סיפור קצר: "הכל זמני ואצלו יותר. הדירה ריקה. במקום ארון בגדים יש רק כמה מדפים על הקיר"

המעיל

על מפתן הדלת מחכה לו מכתב, הוא מרים את המעטפה, ממשש את הנפח, דף אחד או שניים הוא מנחש. אבל ממי?
הוא נכנס לדירתו, המעיל עדיין רכוס, מחבק, מבודד ממנו את הקור האיום של הבתים הישנים של תל אביב בחורף. הוא מתהלך בין החדרים הקטנים שבנה דור המייסדים, אנשים נמוכי קומה בעלי חיבה לתקרות גבוהות ומשקופים נמוכים.
הוא אוהב להתלונן על הדירה הדפוקה שלו. כבר ארבע שנים שהוא מחפש לעבור. לא ממש מחפש, אבל כבר פירסם אצל חבריו שאם ישמעו על דירת שני חדרים גדולה במחיר סביר שמתפנה הוא מעוניין.
הכל זמני ואצלו יותר. הדירה ריקה. במקום ארון בגדים יש רק כמה מדפים על הקיר עליהם מונחת ערבוביה של בגדים מאובקים. הוא לא מרגיש צורך להתנצל, יש דברים חשובים יותר.
הוא מחבר את תנור הספירלה לחשמל, יש בניהם יחסי חיבה, מין הסכמה שלא חייבים להיות מושלמים, מספיק לנסות, התנור מנסה לחמם והוא מנסה להתחמם.
הוא מתיישב על הספה הקטנה, התנור כמו כלב נאמן מונח לרגליו, הוא פותח את המכתב. שני דפים.
המילים ברורות, בחורה שלא ביקש שתישאר באה לביתו להניח מכתב שמודיע לו שהיא עוזבת אותו. היא מתארת את פגישתם הראשונה, איך כבש אותה כשהבטיח לקחת אותה למקומות אפלים, כמו בחלומותיה, ואז נעלם, היא לא שואלת לאן ומניחה שלא היה שם מעולם.
הוא קורא את המכתב בשנית. מנסה להיזכר בהשתלשלות האירועים כפי שהיא מתארת, היכרות של שלושה חודשים, לא יותר ממפגש אחד בשבוע, בדרך כלל בדירה שלו. ברור לו שהוא היה בשבילה חשוב הרבה יותר ממה שהיא בשבילו.
הוא פגע בה, הוא יודע, הוא מצטער. לא היו לו כוונות רעות, רק חוסר איכפתיות, גם היא כותבת שהייתה זאת השתיקה וההתעלמות שלו שהכאיבו לה, אבל היא מציינת פעמים שהיא לא פגועה, הוא לא מאמין.
כששאלה בתחילה “מה היא בשבילו” ענה שהיא הרפתקה שעושה אותו צעיר. מה יכול להיות יותר ברור מזה? מי אמר לה להתאהב בו? כשהיה ילד אהב לחשוב על עצמו כדבר טוב, אביר, צדיק, שוטר, בודהה, אחר כך הלביש לעצמו תחפושת של מטורף, מסומם, אנטיפט, ציניקן חסר תקנה, עכשיו הוא במעיל שלו בדירה הקרה ואין לו מושג לאן להמשיך מכאן.
הלב שלה שבור, גם הלב שלו. לא בגללה, בגלל אחת אחרת שהוא זה שהיה בשבילה רק הרפתקה.
הוא לא יכתוב מכתב בחזרה אל הבחורה שאת ליבה שבר, גם לא לבחורה ששברה את ליבו, ככה זה בחיים, משחק דומינו אין סופי, קוביות אחת על השנייה. מצד אחת רומסת, מצד שני נרמסת.
השעה כבר מאוחרת, אבל הוא לא במצב רוח לשינה. הוא מניח את הדפים על השולחן, מנתק את תנור הספירלות מהחשמל ויוצא מהדירה. המעיל כבר עליו.

על הכותבת שמוליק ורסנו

חי פעל נשם ומת בתל אביב

תגובות

  1. לוויתן ורוד

    מקסים.
    תחושות מוכרות ויומיומיות, והצלחת להעביר את המסר בצורה טובה לדעתי.

    תמישך לכתוב

  2. מאוד מאוד יפה.

  3. הוי שמוליק הוי שמוליק
    אם אתה יודע את כל התשובות למה אין פתרון?
    די כבר עם הלבד
    אתה לא מבין שזה כבר הרגל רע ,אבל רע יותר ממין מזדמן
    אוהבת אותך מאוד וכואב לי לקרוא

    מעמותת נפגעות שמוליק

  4. כן, כנראה שככה זה בחיים, כשמעדיפים מערכת יחסים אינטימית עם דירה תל אביבית ישנה, תנור ומעיל, בעוד שמנגד ניצבת מולך לוחמת אור ואהבה.
    מי אמר לה להתאהב? מי לימד אותך לפחד כל כך מאהבה?
    לוותר על מי שבאמת רצתה ? לבחור בפחדנית אחרת, ובסוף עוד להתנחם במשחק הדומינו?
    באמת ממש הגיבור המעונה, כנראה שככה זה בחיים שלך…

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *