המעמד מחייב

יום אחד היא חזרה הביתה ונמרחה על הספה, בעודה מתנשפת בכבדות. היא לבשה חולצה אדומה והניחה על הרצפה שלט עליו היה כתוב “די לשלטון בעלי ההון”. לא הבנתי מה הקטע, אבל קלטתי שיש כאן משהו מוזר.

“איפה היית?” שאלתי בסקרנות.
“אתה יודע איזה יום היום?” היא ענתה לי בשאלה.
“אחד במאי,” בדקתי בשעון.
“נו,” היא דחקה בי, “ומה קרה באחד במאי?”
“מה קרה?” תהיתי, “אה, משהו של קומוניסטים, לא?”
“בתאריך הזה הפועלים ניצחו לראשונה במאבקם להפחתת שעות העבודה, מול הממסד הקפיטליסטי הנצלני,” היא דקלמה בידענות.
“אוקיי,” אמרתי, “אז מה לך ולזה?”
“הצטרפתי למהפכה,” היא הצהירה בגאווה.

הייתי די מופתע. כלומר, לא כל יום החברה שלך באה אליך ואומרת שהיא החליטה להיות קומוניסטית. היא גם נראתה די רצינית בקשר לזה. ידעתי שאם יש סיכוי להרוג את זה, זה עכשיו, כשזה עוד קטן.

“אבל הקומוניזם מת,” קבעתי, “ברית המועצות התפרקה, הגוש הסובייטי התמוטט, את יודעת.”
“לא נכון,” היא טענה בדבקות, “זה לא אומר שהאידאולוגיה קרסה. הפסדנו בקרב, אבל ננצח במלחמה.”
“את לא יכולה להיות קומוניסטית,” התעקשתי.
“למה לא?”
“המממ…” ידעתי שזה צריך להיות טוב, “את עובדת באורנג’. זה תאגיד ענק שמעודד צריכה קפיטליסטית.”
“בדיוק, ומה אני עושה שם? שירות לקוחות!” היא הצביעה בתוכחה, “אני שייכת למעמד פועלים פוסט-מודרני מנוצל, אני חיה על שכר מינימום, הם עושקים אותי!”
“אבל את גרה בתל אביב, ולומדת מנהל עסקים,” ניסיתי כיוון אחר, “איכשהו זה לא מסתדר לי עם הקטע האנטי-בורגני.”
“אפילו קרל מארקס בכבודו ובעצמו אמר שאת המהפכה צריכה להוביל דווקא קבוצה של בורגנים אינטלקטואלים,” היא אמרה בבקיאות.
באמת שלא היה לי יותר מה לומר. “טוב,” הפטרתי לבסוף, “תהיי קומוניסטית”.

כעבור מספר ימים היא סחבה אותי לאיזה כנס באוניברסיטה. ישבו שם כל מיני דוקטורים וסטודנטים שהשתמשו בהרבה מילים קשות, כמו “פרולטריון”, “מטריאליזם” ו”דיאלקטיקה”. צלם אחד הראה לנו סרט שמתעד את ההפגנות נגד הגלובליזציה שהיו בפראג. אחר כך עלה איזה דוקטור שטפטף לנו תעמולה קומוניסטית במשך חצי שעה. אחריו כולם דיברו בהתלהבות על המהפכה הממשמשת לבוא. רק אני שתקתי. אם הם היו יודעים שאני חזיר קפיטליסטי מתחזה, הם היו אוכלים אותי בלי מלח.

גם בשבועות שלאחר מכן היא לא ירדה מזה: היא לא הייתה מוכנה לראות טלויזיה, כי כל מה שיש שם זה קונספירציה של המעמד השליט לסמם את ההמונים. אפילו את טקס ‘מלכת היופי’ היא לא הסכימה לראות. אמרתי לה למה, קטעים התחרות הזאת, תמיד בוחרים את הכי מכוערת. אבל היא התעצבנה, ואמרה שהתקשורת המושחתת שוב מסקרת שטויות כאלה במקום דברים חשובים באמת, כמו ניצול ילדים בדרום-מזרח אסיה בתנאי עבודה מחפירים. לא ידעתי מה עונים לכזה דבר. חודש אחר כך היא גרמה לי לגדל שפם וזקן כמו של לנין. אמרה שזה מדליק אותה. ואכן, זה הוביל לרפורמות מהפכניות בחיי הזוגיות שלנו. אחרי הכל, דווקא הייתי מרוצה. חשבתי, אז היא קומוניסטית, אז מה. דווקא נחמד שיש לה דיעה על כל דבר.

באחד הערבים הסתובבנו בטיילת וחגגנו את מהפכת אוקטובר. הלכנו מחובקים לאיטנו, ולפתע היא נעצרה. היא הביטה קדימה בדריכות, ולא הבנתי מה קורה. היא התכופפה ולקחה שתי אבנים גדולות. ואז, בריצה פראית, היא התקדמה לכיוון סניף סמוך של מקדונלד’ס והשליכה לעברו את האבנים. שמעתי זכוכית מתנפצת. היא רצה חזרה אלי, בהתלהבות בלתי-מרוסנת.
“בואי,” צעקתי בבעתה, “אנחנו חייבים לברוח.”
היא הגיעה אלי ומשכתי אותה במהירות אל אחד הרחובות. הבחנתי בסירנה משטרתית כחולה בכביש הראשי. רצנו בהיסטריה לאורך הרחוב, פנינו לרחוב אחר והתחבאנו מאחורי אחד הבניינים.
“מטומטמת,” גערתי בה בלחש, “מה עשית?”
היא הסתכלה עלי במבט כאילו-אשם, ואז פרצה בצחוק מטורף. ניסיתי לשמור על פוזה של מטיף אחראי, אבל הצחוק שלה היה יותר מדי מדבק. כעבור זמן קצר כבר התגלגלנו על הרצפה, צוחקים ומאושרים.

לא תפסו אותנו באותו הערב, והעניין נשכח עם הזמן. לפני כמה חודשים קידמו אותה באורנג’ לתפקיד אחראית מחלקת שירות לקוחות, ושיפרו לה את המשכורת. מאז היא כבר לא קומוניסטית. אידאולוגיה וכסף לא הולכים ביחד, היא אומרת, והיא הייתה צריכה לעשות את הבחירה שלה. אין מה לעשות, עכשיו היא אחת מבעלי ההון והמעמד מחייב. אבל אני עדיין מתלהב מהקטע המהפכני. חשבתי על מאבק חדש – להחזיר את המונרכיה. הרבה זמן לא היה מלך בישראל. זה בדיוק מה שהמדינה צריכה, מישהו שיעשה פה קצת סדר, שליט חזק שיודע מה טוב לכולם. ואני, תמיד רציתי להיות מלך.

על הכותבת יונתן ילון

סטודנט לתקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב. כתב בעיתון הסטודנטים "תזה". פזמונאי, גיטריסט וזמר בינוני למדי. מתעתד להוציא בשנה הבאה עלינו לטובה ספר סיפורים קצרים בשם "אהוב על בנות"

תגובות

  1. סנופקין

    רצית להגיד משהו?

  2. נונית

    מיותרת נורא

  3. אינדי_גו

    היה לי חבר בשם יונתן ואני לא ידעתי? באיזה חלק של הביוגרפיה זה קרה?

    מפחיד כמה שזה נשמע לי עצמי, כלומר, בלי הכניעה המעאפנית לקפיטליזם בסוף. ושכחת את החולצה של צ’ה! (אחרי חמישים כביסות הוא נראה יותר כמו גראוצ’ו)

    • טריניטי

      לא ממש מעניין. אולי יש אמירה, אבל לא בא לי ממש לבדוק. אגב, שאלה: האם יש נימה שוביניסטית חתרנית (“נחמד שיש לה דיעה על כל דבר”…”טוב, תהיי קומוניסטית” – המחבר “מאשר” לחברתו) או שהכל בצחוקים? תמהתני

    • קלמנטינה

      אם בחולצות של צ’ה עסקינן (עסקינן?) ואם קומוניזם זה הקיק שלך, יש לי את הפרפקט גאי בשבילך. קומוניסט, מאוהב במרקס ובצ’ה, ויש לו כזה גדול.

      • אנסטסיה

        את הטלפון שלו, ומהר

        • קלמנטינה

          שווה לתת לך?
          מה ההכשרה שלך? רקע פוליטי?
          או שזה ה”כזה גדול” שעשה לך את זה??

          • אנסטסיה

            הייתי יכולה לפרט פה את כל כישורי ומעללי שלא יאמנו,
            אבל בואי נהיה כנות, ה”כזה גדול” עשה לי את זה.
            זה כ”כ נורא?
            P-:

            אבל ברצינות-
            אם בחור חי ע”פ אידיאולוגיה מסוימת, בלי שום קשר לאם אני מסכימה איתו או לא, זה סימן די ברור לכך שהוא הקדיש מחשבה לדרך שבה הוא רוצה לחיות את החיים, ויהיה מעניין לדבר איתו. ו*את זה*, אחותי, לא מוצאים כל יום.

            • קלמנטינה

              לשונאותיי הגדולות ביותר, ולשנואותיי הגדולות ביותר (יחי ההבדל הקטן) לא הייתי נותנת את הטלפון שלו, ולו בשם האחווה הנשית.
              ולא, זה לא הזמן להעלב, אינדי, כי לא התכוונתי ממש ממש להציע לאף אחד שידוך עם הבחור, אלא יותר להגיד – אה, אני מכירה כזה בחור.

              ולך, אנסטסיה, אומר רק זאת: הוא מתעניין הרבה יותר בעצמו ובמהפכות שלו מאשר בנשים שאיתו.

              • אינדי_גו

                אבל אני מעדיפה אותם קטני קומה, מבריקים מלמעלה ובינוניים למטה (בגודל, בגודל. בביצועים שיהיו כמו הלמעלה).
                וגם זה רק כשאני בכלל מעדיפה אותם, כרגע אני מעדיפה אותם *ממונעים*.
                ואם ממש בא לך לשדך לי מישהו, תמצאי לי יבואן נחמד של סוללות, שיסדר לי מכולה בהנחה.

                🙂

            • ארבינקא

              לא חשוב אם את מסכימה עם דעתו?
              בואי נראה…
              תומך פול פוט?
              פשיסט?
              סטליניסט?
              וכו’ וכו’.
              לכל אידיאולוגיה היו תומכים אידיאולוגיים לא טיפשים במיוחד, שהקדישו הרבה תשומת לב להצדקת דרכם, וחיו על פיה. זה לא עשה אותם ליותר נחמדים.
              רק אם אין לך משהו נגד האידיאולוגיה שלו, את רק לא חיה לפיה, אולי תוכלי להסתדר (יוצא מן הכלל:זוגות מעורבים חילונים-דתיים. בד”כ כאן יש הרבה אידיאולוגיה נוגדת, אבל לא משפיעה ברמת הפרט, וגם זה, אני לא חושף סודות מדינה, לא פשוט בכלל, ויש לזה נימוקים שאין מקומם בדיון הזה). אם האידיאולוגיה מעוררת בך בחילה, ספק ם תוכלי להסתדר עם בעליה.
              ואם קומוניזם לא מעורר בך בחילה – נו, שוין. ארתור קסטלר לא אטרח להיות. וגם לא אורוול.

            • אלכסנדר שכטמן

              אני מתעניין מאוד ברעיון המרקסיסטי-קומוניסטי ואשמח מאוד אם נדבר מתישהו בהזדמנות עליו או על כל מה שתרצי. אני לא מרוכז לעצמי (לפחות החברים שלי טוענים ככה) ולמען האמת משקיע כל דקה פנויה שיש לי על מנת לעזור לחבר או ידיד/ה במצוקה.

              אם תרצי לדבר
              תתקשרי ל 054-693243

              ביי, אלכס

  4. לוכד עריקים במיל'

    אם תלמד את הטיפש להתפלל, הוא ישבור את המצח.

  5. סינמונגירל

    גם אתה לקחת קורס אחד יותר מדי עם יואב פלד ?

  6. רעות אלמוג

    יונתן, יופי של סיפור!
    מאד משעשע וממש חמוד.
    הסוף נהדר לדעתי.
    רעות.

  7. חני חיים

    מכיוון שכבר קראתי את הסיפור עוד לפני שהתפרסם ב”בננות”, הפעם קראתי את הפסקאות בסדר הפוך, ודווקא ככה הדמות המספרת (החבר) נראת לי הרבה פחות פוסט שובניסטית, אולי הבעיה אצלי, ובתפיסה שלי על פוסט-שובניזם.

    בכל אופן חבל שלא תפסו אותם זורקים אבנים על המק-דונלדס, על בשר טוב לא זורקים אבנים.

    בהצלחה עם פרסום הספר יונתן, שלך חני.

    • יונתן ילון

      לא מכיר.
      אולי תסבירי לי?

    • מקדונלדס? בשר טוב? איפה?
      ואל תבינו אותי לא נכון – יש לי גנים ארגנטינאיים, כך שאני יודע מה זה בשר טוב – מקדונלדס – זה בפירוש לא! וזה גם לא שום דבר אחר טוב, ואם היה לי את האומץ, מי יודע? אולי גם אני הייתי זורק אבנים עליהם…
      בכל אופן, אני מסכים שאידיאולוגיה וכסף לא הולכים ביחד, אבל יש גם אנשים שבוחרים באידיאולוגיה (כן, אני יודע, ומתים בסוף מרעב, אבל ככה זה).
      וחוץ מזה – סיפור חמוד בהחלט…..

  8. אדון לאון

    הבו לנו אינטלקטואליות. עם כל השאר נסתדר. וחוץ מזה, אלמלא פלד, אולי כבר היתה פורצת מהפיכה. הוא מפחיד את המוני העמלים.

  9. קארל מארכס

    אתם בטח חושבים שאני כבר לא בעניינים, אבל אני דווקא עוקב, וסיפורו של יונתן ילון פיתה אותי לשבור שתיקה ארוכה.
    ובכן, בקוראי את סיפורו של מר ילון, אמרתי לעצמי: הנה בחור צעיר זה יודע לחבר משפט למשפט; אבל מה הוא רוצה לומר בסך משפטיו? למה הסיפור הזה צריך לעניין אותנו?
    אפשרות אחת שהציגה עצמה מייד בפניי היא שסיפור זה אינו אלא הרחבה מייגעת מעט של בדיחה שנשמעת בערך כך: “קומוניסט/ית? במאה העשרים ואחת? הא הא הא” (בלוויית פה פעור בפליאה). אמנם אני חושד במר ילון (ואולי אני חשדן יתר על המידה) שהוא אינו בור גמור ביחס לרב-גוניות של הקומוניזם והסוציאליזם, והוא ער לכך שיש גוונים רבים של מארכסיזם או סוציאליזם או אפילו קומוניזם, שיכול אדם להחזיק בהם במאה העשרים ואחת מבלי לעורר גיחוך אלא בקרב ההדיוטות – אולם אלה מסוג ההבחנות שעוסקים בהם אינטלקטואלים, ולבו של מספר הסיפורים העממי גס בהן. או אולי יש כאן איזו הסכמה שבקריצה בין המספר לנמעניו, בבחינת: אני יודע שזה לא כל-כך פשוט, ואתם יודעים שאני יודע, אבל בואו נניח את כל זה בצד ונגחך מעט להנאתנו, שהרי אנחנו מעבר לכל זה; אנחנו פוסט-אידיאולוגים.
    אפשרות אחרת שהסתמנה היא שסיפור זה אינו אלא הרחבה מאלפת של בדיחה שנשמעת בערך כך: “בחורה עם אינטלקט? כוסית עם אידיאולוגיה? הא הא הא” (בלווית גיחוך החושף מערכת ניבים מפותחת). אמנם אני חושד במר ילון שלא היה מגדיר עצמו כשוביניסט, אולם סביר לנחש שברוח העידן גם לא היה מגדיר עצמו כפמיניסט, אלא הוא רואה עצמו כמי שנמצא מעבר לכל ההבחנות האלה, והוא כורת ברית שבקריצה עם קוראיו הזכרים, בבחינת: אני יודע שזה סיפור מעט שוביניסטי, ואתם יודעים שאני יודע, אבל בואו נצפצף על התיוגים המטופשים האלה ונגחך מעט להנאתנו, שהרי אנחנו פוסט-פוליטיקלי-קורקט.
    אפשרות אחרונה שעלתה בדעתי היא שמר ילון לא השקיע מחשבה עמוקה בסוגיות מעין אלה, אלא סתם כתב להנאתו, מבלי להתעמק בזוטות ממין אלה שהעליתי למעלה, ולא זאת אלא עוד – הדיון הזה בזרמים התת-קרקעיים שרוחשים מתחת לסיפור הזה ייגע אותו, והוא יפטור אותו בנפנוף יד – שכן מבקש הוא שנניח לעצמנו ליהנות, ולא ננהג כצנוניות ונשאל יותר מדי שאלות, ונהיה כטרחנים, שהרי אנחנו חיים בעידן הפוסט-מסר.
    אני מצטער אם הטרחתי אתכם בהרהוריי. ניפגש בסיבוב.

    • יונתן ילון

      קארל היקר,

      ראשית, הרשה לי לומר כי נהניתי מאוד מתגובתך המעמיקה. זאת, אף על פי שנאלצתי לקרוא יותר מדי מאמרים שלך, ולצערי איני נמנה על תומכיך המסורתיים.
      מקווה שנהנית, אחרי הכל. יש אמת מסוימת בהשערותיך לגבי הסיפור, אם כי לדעתי ניחנת בחשדנות-יתר. הסיפור מבוסס ברובו על מקרה אמיתי. מילא, אם לא היית חשדן, איך היית קומוניסט שמכבד את עצמו…
      (במאה העשרים ואחת. הא הא הא)

      אז תודה, ואתה מוזמן לקרוא לי יונתן. מר ילון זה כבר די פאסה.

  10. ‘קומוניזם’ מהסוג שתיארת זה כנראה טו קלוס טו הום כאן. או שעבור חלק מהקוראים תיארת מחויבות אידיאולוגית עמוקה ובוערת. אני מצטרף להצהרה שהפיסקה האחרונה מיותרת – מה קרה לעידון, לאנדרסטייטמנט? בכל מקרה, תחזור לכאן.

  11. חני חיים

    קודם קטנה תגובה לארגנטנאי,
    בארגנטינה (מעוז הבשר הטוב) כמו בכל שאר העולם יש סניפים של מק-דונלדס והם מגלגלים להם הרבה ירוק לכיס מכל המקומיים בעלי הגניים הארגנטנאים, גם אצלי זה לא בחירה ראשונה של בשר איכותי. אבל זה בשר וזה טוב וזה זול ולא צריך לזרוק על זה אבנים, במיוחד אם כל מקריך עובדים או אוכלים שם.

    מה שמביא אותי לפוסט שובניזם: המושג שלי של פוסט שובניזם זוהי דרך הסתכלותי האישית, אני לא מנסה להנחיל את זה או להחליף אנטרפטציות אחרות קיימות על המושג, שכן חלקכם וגם אני הייתי סובר שהכוונה במושג היא למשהו בסגנון הגבריות המודרנית, כמו למשל כל הבנים שקוראים מאמרים פוסט-פמניסטים באתר הנוכחי ומגיבים תגובות ציני-שובניסטים מעוררי תגובה נגדית מידית, פמונו-אקטיבי-שערורתיסטים. אני חושב שזה סתם חרמנות כל משחק המינים הזה, ושזה בריא ונחמד וסלמתק על כולכם.

    אבל הכוונה שלי בפוסט-שובניזם היא שונה והיא בצורה הכי מופשטת : ערכם של כל הדברים שעושים לגבר טוב, בין היתר : האישה, הטבע, הבשר. אין כאן שום סקסיזם בעניין, רק כוונות טובות. לכולם בעולם מגיע רק מה שעושה להם טוב, לא רק לגברים ולא רק לנשים.

    שלכם חני,

  12. מורצ'ו

    אותי זה בידר
    זה היה חמוד וחביב
    ולפי התגובות פה אני חוששת שלא ממש הבנתי.
    יונתן יקירי- לא היתה פה פשוט מין אמירה חביבה על איך אנשים מתייחסים ברצינות תהומית לאידיאולוגיה ואז זורקים אותה, כי בעצם היא רק גרמה להם להרגיש טוב עם עצמם או משו כזה?

    טוב, אז לא.

    אוהבת

    מורצ’ו

  13. רוני מהפרו"ס

    היי
    חמוד לאללה. תמשיך ככה.
    נתראה אצל דנה:-)

  14. סיפור חמוד לגמרי. הסוף קצת מפיל, אבל אולי התכוונת לזה.
    בכל אופן, מעניין משעשע ומקורי.
    ונראה לי שאני מכירה מישהי שלומדת אצל הפרופסור הזה. (לא אני)

  15. יונתן כפרה
    מי אוהב אותך?!
    אחלה סיפור, ואני חושבת שאתה מאוד מתאים להיות מלך, ואני המלכה כמובן. אין על כך כל עוררין.
    ורד

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *