העיר האפורה

לא ידעתי שבסיפורי זן מותר שתהיה פואנטה” מופתע שאול, צעיר תל אביבי אבוד שמוצא עצמו מעורב בעסקת סמים קטנה ועלובה שמגלגלת אותו במנוסה בין דירות, רחובות וגנים ציבוריים בעיר. “בין דירות” של סובול (הוצאת בבל) הוא סיפור זן אורבני מאוד. הפעם בלי פואנטה.

סובול מיטיב לתאר חיים קטנים של צעיר תל אביבי שמוצא את עצמו אחרי פירוק טעון של קומונה טיפוסית (שעיקריה אנטי- גלובליזציה מעושה, סמים וכרזות מתחכמות), בודד, עני וללא מטרה. שאול, סוג של משורר דלות, משוטט ותועה בעיר בנסיון עקר למצוא את עצמו.
קשה להזדהות עם שאול. זו דמות לכאורה אבודה, ייחודית ולא מחוברת אך לקורא המעשי ברור שהוא לוקח את עצמו ברצינות תהומית מידי, ילדותית מעט. הרי בעוד עשר שנים ,שאול, כמו רבים לפניו, ימצא את עצמו בלב הבורגנות ומידי פעם יתגאה בפני ילדיו בימיו הפרועים כאידיאליסט מודרני.
עד למפגש של שאול עם נטשה, נערת רוק בת שלוש עשרה, הסיפור נע באיטיות מרגיזה. הקורא חש שהוא משוטט עם שאול, חסר מעש, משרך רגליים עצלות ברחובות תל אביב העייפה.
החל מהמפגש ההזוי, עולמו של שאול הופך לצבעוני יותר, תיאטרלי ומעט מוגזם. נטשה, סוג של מוזת סופר אגו לא ממש אמינה, מצליחה לקשור את שאול למציאות ולפתור לו, על קצה המזלג, מעט מחידותיו האקסנטציליסטיות. חשוב מכך, היא מצליחה להעניק לו השראה ולפתוח עבורו את מחסום הכתיבה.

סובול מנסה, מעט בכוח, להעביר תחושת ניכור אורבנית, אפרוריות עירונית שמתאפיינת ביותר מידי תאורי בטון. אמנם ניכר בו שהוא מכיר וחווה את העיר במדויק על מרפסותיה וטיפוסיה, אלא שלא די כאן בתיאורים מדויקים של פרישמן בואכה הימה.
סובול מתאמץ להעביר את תחושת התלישות והטלטלה אך ללא הצלחה יתרה. הוא משתמש בשפה סתמית למדי שרק לכאורה מתאימה לתיאור אווירה אנרכיסטית, בליינית ומסוממת מעט.
התיאורים הם לרוב בנאליים וצפויים, אם כי מדי פעם בהחלט מבליח סובול המשורר ומצליח להעביר תחושה עמוקה יותר, בעיקר בקטעי השירה השזורים בספר.

תל אביב של סובול היא שטוחה. כולם מכירים את כולם, קליקה סטריאוטיפית מאוד של בליינים, צעירים, אבודים ומלאי פוזה תחת מעטה אפלולי של עשן ופיח.
בספר יש המון מדרכות, דירות קרקע, קבצנים ואלמנטים עירוניים אסוציאטיביים למדי. סובול מכיר את העיר היטב. הוא מתאר אותה מבעד למשקפיים אפורים, מה שיוצר עיר חד מימדית וצפויה. כאלו גם גיבוריו. העלילה, כמו הגיבורים, לא ממש מצליחה להתפתח ורק לקראת סופה, במפגש עם דמויות פחות בנאליות, היא מצליחה גם לעורר.
אולי מתוקף היותו מוזיקאי, מצליח סובול להעביר תחושת פס קול מצוינת וייחודית. מאוד פרינג’ית ורוקיסטית, על הקצה. זו תחושה שמעניקה יותר עומק לסיפור ובהחלט יותר קצב.
ספר על תל אביב יכול להיות יותר מקורי ומרענן ופחות סטריאוטיפי. הרעיון מצוין, העלילה קצת פחות, הפעם בלי פואנטה.

תגובות

  1. רוקר מזדקן

    ספר נעורים בינוני מינוס.
    עדיף שימשיך לעשות מוזיקה

  2. (טרם הספיקותי? מחכה לסרט?) אבל בהחלט חושבת שיהלי נראה ממש ממש טוב.

    לא?

  3. מיס סיקסטי

    אני זוכרת ש”בצעירותי”, כשהייתי קטנה וטיפשה (כמו היום), צקעתי באמצע הופעה של מוניקה סקס: “יהלי תעשה לי ילד!”. הממ, אני חייבת לציין שהוא נראה טוב אבל אני בספק אם זה משפיע על המוזיקה שלו. או על הכתיבה שלו.
    אני נערה, אולי אני באמת אקרא את זה אם זה סתם רומן נעורים…
    ואולי לא.
    בחלקים מסויימים מהכתבה הזו הספר נראה לי נהדר ובחלקים סתם שטחי ומשעמם… נראה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *