שמרית רון בוחנת את דרך הייסורים שעוברת מי שמבקשת להתחיל לחשוב על עריסות וצעצועים

המסע לעבר התינוק

עד היום הסופרפארם ודומיו היו בשבילי מקומות שמספקים איפור במבצע ואקמולים לשעת לילה מאוחרת. תמיד עברתי על יד כל המדפים, אפילו את חומרי הניקוי והגרביים בחנתי. אבקות כביסה, נוזלי כלים, מטליות ורודות ושמפואים נכנסו איכשהו לעגלה. הדבר היחיד שמעולם לא התמקדתי בו היה מדף ההאגיסים למיניהם. גם הגרברים והמטרנות לא היו בדיוק מוצרי החודש. הפלסטיקים הורודים עם הקצה הספוגי שנועדו לענות על השאלה הגדולה, דרך השתנה בת 5 שניות: ובכן, על קיומם של אלה לא היה לי מושג. אבל מה? הפצצה מתקתקת. עבר לו העשור שבו הייתי אמורה לתפקד כרווקה הוללת, לגור בדירת חדר מתקלפת ולשמוע מוסיקה בלילה. בגיל 32, אבא שלי מצביע על שערות לבנות ומבקש להשלים את התמונה בנכד שאפשר לשיר לו שירים דביליים.

עם כמות המידע שמציף את האישה שרוצה להתחיל לחשוב על עריסות וצעצועים, אפשר לחשוב שמדובר בתואר אקדמי. אם ניקח לדוגמה את נושא הבדיקות הגנטיות, שבהן מצרפים את נתוני המוצא של הבעל והאישה פלוס ניחוחות עתיקים מעיירות בפולין, הרי שהבחורה שבמקרה נולדה למשפחה אשכנזית והתחתנה עם פולני כמוה, צריכה להתחבר לאחת עשרה בדיקות גנטיות. איקס שביר, איקס עיגול, דקירה, חצי דקירה, 700 שקלים ודי.
רופא הנשים פורס מניפת בדיקות, שנשמעות כמו חבורת קשישים חביבים שנפגשים על המרפסת לדומינו: בלום, פנקוני, קנוון, ניימן פיק. בדיוק ככה, יום אחד, גיליתי שאני נשאית של איזו דיסאוטונומיה משפחתית. בעלי , איזה גבר, דווקא לא. גדול. הלכו עוד 250 שקל.
ומה עם כל תעשיית חיזוי ההריונות? פעם, משום מה, ידענו שההורים נכנסו להריון וזהו,
אח קטן נולד. והיום? ערכת ביוץ, ספירת ימים, חישובי מחזורים. למה לא מלמדים את זה בבצפר? באוניברסיטה? למה לא מספרים לנו שבשביל להיכנס להריון אחד משני בני הזוג צריך להיות מתמטיקאי? שלא לדבר על השאלה הגדולה: להניק או לא להניק? לשלוח לפעוטון או למטפלת? להישאר בבית או לחזור לעבודה לאחר 3 חודשים עם התינוק? ואת כל זה, כן, את כל הדברים האלה, אני צריכה לדעת מראש ואני עוד לא מדברת פה על הפורומים השונים – טרום הריון, הריון, תמונות מחדר הלידה, הנקה, משפחתונים. האמת? קצת מלחיץ.

והגבר לא אדיש ולא נעליים. הוא כבר רוצה את התינוק שלו, “כבר עשיתי את החישוב”, הוא אומר במקלחת. “בין שתיים וחצי לרבע לחמש בבוקר יש לך ביוץ”. אבל רגע, רגע, למה להילחץ? אני רק בת 32. כולה בת 32. וכבר (בקרוב) אמא?

על הכותבת שימרית רון

שימרית רון, ילידת תל אביב, 1972. מחזאית ותסריטאית. בעלת גישה אופטימית לחיים; מומחית בחיפוש דירות שכורות ומציאת אוצרות ברחוב; אוהבת לקרוא מחזות, סיפורים, מיתולוגיה יוונית ומדע בדיוני

תגובות

  1. שמעון

    בגיל 32 (שזה אגב שנה פחות ממני), אנחנו קצת יותר מודעים לסיכונים. אני אומר שאם הטכנולוגיה הגנטית של היום (שאחוזי השגיאה בה די נמוכים, גם אם הם קיימים), מאפשרת לנו למנוע מקרים לא נעימים, אז למה לא להשתמש בה?
    נכון שזה עולה כסף, אבל שווה כל אגורה.

    את ג”כ תמיד יכולה להסתמך על המזל, כמו שעשו ועדיין עושים המון אנשים (ועדיין רוב הדור הוא בריא), אבל מרגע שנבדקת והציגו בפנייך את הנתונים, לא נראה לי שתרשי זאת לעצמך, לא כך?

  2. אלמוני

    הריון זה יופי של חוויה

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *