חיים ביד הלשון

בפרק האחרון של הסדרה "בטיפול" ראובן עזב את דירתה של נעמה מבלי לשכב איתה. את תשוקתו של הפסיכולוג המזדקן אל הפציינטית הצעירה והסקסית החליפה התקפת חרדה. אנטי קליימקס עלילתי, אולי, אבל כזה שרשם אצל הצופה האדוקה הזו הקלה. גם אני, כמו רובכן, לא רציתי לראות את אסי דיין נוגע באיילת זורר. שיחות על בסיס מיני בין גבר בא בשנים לאישה צעירה יכולות להיות מעניינות, משיכתו אליה יכולה להיחשב טבעית ואנושית, אבל מימוש הפנטזיה מעוררת בדרך כלל את אותה תחושת קבס אצל כולם. עוד אשמאי שמנסה להחזיר את עלומיו, דרך עורה החלק של נקבה מבולבלת.
בתחום האפור שקיים בין נשים צעירות, גברים מבוגרים, תסביכי אלקטרה ופרשנות מוטעית של איתותים, מהלכות לא מעט נשמות תועות. רק השבוע, שוחחתי עם איש תקשורת מכובד בן שישים פלוס, ובמשך כל השיחה הוא בהה במחשוף שלי. לא, זה לא היה נעים. כן, נעלבתי במידה מסוימת. אבל לא, לרגע לא חשבתי להעיר לו, להביך אותו, להשפיל אותו. לדעתי, הידיעה שהוא לא יכול להישיר מבט אל עיניי, השפילה אותו מספיק. הרי כל כך הרבה רקורד של עבודה והצלחה מאחוריו, והנה, הוא מוצא את עצמו בדיוק באותו מקום בו היה מאז גיל ההנקה – המום ומרייר מול ציצי. אני משוכנעת שהוא לא גאה בכך.

מכתש רמון

תחושת הרחמים היא גם מה שמלווה אותי בכל פרשת חיים רמון. זה אולי לא פוליטיקלי קורקט, אך כמי שלמדה משפטים והתנגדה לחוק ההטרדה המינית ממזמן, אני מרשה לעצמי להזדהות דווקא עם הנאשם. אם כל מה שסיפרו לנו הוא נכון, הרי שחיים רמון ניסה לנשק אישה צעירה, שעשתה לו קצת חיינדלעך בפגישה חד פעמית ביניהם. הוא קרא לא נכון את מה שהוא תפס כאיתותים, ונתן ליצר שלו לגבור עליו כשהוא שואב מדימויים רומנטיים של מחוות פרועות וספונטניות.
בסרטים, לפעמים זה נגמר בנשיקה הדדית סוערת, אולי אפילו כזו שבאה אחרי סטירה. בחיים – יודעת כל מי שהדפה כמה נשיקות בחייה (ומי מאיתנו לא הייתה שם) – זה יכול להסתיים כפאשלה קולוסאלית. אפשר להבין את המצוקה של המתלוננת, זה באמת לא נעים כשדוחפים לך לשון לפה; אבל בוא ונודה על האמת – אם היה מדובר בגבר צעיר ומושך, הדבר מעולם לא היה מקבל את הממדים שקיבל. הוא היה מתויק כעוד מקרה גבולי במגרש המשחקים בין גברים ונשים, משהו שבין טיזינג, פלירטוט או אי הבנה. כולנו, בוא נודה על האמת, משחקות את המשחק. לפעמים אנחנו מחייכות לגברים בצורה שונה מלנשים, מסכימות איתם קצת יותר מדי, נוגעות בהם לא לגמרי במקרה, ולא מתפלאות אם זה משיג מטרות. לפעמים אנחנו גם משלמות מחיר, כשהצד השני לא מבין אותנו וחוצה את הקו. בדרך כלל, ובמיוחד אם הוא לא דוחה אותנו פיזית, אנחנו לא עושות מזה עניין גדול.

חיים, תעשה לי ילד!

חיים רמון נפל כאן למלכודת אישית, לא רק חוקית. הוא ראה את עצמו כפרטנר למשחק הזה, לא כגבר מבוגר, שמן, מגושם. הוא הרגיש שהוא עדיין במגרש, שיש לו סיכוי, פתח לחוויה שיכולה להרחיק אותו עוד צעד אחד מבית האבות, לפחות מנטלית. על הטעות הזו הוא שילם לא רק בדחייה, אלא בעליהום ציבורי מוגזם, בלי שום מידתיות לחטאו. מצקצקי הלשון יאמרו שצריך ללמד אותו לקח, להרחיק אותו מהפוליטיקה, להפוך אותו לדוגמה. לא אכפת להם לשים אותו על המוקד, לפגוע בשמו הטוב, ולהרוס לו את הקריירה בגלל טעות אחת אומללה. אני עדיין חושבת שצריך לרחם עליו. ואם חייבים להעמיד אותו לדין, אז שכתב האישום יהיה על התנהגות של ילד בן 15, ושהעונש יכלול חיים שלמים של כאב ביצים.