בננות בנות שמרשות לעצמן
תשע-וחצי בערב. דני שוב עובד מאוחר ואני חצי שוכבת על המיטה בחדר השינה שלנו, מרפק שמאל נעוץ במזרן והראש נשען על היד, ערימת דפים מולי – בכל זאת לא נעים, צריך קצת להתכונן לפני הפרזנטציה של מחר. רק סיגריה חסרה בין שתי האצבעות, במקומה רק תחליף סרק, עפרון שבהיסח הדעת אני מכניסה מדי פעם לפה ואפילו קצת יונקת ממנו.
אני עוברת על הדפים המוכרים, מרחפת מעל גרפים מתפתלים ומספרים מסודרים בשורות נקיות, מסווה של סטטיסטיקה שמתוכה אני כל-כך אוהבת לחלץ את התיאורים האנושיים. מה גורם לאנשים להתנהג דווקא כך ולא אחרת, ואיך לשאול אותם שאלות בלתי מאיימות שלא ימנעו מהם לומר את האמת. אני נעצרת על איור אשכולות ענבים שמנמנים שכל אחד מהם נצבע בצבע אחר בפאוור-פוינט במחשב, אדום-צהוב-ורוד-סגול-תכול-ירוק-כתום, כל אחד מהם צופן בתוכו קבוצת אנשים שאמורים להיות דומים זה לזה ברקע ובשאיפות שלהם. "חוסר קשר אמיתי בין האשכולות השונים", מסבירה אותם כותרת בוורוד עמוק. אני בוהה באשכולות המתחילים להתערפל זה לתוך זה, מרצדים על הדף, כאילו האנשים שבתוכם מנסים לפרוץ מתוך ההכללות שכפיתי עליהם. ולפעמים הם מצליחים לפרוץ. אמי פרצה מתוך האשכול הכתום שגדלה בו ונדחפה בכוח לאשכול הסגול של אבא. לכאורה נטמעה בתוכו, אבל תמיד תהיתי אם היא באמת מרגישה בו נוח, או שתמיד תרגיש בו כבתוך תחפושת. ומקס? גדל בתוך אשכול צהוב, אחר-כך בתכול, יצא משניהם, ובעצם אף פעם לא הצליח למצוא את האשכול שהתאים לו. ואני? כלת פרס המשעממת מכולם. אימצתי לעצמי את האשכול הסגול כבר מלידה. אולי נגחתי קצת בדפנות הענבים שלו במהלך השנים, אבל כנראה שאף פעם לא באמת התכוונתי לצאת ממנו.
האשכולות האלה נראים לי פתאום מעליבים. וגם לא ממש נכונים. אין קשר אמיתי ביניהם, אולי זה בדרך כלל נכון, אבל כמה קשר כבר יש בין אנשים בכלל? יותר נכון לומר שכל אחד מאיתנו הוא אשכול, או סתם ענב, שלא יודע מה באמת מתרחש בענב שלידו. דני ואני שני ענבים צמודים באשכול סגול, אבל אני כל יום רק מתכנסת יותר לתוך עצמי, והוא מתכנס בין הקמטים הדקים של קומבינזונים זרים.
אני יכולה לקחת את הקומבינזון השחור המטופש ופשוט להניח אותו על הכרית של דני. הוא ייכנס הביתה, יעצור לרגע בחדר של מקסימום הקטן כדי להריח אותו קצת בתוך אפלולית שנתו, ויבוא לחדר השינה שלנו. ייתן לי נשיקה על הלחי ויגיד "היי בוס", שזה גם קיצור של בושם וגם התפקיד שלי לכאורה. יניח את הז'קט שלו על הכיסא בפינה ויתיישב על המיטה כדי להחליף איתי שלושה משפטים לפני שאנחנו הולכים לישון. ואז הוא יראה. ובבת-אחת יבין את המצב בהבנה פתאומית שמוטחת ישר לפנים כמו אותו דלי של מים עכורים, שהרטיב אותי במסעדה הכי טובה בתל-אביב בערב יום הנישואים החמישי שלי. ולא יהיה מנוס. עם כל העייפות שלו מיום העבודה הארוך ועם כל העייפות שלי מעצם החיים, לא יהיה מנוס מלדבר על זה עכשיו. מייד.
הקומבינזון השקט על הכרית יגרום לכך שהוא יצטרך להיות זה שמתחיל בשיחה, ואני לא אצטרך לשבור את הראש עם שורת פתיחה או טון דיבור. מה הוא יגיד? 'אני מצטער.' אבל אולי הוא לא מצטער?
'אז את יודעת.' לא, זה משפט סתמי מדי, ברור שאני יודעת. הרי זאת לא העוזרת ששמה על הכרית את הקומבינזון, או איך שקוראים לזה, אלא אם כן העוזרת היא זאת שהיתה אמורה לקבל אותו מלכתחילה ורק אני עוד לא יודעת מזה.
'זה לא מה שאת חושבת,' אולי הוא ינסה להכחיש, ואני אגיד 'איך אתה יודע מה אני חושבת?'
הרי אי-אפשר לדעת איך דני יפתח בשיחה ולאן היא תתגלגל, שום דבר אינו בטוח. רק בטוח ששיחה תהיה, כי מקומבינזון שחור על הכרית לא מתעלמים. רק המחשבות על כך גורמות ללב שלי לדפוק קצת יותר מהר מהרגיל, דבר שלא קרה לו כבר כמה שנים במסגרת חדר השינה המשותף שלנו.
אני מנסה לדמיין איך היא נראית, אותה אשה מסתורית שדני מוצא בה נחמה. היא דומה לי או שונה ממני לגמרי? היא צעירה? רזה? היא כל מה שהיה ואבד לי? אני נותנת לה מטר שבעים, מותניים צרים, בטן שטוחה, רגליים ארוכות וחלקות, שיער בהיר וגולש, ומנסה להחליט על תווי פניה ללא הצלחה. אני מקנאה בה, בנעורים וביופי שלה שפעם היו שייכים גם לי. ועדיין אני נמשכת אליה, רוצה לעצום את עיני ובכוח להמשיך להתבונן בה באיבה מהולה בערגה.
היא שרועה על המיטה, ידיה ארוכות ומונחות מאחורי ראשה, שערה פזור על הכרית כמו מסגרת לתמונה שלא צוירה. היא לוחשת לו, בוא אלי, ודני שלי מזדרז להשתחרר מהחולצה שקניתי לו פעם ליום-הולדת והוא יודע שאני הכי אוהבת אותה, והוא מזכיר לי משהו, אולי את המאהב שלא ביקר אותי כבר שנים. הוא כורע מעליה באיטיות, רוצה למתוח את הרגע הזה כדי לא לבזבז אותו, כדי להאמין שהוא באמת מתרחש. ריצודי אש יוקדים מעיניו כפי שהיו רושפים פעם לעברי, והוא מתחיל לנשק בעדינות את העור הצחור שמתגלה מתחת לקומבינזון השחור, ידו מתעגלת על מותניה, והיא נעה איתה, מובילה אותה לתפוס בירכיים שלה שמתקשות מהתרגשות. אני מרגישה את הקנאה הרדומה מתעוררת ומתחילה לזרום בתוכי, קשה לראות את מי שכל-כך אהב אותי פעם אוהב פתאום מישהי אחרת, שניהם מתפתלים בתענוג על סדיני הפלנל שקניתי בכלל למטרות שינה בלבד, קשה ועם זאת נעים בצורה שאי-אפשר להסביר, אני לא רוצה להתנער מהמחשבה עליהם, כמהה לראות אותם ולהרגיש, להרגיש את המיצים שבי מבעבעים כמו חלב שמתחמם ומלחך את דפנות הסיר, ועוד בגלל משהו שקשור בדני, אפילו אם זו רק קנאה. והחברה הרזה של דני משחררת אנחה עדינה כשהוא מקרב את פניו לאדים המתוקים שמיתמרים מבין רגליה, ויחד עם הנשימות האיטיות שלה מתעבים לערפל ריחני שאופף את החדר. בוא אלי, בוא אלי, היא לוחשת לו והוא עונה לה, אני כאן, ומצמיד אליה בטן ואחר-כך ירכיים חמות, והיא מרגישה אותו מתקשה בתוך כפות ידיה ויודעת בדיוק עד כמה הוא רוצה בה. כשהוא מחליק לתוכה היא מרחפת, עוצמת עיניים ושוחה בתוך האוויר הקטיפתי, הוא מתנועע בקצב גובר, תופס אותה ומושך אותה לשבת עליו, ממלא אותה באושר מצמרר, והיא זורקת ראש לאחור כמו כוכבת ונאנחת בקול וקוראת בשמו שוב ושוב, ודני מהופנט מהגלים שהיא שולחת לתוכו, סערה מתחוללת בעיניו הקרועות, עד ששניהם צונחים בכבדות על כיסוי המיטה הרך כמו שני רימונים שנשרו מהעץ.
אני פוקחת עיניים ומוצאת את עצמי על המיטה שלנו עם דופק מואץ וטמפרטורה גבוהה מהרגיל במקום שבו מקס היה אומר שכבר יש לי קורי עכביש. מה קורה פה? ייתכן שאני מתרגשת מפנטזיה פתאומית, ועוד על בעלי? אולי זה מה שדני היה צריך לעשות כבר לפני שנים כדי לזכות בתשומת הלב שלי – לקחת מאהבת ולפזר בבית סימנים מחשידים. ומיהי האשה שאני מוצאת את עצמי נמשכת אליה כל-כך? אולי בעצם היא בושם, בושם של לפני שנים.
אני קופצת לישיבה כשגלגלי המכונית של דני נוסעים לאיטם על שביל החצץ המוביל לבית, הלב שלי ממשיך להלום, ואני ממהרת לארון כדי להוציא את הקומבינזון מהקופסה שלו ולהשליך אותו על הכרית. אני מושיטה את היד לחלל מאחורי מעיל החורף הכבד של דני, מפשפשת ותופסת באוויר הריק, מאמצת את עיני ומסתכלת טוב בחשיכה הארונית מסביב למעיל, כדי לראות שכבר לא מונח שם שום דבר. הלכו הראיות. מישהי טובה ממני כבר קיבלה את הקומבינזון הזה, ואולי אפילו כבר הספיקה להשתמש בו.
אני עוברת על הדפים המוכרים, מרחפת מעל גרפים מתפתלים ומספרים מסודרים בשורות נקיות, מסווה של סטטיסטיקה שמתוכה אני כל-כך אוהבת לחלץ את התיאורים האנושיים. מה גורם לאנשים להתנהג דווקא כך ולא אחרת, ואיך לשאול אותם שאלות בלתי מאיימות שלא ימנעו מהם לומר את האמת. אני נעצרת על איור אשכולות ענבים שמנמנים שכל אחד מהם נצבע בצבע אחר בפאוור-פוינט במחשב, אדום-צהוב-ורוד-סגול-תכול-ירוק-כתום, כל אחד מהם צופן בתוכו קבוצת אנשים שאמורים להיות דומים זה לזה ברקע ובשאיפות שלהם. "חוסר קשר אמיתי בין האשכולות השונים", מסבירה אותם כותרת בוורוד עמוק. אני בוהה באשכולות המתחילים להתערפל זה לתוך זה, מרצדים על הדף, כאילו האנשים שבתוכם מנסים לפרוץ מתוך ההכללות שכפיתי עליהם. ולפעמים הם מצליחים לפרוץ. אמי פרצה מתוך האשכול הכתום שגדלה בו ונדחפה בכוח לאשכול הסגול של אבא. לכאורה נטמעה בתוכו, אבל תמיד תהיתי אם היא באמת מרגישה בו נוח, או שתמיד תרגיש בו כבתוך תחפושת. ומקס? גדל בתוך אשכול צהוב, אחר-כך בתכול, יצא משניהם, ובעצם אף פעם לא הצליח למצוא את האשכול שהתאים לו. ואני? כלת פרס המשעממת מכולם. אימצתי לעצמי את האשכול הסגול כבר מלידה. אולי נגחתי קצת בדפנות הענבים שלו במהלך השנים, אבל כנראה שאף פעם לא באמת התכוונתי לצאת ממנו.
האשכולות האלה נראים לי פתאום מעליבים. וגם לא ממש נכונים. אין קשר אמיתי ביניהם, אולי זה בדרך כלל נכון, אבל כמה קשר כבר יש בין אנשים בכלל? יותר נכון לומר שכל אחד מאיתנו הוא אשכול, או סתם ענב, שלא יודע מה באמת מתרחש בענב שלידו. דני ואני שני ענבים צמודים באשכול סגול, אבל אני כל יום רק מתכנסת יותר לתוך עצמי, והוא מתכנס בין הקמטים הדקים של קומבינזונים זרים.
אני יכולה לקחת את הקומבינזון השחור המטופש ופשוט להניח אותו על הכרית של דני. הוא ייכנס הביתה, יעצור לרגע בחדר של מקסימום הקטן כדי להריח אותו קצת בתוך אפלולית שנתו, ויבוא לחדר השינה שלנו. ייתן לי נשיקה על הלחי ויגיד "היי בוס", שזה גם קיצור של בושם וגם התפקיד שלי לכאורה. יניח את הז'קט שלו על הכיסא בפינה ויתיישב על המיטה כדי להחליף איתי שלושה משפטים לפני שאנחנו הולכים לישון. ואז הוא יראה. ובבת-אחת יבין את המצב בהבנה פתאומית שמוטחת ישר לפנים כמו אותו דלי של מים עכורים, שהרטיב אותי במסעדה הכי טובה בתל-אביב בערב יום הנישואים החמישי שלי. ולא יהיה מנוס. עם כל העייפות שלו מיום העבודה הארוך ועם כל העייפות שלי מעצם החיים, לא יהיה מנוס מלדבר על זה עכשיו. מייד.
הקומבינזון השקט על הכרית יגרום לכך שהוא יצטרך להיות זה שמתחיל בשיחה, ואני לא אצטרך לשבור את הראש עם שורת פתיחה או טון דיבור. מה הוא יגיד? 'אני מצטער.' אבל אולי הוא לא מצטער?
'אז את יודעת.' לא, זה משפט סתמי מדי, ברור שאני יודעת. הרי זאת לא העוזרת ששמה על הכרית את הקומבינזון, או איך שקוראים לזה, אלא אם כן העוזרת היא זאת שהיתה אמורה לקבל אותו מלכתחילה ורק אני עוד לא יודעת מזה.
'זה לא מה שאת חושבת,' אולי הוא ינסה להכחיש, ואני אגיד 'איך אתה יודע מה אני חושבת?'
הרי אי-אפשר לדעת איך דני יפתח בשיחה ולאן היא תתגלגל, שום דבר אינו בטוח. רק בטוח ששיחה תהיה, כי מקומבינזון שחור על הכרית לא מתעלמים. רק המחשבות על כך גורמות ללב שלי לדפוק קצת יותר מהר מהרגיל, דבר שלא קרה לו כבר כמה שנים במסגרת חדר השינה המשותף שלנו.
אני מנסה לדמיין איך היא נראית, אותה אשה מסתורית שדני מוצא בה נחמה. היא דומה לי או שונה ממני לגמרי? היא צעירה? רזה? היא כל מה שהיה ואבד לי? אני נותנת לה מטר שבעים, מותניים צרים, בטן שטוחה, רגליים ארוכות וחלקות, שיער בהיר וגולש, ומנסה להחליט על תווי פניה ללא הצלחה. אני מקנאה בה, בנעורים וביופי שלה שפעם היו שייכים גם לי. ועדיין אני נמשכת אליה, רוצה לעצום את עיני ובכוח להמשיך להתבונן בה באיבה מהולה בערגה.
היא שרועה על המיטה, ידיה ארוכות ומונחות מאחורי ראשה, שערה פזור על הכרית כמו מסגרת לתמונה שלא צוירה. היא לוחשת לו, בוא אלי, ודני שלי מזדרז להשתחרר מהחולצה שקניתי לו פעם ליום-הולדת והוא יודע שאני הכי אוהבת אותה, והוא מזכיר לי משהו, אולי את המאהב שלא ביקר אותי כבר שנים. הוא כורע מעליה באיטיות, רוצה למתוח את הרגע הזה כדי לא לבזבז אותו, כדי להאמין שהוא באמת מתרחש. ריצודי אש יוקדים מעיניו כפי שהיו רושפים פעם לעברי, והוא מתחיל לנשק בעדינות את העור הצחור שמתגלה מתחת לקומבינזון השחור, ידו מתעגלת על מותניה, והיא נעה איתה, מובילה אותה לתפוס בירכיים שלה שמתקשות מהתרגשות. אני מרגישה את הקנאה הרדומה מתעוררת ומתחילה לזרום בתוכי, קשה לראות את מי שכל-כך אהב אותי פעם אוהב פתאום מישהי אחרת, שניהם מתפתלים בתענוג על סדיני הפלנל שקניתי בכלל למטרות שינה בלבד, קשה ועם זאת נעים בצורה שאי-אפשר להסביר, אני לא רוצה להתנער מהמחשבה עליהם, כמהה לראות אותם ולהרגיש, להרגיש את המיצים שבי מבעבעים כמו חלב שמתחמם ומלחך את דפנות הסיר, ועוד בגלל משהו שקשור בדני, אפילו אם זו רק קנאה. והחברה הרזה של דני משחררת אנחה עדינה כשהוא מקרב את פניו לאדים המתוקים שמיתמרים מבין רגליה, ויחד עם הנשימות האיטיות שלה מתעבים לערפל ריחני שאופף את החדר. בוא אלי, בוא אלי, היא לוחשת לו והוא עונה לה, אני כאן, ומצמיד אליה בטן ואחר-כך ירכיים חמות, והיא מרגישה אותו מתקשה בתוך כפות ידיה ויודעת בדיוק עד כמה הוא רוצה בה. כשהוא מחליק לתוכה היא מרחפת, עוצמת עיניים ושוחה בתוך האוויר הקטיפתי, הוא מתנועע בקצב גובר, תופס אותה ומושך אותה לשבת עליו, ממלא אותה באושר מצמרר, והיא זורקת ראש לאחור כמו כוכבת ונאנחת בקול וקוראת בשמו שוב ושוב, ודני מהופנט מהגלים שהיא שולחת לתוכו, סערה מתחוללת בעיניו הקרועות, עד ששניהם צונחים בכבדות על כיסוי המיטה הרך כמו שני רימונים שנשרו מהעץ.
אני פוקחת עיניים ומוצאת את עצמי על המיטה שלנו עם דופק מואץ וטמפרטורה גבוהה מהרגיל במקום שבו מקס היה אומר שכבר יש לי קורי עכביש. מה קורה פה? ייתכן שאני מתרגשת מפנטזיה פתאומית, ועוד על בעלי? אולי זה מה שדני היה צריך לעשות כבר לפני שנים כדי לזכות בתשומת הלב שלי – לקחת מאהבת ולפזר בבית סימנים מחשידים. ומיהי האשה שאני מוצאת את עצמי נמשכת אליה כל-כך? אולי בעצם היא בושם, בושם של לפני שנים.
אני קופצת לישיבה כשגלגלי המכונית של דני נוסעים לאיטם על שביל החצץ המוביל לבית, הלב שלי ממשיך להלום, ואני ממהרת לארון כדי להוציא את הקומבינזון מהקופסה שלו ולהשליך אותו על הכרית. אני מושיטה את היד לחלל מאחורי מעיל החורף הכבד של דני, מפשפשת ותופסת באוויר הריק, מאמצת את עיני ומסתכלת טוב בחשיכה הארונית מסביב למעיל, כדי לראות שכבר לא מונח שם שום דבר. הלכו הראיות. מישהי טובה ממני כבר קיבלה את הקומבינזון הזה, ואולי אפילו כבר הספיקה להשתמש בו.
נחמד מאוד..
הספר נ-ה-ד-ר ומרתק, ממליצה לכולכן לקרוא אותו!
ספר מומלץ ביותר
אהבתי את הספר שלך מאוד וישר ידעתי שמדובר על ברוך אהבת חיי
אשמח ליצור איתך קשר