הקיץ תלבשי לבן

סוף סוף נפל לי האסימון, הכל בכלל בגלל השמלה. כל השטויות שאנחנו עושות, כל החרא שאנחנו מוכנות לאכול במשך עשרות שנים וכל הנזקים שאנחנו עושות למערכות היחסים שלנו, הכל בגלל השמלה הלבנה ההיא.
אני לא מבינה איך פספסתי את זה, הרי האמת בצבצה לה כבר כשהייתי בת שבע או שמונה והסיבה היחידה שהסכמתי ללכת לשיעורי פסנתר פעמיים בשבוע הייתה הדרך חזרה הביתה: אבא שלי (גבר רציני וקשוח, שחשף את צדו הרך למשך רבע שעה פעמיים בשבוע – כמובן אחרי הבטחה שאם אי פעם הסוד הזה יתגלה הוא יכחיש כל קשר אלי. סליחה אבא'לה?!) היה נוסע דרך רחוב בן יהודה בתל אביב, שהיה אז רחוב שמלות הכלה היחידי בארץ, לאט לאט כדי שאוכל להספיק לראות את כל השמלות, משני צדי הרחוב. בחורף היה הכי כיף כששנינו היינו שרים ביחד עם רשת ג' את הלהיט הפמיניסטי הנודע "שוקו חם" (אתה תהיה חכם ואת תהי יפה). כשחושבים על זה, זהו בדיוק הגיל בו ילדות נוצריות עוברות את טקס אכילת לחם הקודש, כשהן לובשות שמלות כלה מיניאטוריות וכנראה ששם הן משלימות את החסך להרבה מאד זמן. מה שמסביר את העובדה שליהודיות בכלל וישראליות בפרט יצא שם של מתחתנות סדרתיות (ליהודיות בגולה יוצא לפחות להשתתף בנשפים מפוארים, לנו נותר רק להידבק מזיעה לשמלות הויסקוזה שלנו בטקס סיום של כתה י"ב ובחתונה של הבת דודה).
הרעיון התחיל לצוץ אצלי כשמדדתי את שמלת הכלה שלי. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי כל כך נוח בבגד, כאילו נולדתי בו, הסתכלתי במראה והבנתי שזה מה שהייתי אמורה ללבוש כל חיי. אבל, כיאה למתכחשת סדרתית, שכנעתי עצמי שהכל בגלל שמצאתי את האחד והיחיד ואחרי שהחגיגה נגמרה אפסנתי את השמלה והתעלמתי מצביטות הלב שלי והיבבות החנוקות שלה שהרעידו את הארון. היום, כשאני משוחררת ותיקה תודה לאל (ולמאהבת, לחמותי לשעבר שתחייה, צוות ההפקה, עוזר הבמאי ונערת המים), אני די מרחמת על כל בחורה שמספרת לי בעיניים נוצצות על השמלה שלה ואפילו התנשאות של אישה מנוסה גואה בלבי. אבל השבוע, כשאימא שלי סוף סוף העזה לשאול אותי אם היא יכולה לזרוק את השמלה המחורבנת שבוכה לה בארון ומפריעה לה לישון בין שתיים לארבע, הבנתי שאין שום מקום להתנשאות הפאתטית הזו. כי אני עדיין חוטאת בחטא הקדמון מכולם – ההתמכרות לשמלה הלבנה (רצוי שמנת).
חשבתי והפכתי בלבי מכל כוון אפשרי והגעתי למסקנה אחת בלבד – כולנו צריכות ללבוש שמלות כלה כל יום. העולם יהיה מקום הרבה יותר נחמד ויפה כשהטול יתנפנף בשיערה של הקופאית בסופר, המשי ירשרש בבודק'ה של החניוניסטית ותיק הג'יימס בונד של המנכ"לית יעלם בשכבות הטאפטה, כולנו נוכל להירגע! הרי אנחנו כבר לא צריכות שיפרנסו אותנו, שיגוננו עלינו משבריריותנו, ואם אנחנו ממש מתעקשות לחוות את חוויית האמהות אפשר לעשות זאת עם או בלי בן זוג, כבר לא צריך טקס (זה אפילו חוקי!) ואפשר סוף סוף להתפנות לאהוב את מי שאנחנו רוצות בלי האיום שתלוי מעל ראשנו – השמלה. בקיצור, הקיץ תלבשי לבן!