועים מכאיבים לה,עדיין מאמינה בערכה של חברות אמיתית,לרע ולטוב.
אני כל כך מזדהה איתך!
גם לי הייתה חברה טובה שכבר לא יכולתי לחשוב עליה. כשהייתי חושבת עליה הייתי מתעצבנת!
היו דברים שכתבת שזה בדיוק מה שאני הרגשתי!!! זה מדהים!
הציניות שלה הייתה נוראית…. והסתרת הרגשות ע"י הומור…. לא יכולתי לסבול את זה.
אני והיא כבר יותר משנה לא בקשר.
בהתחלה, לא דיברנו משהו כמו חודשיים…והיא נסתה לתקשר איתי כמובן ע"י הומור…ואני התעלמתי. הציניות שלה כבר לא הצחיקה אותי! החלטתי לתת לה הזדמנות…וראיתי שהיא לא תשתנה… אז פשוט נתקתי שוב את הקשר…והרגשתי כזו הקלה! כל פעם שאני חושבת עלייה אני מרגישה הקלה!
יש לי חברה טובה שהיא בקשר עם החברה לשעבר… והיא עוברת כל מה שאני עברתי.
מצד אחד… אני מרגישה מצויין שאני לא עוברת את זה.
אבל מצד שני, כואב לי שחברה שלי צריכה לסבול בגללה.
החברה לשעבר ואני גרות בשכנות… וזה לא כל כך עוזר.
היא לפעמים אומרת שלום ואני אפילו את זה לא עושה.
אתם בטח חושבים שאני בנאדם נורא… אבל מי שבאמת הזדהה עם הסיפור הזה…יכול להבין אותי ולראות איזה אומץ יש לי.
קטע יפה שנתקלתי בו בעבר.
מהו חבר?/ ריימונד בראן
מהו חבר? הנה אומר לך • חבר הוא אדם אשר איתו תעז להיות אתה עצמך • נשמתך תוכל להתערטל במחיצתו • הוא לא יצווה עליך ללבוש דבר על גופך, רק יבקש שתהיה אתה עצמך • הוא לא ירצה כי תהיה טוב או רע יותר • במחיצתו תחוש כאסיר אשר יצא זכאי בדין • אינך צריך להיות על המשמר. תוכל לומר את כל אשר תחשוב, כל עוד אתה הוא באמת • הוא מבין את כל הניגודים באופייך שבגללם שופטים אותך האחרים שלא כדין • במחיצתו נושם אתה חופשי ומשוחרר • תוכל להתוודות על מעשי ההבל הקטנים שלך, על השנאה והקנאה וניצוצות הרשע, הנבזיות והשטויות שלך, וכשתחשוף אותם מולו הם יעלמו, ימוגו באוקיינוס הלבן הזה של נאמנותו • הוא מבין • אינך חייב להיות זהיר • אתה יכול להשמיצו, להזניחו, לסבול אותו • ומה שטוב מכל, אתה יכול לשתוק איתו • אין זה משנה • הוא מחבב אותך, הוא כאש אשר תחדור לעצמות • הוא מבין • כן, הוא מבין • אתה יכול לבכות איתו, לחטוא איתו • לצחוק איתו, להתפלל איתו • ועל הכל- יותר מכל- הוא רואה, מכיר וגם אוהב אותך • חבר? מהו חבר?
רק זה, אני חוזר אשר איתו תעז להיות אתה עצמך.
גם אני עברתי משהו דומה עם חברה וסיימתי איתה הקשר.
גרמה לי להרגיש מאוד לא בסדר.
אחר כך הצטערתי כי אין לי הרבה חברות, אבל ידעתי עדיין שזה היה דבר נכון לעשות.
אשרי וטוב לי שנשים כמוך לא מסתובבות בחוג החברות הכי טובות שלי.
לא הייתי רוצה לגלות יום אחד, שחברתי הטובה ביותר היא פחדנית עלובה,
רעת לב, אטומה וכה חסרת רגישות. מוטב לה, לחברה הכי טובה שלך (לשעבר), בלעדייך.
לכי. חפשי לך שיח אחר שיטפס עליך. נראה שאת מטפחת את השיחים האלה
כדי להצדיק את הקיום העלוב שלך וכשהם מטפסים מעלה ומאיימים לעקוף אותך, את כל
כך פוחדת להתגלות כקטנה וחסרת ערך וחשיבות, שאת פשוט בוחרת לברוח.
לפעמים אחרי הרבה שנים של חברות קשה לשחרר ונשארים בתוך קשר רק בגלל הפחד לאבד בין אם זו חברה או אהוב.
היכולת לשחרר היא לא קלה ואני יודעת כי עכשיו אני עוברת בדיוק את אותו דבר ניתוק מחברה עכשיו זה תלוי על חוט דקיק ואני רק מחכה למשבר הבא ואז כנראה זה יגמר.
מה שצריך להבין שבכל מערכת יחסים צריך 2 לטנגו ולא יכול להיות שרק צד אחד אשם שרק צד אחד לא בסדר.
לסופו של ענין אם החלטת לנתק אז תנתקי כי לפי המכתב שכביכול כתבת לה זה נראה שאת עדין רוצה/צריכה אותה
חשבתי שרק לי זה קרה. זה כל כך מדויק ונכון ומפחיד