לקראת 'יום האישה' נילי לנדסמן בוחנת את הדרמה של האישה המודרנית, שמסתבר שהיא בעצם דרמה מאוד לא מודרנית

הקריירה שלי לשעבר

הדרמה של האשה המודרנית

היתה לי שיחה מאוד מרתקת לפני כמה שבועות עם בעלי לשעבר. שום דבר אישי במיוחד.
הוא מאוד בכיר בתעשיית הטלוויזיה, אז לפעמים אני חוקרת אותו, סתם בשביל הרכילות, מה בדיוק הולך שם? האם מתפתחת לה כבר, למשל, תשובה מקומית הולמת לסדרות האינטליגנטיות מתוצרת אמריקה העוסקות בנשים החדשות (כן, כמו “סקס והעיר הגדולה”) או שאנחנו עדיין נידונות להיות תקועות עם המטמורפוזה של האסתי הזאתי?
בעלי לשעבר אמר לי שערימות של בנות שוקדות עכשיו על גרסאות כאלה. זה אכן נראה מאוד הגיוני שכל הדרמה הזאת שאנחנו מייצרות, הבחורות הישראליות – בתור רווקות שמתות להתחתן, או בתור נשואות שמתחילות להתפכח, או בתור גרושות חד הוריות שנכנסות לסיבוב שני עם כל הפקלאה של האשליות – לא תמצא את ביטוייה בדרמה אותנטית תוססת בשפת המקור.
ובכן, בעלי לשעבר לא נוהג להסגיר סודות מחדר העבודה, אבל הבנתי ממנו שהוא היה מוצא עניין בסדרת דרמה טלוויזיונית שהגיבורה שלה היא אישה מהז’אנר שלנו. כלומר קבוצת הגיל הזאת שנעה במהירות מסחררת אל עבר הארבעים. מכאן אפשר להניח שבאפיון דמותה של הגיבורה המבוקשת יצוין שהיא משכילה, שנונה ובעלת חוש הומור, אמביציוזית בטירוף אך רגשנית קשות ונשואה לשניים – מחד לבעל שעושה חייל ואת ימיו ולילותיו מאחורי ביצורי המשרד ומאידך לקריירה תובענית. כמובן שיש לה ילדים ורגשי אשמה. זה מגיע בילט אין. והיא כמובן לכודה בדילמה הגדולה – ההיא שכולן מספרות עליה לבעלי לשעבר במשרד והוא מכנה אותה ה”הדרמה של האשה המודרנית”. כולן זה הבחורות המעולות והמוכשרות שהורגות את עצמן בתעשייה, והדילמה (או הדרמה) – היא זו של הנקרעת, שרוצה לממש את הפוטנציאל אבל לא מוכנה לא לצאת בסדר עם המיתוס של אם השנה.

תסבוכת רגשית

סדרות טלוויזיה, ממש כמו רומנים כתובים, מתדלקים כידוע בקונפליקטים. אם הכל בסדר איתך אז אף אחד לא מתעניין במה שעובר עליך. אבל אם בנאדם עם משימה בחיים, רצוי אחת הרואית, כמו למשל לעשות קריירה ולגדל ילדים ולהיות חייבת להצטיין בשני התחומים, אז את כבר מאגר בלתי נדלה של חומרים. את מתוסכלת, את נאבקת, התכניות שלך מסוכלות על בסיס קבוע, את מתמרנת, מסתכנת, מתחמנת, חותכת פינות. את נאלצת לשקר (או לפחות לא לענות תמיד את כל האמת) ואת תמיד רוצה לחזור הביתה בשלום. את כל הזמן נבחנת, כל הזמן על סף התמוטטות, אף פעם את לא יכולה להרשות לעצמך לאבד שליטה ודריכות. אלו הם חייך, אבל גם את מרגישה רוב הזמן שאת בעצם בסרט.
ברור שזה נושא שחוצה קהלים; מהפריפריה עד ללב המאפיליה האורבנית. זה הרי לא משנה אם את דופקת כרטיס באיזה משרד ממשלתי או שאת חולשת על חברת היי-טק מבטיחה, הדרמה של האשה המודרנית היא לא משהו שזר לך. הברוך הזה של המהפכה הפמיניסטית שהסתבך לגמרי עם הטרנד של עיקרון הרצף, השאיר את הנשים – במטולה ובעפולה ובתל אביב רבתי עם התחושה שהן קורסות תחת נטל בלתי אפשרי. לכן, ממש לא במקרה היה הספר של אליסון פירסון “אין לי מושג איך היא עושה את זה” כזה להיט מסחרר במצעדים המקומיים. נכון שהדילמה שלה היתה מצופה בזוהר לונדוני, אבל בסוף היום התסבוכת הרגשית שבתוכה היתה כלואה הגיבורה לא נראתה שונה כל כך משל פקידת הבנק מרחובות שמאוד רוצה להתקדם אבל אוכלת את הלב כשהיא לא מצליחה להתייצב במסיבת הפורים של גן הילדים.
הגיבורה של אליסון פירסון התכתשה במשך מאות עמודים עד שהחליטה להרים ידיים ולפרוש מהמאבק, כלומר לעזוב את משרתה המרגשת, המכניסה הון עתק והמעניקה לה תחושת חשיבות וחיוניות, ולחזור הביתה להיות עם הילדים שלה. מהויתור שלה התאבך אד של השלמה ספק מרירה ספק מתוקה. הלקח הפוסט-פמיניסטי התנסח מבין השורות בהיר
וחד: אם אינך יכולה להביס את רגשות האשם ולשנות סדרי עולם, צאי מהמשחק הזה לפני שתישארי קירחת מכאן ומכאן. נשים יכולות להונות את עצמן מכאן ועד הודעה חדשה שהן יכולות לנטוש את תפקידיהן המסורתיים, לשלם לנשים אחרות שיימלאו את מקומן במטבח ובחדר הילדים, יתכן אפילו שיהיה להן בן זוג מסור שיחלוק עימן את האחריות, אבל בסופו של דבר, שום שכנוע עצמי לא יצליח לסדר לך את הראש, כשאת מבינה שבשנים הללו שבהן ילדיך עדיין זקוקים לך את בדרך כלל לא תהיי איתם.
לכל אחת מאיתנו יש סף שבירה משלה. ובואו נצא מתוך הנחה שיש נשים שהן גדולות מהחיים; הן מצליחות להביא אותה בשלל תפקידים – לתקתק קריירה, בית, בעל, ילדים, חיי חברה סבירים, לקיים באופן סדיר יחסי מין, לשקוד על שנת היופי וטיפוח הגוף, לקחת חלק במשימות שמפיל בית הספר על ההורים ואפילו לקרוא איזה ספר שכולם מדברים עליו ולהיות לגמרי בעניינים של תהליך השלום. יש לי חברה כזאת. היא מבשלת, היא משכיבה את הילד לישון עם פיג’מה ולא עם הבגדים שהוא ילבש בבוקר, היא נוסעת עם בעלה לסופי שבוע בצימר לטפח את הזוגיות והיא מטאור בבנק. אבל הדרמה של האישה המודרנית, אם תחשבו על זה לרגע, היא בעצם דרמה מאוד לא מודרנית. היא הדרמה שהשבועון “לאישה” מכיר אותה מלפני ומלפנים. דורות של נשים מצליחות נאלצו להתמודד עם השאלה שתמיד, אבל תמיד, צצה בכל ראיון עימן בניסוח כזה או אחר ותמציתה היא: “איך את מצליחה להסתדר גם עם קריירה וגם עם ילדים?”

צמצום נקודות החיכוך

רוב הנשים שאני מכירה כבר מזמן לא מבקשות דקה להרהר לפני שהן עונות על השאלה.
הן פשוט מפטירות את האמת, בלי לטרוח ליפות אותה: אני לא מסתדרת, כי זה לא דבר שאפשר לסדר אותו בכלל. את צריכה לבחור צד. או שאת מוכנה להשקיע את המאמץ הפסיכי הנדרש כדי לעמוד בתו התקן הזה שהוא בלתי אנושי, או שאת פורשת מהמאבק. את אולי לא תפסיקי לעבוד כי אין מי שיפרנס את הילדים ואותך, אבל את מתמרנת את אילוצי הפרנסה שלהן ככה שהם לא יאלצו אותך לעבוד בשעות שבהן הילדים בבית. את מצמצמת את נקודות החיכוך ומרוויחה מצפון שקט. אם הילד חולה, את לא שוקלת להתאבד. אז את מרוויחה הרבה פחות ואת לא יוצאת לסרטים ולא אוכלת במסעדות ואת מתרגלת לחשוב על עצמך בתור אחת שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליה שהיא אשה מתקדמת ומודרנית, אבל מנגד, את לא מרגישה יותר חלק מההונאה הזאת שלפיה את יכולה להיות גם וגם וגם וגם.
על הדילמה של האשה הזאת אף אחת לא תחבר רב מכר. גם לא תראו אותה בטלוויזיה, לא בפריים ולא מחוצה לו, כי הדרמה שלה משעממת את התחת. זה לא מצטלם כל כך מרתק לעזור לילד בשיעורי הבית, לעשות מכונות כביסה, להכין ארוחות, להחליף חיתולים ולהירדם בתשע בערב בזמן שאת משכיבה כשאת עדיין עם הבגדים וכל האורות בבית דולקים. אבל את לא בוחרת לעשות קריירה בתור מנהלת משק בית בגלל שזה מדליק אותך לעשות חלונות. את הולכת על זה כי יום אחד את מבינה, כמו הגיבורה של אליסון פירסון, שזה לא הילדים שמפסידים אותך, זאת את שמפסידה אותם – ליתר דיוק את כל הרגעים האלה שבשבילם בכלל נכנסת לסיפור הזה של משפחה.

ולסיום

כשאני מסבירה את עמדתי לבעלי לשעבר – רגע אחרי שאנחנו ממצים את נושא הדרמה המקורית ושנייה לפני שאנחנו עוברים לדון בילד ובסידורים – הוא לגמרי מבין ללבי.
ככלות הכל הוא גבר, עמוק בלב גם הוא חושב שאשה מקומה בבית, ובילדים אמהות צריכות לטפל. גם הפמיניסטים הכי דגולים הלא שוברים לנתיב המקביל – השוביניסטי – איך שהדרמה של האשה המודרנית נהיית בשבילם מקל בגלגלים. הוא ממש קשוב למצוקה שלי, אבל גם הוא קצת משתעמם אם אני נכנסת לפרטים. במחשבה שנייה, אני פתאום לא בטוחה שלא עליתי פה על איזה קונספט מגניב; למה שלא אציע לו לפתח סידרת דרמה על עקרות בית נואשות, אומרים שבאמריקה הביאו תחת הכותרת הזאת סדרה שהיא שוס אדיר.

על הכותבת נילי לנדסמן

נולדה בקיבוץ איילת השחר ומתגוררת בתל-אביב. סופרת, עיתונאית ותסריטאית בטלוויזיה.

תגובות

  1. מי שרודף אחרי שני שפנים לא משיג אף אחד. גם גבר נאלץ לוותר על החלק של להיות קרוב לילדים, במיוחד בגיל 30-40 כאשר טיפוח הקריירה בעיצומה.

    • תעשה לי טובה ותתעורר.
      רוב הגברים לא נתקלים בבעיה הזו.

      • גבר בקבוצה שעליה כותבת נילי עובד שעות רבות ביום, ולפעמים אפילו בחו”ל.

        • לגבר בקבוצה הזו יש אישה שמטפלת בילדים שלו, ועוד יותר מכך אם הם במקרה גרושים. הוא קרוב לוודאי מאוד מצטער על כך שהוא לא מבלה יותר שעות עם הילדים, אבל הוא לא נקרע, והעבודה שלו אינה תהליך מתמשך ויומיומי של קבלת ההחלטה לעבוד כל פעם מחדש. הוא עובד, וזהו. לפעמים הוא יכול לחתוך כמה שעות קודם כדי לבוא לאיזה יום הולדת. אבל הוא לא צריך להתנצל בפני עצמו על עצם היותו אדם עובד, ולהצדיק את ההחלטה להמשיך ולעבוד כל יום עד שילדיו בני 35. האישה, ותהיה CEO של חברה מצליחה שנשואה למדריך בחוג התעמלות במתנ”ס, עדיין מצופה לנהל גם את כל ענייני הבית (כמה אבות אתה מכיר שמנהלים את המו”מ עם המטפלת/גננת/סבתא?) כי הילדים זו הבעיה שלה. ואין מוצא, לא מוצא אמיתי. הברירה היא בין שתי טריפות – להיכנע ולוותר על קריירה שעמלת להגיע אליה מגיל 23 (ורובנו מגיעות להורות שנים רבות וטובות אחרי גיל 23), או לחיות עם רגשות האשם על הזנחת הילדים.

          • לוכד בחופשת מולדת

            גברים לא צריכים להתנצל אם הם עובדים, אבל אם הם בוחרים להיות עם הילדים והאשה מפרנסת את הבית – אוהו מה שהחברה עושה להם. ובכלל, את מתייחסת לגבר כאל חמור עבודה “עובד וזהו”, ולא כאל אדם עם רגשות שנקרע מהריחוק מהילדים, אבל מבין שלמען טובתם וטובת האשה הוא חייב לעבוד ולגזור את עצמו לגזרים במשמרות אינסופיות.
            אני לא חושב שצריך לצפות ממנהלת בכירה בחברת הייטק שתנהל גם את המשפחה, במיוחד אם בעלה לא עובד במשהו משמעותי. אם אישתי הייתה כזו, הייתי פורש מעבודה (אם היא הייתה לא משמעותית) ומקדיש את עצמי לבית ולילדים למרות כל הפלברות והדאווין הגברי שלי.

            • אבל מה אם שניהם חושבים שהעבודה שלהם משמעותית?
              כמה גברים לדעתך תופסים את העבודה שלהם כלא משמעותית?
              בדיוק פה מתחילה הבעיה.

  2. גם שירי

    ובעצם מה הפתרון?
    את הדיון הזה אני שומעת ורואה ומרגישה על בשרי. אבל האם אנחנו נידונות לחיות בדילמה הזאת תמיד? להמשיך להקרע בין הרצון למיצוי האישי לבין להיות עם הילד שלך ולתת לו מכל הלב כי את מפסידה אותו?
    אגב, אני כל הזמן חושבת אם יש לי בכלל זכות להביא עוד ילדים לאור השאיפות שלי וזאת עוד נקודה לדילמה הכללית.

    יהיו כאלה שיגידו שאישה הרוצה קריירה צריכה לוותר על הילדים (טוב אולי לא באתר הזה אבל במקומות אחרים) כמובן שאין מצב.

    ואגב אני לא חושבת שלגברים יש פה בכלל מילה, כי עוד לא ניתקלתי בגבר שיהיה מוכן לעזוב את הקריירה שלו לטובת הבית, ולצערנו הרב בחלק מהמקרים זה גם לא אפשרי: הגברים מרוויחים יותר ולכן תורמים יותר לכלכלת הבית (וזאת המציאות המרה אצל כל מי שאני מכירה).

    • מי שלא מבין/נה שילדים זה קריירה בפני עצמה, שלא יעשה ילדים.

      .

      • גם שירי

        אני מתקשה לא להתפוצץ, למרות שהאמירה הזאת היתה ממש מתבקשת ממישהו שלא חושב או שעדיין אין לו/לה ילדים:

        אני עוד לא שמעתי שאומרים דבר כזה לגבר!!!!
        “אם אתה רוצה ילדים אל תעשה קריירה.”

        המצב הוא שהגברים מרוויחים יותר ולכן הם אלה שהולכים לעשות קריירה בעוד זאת שלנו נמוגה למול הגידול של הילדים וההוצאות הכספיות, אם את מחליטה לצאת מהבית ולהשאיר את הילדים בידיה האמונות (?) של מטפלת.

        • “אם אתה רוצה משפחה אתה חייב משכורת טובה”. ואולי (לא אולי)אני רוצה לעסוק רק בתרגום שירה רוסית קלאסית, ולא לקפוא כמו כלב בארצות נכר?!

  3. חיננית הבתה

    אז מה היה לנו?
    האקס של הכותבת עובד בTV, ומחבר סופ חדש עם גימיק שמפיל על הקרשים: הקונפליקט,
    הכותבת שנדמית כסובלת מעצירות רגשית אפס,
    וגם לי נמאס כבר מה”קונפליקט” של האשה המודרנית, בית-משפחה/קרירה, הקרע הגדול של אישה במאה העשרים ואחת..
    היוגים כנראה צודקים האגו הוא גורם כל הבעיות
    אם נשתיק אותו ונהיה במקום ובזמן שאנחנו ברגע שאנחנו,
    יש סיכוי לאושר..
    עדיין צריך כל בוקר מחדש להמציא זאת.

    • סמנתה ג'ונס

      שהדמויות היחידות של נשים שבסופו של דבר הופכות לגיבורות של סדרות וסרטים בשנות השלושים שלהן הן דמויות דוחות דלות ומקוממות כמו אלי מקביל האנורקטית הגועלית או ברידג’יט ג’ונס הטפשה שהקוו היחיד המשותף להן הוא הפרעות אכילה בשלב מתקדם?

  4. קראתי את הכתבה וכל הזמן עברה לי שאלה אחת בראש: למה זה דילמה של נשים?? זה מה שמפריע לי, גם הגברים מנהלים קריירה ויש להם ילדים, אם זו היתה בעיה אמיתית בעולם שוויוני אז זו היתה בעיה משותפת לשני המינים. ואולי אני תמימה ודי צעירה וכו’ ובכל זאת אני יודעת שכשלי יהיו ילדים יהיה להם אבא ואמא, ואבא ידע שהוא שותף בגידול הילדים באופן מלא. ובעיית התמרון תהיה משותפת לשנינו. ואז אולי היא תהיה גם קלה יותר. כי למה שרק האם תרגיש רגשות אשמה על כך שהילד חולה בבית. ולא, אין לי שום כוונה שהגבר שלי יפרנס אותי ואני בטוחה מאד ביכולתי לפרנס את עצמי. באופן אישי אני יודעת שאני ממש לא רואה את עצמי כאשה שבבית, אני יודעת שאני לא חושבת שהתפקיד שלי יהיה לגדל ילדים אלא זה תפקיד של זוג. וכן עושים ויתורים. ואני מקוה שאם וכאשר אעשה אותם זה יהיה בלב שלם ובלי תחושת החמצה.

    • יש המון משתנים כמו טיב הקריירה, העבודה, גובה המשכורת, שעות העבודה, המנהגים בקהילה שממנה מגיעים בני הוזג – כל אלה משפיעים השפעה מכרעת על האיזון וחלוקת התפקידים במשפחה הגרעינית.

    • גם שירי

      בעלי ואני חולקים את ימי המחלה שבהם אנו נשארים עם הילד, אבל עדיין, הוא חוזר בשעות מאוחרות ואני נוטשת את המקלדת בדיוק בחמש. למרות הרצון שלו הוא לא יכול לחזור יותר מוקדם כי אם הוא יעשה את זה יפטרו אותו ואנו נאבד הכנסה נכבדה.

      זה המצב וזאת המציאות.

  5. צודקת צודקת צודקת. כמה נכון ככה עצוב. אבל בננות אל נא נתקע לעצמנו סכין בגב. הפמיניזם איפשר(בין היתר) הגשמה עצמית באמצעות עבודה והנה מצאנו עצמנו במילכוד אליו מתייחסת הכתבה. זה לא אומר שצריך ללכת אחורה, להרים ידיים ולחזור לכלים כביסה על בסיס קבוע. בהתארגנות נשית מקומית – אמא עוזרת לאמא (שכבר קיימת בכמה מקומות), בחקיקה, בהקמת חברות ועסקים נשיים או בעלי אוריינטציה פמיניסטית שמאפשרים לנשים לעבוד בשעות גמישות ולא מסביב לשעון, וגם בעבודה מן הבית, ומן הסתם יש עוד מלא רעיונות ופתרונות, ניתן להזיז את שוק העבודה לטובתנו, לטובת הילדים, וגם הגברים בסוף עוד יגידו תודה.

  6. אורח לרגע

    עם כל הכבוד לפמיניזם…. כנראה שחלק מהנשים לא רוצות להיות…
    נשים!!! חלקכן, בעידוד של גברים מתרפסים רוצות להיות גברים!!!

    אני נגד אפליה בוטה של נשים. במאה, מאתיים שנים האחרונות התקדמנו הרבה. זכות הצבעה, השכלה, קריירה.

    אבל במאמר אחר באתר הזה, לא מזמן, מישהי רצתה שישלמו לה על הדייט הראשון. ואתן בהחלט רוצות שיחזרו אחריכן ואולי גם יסתכלו פה ושם.

    בקיצור ולסיכום, אי אפשר גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה. דרך אגב, על נושאות מטוסים של הצי האמריקאי, כולם היום פוחדים על הקריירה שלהם, שלא תיפול עליהם איזו תלונה. לכן, גברים ונשים אפילו לא מחליפים מבט.

    אז, אתן באמת רוצות שיויון מלא מהסוג הזה של נושאת מטוסים?

    (ודרך אגב, אתן מתעקשות לבוא לעבודה בחצי ערום ולחייב את הגברים להתעלם מכך).

    אני מציע לכן ניסיון. שיויון מלא. משמעת כמו בצבא ארה”ב. שכר זהה. בלי משפחה. בלי ילדים. בלי חיזורים. יאסר עליכן ללבוש בגדים יפים, להתאפר, לעשות עיניים. תוכלו ללבוש רק מדים. תקבלו יחס מקצועי וענייני בלבד. חיזורים יאסרו בכלל.

    מרימות את הכפפה??

    • מבולבלות ולא יודעות מה הן רוצות, ובדרך משגעות גם אותנו. אני כבר הגעתי למצב שאני מפעיל בשיחות רגישות מכשיר הקלטה כדי לא ליפול לאיזו צרה ועל לעצור לטרמפיסטית אין בכלל מה לדבר. את כל הצרות הן מביאות על עצמן בהתנהגותן המוזרה והשגיונית.
      מסתובבות בלי בגדים ומתפלאות שאונסים אותן, מעלילות עלילות שווא ומתפלאות שמעסיקים מעדיפים להעסיק גברים או נשים מבוגרות, ומקשקשות על שוויון כשהן עיוורות לעוול הנעשה למגזרים אחרים ותמהות על חוסר האמפטיה למאבק הפמיניסטי.
      חלקן צריך להתאפס על עצמן דחוף ולהחליט מה הן רוצות מהחיים, מעצמן ומאיתנו.

  7. אלמוני

    קשה (מאוד) אבל לא בלתי אפשרי.
    האויב הגדול ביותר שלנו הוא עצמנו. אלו יסורי המצפון שתוקעים לנו מקלות בגלגלים.
    אפשר להצליח אם מוכנים לפשרות. אז את לא אמא מושלמת בעיני עצמך, גם לא עובדת השנה, אבל לא זה, גם לא זה, יעצרו את סיבוב הגלגל.

    כשלעצמי פשוט החלטתי שלא לקרוא את “אני לא יודעת איך היא עושה את זה”. מעדיפה ספרות בידיונית.

  8. אני לא בטוחה שהמצב כל כך גרוע.
    אני מבינה ומזדהה עם הרבה ממה שכתבת, אבל לא בטוחה שזה עד כדי כך Lose-Lose situation.
    הרי עיקר הבעיה היא ריגשית ונפשית – להשלים עם הויתורים הקטנים שאת עושה כשאת מנסה לממש את עצמך בעבודה, ולגדל ילדים מאושרים. להיות עם הילדים זה לא רק הזמן שהם בבית איתך או בגן. זה להיות שם בשבילם, להרגיש אותם, לאהוב אותם, לתמוך בהם, לדעת מתי הם צריכים אותך יותר ומתי טוב להם. להיות בקשר טוב עם הגננות שלהם כדי לדעת מה עובר עליהם בגן. לחשוב עליהם תמיד. להיות לגמרי איתם כשאת איתם. ולעבוד אפשר בעבודה שאת אוהבת, מתוך הבנה שלא תתני את השעות שחברתך הרווקה נותנת, ותסעי פחות לחו”ל, ותחזרי יותר מוקדם הביתה, ותגיעי יותר מוקדם לעבודה, בשעות שאף אחד כנראה לא יראה אותך. אולי לא תדפקי קופה, אבל יהיה לך מעניין ותעשי דברים שיספקו אותך. זה לא שחור ולבן. הצורך להצליח בגדול ולהוכיח לכולם שאת יכולה, לא תמיד נובע ממקום טוב. הצלחה מקצועית בעיני היא לעשות דברים שמעניינים אותי ואני מרגישה שיש להם משמעות, לאו דווקא להרוויח מיליונים או להיות בראש חברה.

    יש פתרונות טובים, אבל כדי להגיע אליהם את צריכה לברר לעצמך מה באמת חשוב לך.

    • גם שירי

      סוף סוף מישהו מגיב לדיון הזה.

      זאת שאלה שאני ממש מתחבטת בה. כי הקריירה שלי התחילה יחד עם ןמייד לאחר לידת הילד, לפני כן לא מצאתי עבודה שאהבתי ורציתי לממש את עצמי בה. כך שאני קצת בדילמה. הילד שלי נפלא ואני ובעלי מסתכלים עליו ומבקשים עוד עשרה כאלה. מצד שני אני לפעמים רוצה שהוא יהיה היחיד וכך יתפנה לי זמן למימוש העצמי שפיספסתי. האמת שלהגיע מוקדם ולצאת מוקדם זה אחד הפתרונות שאני ממשת בנושא הזה אבל באופן כללי אני נקרעת בין המשפחה לרצון להשקיע בעבודה שאני ממש ממש אוהבת – ולא בשביל להצליח ולהיות מליונרית אלא בגלל הסיפוק העצמי. יש אולי מי שיגיד שזה אגואיסטי ופיספסתי את הרכבת…

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *