הנשים שעשו אותי

המאפשרות

על חמש הנשים – או שש, או שבע – שהשפיעו על חיי יותר מכל, אינני יכול לספר. כי זה פרטי. ומדובר בנשים חיות וקיימות שאף אחת מהן לא היתה רוצה לקרוא על עצמה באינטרנט כ”מישהי שעשתה את עוזי”. כי כנראה שלכל אחת מהן היו ועדיין יש חיים משל עצמן, והן עשו עוד כמה דברים בחיים חוץ מאשר את עוזי.

אבל זה מוזר, שאי אפשר בעצם לכתוב עליהן. ולא רק מחמת צנעת הפרט, אלא כי המקרה הוא פרטי. אני יכול לדבר באריכות יתרה איך גרהם גרין שינה את חיי, או המינגוויי, או “בעל הסולם”. אבל מעבר לעובדה שהם שינו את חיי על ידי עבודתם, ולא על ידי היכרות אישית, יש פה משהו נוסף: ההשפעה שלהם, ההשפעה ה”גברית”, אם תרצו (ואני כולל בתוך ההגדרה הזו גם את ג’וני מיטשל, ודליה רביקוביץ’, וגם, נגיד, את ברנדט פיטרס שרה את “ילדים ואמנות”, של סטיבן זונדהיים) – ההשפעות הגבריות הללו אומרות משהו חשוב וחדש שמשנה את חייך, שמעניק לך אינפורמציה חדשה על חייך – ולכן אפשר לדון ב”משהו” הזה. בדבר הנאמר.

בניגוד לנשים שהשפיעו על חיי, ומן הסתם עשו זאת הרבה יותר מאשר המינגווי, זונדהיים, או גרהם גרין – אך הן השפיעו בעצם נוכחותן. בעצם זה שהיו שם. במלים אחרות: הן השפיעו בזה שהן איפשרו לי להיות.

אני לא יכול לתאר לעצמי מה הייתי היום בלי א’, שבה התאהבתי לראשונה בגיל 15. והאמת? כל אחד מתאהב בגיל 15, ומן הסתם אם זו לא היתה היא, הייתי מתאהב במישהי אחרת. אבל זו כן היתה היא, ועצם מהותה, עצם נוכחותה בחיי, יום יום ושעה שעה ודקה דקה, מגיל 15 עד גיל 19, גרם לכך שאינני יכול להפריד את המושג “אהבה” ממה שהיא לימדה אותי על אהבה. ועל עצמי, ועליה, וגם על מה שנשאר מאהבה אחרי שהיא נגמרת, שזו אולי האהבה העמוקה מכולן. הניצוץ שנשאר אחרי שהסיפור נגמר.

וכך גם א’ שבאה אחריה, ו-א’ אחריה שאיתה הקמתי משפחה – יש כאן תבנית, הלא כן? – וכך, כמובן, בדיוק כך גם עם סבתא שלי, שלה אני חייב כל כך הרבה שאין בכלל מאיפה להתחיל לספר את הסיפור, ואפילו יותר מכך לאמא שלי – שהשפעתה עלי כל כך עמוקה, כל כך מושרשת עמוק בכל נימי נפשי, שאינני יכול בכלל להפריד את ההשפעה, מהנפש עליה היא השפיעה. אינני יכול לומר: כאן, מצד שמאל, זה אני – וכאן, מצד ימין, זה אני פלוס ההשפעה של אמי עלי. אין “אני” בלי אמא. אין “אני” בלי כל השנים בהן היא איפשרה לי להיות אני.

ובמידה פחותה, אבל באותו עיקרון, גם עם הנשים שאהבתי בחיי: אהבתי אותן כי לידן הפכתי למי שרציתי להיות. וההשפעה הזו היתה יותר גדולה מכל ספר שאי פעם קראתי, או תורה שאי פעם למדתי.
כך שאני יכול לומר מי הן היו. בוודאי. אבל לא מה בדיוק עשתה כל אחת ששינה את חיי.
הן אהבו אותי, כל אחת בדרכה. ובגלל שאהבה גורמת לך להיות – אני נהייתי.
הן איפשרו אותי. בזה השפעתן.

תגובות

  1. התרגשתי עד דמעות

  2. לוויתן ורוד

    מקסים! :]

  3. ולא לשכוח שהוא גם היה אחראי לכמה מערכונים לוהטים בחמישיה וכמובן לטוקשה המיתולוגי חובב התרנגולות. מתה על הכתיבה שלך, עוזי וייל, הצלחת לגרום לי לפרצי צחוק אדירים בסופי שבוע מול השער האחורי. לא קל להצחיק מול עיתון. תודה.

  4. כל פעם שאני שומעת גברים מדברים על ההשפעה של אמא שלהן על חייהם אני נכפפת תחת כובד האחריות כי יש לי שלושה בנים. אני מקווה שאני טובה. אני רוצה ביום כיפור הזה לבקש סליחה מהבנים שלי אם לא הייתי שם בשביל שהם יהיו הם. תודה עוזי שפתחת לי את שער הסליחה הזה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *