תמי בן עמי

הפנתיאון

“המגדל הלוהט” קראו לה בתכניות האירוח של סוף שנות השבעים תחילת שנות השמונים. היא היתה הרגליים הגאות של המדינה. ומי שהיה מספיק גבוה כדי ליהנות ממה שלמעלה מהן, יצא סחרחר ומהופנט.
הימים היו ימי ערוץ אחד, עיתון “לאישה” אחד, אפילו הליפ גלוס במתכונתו המשוכללת לא הומצא אז. היה רק אודם, פשוט. וגם בטי רוקאווי עוד לא המציאה את עצמה לגמרי. מעצבי אופנה היו מתקשרים לדוגמניות בעצמם. ואנחנו ידענו בעל פה את מסלול הצמיחה של כל הדוגמניות, מ”נערת המים” דרך החיוך הפוטוגני, ועד התצוגות המרהיבות של בגדי הים של גוטקס. המושג “דוגמגישה” לא היה קיים, ובכלל, אף אחד לא ממש התעקש לראיין דוגמניות. הן היו כאן בעיקר כדי לעשות את העבודה, כלומר, להביא לנו אבקנים לוהטים מפרחי הזוהר. להיות בלתי מושגות ולצאת עם כדורגלנים.
תמי בן-עמי וכוכב הכדורסל אולסי פרי היו זוג מלכותי בריוויירה של ישראל בסוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים. הם היו בלתי מנוצחים. היו לה שפתיים שנועדו לליפסטיקים מהסוג הטוב ביותר ומידת מותניים שלא מאפשרת אפילו לנעוץ מבט בשוקולד, בלי להשמין. כמובן שהיא היתה כמו רוב הדוגמניות עד היום, טוענת שהיא יכולה לבלוס הכל, אבל לא משמינה. היא חילצה את עולם היופי הישראלי מכמיהת הבלונד שלו, כשהביאה לנסיכות שלנו עור בגון עץ זית-אייבורי, ושיק-תימני אקזוטי. אפשר היה לקרוא לזה ישראליות, אבל בלי שמץ של חספוס או רמז לגובה העיניים. היא היתה הכי גבוה שאפשר. קרירה, מרוחקת, מלכה. בפנים פעם לב חם וחכם של בחורה שלא הכל בא לה בקלות, ושאינה שוכחת מנין באה, גם אם נדמה שהגיחה לעולם מתוך צדף-פנינה.
לצד שמות כמו חני פרי, חלי גולדברג, אלונה פרידמן, ענת כרם, רונית יודקביץ’, היו פניה מגיחות מכל מקום, מלכותיות, מרוחקות ובלתי מושגות. ספק אם בן-עמי היתה יכולה לשאת את מציאות ההירואין שיק ודוגמניות הריאלטי, שמתעקשות להיות לביאות טורפות בשידור חי. תמי בן עמי הכינה את עצמה היטב לימים שאחרי, כדי שלא תצטרך להתמודד עם התואר הבלתי נעים “דוגמנית עבר”, כשחנכה קו מוצרי יופי הנושא את שמה. למרבה האימה, היא לא זכתה ליהנות מפירות עשייתה, ומתה מוות מיוסר בגיל שבו החיים רק מתחילים. סכסוך הירושה שנקשר בשמה, אחרי מותה, מזכיר לנו, כמו שאומרת מיס תבל עו”ד רינה מור, לגשת ולהכין את הצוואה שלנו, ממש עכשיו, כי אפשר לדעת מתי המוות יבוא לתצוגת האופנה הקרובה לעשות מחטפים לסוכנות שלו.
קשה לחשוב על מורשת לאומית או תרבותית שהותירה אחריה, אבל כשאת מדהימה כל כך כל מה שאת משאירה הוא שובל של זוהר, וזה של בן-עמי עדיין מהלך עמנו, צובע את חיינו בירוק-קינאה, ובהרבה מאוד געגוע.

1 תגובות

  1. אפרת יהודאי

    תמי .אנחנו מתגעגעים אליך .מעבר לזהר השארת משפחה רגילה כואבת ועצובה .גם בלי אפשרות להיתקרב לבנך .בלי אפשרות שהוא לפחות יתקרב לסבא וסבתא.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *