בירוקרטיית טופס 17 קו נטוי א'. נטע ריסקין חלמה להיות דמות ספרותית רומנטית אך הפכה לדמות קפקאית בסבך הסרט האדום. יומן מסע הזוי

טופס 17: יומנה של יוספה ק.

לו רק הייתי לו סאלומה

תמיד רציתי להיות דמות ספרותית טראגית.
בנעוריי היו כאלה שמצאו בי ניחוחות צ’כוביים, מי שהסתכל עמוק אל תוך עיני יכול היה לראות את ערבות אמא רוסיה משתקפות באישוניי.
טרקלינים חשוכים וספוני ספרים, סמובר בוהק, כוסות תה מקרקשות בעוד אנחנו מקריאים משיריו החדשים של אלכסנדר בלוק. מזקקים תפוחי אדמה ומקללים את השילטון, את הבורגנות, את האצולה.
פוגרומים התחוללו באותן שנים בנפשי. ואני כשחף, רציתי לפרוש כנפיים מעל עירנו המבאישה ולהיות אם לא אחת משלוש אחיות – לפחות נושא טוב לסיפור קצר של סטודנט לקולנוע.
ככל שהשנים נקפו ועורי החל מאבד מגמישותו התחלתי להפנים שכנראה אאלץ להיפרד מחלומותיי הסיפרותיים, אף גבר לא ישא אותי על כפיו בשלג כשאני עטויה בקרינולינה מרשרשת ויכניס אותי אל תוך מרכבה. קול שאון הלמות הסוסים הלך והתרחק, פינה מקום לקללות של הבאסטיונרים מהשוק, פינה מקום לשיחות פילוסופיות עם נהגי מוניות באוגוסט. הטרקלינים התחלפו במסדרונות מס הכנסה וברוקרטיה זעירה השתלטה על חיי.
אך חלומות מתגשמים בדיוק כשאנחנו מפסיקים לחשוק בהם, וכך באמצע חיי לאחר שויתרתי על סטודנטים לקולנוע והבנתי שבימנו המחווה הלירית היחידה שדמות צ’כובית יכולה לקבל בימי חייה היא מה שנקרא “פזמון” מאיזה אחד שיכור עם גיטרה ובתמורה לכך לטפל בו כשהוא מקיא אחר כך בחצר. טובים חיי עם איש הייטק אמרתי מאשר כמוזה חשוכת גורל. טובים חיי כאשת איש מאשר כ”נערתו” והנחתי לרומנטיקה של “עלמה במצוקה” לחמוק ממני והלאה.
לא פיללתי ולא ייחלתי לרגע הזה.
על מרבית הז’אנרים הספרותיים ויתרתי, על פאריז של שנות השלושים, על מוסקבה של המאה שעברה, על ברלין, הו ברלין, אמרתי…לו רק הייתי לו, לו סאלומה וגברים היו מגיעים אל פתח ביתי אוחזים בשוט.

פרוגרמה לחיים מודרניים

קפקא.
מכולם דווקא הוא.
אף פעם אל תקוו שחלומותכם יתגשמו…נזכרתי באמרת שפר אמריקאית ולצערי גם נכונה.
יוספה ק. נתקפה מחושים עזים בבטנה בשנת תשעים ושמונה. בחצות התקשרה לחברתה הטובה וזו ענתה לה כפי שעונה תמיד שיש לערב גניקולוג בעניין. “אבל גניקולוג, למה?” ניסתה יוספה להבין, “גניקולוג.” פסקה חברתה, ויוספה זו אל מול החלטיותה של חברתה לא שעתה לרחשי ליבה שלחשו לה כי אין זה הנוסע השמיני המאיים לבקע את ביטנה אלא קלקול קיבה אכזרי.
ניכנסה יוספה אל המכונית.
הגיעה שעונה על כתפי חברתה לשערי בית החולים איכילוב, עברה בדיקה שיגרתית בעוד חברתה מלכסנת מבט לעברו של הגניקולוג הצעיר ושוחררה לביתה עם ההוראות הבאות. “לנוח ולשתות קולה”.
“טופס 17” שמעה את אחת האחיות אומרת בצאתה את בית החולים.
טופס 17: פרוגרמה לחיים מודרניים, עמוסי סידורים ומיגרנות.
טופס 17: סד עינויי מתוחכם של השילטון.
נשאי טופס 17 ממשיכים את חייהם כמקודם, מחכים ליום בו הטופס יתפרץ במלוא השבע עשרה שלו ויזכיר להם כי חייהם שאולים, בני חלוף.
טופס 17: הינו הומאז’ לסוציאליזם של שנות החמישים. למפא”י, לאמא האדומה אם תרחיקו לכת.
מי המציא את אותו טופס וקרא לו בשמו? לובה אליאב?
האם טופס זה הוא חזון העצמות היבשות?

כרוניקה של טופס ידוע מראש

יוספה ק. החלה מקבלת מכתביי נאצה לתיבת הדואר “טופס 17 ” טופס 17″ נלחש מתוכם בארס כאילו בקעו מגרונם של פקידים אוחזים בכוס תה דלוחה.
כל אותם מכתבים הושלכו כלאחר יד אל הפח ביחד עם הצעות מפתות מאינסטלטורים ומכוני כושר חדשים שנפתחו.
מאז ומתמיד דגלה יוספה בכך שמה שלא יודעים לא כואב. טופס 17 הינה מחלה ככל המחלות, וכשם ששאר החולים על פני הכדור מנסים להתעלם ממחושיהם כך ניסתה גם היא.
בוקר אחד נקש על דלתה דואר רשום מעיירת הקיט רמלה “פקודה לבקשת מאסר” זימר המברק.
הטופס התפרץ. המערכת קרסה.
כיתתה יוספה רגליה בחזרה לאיכילוב, ושם מלאי שביעות רצון, הרימו ראשם אותם פקידים עם כוס תה ושומה את ראשם מעל ה”ידיעות אחרונות” ואמרו לה “טופס 17 זה מחלקת גבייה”
מחלקת הגבייה המורכבת מבן אדם אחד נפשה באילת.
התקשרה יוספה להוצאה לפועל התחננה על חייה.
אמרו לה “בשביל זה תצטרכי לשלם” “אעשה כל מה שתבקשו, את בכורתי אם תחפצו..”.
“תשלחי לנו ארבע מאות שקל בתור התחלה” מיהרה יוספה אל הדואר ושלחה.
לא עברו ימים רבים ושוב התדפק על דלתה דואר רשום. שוב ביקשו החבר’ה מהוצאה לפועל לאסור את יוספה. וזו, נשמת חייה בידי מזכירה כבדת דיבור מרמלה שלחה עוד צ’ק על סך אלף שקלים למחלקה והוסיפה בכתב יד עגול “שיהיה במזל”.
יוספה ניסתה לשוב לחייה, להשאיר את זה כזכרון אפל במגירת הטפסים שפתחה לעצמה עם הגיעה לגיל שמונה עשרה.
כפצוי החליטה לרכוש לעצמה מתנה, ניגשה אל הכספומט וזה לאחר שלא עיכל את הכרטיס שלה החוצה שלח אותה אל סניף הבנק שלה. “אבל איריס” שמעה את עצמה יוספה מתחננת אל מנהלת הבנק “לא שלחתי אותך אותך לספר שלי? לא אמרתי לך לבקש ממנו צבע שיער 57?”, “אמרת אמרת” השיבה המנהלת איריס. “אבל הוצאה לפועל עיקלה לך את החשבון”.
“טופס 17?” ניסתה יוספה ורעד השתלט על גופה. “טופס 17” השיבה איריס בנחרצות.
כשאדם נתקף בטופס 17 במהלך חייו הוא נוכח לדעת כי כל המערכות נוטשות אותו לבדו בקרב וכי אין שועה לתחינותיו.
באותו בוקר קיבלה יוספה מכתב נוסף בו הודיעה לה אותה הוצאה לפועל מפוקפקת זו כי משכה עוד כאלף שקלים מחשבונה המעוקל של יוספה.
יוספה שחשבון הבנק שלה החל ומתרוקן חשבה למכור את סודות הגבייה של מדינת ישראל למאפיה הצ’צ’נית. אין עוד צורך בחטיפת ילדים על מנת להעשיר את הקופה. שלחו לאנשים טופס 17 מתקתק ולפתו את נשמתם בלימבו הבירוקרטיה המסועפת.
יוספה ק. החלה מאבדת את צלילות דעתה. כל בקריה וימיה הפכו עמוסים בכתותי רגליים בחום.
ניזכרה היא בכל אותם אנשים שהכירה שלפני שיצאו את דעתם מילאו את סדר יומם בסידורים.
“סידורים” פוליטיקלי קורקט לחבל התלייה טופס 17. פוליטקלי קורקט כמעט כמו אפרו אמריקאי. אל תקראו לכושי בשמו.
הגיעה יוספה לקופת החולים, ביקשה על חייה את אותו טופס נכסף. “תביאו אחד, קטן, לא צריך נייר כרומו, תוסיפו 17 למעלה. בבקשהההה”. כל בקשותיה נענו בשלילה.
חזרה יוספה כלעומת שבאה.
ידיה ריקות.
ידידיה הספורים שנשארו ניסו להרגיעה “כל צמרת המדינה מבלה הקיץ ברמלה”
אך לא ניתן היה לדבר אל ליבה.
שיעול שחפני החל ממלא את ראותיה.
בצוואתה ביקשה ממקס ברוד, ידידה הטוב שישרוף את כל כתביה לאחר מותה.
אותו מקס בעודו מפשפש במגירתה, בין ערימות הדפים, הטפסים והמסמכים שעליהם מתנוססת חותמת בית המלוכה “מדינת ישראל”, נתקף תדהמה כשנחו עיניו על טופס אחד, מקומט ובלוי ועליו בנון שלנט שרק טפסים מרשים לעצמם, המספר 17… והשאר היסטוריה.

על הכותבת נטע ריסקין

ילידת ברית המועצות לשעבר, נולדה למשפחת לולייני קרקס, עד גיל שש התמחתה כנערת טרפז, אז התגלתה עיי צייד כשרונות צעירים ונשלחה (בפרידה קורעת לב) לבית הספר הגבוה להתעמלות קרקע ומכשירים ברומניה, שם הורעבה עד גיל ארבע עשרה וחטפה מכות. בשנת תשעים עלתה עם בני משפחתה לארץ, החליפה את שמה והשתקעה בתל-אביב.

תגובות

  1. עובר אורח

    וכמו שכבר אמרנו, כולנו גיבורים של רומן שמישהו היה צריך לכתוב, כותב או יכתוב.האם דמות קפקאית פחותה מדמות צ’כובית? שתיהן, יקירתי, צועדות אל הנצח. שמעי סיפור: באחד מימי ששי, אותן שעות שבהן כל המשרדים, כל המרפאות, כל החנויות, ואפילו כל מוכרי הכעכים, בייגלך, פרחים וביוצא באלה דברי הבל, כולם סגורים, נעלמים, צל שאפילו עקבות לא הותירו. ובכן. באותה שעה קרעו את דממת חדרי צלצוליו של הטלפון. בקצה החוט נשמעה קריאה חלושה של אחת מרעותי: ” בוא מהר, בעלי לא בבית, ובתי שותתת דם מפגיעה בעינה.” לא כך ניסחה את דבריה כי הרי כל חושיה אבדו לה, אך זו היתה משמעות דבריה. רתמתי את אתוני, טלבוט מיושנת שאף פעם לא ידעתי אם תביאני למחוז חפצי, וטסתי אל ידידתי. (כמה שעגלה מסוג זה יכולה לטוס) המקום היחיד שהיה פתוח היה בית החולים, וגם הוא עבד במתכונת שבת. הם טיפלו בילדה והצילו את עינה, השאירו לה צלקת קטנטונת ליד העין, מה שמוסיף ליופיה ולקסמה של הילדה.
    ממש לפני צאתנו מבית החולים ביקשו ממני לשלם או לחתום על טופס שבו אני מבטיח כי אשלח טופס 17. מכיוון שלא היו בכיסי די מזומנים, חתמתי. אך הוספתי: “מדובר בילדה שהיא תלמידה, ועד כמה שידוע לי, קיים כיסוי ביטוחי הכולל שבתות וחגים יום ולילה, בבית ובחוץ”. אמרה לי הפקידה: “נכון, זו פרוצדורה בלבד, תגיד להורים שיכנסו לרופא ויביאו לנו את הטופס והכל יהיה בסדר.” עשיתי כדבריה.
    ימים רבים עברו. ויום אחד מתדפק על דלתי שליח:” יש לך פה צו הוצאה לפועל….” ויתר הדברים כפי שסיפרת את.
    מיהרתי לבית ידידי ושאלתי אותם: “מדוע לא העברתם לבית החולים את טופס 17 כפי שהיה צריך? כך משלמים רעה תחת טובה?” השיבו לי: “העברנו גם העברנו. כבר ביום ראשון שאחרי המקרה!” “אז למה הם שלחו לי את המכתב הזה?” הקשיתי. ידידי סיפרו שגם להם נשלחו מכתבים דומים והם סידרו את הכל, והראו לי תיק מלא מכתבים מבית החולים, ותשובות שלהם. ובסוף התכתובת מכתב מבית החולים שמתנצל על אי ההבנה ואי הנעימות ושהכל בסדר. מצוייד בחליפת מכתבים זו נסעתי לבית החולים. מגייס את פרצופי האפל והמפחיד ביותר. נכנסתי אל מנהל בית החולים (המינהלי.) וקבלתי בפניו תוך שאני מציג בפניו את המקרה, את חליפת המכתבים, ואת הקשר המקרי שלי לכל הסיפור. הוא התבונן בי ברחמנות ואמר: “לך הביתה, אני אטפל בעניין, ואני מתנצל על אי הנעימות.” למזלי ביקשתי ממנו שיכתוב לי את הדברים.והוא אכן כתב…
    היום חמש שנים לאחר המקרה עדיין יש לי התדיינות עם בית החולים. המנהל הלך לעולמו במשך הזמן (ללא קשר למקרה). ואני עדיין בסיפור הזה. כסף זה לא עלה לי. זמן כן. והשאלה שאני שואל את עצמי: אחרי שהם ישלמו על הטירטור הזה: האם לתרום לאגודת הידידים של בית החולים הזה חלק מכספי הפיצויים שתבעתי מהם? (מדובר בהרבה כסף)
    ואולי מה שצריך לעשות הוא לסמן את כל שאריות הבולשביקם המפא”יי הישן ולמחוק את מה שנותר בלי להותיר להם שריד ופליט?
    תהיי בריאה.
    באותו

    • הבלונדינית הסודית

      חברים, אני מזועזעת. וזה בתקופה שקופות החולים מחזרות אחר לקוחות? שולחות אנשים לצוד חברים חדשים ברחובות ובקניונים?……
      אכן, מצבים קפקאיים.

      • בועז כהן

        “לעולם לא תוכל להבין את המרשם של הרופא ולא את הדיאגנוזה שלו.
        אבל הבן תבין היטב את החשבון שיוגש לך”
        (פינלי פטר דיון)

    • רוננה

      היי,
      תוכל לספר על בסיס מה אתה תובע? אולי א-מייל?
      אולי אוכל ליישם במקרה שלי שהוא הרבה יותר מ-ע-צ-ב-ן !!

  2. רן הקטן

    קודם כל, היה פשוט כיף לקרוא, תענוגיה…..
    ונקודה קטנטונת.
    אני חושב שהלינקג’ בין מפא”י לבירוקרטיה הוא נסיבתי בלבד.
    הבירוקרטיה לא קשורה לא למפלגה זאת או אחרת ולא למיקום הגיאוגרפי ולא לצבע עורו של המנהיג או 7 פילגשיו.
    בירוקרטיה פשוט שם, היא נמצאת בכל מקום ובכל אירגון.
    אני חושב שצריך להתייחס אליה כמו אל הרפס וגינלי.
    הוא שם רדום כל הזמן, ואם הוא תוקף מורחים משחה, מחכים וזה עובר.
    עד הפעם הבאה……

    שאלוהים תתן לכם שנים עשר בנים זכרים.
    ד”ש עם שיר.

  3. ההיא שהלכה

    בחרתי בך כדמות הראשית (למרות שאינני מכירה אותך) וזה מה שיצא.

    *נטע לא תמיד מבינה*

    לפעמים נטע חושבת שהכל לא בסדר והחיים שלה עומדים במקום. לא פעם היא מרימה ידיים ועוברת הלאה, הלב נשאר מאחור מותש מכניעה נוספת, מוויתור לא מובן.
    לפעמים נטע קוראת בעיתון רק מודעות דרושים ומודעות אבל. היא לא בטוחה אם טוב לה בעבודה הנוכחית או שהסיפוק והאושר המובטחים לה ממתינים במקום אחר. על מודעות האבל היא לא פוסחת כבר אחת עשרה שנים, מאז שנהרגו לה יותר מדי חברים בלבנון, היא מזמן הפסיקה לספור אותם. נטע בטוחה שהמכה תבוא מכיוון לא צפוי, או שהמכה כבר כאן מחכה לנטע בפינה חשוכה, צמוד לאבו-ללה, השמן האימתני שאימא בילדותה הייתה מפחידה אותה, שאם לא תאכל את כל מה שמונח על הצלחת היא תקרא לו, והוא בטח יצוץ ממקום לא מוכר בקיר ויעשה לה “בוווו” ארוך. בשורוק.

    נטע מתעוררת בארבע בבוקר עם כאב ראש נורא, לפעמים מיכל נאספת בעוד פיק-אפ-בר, שפזורים ברחבי העיר בתקווה למצוא אהבה. לא שהיא מאמינה שיש אהבה, אבל משהו גורם לה להישאר אופטימית. אולי הנאיביות, אולי התקווה. היא לא ממש זוכרת פנים או גוף, הכל עיסה דביקה של אלכוהול, סיגריות ומופע לוליינות. “תרימי את הרגליים, שימי אותן על הכתפיים שלי ותאנחי בשקט, השותפה שלי ישנה”, היא שומעת תדיר, אז היא נאנחת, לא תמיד מהנאה. לרוב האנחות נובעות מהידיעה שמכאן לא תצא תורה.

    נטע כבר בת שלושים ובתעודת הזהות שלה עדיין רשום רווקה. עשר שנים קודם לכן, מיד לאחר שהשתחררה מהצבא, הלכה עם חברת ילדות לקוראת בקפה בנתניה, שגמרו עליה את ההלל ונטע חשבה שמישהו פעם גמר לה על הפנים, מרוב שהיו נפוחות. היא אמרה לנטע שתכיר את גבר חלומותיה ממש בקרוב ובשם הפרטי שלו יהיו ו’ו ונ’ון. בראשה היא מריצה שמות כמו אלון, נועם, דותן, נמרוד. אפילו יהונתן נשמע לה לא רע, העיקר שיהיה בחור טוב ושיאהב אותה. בליבה היא מוסיפה שני ילדים, בית פרטי בנס-ציונה וחתול מנומנם אחד. היא תוהה לא אחת ברביצה על השטיח מול תנור החימום, האם עשר שנים זה עדיין “בקרוב”.

    אוצר עתיקות שהכירה לפני שנתיים ושבר את ליבה אמר לה, שעתיקה היא כל דבר שקיים לפחות שלושים שנים. מאז חודש ינואר, בו חל יום הולדתה השלושים מתחשק למיכל לעלות על המשאית של אלטע-זעכן, שנהגו המשופם מסלסל שירי אום-כולתום כל הדרך למוזיאון ת”א ולבקש שם שיציגו אותה לראווה. היא עתיקה, רווקה וממילא אין לה מה לעשות בשעות הפנאי. היא מוכנה להתפשר על רבע משרה, ללא תשלום, בלי תנאים מועדפים. בכלל, אם תשאלו את נטע, היא תעיד על עצמה שהיא רומניה טובה. מחונכת, מנומסת, יפה ואקדמאית (שלוש שנים בחוג לספרות עברית כדי להיות עורכת זוטרה בהוצאה לאור מכובדת בעלת מוניטין מרשים), לא עושה בעיות במיטה (כן, היא מוצצת בלי להתווכח, רק שישתוק, או שהיא) ואפילו מניעה את הרכב אחת לחודש ויצאת מת”א לבקר את הוריה בחיפה, שלא שוכחים להזכיר לה שהשעון הביולוגי מתקתק והם רוצים נכדים. היא רוצה שימותו כבר, כאילו לא מספיק חרא לה בחיים.

    עכשיו כבר לילה. נטע נכנסת למיטה ומפעילה את הטלוויזיה רק בשביל שיהיה משהו ברקע, אפילו סתם קולות, רק לא להרגיש לבד. היא לא באמת התכוונה לצפות בה. בסרט סוג ג’ימל שמוקרן בערוץ הסרטים, הבחור כורע על ברכיו ומושיט לאהובתו טבעת זהב עם יהלום נוצץ ומבקש ממנה בול נמוך וסקסי שתנשא לו. הבחורה הברונטית, שתווי פניה עדינים למראה פורצת בבכי. “טיפשה – מתרעמת נטע – קחי כבר את הטבעת. בחיים האמיתיים הגבר מבטיח לך שיתגרש בשבילך וביחד תסעו לירח דבש בתאילנד. תראי איזה יופי של טבעת סידרו לך המפיקים”. הברונטית לוקחת את הטבעת ובשטף הדמעות מדביקה נשיקה מלוחה לבחור.
    מיכל מרגישה לחלוחית בקצה העיניים. זה לא שהיא התכוונה לבכות, באמת שלא. היא נרדמת והדמעות מתייבשות על פניה החלקים והיפים ומשאירים שביל של מליחות שמוביל אל הקמטים הקטנטנים, שהופיעו לפני מספר חודשים בזווית הפה הקטן. היא חולמת על טבעת יהלום וגבר יפה-תואר שליבו שייך לה. בחלומות, נטע לא צריכה להרכין ראש, היא מלכה אמיתית ובעלה מתעב אלימות בכביש.

    נ.ב.
    ואם זה יצא קצת ארוך, סליחה מראש.

    נ.ב.2
    יש מקומות פחות בירוקרטיים, אגב?

    • ההיא שהלכה

      פאק. השתרבב לו השם מיכל לא פעם וזאת לא אשמתי, הכל מעייפות.

      אלך לישון.

      שבוע טוב.

      • תותי

        ההיא שהלכה יקרה (מיכל?)
        תגידי לי, נשמה מתוקה, ילדה יפה של אמא ואבא- למה, למה לכל הרוחות, את עושה את זה עם מי שאת יודעת ש”משם לא תצא תורה…”
        מה יש לך לחפש בפיק אפ בר. כלום. למה את מוצצת לו רק כדי שישתוק? מי הוא בכלל, הוא והשותפה הישנה שלו, שמגיע לו להינות מהגוף שלך? למה את צריכה להיאנח לא מהנאה?
        יפתי, עשי לך מנוי לספריית וידאו,קני מכשיר וידאו אם אין לך. השאילי מן הספרייה את הסרטים הכי פרועים. אפילו עשי לך מנוי ב”ארוס” . כן, כן, זיונים קבוצתיים, חמישה שישה גברים מסוקסים על בחורה אחת, או כל סוג אחר של סרטים ש”עושה לך את זה” תאונני לך בחדווה מול הסרט עד שתרגישי שדי… שלפחות מינית את רגועה לכמה שעות טובות….. או כנסי לחדר סקס באיזה צ’ט ותקראי לעצמך בשם הכי פרוע “יונקת זין” או “מזדיינת מעולה”- המסך שלך יוצף בזכרים חרמנים בכל הגילאים… התפרעי לך בשיחת סקס נטולת מעצורים, בחרי אחד שמתבטא בצורה סבירה וגם קרוב לגילך- ועיברי לטלפון……… כן, אם יש לו קול נעים הוא יכול לתת לך המון אינטימיות בלילות לפני שאת נרדמת, ואפילו בכמה בקרים – איך שאת מתעוררת, אם באמת היתה ביניכם כימיה (ואם לא היתה ביניכם כימיה- אז חיזרי לצ’טים, קראי לעצמך “בולעת שפיך” והמסך שוב יוצף בגברברים חרמנים בכל הגילאים)- לכמה מהם יכול להיות קול נעים, קצת רגישות, דמיון ואינטיליגנציה כדי להעניק לך רגעי אינטימיות טלפונית מתוקים, אם מי מהם ישמע ממש ממש מעולה, ויהיה לו קול ממש ממש מבטיח והוא יספר על עצמו דברים שימצאו חן בעינייך והוא משום מה ישמע לך אמין- את אפילו יכולה לשקול , אולי, לפגוש אותו.
        (תתפלאי, גם אם הוא פולני בורגני, שסיים ללמוד רפואת שיניים והוא בחור טוב, כשהוא נכנס לצ’טים בראש חרמני הכינוי “יונקת זין” יקפיץ אותו)- ולא, לא לא לא- לא ניסיתי להציע דרך להכיר חתן (למרות שהחיים מלאים הפתעות) רק ניסיתי להגיד שהבדידות לא צריכה להוביל אותך למיטות אמיתיות, לא וירטואליות, של בחורים שלא מאוהבים בך, חושקים בך באמת, ומאד רוצים באהבתך וקרבתך האמיתית. הבדידות או הצרכים המיניים שלך יכולים להיפתר או לבוא על סיפוקם בדרכים אחרות , גם דמיון ואוננות זה ממש ממש מצוין- ובחיים, בחיים אל תמצצי למישהו רק כדי שישתוק. ואל תשימי את הגוף היפה שלך במיטה שאין בה אהבה ואיכפתיות. חבל על הנשמה שלך, ועל העלבון. ועל הריקנות.

        • בועז כהן

          במיטה שאין בה חום, רצון לעטוף, תשוקה להתכרבל, להתערטל, להיסחף ללא גבול
          אין מה לחפש.
          ומציצה לא אמורה להשתיק אף אחד, אלא להיפך.
          להצית אותו עד השמיים. סקס כביטוי של עונג. כרצון להעניק מפה ועד בכלל.
          וללא סתירה – גם כביטוי משאלה, של הצורך לקבל
          בחזרה

          • בועז , בסך הכל תותי אומרת שעדיף ממש לבד מאשר מיטה שאין בה את כל האלמנטים המועדפים שאת הזכרת .
            עם שניכם אני מסכימה מאה אחוז
            ולנטע –
            אל תתיאשי אבל גם המקקים וגם הבירוקרטיה היו פה לפנינו ויהיו גם אחרינו …
            מחשבה אופטימית לליל קיץ הביל
            (-:

    • נעמי

      ממש לא קלעת
      בטח גם מהעייפות
      אני מוכרחה להבין
      מה התכוונת בכלל בכל זה?.
      חיוך ערני

      • מיתר

        למה ההיא שהלכה התכוונה?
        היו לה 500 מילה מיותרות על קובץ כלשהו ובטעות היא הדביקה אותם בזירה של נטע?

        נטע יקרה ונערצת,
        כרגיל. כה מיוחדת ורבת קסם. הוצאתי פרינט כדי לתלות במשרד.

        מנתקת את נעמי מהחיבוק. ומחבקת אותך גם.

        נשיקותיים

        מיתר

        • תותי

          אז מה אם היא העלתה את זה כאן. מה קרה? ממילא הכל בבננות מגיע בסוף ליחסים. למה אתן כאלה לא מאירות פנים.

          • נעמי

            אף אחד לא הקדיר לה פנים
            נוצרה בי התחושה כשקראתי את מה שכתבה על נטע בתור גיבורה ראשית
            תחושה מרירה כזאת ואיזה חוסר פירגון אולי וגם ניסיון לומר משהו שלא הבנתי
            שאם לא הייתי רוצה לדעת למה היא התכוונה לא הייתי שואלת אותה
            ואם זה לא כך
            אז אני טועה
            ואין שום דבר חדש או מזעזע בזה
            זה קורה לי הרבה
            שיפט 9

    • בועז כהן

      אל ההיא שהלכה:
      תגידי, לאן הלכת?
      מזמן לא שמענו ממך

    • האקס המיתולוגי

      למה תמיד כל הנטעיות והמיכליות והשרוניות והרוניתיות והדנות, למה הן תמיד עושות את הבחירות הלא נכונות?
      ואגב, הן תמיד נהדרות והן תמיד שוברות שני לבבות על כל לב ששוברים להן.
      הן פשוט כ”כ גרועות בבחירות וכ”כ טובות בלהיבחר.

      נטע, כתבת נהדר. אני חושב שגם באלזאק היה מוצא את עצמו בטכסט שלך.

  4. נעמי

    הו נטע
    חיבוק

  5. פרחח

    מאד נהניתי. ו…
    עוד נותר בי חשש מה, שמא לפתע תתפרץ לה מוטציה אלימה של הטופס הנורא, מוטציה ששוב לא תמתין לבאים, אלא תלך כמו סוכני שיווק מתחילים ישר אל הבתים. לאתר לה לקוחות חדשים.
    אני יודע, כי אליי היא או טו טו מגיעה…

  6. מבין ויודע

    מילים בסלע, כמה שזה נכון
    הלוואי שהנוגעים בדבר ידעו זאת
    נטע ,את משהוא!

  7. נילי

    אם היית נשארת עם ההוא שמחבר פיזמונים שהוא שיכור לא היית מגיעה עד כה.
    בגלל שהוא ישר היה שופך עליך קולה ואומר לך שגם הוא מרגיש לא טוב.
    ותיכף היית נזכרת שאת בעולם רק כדי לטפל בו. בלי טפסים ובלי פרוצדורות.
    כי בלעדייך הוא מת. למרות שאם תלכי, בטח תבוא אחות מעשית אחרת.
    חזקי ואמצי
    ותהיי בריאה.
    נערתך

  8. נעמי

    אני מאוד פוחדת ממשרדים ממשלתיים או סתם מישרדים [יש לי פוביה]
    מה שאני עושה שכבר כלו כל הקיצין ואני מוכרחה להגיע לאחד מהם
    אני פשוט אני
    מיסתכלת על הפקידה או פקיד במבט מבוהל אומרת שאני משוררת[אלק]
    ולא מבינה טוב בצד הזה של החיים והם ישר מהנהנים ברחמנות לוקחים אותי ביד כמו ילדה קטנה
    ואומרים תחתמי תחתמי ותחתמי [וזאת הנקודה הכי בעייתית בכל הסיפור כי אבא שלי לימד אותי לא לחתום על כלום בלי לקרוא לפניי זה אז אני פתעם צריכה לרוץ לשירותים עם המיסמכים מה איכפת לי הם במילא כבר חושבים שאני משוגעת ואז אני קוראת הכל וחותמת וחוזרת ]
    וזהו
    אחריי כמה זמן
    בכל מיקרה אני מקבלת איזה פקודת עיקול כי אני חשבתי שאני כל הזמן משלמת להם בכרטיס אשראי
    ומיתברר לי שלא ככה
    וחוזר חלילה

  9. אליהו הנביא

    באמת סליחה שאין קשר לעניין כאן, אבל תמהני, האם האקט הזה, היה או הינו, אקט משפיל לבנות? כלומר, האם יש בזה משהו הניראה כנחות בעיני בנות המין הנשי?
    כי שמעתי על כך רבות מבנות שאני מכיר..רק תמהני.

    • הבלונדינית הסודית

      ומבנים מה שמעת?
      מבנים לא שמעת שיש בזה אלמנט של שליטה או השפלה?
      ושזה חלק מהכייף שלהם?…….
      אף פעם אף בן לא אמר לך את זה?

      • רן הקטן

        אין אלמנט של השפלה במציצה.
        יש הרבה עונג.
        ואני יודע שלצד השני (להלן “הצד המוצץ”) זה לרוב גם תענוג לא קטן במיוחד עם אהבה מסתובבת שם בסביבת האקט.
        השפלה באה מהראש אני חושב.
        אפשר להפוך מציצה לאקט של השפלה, כמו שאפשר להפוך כל דבר למשפיל(מילים,תמונות,שיחת טלפון שירות מילואים פעיל בעזה וכו).
        לא נראה לי שבמערכות יחסים בריאות, חבוי לו, אפילו בתת מודע איזו שהוא צל צילו של קורטוב של רצון להשפיל בחורות ע”י אקט של מציצה אפילו במוח הקדום (ואצל גברים הוא בהחלט קדום)

      • פרחח

        מה חדש בזה שיש גברים דפוקים, נשים דפוקות ו”אמיתות” מוזרות?

        מי שקרבן לתרבות מפגרת, מי שעולם המושגים שלהם מלא בסטריאוטיפים יכול לחשוב שבמציצה יש משום השפלה.. יש גברים כאלה ויש נשים כאלה.

        רן הקטן, הסביר היטב, שמי שרוצה לראות השפלה, יכול לראות אותה בכל דבר.

        לעומת זאת, בלונדית, את מצביעה על דפוס התבטאות של בנים עמוסי הורמונים – בני 16 – שמתבהמים בתוך החבורה העצובה והרעשנית שלהם. כשהם מתבגרים זה לרוב עובר להם. אם הם לא מתבגרים, הם יכולים באמת לחשוב שזה משפיל. כי עולם המושגים שלהם מקובע בעידן ההתבהמות של חייהם.

        • מעניין. כי האקס המיתולוגי כתב באיזשהוא מקום כאן (נדמה לי שבמדריך למוצצת….) שבפירוש יש בעיניו במציצה , מה שהוא קורא “השפלה מדומה”… ברור שהרבה יותר נעים לחשוב שאין בזה שום פירור של מחשבה של השפלה אבל ראיתי דיון על זה בעוד מקום באתר, על האלמנט של שליטה, אמיתית או מדומה, שהיא חלק מן העונג, ואני מאמינה שהמתדיינים מזמן עברו את גיל 16 …..
          תראה, פרחח, זה לא כל כך פשוט. יש כל מיני דברים שמדליקים אותנו. לא תמיד אנחנו בכלל מודעים או מסוגלים להודות בזה. אני כן חושבת שבמציצה יש אלמנט כזה.

          • אז את חושבת שבמציצה יש אלמנט של השפלה. חבל. אבל זו כמובן זכותך. אני מאד מקווה בשבילך שאת לא אוהבת שישפילו אותך, אם כי נדמה לי שבן זוגך יאמר דווקא את ההיפך.

            בעיניי, אין במציצה, השפלה לשום צד בשום דרך, ואין כאן גם משהו שקורב למשחקי שליטה. לאלה שחשים שיש בכך עניין של שליטה ומשחקי שליטה, אעיר רק שבענייני שליטה הם משחקים בליגה למקומות עבודה.

            לפני 30 שנה, היה נדיר למצוא גבר שמלקק, קצת פחות מזה אשה שמוצצת. בשלושים השנים האחרונות משהו השתנה. נשים לא מתחתנות בתולות ואתה “מגלה” שאתה לא השני…
            אנחנו יודעים שאורלי ואנאלי, זה כמעט בנאלי. אז מי שתקוע שם. תקוע שם.

            אני מליץ לך על אזיקים עם פרווה ורודה, מטפחת ונוצה..
            :-))))))) סת……..ם

            • האקס המיתולוגי

              מוסכם כי המציצה היא אקט מענג לשני הצדדים. הן לנמצץ והן לנמצצת (כמובן שגם במקרה ההפוך זה תענוג לשני הצדדים אבל זה דיון אחר).

              עכשיו, אני בטוח שאתה מכיר את הקלישאה החבוטה האומרת כי אבר המין הגדול ביותר בגוף האדם הוא המוח.
              וכדרכן של קלישאות – היא נכונה:

              1. במציצה, כמו בזיון בכלל, אלמנטים תיאטרליים מרימים את רף ההתרגשות וההנאה.
              לכן, כשההשפלה היא אקט מוסכם, במובן שבו המוצצת מקבלת עליה את תפקיד המענגת הטוטאלית המשועבדת לצרכיו של הגבר, ולא כי היא נחותה אלא כי זה באמת גורם לה עונג לענג אותו, באותה מידה שזה יכול להיות הפוך כשהוא יורד לה, אז ההשפלה היא חלק לגיטימי ומהנה מהעניין.

              2. אקט המציצה בפירוש מהווה אקט של שליטה. זו שליטה של שני כיוונים, אגב.
              מצד אחד אתה שולט בה כי חלק מהריגוש נובע מהמגע בראשה או בשיערה של הפרטנרית, מהמבט שלה אליך מלמטה למעלה, מהיציבה עצמה.
              מצד שני היא שולטת בך כי… נחש למי יש מה בפה… עם השיניים… ונחש מי יכולה לקרב אותך ולהרחיק אותך ולגרות אותך ולכבות אותך? כי וואלה, כשאתה בפה שלה, אתה גם בכיס שלה. נראה אותך מתנתק.

              בריאות.

              • איזה מזל שכתבת שאבר המין המפותח והגדול ביותר של האדם הוא המוח. אחרת לא הייתי מסכים איתך בכלום.

                לעומת הכתיבה שלך לפני כן, שהייתה תוססת ומעניינת, יש כאן נסיגה לתהום של חוסר הבנה.

                מציצה היא מציצה, וליקוק הו ליקוק ושניהם מענגים עד מאד למי שעושה אותם בכייף. מקבל או נותן, לא ברור לי ההבדל..

                אבל.

                שליטה, השפלה וכו’ הם עניין של מחשבה. רוצה תמצא במציצה השפלה, רוצה תמצא את זה בניקוי שולחן העבודה שלך. זו כבר הבחירה שלך.

                ומשחקי שליטה. אקס. זו כבר מיתולוגיה שלמה.

                ואגב, זה שהמוח הוא האבר הגדול מכולם לא נותן הנחות באשר לגודלם של איברים אחרים…

                • האקס המיתולוגי

                  לקרוא את התגובה שלך.

                  ידידי, סקס זה עניין של משחקים. סקס הוא לא חיכוך בשר בבשר אלא מפגש של תשוקה בתאווה. דינמיקה של דמיון ויצירתיות.

                  נ.ב.
                  תרשה לי לדלג בקלילות מעל ההרמה שלך להנחתה בעניין גודלם של איברים. אני לא כ”כ במוד להתגוששות בוץ.

                  • ראשית אני רוצה להבהיר:
                    ההערה לגבי הגודל, הייתה מחוייכת ובוודאי שלא הופנתה אליך. צר לי שאפשר היה – אולי – להבין את זה אחרת…..:-)

                    לגבי השאר:
                    מה לעשות, העובדה שמין זה תשוקה ותאווה מעולם לא עמדה לדיון ולכן, בוודאי שלא הוכחשה.

                    מה שקרה, זה שנסחפת אחרי מי שניסה לטעון שבמציצה ובליקוק יש מימד של השפלה.
                    מה שניסיתי לומר לך, שזו חוסר הבנה עמוק, שלא לומר ארכאיות לכלול את ההשפלה והשליטה כמרכיב נלווה למין אורלי.
                    טענתי עוד: כמו לכל דבר אחר, גם לכך אפשר להוסיף מימד של השפלה אבל ממש כמו לאקט של ניקוי שולחן. כלומר: אין באקט המציצה דבר מובנה שקושר אותו להשפלה ולשליטה. זו אופציה, כמו כל מעשה אחר סולידי ככל שיהיה רלוונטי ככל שתרצה.

                    לגבי משחקים.

                    כן, יקירי, מין מלא משחקים, ועוד איך ופנטזיות וחלוקות של תפקידים, ומה שאתה רק רוצה, אלה הם ממגבירי התשוקה והתאווה. צרף את הדמיון שלך והיעזר בעזרים ככל העולה על רוחך ושחק. שחק שחק. כן!!!

                    לגבי משחקי מין שבהם מימד ההשפלה והשליטה הם חלקים אינרנטטיים בתוכם – להבדיל ממין אורלי: ביזאר, סאדו.

                    כלומר כאשר מישהו משתין על ישהו אחר, מימד ההשפלה הוא חלק מהאקט ואין נדרשת פרשנות, כך גם כאשר תידרש ללקק את מגפיה של גבירתך. שליטה למשל האמצעות כיסוי העיניים ומשחקי קשירות.. וכן הלאה.

                    לכן, לדבר על משחקי שליטה בהקשר של מין אורלי, או על השפלה, זו באמת ליגה למקומות עבודה.

                    זהו ואל תקח את הדברים באופן אישי…….

                    • האקס המיתולוגי

                      אז אנחנו בהחלט רואים עין בעין.
                      כנראה שאתה פשוט מיטיב להתנסח ממני…

              • אני מנחשת שאתה לא נהנה מ-שישים ותשע…
                כי זו תנוחה שמבטלת את תחושת השולט והנשלט…. היא הדדית…
                אגב, ניסית פעם משחקי אדון שפחה?
                לא רק בדמיון שלך אלא גם במפורש?
                נראה לי תפור עליך להינות מלהשפיט מישהי.
                לדעתי זה גם אומר עוד דברים על האישיות שלך

                • האקס המיתולוגי

                  מה זה שישים ותשע?

                  • אתה נהנה מזה או לא? ולמה?
                    והאם באמת אין לך נטיה לסאדו, ולמשחקים “קינקיים” אחרים?

                    • האקס המיתולוגי

                      את צודקת כמובן.

                      את צריכה לראות את אוסף חליפות העור שלי.

                      ואגב, למה עצרת עם האנליזה? אני מת לדעת מה עוד זה אומר על האישיות שלי.
                      למשל, את חושבת שיש קשר בין התגובה שלי לבין הנטייה שלי לחנוק גורי חתולים בחצרות אחוריים? כי לפעמים אני לא בטוח…

                • אריאלה

                  נשים שנהנות ממשחקי שליטה?

                  כל כך משעמם, מטופש ומייגע לנתח אנשים לפי ההעדפות שלהם.

                  התגובה הראויה היחידה היא: מי ייתן ותזכי למין שוויוני כל חייך.

    • זה שכתבת “סליחה” לא מוריד ממך את האחריות.
      בשביל מה תקעת את השטויות האלה פה ?

  10. אשר כלום לא

    שימי לב
    איך המציאות משתנטע
    באוגנדה , וודאי
    נוכל להתחל את הקטע

    אחלה של צירופי מילים ,ידידה יקרה
    מוכרח להודות בצלילים-
    פעמוני כיכר אדומה

  11. (נו טוב) אני

    הכל מאוד מתחבר לילדונת מקסימה השכרתי לפני שנים בפלורנטין….

    כך או כך – הכתיבה נפלאה.

  12. ניר מברלין

    אכן התפלאתי לאן נעלמת. נסעת לך בתחתית ומשם, במונית עם הכלוב עם הכלב הנבחן, לשדה התעופה.
    מהחלון הקטנטן הסתכלת על המקום שהיה קצת ביתך. שם, הצבעת, שם נמצאת השכונה, המסעדה האיטלקית וחנות הצילום שלמטה, על השותף זה עם השם הצרפתי וכל מה שעכשיו הופך לזכרונות.

    ד”ש לפופיק,
    בהצלחה עם הספר (ספר נפלא!, מה קורה איתו?)
    ותהיי בקשר.

  13. נתקפתי געגועים לקצת כתיבה ריסקינית…

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *