הרי את מקודשת

בשעה טובה ומוצלחת, בלי עין הרע, אני מתחתנת ב"ה בקיץ עם יקירי, אהוב לבי, חברי הטוב ביותר. עשרה ימים לפני יום הולדת עשרים ושלוש אני עומדת לעשות את הצעד המשמעותי בחיי, מה שהביא אותי להרהורים רבים על משמעותה של החופה והחתונה היהודית.

חופה שיוויונית? לא באמת

היום ניתן להתקל לא מעט בחופות שיוויוניות. כאלו בהן הכלה מעניקה לחתן טבעת ואף "מקדשת" אותו או מוסיפה פסוקים רלוונטים. חופה כזו היא לאו דווקא לא אורתודוכסית.
עריכת חופה כזו הינה הפרוצדורה הכי פחות שוויונית שאני מכירה. הרי האקט הקנייני נשמר. אין שום שינוי הלכתי מהותי. בסך הכל משתיקים את הכלה הבורה, האשה הקטנה שמזדעקת על חוסר השוויון, באמצעות הליך קוסמטי בלבד. הנה מותק, רוצה גם? קחי טבעת, מלמלי משהו ותרגישי שווה. למעשה, אין הבדל כלל ועיקר.
הבעיה העיקרית בנישואין אזרחיים היא דווקא, לא עלינו, הגירושין. הנישואין תופסים בכל מקרה בשל חשש לקידושי ביאה (עצם זה שגבר שוכב עם אישה ומייעד אותה להיות אשתו, מה גם שמלווה לכך טקס הנערך בפני שני עדים באמצעות חפץ שווה פרוטה, כלומר טבעת, מביא לנישואין תופסים המחייבים גירושין). בגירושין, לעומת זאת, אם הגט לא יהיה הלכתי (אלא אזרחי), הזוג יחשב לנשוי ולכן אם האשה נישאת שוב היא נחשבת לאשת איש ובנה יחשב לממזר. הדבר עלול ליצור חוסר סדר מוחלט, פיצול גדול ופגיעה באחדותו של העם.

שארה, כסותה ועונתה

האשה נקנית בשלוש דרכים: בכסף, בשטר ובביאה.
נכון. מודה. יש כאן פונקציה קניינית. החתן קונה את כלתו. היא קניינו. הוא זה שיחליט האם לשחרר אותה ולתת לה גט. נשמע ארכאי, נשמע לא טוב. מאוד לא ייצוגי, קצת פגאני. אלא שבאמצעות הסתכלות קצת אחרת, אולי מקורית יותר, ניתן לקבל זווית שונה.
היחסים ביהדות בין איש לאשתו, חיי הנישואים שלהם, מושתתים על הדדיות, על מערכת של חובות וזכויות זה כלפי זו, מה שמצליח אולי מעט לרוקן מתוכן את הרעיון הקנייני.
הבעל חייב בשארה, כסותה ועונתה של רעייתו.
הוא חייב במזונותיה – כלומר חייב לזון ולפרנס אותה.
חייב בכסותה – במלבושיה של אשתו. מעתה בנות, אם בן זוגכן מעקם את הפרצוף למשמע קניית נעלי ג'ימי צ'ו באלף דולר הזוג, נזפו בו. זו חובתו ההלכתית.
חייב בעונתה – יחסי מין בין גבר לאשתו, לצורך הנאה, סיפוק קרבה ואינטימיות הם לא רק רצויים ומקובלים, הם בגדר חובה.
הבעל צריך לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו על מנת לקיים בית חם, איכותי, שלם.

המסורת המסורת

בשל היותי דתיה אורתודוכסית, אני סבורה כי הטקס המסורתי ההלכתי לפיו התחתנו יהודים דורי דורות, הוא הוא הטקס הבלעדי. ראשית, במשך שנים, רציפות הלכתית, שמירה קוהרנטית של הלכות ומנהגים שמרה על שרידותו של העם היהודי, על אחדותו ועל המשך קיומו. מעבר לכך, מתוך אמונה שלמה באלוהים, אני מקבלת על עצמי, לא מבלי לחשוב אך לעיתים בצורה ליבוביצ'יאנית מעט, גם את סט המצוות המלווה. גם אם הראציונליזציה שעומדת מאחורי המצוות לא תמיד נהירה, לעיתים קשה ומורכבת ופעמים רבות, כמו סוגיית החתונה, לא ממש מצטיינת ביחסי ציבור מוצלחים.
לא תמיד הרבנות עושה שירות מוצלח ליהדות. מעצם טיבה כגוף בירוקרטי (בואו נודה, גם ביקור במשרד הפנים לא מדורג בעשר החוויות המסעירות של חיי) ולא זו בלבד אלא גם דתי, הופך אותה לגוף ממסדי, חשוך, מרתיע ומאוד לא מזמין, וחבל.
אפשר להבין את מי שמנסה להמנע מהמפגש, מאידך, אין הרבה תחנות בחייו של ישראלי שבהם הוא משיק לאספקט הדתי-יהודי-מסורתי בחייו.
דווקא חתונה זו הזדמנות למצוא נקודת זיקה כזו (בלי קשר לאמונה כזו או אחרת, עם קשר לחיבור היסטורי למסורת העממית) ולהאחז בעבר עם הפנים לעתיד.

בטבעת זו

חתונה זה ארוע מרגש ומשמח. יש הרבה מודלים של חתונות. מעבר לעניין הזוגי הפרטי, החיבור היהודי-ישראלי ותחושת הקמת הבית שמתלווה לטקס החתונה היהודי, המסורתי, הקדום יוצקת גם משמעות גדולה וערך רב לעניין כולו.
הטקס שלי יהיה במתכונת המסורתית ההלכתית, עם זאת , אני אשתדל ליצוק לחתונה תוכן אישי מקורי. במסגרת ההכנות צריך לחשוב על דברים רבים. הדרכת כלות למשל היא פרוצדורה בה הכלה לומדת את הדינים והרעיונות הכרוכים בנישואין, צריך לבחון את התמהיל המוסיקלי הנכון של הארוע שישלב בין המוסיקה החסידית לרגילה ולבחור את הרב המתאים. אני מתכוונת להעניק לבעלי טבעת, רק בדרך אישית, פרטית ומשמעותית ביננו.