הכמיהה לפרשס

גולום, יצור ביצות, שכל חייו סובבים סביב אותה יקרת ערך שהייתה פעם שלו ונלקחה ממנו. הכרתי את גולום. למען האמת, אני עדיין מכיר אותו. את ימיו ואת לילותיו מטרידה הכמיהה לאותה "פרשס" שהייתה שלו, אי אז, בעידן אחר. אבל היא אבדה לו. בוודאות אבדה, לנצח.
יש אנשים שהרצון לחדש את אשר היה נוגע בהם באצבע קפואה, ומאכל כל חלקת תובנה, תבונה, הגיון. אנשים בעלי ראייה חותכת והגיון אנליטי שיכולים לדעת בוודאות מה יהיה ערכה של מניה בעוד חודש לאור הצטברות התנאים ותהליכים מכוננים ומה יהיה ערכו של איש ציבור בעוד שנה, לאור גחמותיו ורצונו להשתית סדר משלו, אבל ראיית הרנטגן הזו נחסמת בכל מה שנוגע להם עצמם. מבחינתם "פרשס" היא ברת מצוא, והעובדה כי היא נודדת על אצבעו של אחר במחוזות רחוקים היא רק רצון רגעי ומעוות של הגורל, שהרי הגורל הוא שמכתיב כי עוד יתאחדו, ויוותרו זה לצידה של זו, לנצח.
גולום הוא חברי הטוב עוד מימי בכרותנו. אז גם פרשס הייתה שלו. הרבה לא ראיתי אותו באותם ימים. לא אני ולא חבר מרעינו. היו ספונים, הוא ופרשס בביתם. מזינים ומפרים זה את חדוותו של זו. כשהיו נצפים, תמיד יחדיו היו. הוא היה אוחז אותה חזק, והיא נצמדת לבלי הינתק מאצבעותיו. הוא הרעיף עליה אהבה ותשורות של אהבה, והיא גמעה בשקיקה כל מחווה ומחווה. היינו אומרים, מערכת זו משורגת מכדי להיפרע, וראוי כי נתרגל לכך שהצמד אחד הם לתמיד. ואז יום אחד קמה פרשס, והשילה מעליה את אצבעותיו של גולום והתגלגלה למקומות אחרים. גולום ביכה את אובדנו. ימים ולילות היה שופך דמעותיו, וכל דמעה שניגרה הייתה מוסיפה עוד גוון של אפור לאטימות הולכת ונבנית, כזכוכית שהולכת ומעכירה ומסתירה את תבונות ליבו של גולום מעין ההיגיון ומהצורך הטבעי להתחדש.

ימי פרשס

הרבה מאד זמן דשדש גולום במדמנת רגשותיו, נטמע השכם והערב בתחתית תחושותיו, במשקעים שהותירה פרשס בקרקעית ליבו. הזמן נקף. גולום הלך ונכפף. פה ושם היה מוצא יקירה אחרת להתמסר אליה, אך בערוב היום היה שומט אותה ונושא עיניו חזרה אל המקום בו פרשס הייתה בעבר מונחת. גם אחרי שנים לא הייתי מופתע מתגובתו של גולום כשאחד מחבר מרעינו סיפר לנו שפרשס נקרתה בדרכו, כאגב, באחד הימים. וכשהוסיף וסיפר לנו שניסה לשלוח יד ולאוספה, זינק עליו גולום, חושף ניבים, שוצף, יורק ומגדף. פרשס עזבה את מחוזותינו, והתגלגלה לארץ קרה. שם גם מצאה אהבה ורכשה לעצמה משלח יד. עם השנים האפיר גולום, והנצנוץ עתיר הצבעים שלו עומעם. הוא עדיין יכול לנבא כמעט במדויק לאן תנשוב הרוח בפוליטיקה, בכלכלה וגם בספורט. כבעבר, כך גם היום, הוא איש שיחה עתיר השראה, אבל עמוק בתוך תוככי אישונו המצועף עדיין בוהקת לה פרשס באור יקרות, אור אותו מנע מעצמו ברבות הימים בגלל גחמתו העיקשת.
והוא אינו היחיד. ישנם עוד כמה גולומים. ישנם גם כאלה שאני חושד בהם כי מתחת למעטה מלא חיים הם גולומים. גולומים בפוטנציה. עוד אנשים יגלו לכם ברגע של פתיחות שהייתה להם פעם פרשס, ולמרות הכול, ישמטו כל מה שהם אוחזים בו בשביל להושיט יד לפרשס, כשזו לרגע תפציע. כמו אותה מדמוזל ריימונד, שכמעט ושמטה את בעלה ביובל השנים האחרונות לטובת האדון שמילא את עלומיה בצבעי צלולויד ובצלילי קאנוּן נשכחים, אותם היא לא זכתה לראות ולשמוע כבר שנים רבות, ממש כמוה, אני מעז לומר, רובנו. אבל להאמין משך חיים שלמים שזה יקרה ביום מן הימים? זה מתבקש לשים את זה על הסקאלה ליד ה"לא שפוי". ואם בכל זאת נהיה כנים, לפחות עם עצמנו, לא נודה שזה עדיף על הטשטוש המאולץ? אין זה עדיף על כיסוי המאוויים הסמויים ברבדים על גבי רבדים של הקמת משפחה עם בן-זוג-בת-זוג אחרים, הבאת ילדים לעולם, ומעל לכל עטיית מסיכה של אושר כשצפונות ליבנו מכורסמים מכמיהה לאחר או אחרת? הרי איך אפשר לדעת כל עוד לא נקרתה בדרכך הדילמה הגדולה ביותר, הדילמה שעשויה להטיל צל ולהעיב על עולמות של אהבה מלאכותיים, שבנינו בין בעמל ובין בעצלתיים? מחשבה מצמררת מזדחלת במעלה שידרתי, יכול להיות שגם אני אהפוך לגולום כאשר תיפתח התיבה, אם תיפתח, ובתחתיתה תשכב הפרשס האישית שלי?

היא חוזרת

אתמול נסענו אני והגולום לנגב אצל אבו חסן. "היא חוזרת", הוא אמר בעיניים נוצצות. כשלא עניתי הוא חזר ואמר, "היא חוזרת". למרות מאמציי לנתב את השיחה לכיוונים אחרים, שוב אותו כוח מאגי שב ודחק את הגולום לדבר על פרשס. גם כשקמתי וצווחתי עליו שפרשס אולי חוזרת אבל לא אליו, הוא פשוט חייך. הסועדים התבוננו בסקרנות, והמארחים נדרכו. יצאתי נסער. חוסר ההיגיון והבינה הרצוצה כמעט וטפטפו גם עלי, והעבירו גם אותי על דעתי. האין הדבר נהיר בעיניו? עוד כמה זמן יעבור עד אשר יחלים הגולום מחוליו זה? מתי יפקח עיניו ויבין שפרשס לא שלו, ופרשס לא תשוב אליו עוד? פרשס היא שלי, ובמהרה היא תשוב אלי.