תני לו ללכת

יש לי בשורה. סביר מאוד להניח שחלקכן תרמנה גבותיהן המעוצבות בפליאה על מה ולמה דימיתי עצמי לנביאת הדור. כבודכן במקומו מונח בנות, אבל אני פונה אל אותו פלח נחבא באוכלוסייה אשר עבורו בשורותיי הרות גורל.

לאחר פתיחה והתפלפלות דרמטית זאת ניגש לעניין. הוא עזב. כן, המניאק עזב. וללא שמץ פמיניזם, הוא עזב, בלי מניאק ושמות תואר כאלו ואחרים.

אז הוא עזב והשאיר אותי לבד.

הייתה לנו מערכת יחסים שלא הייתי מגדירה כאידיאלית. היא הייתה מאוד מציאותית. יותר מידי אולי. נטולת פנטזיות לחלוטין. הכל בה היה גשמי: גבר פוגש אישה והשאר היסטוריה. לא טבעתי בעיניו הכחולות, והחיוך שלו לא הזכיר לי את ילדותי בכפר. אבל היה לו הכל. הוא היה כל מה שנדרש. וככזה הוא מילא את כל הציפיות של אישה מגבר. כמעט כולן, אבל לא נהיה קטנוניות. ואני, שהייתי לספינת הדגל של הרווקות, הפכתי לסמרטוט בחיי הזוגיות.

בהתחלה עוד היו לי עקרונות, כבוד עצמי, אבל הצורך אליו גבר על כולם. אני לא מזלזלת בי כבת זוג, למעשה הייתי שוגה בכך שוב ושוב. לפחות אני מודה. ואז הגיע הקץ. אי אפשר לדחות את הקץ. לפעמים זה נגמר. אי התאמה שעליה לא ניתן לגשר. ולא, אהבה לא תנצח את הכל. והוא הלך.

כן, כן הבנו. איפה הבשורה? לא מתים מזה.

אימא שלכן בטח אמרה את זה ביותר מידי הזדמנויות. אבל האישה הזאת יודעת על מה היא מדברת. אני לא בשלב הכחשה. נשבעת. אני אפילו מודה שזה לא קל. זה אפילו קצת קשה. חלקנו חיים ביחד, ופתאום כל המציאות שהייתה לי לפניו נמחקה, ואני מרגישה מבולבלת כמו בת עשרה לפני או אחרי הצבא. אני ברגרסיה של לפחות עשור. אבל זה עובדתי: אני עדיין חיה, קמה, הולכת לעבודה. ולפעמים אפילו מתפלק לי חיוך.

לא מתים מפרידות, חיים אחר כך. ולא מדובר על תקופת חיים של שעה שעתיים, אני מדברת אתכן על גיל מופלג (לא שלושים).

אז נכון, זה נשמע קצת מצחיק, אנחנו לא חשבנו שמתים מפרידות. אבל לפני שאתן עולבות בעדכניות שלי, תחשבו שוב, כמה פעמים הרמתן ידיים ואז רק המחשבה של לחיות בלעדיו הפחידה אתכן כל כך שהורדתן ידיים במהרה?!

תמיד שכנעתי עצמי שיש עוד מקום לשיפור, לשינוי. אין אף אחד שמחכה לך בחוץ, ובכלל את לא בגיל להיות כל כך סלקטיבית. אבל מותר לי להיות מאושרת.

אז זה לא כזה אושר ותופינים להיות לבד, אבל זה עדיף מאשר להיות במערכת יחסים לא טובה, כזאת שלא עונה על הציפיות שהטוות לעצמך בעודך צופה בברלי ומדמיינת את הבחור בו דילן וברנדון נפגשים. זה מגיע לך, סאמק.

אז אף אחד לא מחכה לך בחוץ, ותהיי קצת לבד, ותאכלי החודש מקופסה וכל הבלה בלה. אבל מגיע לך. מגיע לך שיהיה טוב. זה לא שהוא מתעלל, זה לא שהוא חלילה פוגע בך בדרך כזאת או אחרת, אבל זה פשוט לא כמו שדמיינת. ואת יודעת שאפשר אחרת.

אז אם חשבת שאולי כדאי לוותר, שאולי זה פשוט לא הולך, ככה בלי סיבה, אל תפחדי. לא מתים מזה. מהפרידה. הוא ילך, יהיה לך עצוב, תשמיני, תרזי, וואט אבר. אבל תהיה לך הזדמנות. הזדמנות לקשר אחר, קשר שיותר יתאים לך. וזה לא כל כך נורא להיות לבד. ולאו דווקא מכל הסיבות שבעיתוני הנשים מציעים לך (סוף סוף תוכלי לישון באלכסון), אלא בגלל שאת דווקא בנאדם נורא נחמד וזה לא נורא להיות קצת עם עצמך, וזה דווקא כיף להיות קשובה רק לעצמך, לגדל שיערות ברגליים ולדפוק הופעות למכולת.

הדלת הכי מפתה שנפתחה אליי עם רווקותי היא האופציה להנות מחיים נבובים. להתהדר שוב בהנאות הקטנות של החיים ולצרף אותם לשיגרה שלי בחום. לחשוב באופן של כאן ועכשיו, אופן שאותו זנחתי לטובת החשיבה הזוגית. החשיבה הזוגית הזאת גרמה לי לבלוע לא פעם את דרישות האיד לטובת התחשבות והבנה.

יש הרבה יתרונות בלהיות לבד. אולי אם נפסיק להגדיר את זה כ"לבד" זה יראה פחות מאיים והקונוטציות יהיו הרבה יותר חיוביות. לחשוב על ראש אחד במקום שניים. זה יתרון. אומנם, חינכו אותנו מהינקות שאגואיסטיות זה פויה, אבל מצד השני בנשיונל ג'יאוגרפיק פמפמו לנו שרק החזקים שורדים. וזה הזמן להיות חזקה. להיות ביצ'ית כמו שספלינג לימד את האמריקאים.

אז תני לו ללכת. ולא כדי שהוא יוכל בסוף לחזור, כי הם לא תמיד חוזרים, אסור לסמוך עליהם.