יורדת לשלושים

I will survive
הי הי!
פתאטי, כמה שאני מזדהה עם השיר הזה. וזה לא שיש לי חיים קשים במיוחד אם נתעלם לרגע מהמצב רוח שלי כי מצב רוח זה לא דבר אובייקטיבי, ככה אומרים לי. ואני אומרת שאין שום דבר אובייקטיבי בעולם הזה. הכל סובייקטיבי. כל דבר שנאמר, נראה או נחווה עבר דרך הפילטר המטונף של אדם זה או אחר בעולם, וזו אולי הסיבה שאני לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו. לא את הטוב, ולא את הרע. אה, ואני לא מאמינה לרופאים.
חוק מס’ 1 שלי
– לא להאמין לאף אחד שלא אכפת לו באופן אישי ממך.
חוק מס’ 2
– הכל אישי בעולם הזה.
חוק מס’ 3
– במיוחד כשאומרים לך לא לקחת את זה אישי, קח את זה אישי. אז זה הכי אישי. שום דבר לא אובייקטיבי, הכל אישי, וכמעט לאף אחד לא אכפת ממך. ככה זה. אתם יכולים להחליט ברגע זה שיש לי בעיית אמון, וגם תהיו צודקים לחלוטין, אבל למי אין בעיית אמון? מי שאומר שאין לו הוא שקרן (מה שעושה אותו לא אמין מבחינתי ולכן צדקתי מראש שלא האמנתי בו). אכן, זה מעגל סגור, אני ריאליסטית בקשר לזה. שמתם לב שכל הפסימיסטים קוראים לעצמם ריאליסטים? ריאליזם זה המדים של הפסימיסטים.
לא תמיד הייתי ככה. כשהייתי קטנה הייתי הילדה הכי חמודה בעולם. באמת. וזו כנראה הסיבה שבגללה האמנתי לגבר ההוא שפגשתי בלילה, תוך כדי טיול עם הכלב שלי, שאמר לי שהוא צריך ממני עזרה כי החיה שלו הלכה לאיבוד. תיאור החיה: קטנה, וורודה ורכה. נו באמת. איך יכולתי לדעת? הייתי בת עשר, למען השם ולא היה לי מושג שהגודל לא קובע. בכל מקרה, באמת שרציתי לעזור לו. הוא היה נראה במצוקה. בדיעבד אני יודעת בוודאות שהוא היה במצוקה – היה לו זין ממש קטן, ואף אחת לא רצתה לשכב איתו מעולם, חוץ מאולי אמא שלו, ולכן הוא היה מנסה לאנוס ילדות בנות עשר ברחובות. בכל מקרה מהרגע שבו מצאתי את עצמי פשוקת רגליים עם היד שלו ביניהן ידעתי שאסור לקחת שום דבר כמובן מאליו ושהמכה יכולה לבוא מכל מקום בכל שניה. במיוחד מהמין המטומטם, שכל מה שמעניין אותו בחיים זה איך הוא יראה בין הרגליים שלך- אולי יותר חכם, יותר יפה, יותר עשיר. אולי, אבל שווה לנסות.
היה צפוי שאני אהיה לסבית אחרי התנסות כזאת וכל מה שבא אחריה. הלוואי. שום דבר. ואני מתכוונת באמת שום דבר. לא נהייתי לסבית, ואי אפשר להגיד שאני סטרייטית. נהייתי אגרסיבית. נטיה מינית – חמת זעם. זה מה שיש לי בין הרגליים במקום כוס. פחד אלוהים עם שיניים חדות. וזו הסיבה שאני נפרדת. שוב. כן, כן, אני לא יכולה לספק לו את מה שכל גבר צריך: חור רטוב וחם שאליו הוא יכול להיכנס לפחות פעם ביום (בפוטנציאל) כדי להתנשף, לגנוח ולהשפריץ.
המון סליחה על התיאור הדוחה אבל כשמורידים את כל הקישוטים מסביב, את כל הזיופים, את הרצון לרצות ואת ההתאהבות של ההתחלה, שגורמת לך להרגיש כאילו הזין הזה זה בדיוק מה שהיה חסר לך כדי להיות מלאה, זה מה שנשאר. מה לעשות, אני לא אוהבת את זה מי יודע מה. מודה. אני יכולה לספור על יד אחת את הזיונים בחיים שלי שאי אפשר היה בשום אופן לוותר עליהם. על יד אחת. ושלושה מהם היו עם אותו אחד באותו הלילה. אחד שאהבתי באמת. לפחות עד כמה שידוע לי שאפשר לאהוב, אבל זה לפעם אחרת. בכל מקרה, תמיד מגיע השלב שבו הם באים אלי בטענות שאנחנו לא מזדיינים מספיק. בהתחלה הם משלימים עם זה ואחרי כמה זמן זה מתחיל לנגוס להם באגו, כי ביננו אין להם הרבה מה לתת לעולם חוץ מזה. וכשהם לא נותנים לי את הזרע שלהם, ואני בתמורה נותנת להם להרגיש שאני ממש מעריכה את המתנה הזאת (שלא יכולתי לקבל מאף אחד אחר בעולם), הם מרגישים מיותרים בחיים שלי. ואתם יודעים מה? הם צודקים.
איך הייתי רוצה לחיות לפני מאתיים שנה באנגליה, כשסקס היה עוד איזה ביג דיל מסתורי שקורה רק אחרי החתונה, כשאנשים עוד החזיקו ידיים והתרגשו מזה. מתי פעם אחרונה החזקתי ידיים והתרגשתי מזה? כשהייתי בכתה ח’?
בעולם שלנו אנשים כבר לא מתרגשים מזוטות כאלה. נשיקה? משתדלים להימנע- אינטימי מדי. מפחדים להתנשק ולהיפגע אז מזדיינים בדייט שלישי- מה פתאום בדייט ראשון? בדייט ראשון עוד לא מכירים (התחסדות נפוצה). אבל כנראה שבשלישי מכירים מספיק בשביל להתאחד פיזית, להחליף נוזלים בדרך הכי קרובה והכי אינטימית שידועה לאדם.
אני חייבת לציין שככל שאני חושבת על זה יותר, מי שחולה פה זו לא אני אלא העולם. אני לא רוצה לנהל חיים כאלה. חיים שבהם מה שחשוב זה איך שהדברים נראים, בהם איכות זיון נקבעת במספר התנוחות והדציבלים של הגניחות, בהם מערכת יחסים נמדדת לא בחוזק האהבה אלא לפי קריטריונים נוקשים שאמורים להגיע לסך הכל של תבנית שלא אני קבעתי, שלא ממלאה אחרי הצרכים שלי, שלא קרובה לליבי.
אני מעדיפה להיות לבד. נמאס לי.
כבר בתחילתה של מערכת היחסים הזאת ידעתי שאין לה שום סיכוי אבל הייתי בודדה והוא טען שהוא אוהב אותי. לא האמנתי לו אף פעם ואני לא מאמינה לו עכשיו. הוא לא אהב ולא היה קרוב לאהוב אותי. ידעתי את זה אבל הייתי בודדה. מוכר? זהו פרצופה המכוער של הפשרה. כמו שאומרים לנו תמיד המבוגרים מאיתנו: “בחיים אין מושלם, צריך להתפשר, צריך להיות מפוכחים”, הפעם הייתי מפוכחת. אני רוצה לאמר לכם שאין נורא יותר מלהתחיל מערכת יחסים בצורה מפוכחת. אז באותו פיכחון אנחנו גם נפרדים. הפתעה גדולה. מה זה בא לי לשלוף את סבתא שלי מהקבר ולצרוח לה באוזן: “סבתא! טעית! אסור להתפשר!” ולזרוק אותה חזרה אחרי שהיא תתנצל על שתילת רעיונות מופרכים במוח שלי.
מה שמעניין הוא שמאז שהחלטנו להיפרד אנחנו מסתדרים יותר טוב. טוב, לא כל הזמן אבל רובו. ירד הלחץ. אנחנו אפילו מזדיינים יותר. הכל בסדר פתאום. לפעמים אני לא זוכרת למה לעזאזל אני נפרדת ממנו. בנתיים אנחנו גרים עדיין יחד ואני עושה את עצמי מחפשת דירה. לא כי אני לא רוצה לעזוב, חלילה. אני רוצה. רוצה לתת לעצמי צ’אנס להתחיל משהו טוב. אבל אני רגילה להיות פה, והרגל זה דבר שקשה להיפטר ממנו, זה הבית שלי כבר שנה שלמה, נקשרתי לשכונה, רבתי עם כמה שכנים- יש לי את כל המרכיבים של חיים טובים. הדבר שהכי לא בא לי לעשות עכשיו זה לחפש דירה, לארוז, לעבור, ולהיות לבד בבית ריק. אז מבחינתו אני מחפשת, וביננו, נראה לי שהוא גם לא לחוץ. אני מניחה שאני יכולה גם לשכנע אותו לנסות שוב. וזאת בדיוק הבעיה. אוי אלוהים זה הולך להיות חרא של דבר. ברור לי. אני לא יודעת איך אני אעשה את זה, אבל עשיתי את זה בעבר ואני אעשה את זה שוב. לא לדאוג, אני אשרוד. אני מאמינה בזה, אבל ליתר ביטחון אני הולכת לשים לעצמי את השיר הרלוונטי עוד פעם- בשביל להשתכנע סופית ולהתכונן למדורה. אני שונאת מדורות, אבל בימים טרופים אלה גם זה נחשב בילוי. חוץ מזה לא באנו ליהנות.

על הכותבת רומי נפתלי

בת 28 רוצה להיות תסריטאית ובנתיים כותבת בעיקר למגירה. מפיקה ושדרנית ברדיו מקומי, מדי פעם עושה כתבה בעיתון ותחקירים לטלויזיה, שהדברים הולכים קשה משלימה הכנסה במלצרות. גרה בתל אביב בדירה עם החבר, יש לה מזגן מפוצל שנגמר בו הגז. הבת הבכורה למשפחה הרוסה, סובלת מאישיות גבולית מעט, חרדות ונוירוזות בגבול הטעם הטוב. מצב משפחתי- ריב ומדון

תגובות

  1. את יודעת, יש קטע כזה, בסרט הפולחן שלי ושל כל הבנות שעדיין בוכות מ’בת הים הקטנה’, שג’וליה, כשהיא כולה זונה קטנה שריצ’ארד אסף מהרחוב, אומרת לו שהיא נותנת לו הכל כולל הכל, חוץ מנשיקה עם הלשון. נשיקות עם הלשון זה מחוץ לתחום בעבודה שלה, זה משהו עם רגש, היא זונה שלא מתנשקת. זיונים חופשי – אבל עד כאן.

    האמת? חשבתי על זה. חשבתי על זה הרבה. חשבתי על זה שבכל הסרטים של הוליווד, אלו של ג’וליה ושרון וריצ’ארד, תמיד נשיקה אומרת כל כך הרבה. נשיקה מראה על אהבה ניצחית, על זה שהם מנט טו בי, על זה שמעכשיו אף אחד לא יוכל להפריד בין הגיבורים, והם יחיו באושר ועושר ויהיו כל כך הרבה נצנצים מסביב ולבבות בכמויות שיגרמו לכם להקיא כמו בולמית מול אסלה, ולרוץ להודיע לרופא שמרוב מתיקות נהיה לכם כאב שיניים.

    בחיים זה כל כך לא ככה. הרי מה זה כבר נשיקה בימינו? אפשר לחשוב, ביג דיל. נשיקות על הלחי את מחלקת לכל אחד שאת מכירה, ו’נשיקות עם לשון’ (השמורות לג’וליה אונלי) את נותנת רק כשיש קצת משיכה, את לא צריכה לאהוב את הבחור, הכל כל כך.. זורם. את תמיד זורמת. כשאומרים לך ‘תזרמי’ את משחקת ת’משחק חופשי, זורמת כמו הירקון. ואיפה הרומנטיקה של פעם. איפה הזמנים שנשיקה הייתה אהבת נצח וזיונון היה טקס פולחני ואדיר.

    זה לא מפתיע אותי שדווקא כשוויתרת על זה פתאום זה נראה לך הגיוני. זה לא מפתיע אותי שנמאס לך להתפשר, שדיי לך בפשרות. כי אני כבר בגיל שבע למדתי את עובדות החיים המרות והבנתי שרומנטיקנים זה אחלה, אבל לא בבית ספרנו. פה צריך להתפשר אם רוצים משהו. לא רוצים? תוותרי בובה, יש עוד מאה כמוך. מה את כבר שמגיע לך יותר מזה, כולה עוד אחת עם אשליות.

    אבל לא, לא ממש. לא זה מה שימנע ממני להיות הבחורה היחידה בעולם שרוצה לתת את עצמה למישהו שמגיע לו לקבל את כולה. לא שטות של מפגרים תגרום לי להיבהל ולהיכנס להיסטריה כי זה לא עובד כמו שציפיתי (למרות שגם בהיסטריות עשיתי דוקטורט) אני לא מתכוונת להתפשר. לא עכשיו ולא בעתיד, לא בשביל עקרונות, לא בשביל משהו שאני מאמינה בו. יו נואו, ‘לאב ט’ינג’ וכל זה.

    ובכנות? לא נראה לי שזה הולם גם אותך.

    • לא שאני רוצה להיות אכזרית, אבל כל טקסט, גם המופלא ביניהם, צריך עריכה ושכתוב.
      לפחות קצת. זה מראה על התחשבות מינימלית בקוראים.

      • לא שאני רוצה להיות מועלבת, אבל כל תגובה, גם המחייבת, החשובה והעניינית מבינהן, זקוקה לעוד מחשבה לפני שהיא משתחררת למרחבי הוירטואליה.
        לפחות קצת. זה מראה על איפוק ובגרות מעלפת.

    • שרמוטה יקרה זה שאת לא יודעת לקבל זין ולהוקיר אותו , בעיקבות חוסר של ידע
      לא יכול לבוא ולהכליל את כל המין הגברי
      קחי בחשבון שזיון טוב במידה ואת יודעת לקבל אותו ולא רק לדרוש יכול לכפר על הרבה בעיות נפשיות שקימות אצלך
      ממליצה לך להוציא את המקל מהתחת, ולהתחיל למצוץ.

    • לפעמים אני לא מבין מה אתן רוצות.
      למה אתן יורקות על מה שנילחתם כל השנים.
      הרי הזילות שנוצרה בכל הקשור ביני לבינה היא אך ורק באשמתכן. הנגישות להביא אותכן למין הוא מהזמינים ביותר.
      מאז תנועת הפמיניזם התחלתן לאבד את המעט שהיה לכן, ניסיתן לקחת את “מוקד השליטה “של הגבר בחברה הישראלית, ופה התלחתן לאבד את המהות הנשית.
      אז הכל יכול לקרות אבל לא תמיד לטובה.
      הזמן הקצר שנוצר מרגע ההיכרות ועד לסקס “אין לו אח ורע” לפגם שזה יוצר ביחס אילכן לחשיבות שאתן מקבלות בעיני הגברים.
      אז על איזה עיקרונות חיים אתן מדברות?
      ואל תשתמשו כמו שאנחנו רוצים ככה גם אתן, כי בזה אין צדק לטענה אם להמשיל את זה לטבע ואיך שאנחנו דומים להם בהתנהגותנו בייחסנו למין השני.
      שהרי יש הסתכלות חברתית ונסיבתית לכל המאורעות.
      נסיונות להציג את עצמכן כמרטיריות בחברה לא ייצלח, כי אתן אלה ש”מושיטות את היד ליד שמחפשת”.

  2. אמון? אי אפשר בלי יכולת לתת אמון. וזה לא את, זה העולם חרא, העולם חולה, חיים בתקופה מזויינת. אבל הנה, תסתכלי מאחורי הברושים שם, קצת אחרי העיר הזאת, יש עוד עולמות יותר שפויים, אנשים אחרים. כן, כן, אני יודעת שקשה להאמין. אבל המעגלים שאת נעה בתוכם אינם היחידים בעולם. ואולי הגיע הזמן לשחרר את טראומת הילדות ההיא? האיש שחמס את התמימות שלך בילדות – האם תאפשרי לו לחמוס את כל חייך?

  3. אינדי_גו

    יש שם אגף שלם של כבוד שמוקדש לנשים שהחליטו שהן לא מוכנות להתפשר על עוד בחור בינוני שמכבה להן את המוח, פשרה שנסבלת כי ההוא אומר להן שהוא אוהב אותן או נותן להן הרגשה טובה שיש עם מי להתכרבל כשרוצים, וזה כל כך רחוק מלהספיק.

    זוגיות – לא בכוח, לא בלי מוח, ולא מתוך ויתור על חלקים מעצמך.

    • בלבלה

      על חלקים מעצמך. בעצם הכניסה למסגרת ישנה הודאה ומוכנות להתאים את עצמך במידה כזו או אחרת.
      מעצם טבעה לזוגיות יש נטיה לדכא את האני העצמי לטובת צרכיה שלה.

      השאלה היא עד כמה תהיי עירנית והאם תדעי לשים את הגבול ולשלוט בה לפני שהיא שולטת בך.

      • בועז כהן

        “לא באנו ליהנות”….

        מה, לא?
        אז בשביל מה אנחנו פה? לדעתי, *אך ורק בשביל ליהנות* מאהבה, מסרט, ממוזיקה, מטיולים בדרום אמריקה, משדה לוונדר בפרובנס, מריגושים שונים ומשונים, מאמנות בניו יורק , ממדורת ל”ג בעומר בגני תקווה, מנצחון של מכבי בחצי גמר הגביע, מחברים. מזיונים. מאוכל.

        החיים קצרים וחבל על הזמן. יחי ההדוניזם

        • אף אחד לא הבטיח לנו גן של שושנים.

          וגם אם היה גן שכזה לאורך כל הזמן אז בטח תוך חודש כבר היה לי ממש נמאס לראות אותו.

          יש בלאנס, כמו בכל דבר ישנו החיובי והשלילי.

          אם כל הזמן היה טוב איך היינו יודעים מה זה רע או להיפך.

          אפשר וצריך להנות גם מהדברים הקטנים שבחיים שלפעמים הינם הגדולים שלכל אורכם של חיינו.

  4. אז זהו? זה המצב?

    כמה הערות לסדר:

    _לגבי אמון_
    גם מי שאכפת לו ממך באופן אישי יכול לדפוק אותך, לא בכוונה, או ממש בכוונה, ולא תמיד זה רע כל כך. בכולנו פגעו, בחלקנו כשהיינו ילדים, וזה לא אומר שכל האנשים זונות, או שכל הגברים חארות, או שכל הרופאים שקרנים. מה זה אומר? שיש אנשים שהם חארות, צריך ללמוד לזהות אותם וללמוד להשמר מפניהם וללמוד מה עושים אם בכל זאת נופלים על אחד. העיקרון די פשוט לתפיסה, על יישום נדבר אולי בפעם אחרת, אחרי שנסיים עם המרירות, של ווי?

    _צרכים מיניים, גברים ונשים_
    יכול להיות שהצרכים המיניים שלך מושפעים מאותו קטן-זין של גיל עשר יכול להיות שלא. אני מקווה לטובתך שביררת את זה עם איש חובש משקפיים (איש חכם בקוד של טומטומית כמוני), ועוד יותר מקווה לטובתך שהובהר לך שזו בחירה שלך אם להמשיך עם אותם צרכים או לא. מכאן ועד המסקנה שגברים מסוגלים לתת בעיקר את זה, ארוכה מאוד הדרך. למרות שבהחלט יכול להיות שאת מוצאת לך גברים שרוצים או מסוגלים בעיקר לגנוח ולהשפריץ. משום מה הרבה גברים שאני פגשתי ידעו לזיין בחסד, לעשות אהבה כאילו גן עדן נמצא מעבר לסיבוב, לרדת בדיוק של שעון שוויצרי, או למשל לשגל כאילו לא גילו כבר את הדגדגן ולעשות ביד כמו טרומפלדור. יש הרבה כינויים להרבה הצלחות וכשלונות, אולי רצית לזעזע, אני מקווה שזה הכל (וזה אגב, נשמע ככה). כי אם לא – בחירת המילים שלך בעייתית. אני לא יודעת מה איתך – אבל איכות הזיון בעולם שבו אני חיה נקבעת על ידי כך שנהניתי ממנו או לא, אפילו לא בספירת אורגזמה – סתם אם היה כיף, אם הייתי רוצה עוד סיבוב, את יודעת, דברים פשוטים נורא, לא מתאימים במשפטים ארוכים עם הרבה פסיקים. שכחת למשל, שאותה השפרצה יכולה גם לעבר, אבל אולי גם זה נתפס כלא טוב בסלם הערכים שלך, מקובל עלי, את יודעת מה? נמשיך הלאה.

    _אינטימיות_
    סחתיין, לא רוצה, לא יכולה, לא מוצאת, ווט אבר. מעדיפה להיות לבד. יופי, כל הכבוד. באמת. הולד איט. בודד לך לבד? אוקיי, אז לא. תתפשרי בינתיים ותעבדי על עצמך. רגע רגע רגע – לא מתאים לך להתפשר. אז תישארי לבד. חזרנו להתחלה. במילה אחת – מילכוד, וזה לא הכרחי, כמו כל מילכוד מוצלח.

    ומילה אחת נוספת: בלגן.

    זכותך לעשות סדר, או לא, יש אנשים שחוסר שביעות רצון זו דרך חיים אצלם. אבל יש סיכוי שבפעם הבאה נשמע ממך משהו חדש? איכשהו אני בספק.

    • בועז כהן

      *וביסוד קיים הפחד שכולם צודקים ורק אתה טועה*
      (מתוך האלבום של להקת “דברים שעשיתי עם אחותי”)

      אז מה היה לנו? הרבה ולא כלום ועמוד שדרה אחד בסיסי שכל כולו אימה ופחד.
      אינטימופוביה היא פחד.
      חשדנות היא פחד.
      מרירות היא פחד.

      ובקצה השני של הסקאלה יש *אהבה*

      אז בשביל לחוות את האהבה, צריך להתרחק מן הפחד. לדעת שהוא קיים, אבל לוותר עליו כעל גורם מנחה בחייך.

      האנשים הקולים ביותר, אוכלים אותה בסיבובים שונים של החיים. אין תעודת ביטוח ואין ערבות כנגד נפילות רגשיות. משבר אמון? לא משנה עד כמה נסיון תצבור ועד כמה חשדן וקשוח תהיה, “תמיד ישנו סדק, דרכו תוכל להתגלות” (מאיר אריאל).

      את התיקון האמיתי אדם צריך לעשות עם עצמו, לא עם זולתו. כי אם אתה חשדן, אלף מערכות יחסים יספקו לך מאה אלף סיבות לחשוד, להתאכזב, ליפול.

      ודווקא הידיעה שאין בטחון שלא יעזבו אותך, שאין ערבות כנגד פגיעה – דווקא אלה טוענים בהמון כוח, כי כשאין מה להפסיד – מרוויחים הכל (בדרך כלל). נכון לגבי עמים הנלחמים על חירותם. נכון מאוד גם לגבי אנשים ונשים במלחמת השחרור הפרטית שלהם.

      בועז

      • אבל אני עדיין לא מצליחה לזהות את הקשר בין מה שכתבתי לבין התגובה שלך…

        • בועז כהן

          מפוזר, קצת שתוי,
          מעט מדי שעות שינה
          לוקח את הטקסט אל מחוזות האסוציאציות הפרועות
          (-:

          • בועז כהן

            התייחסתי למאמר של רומי ולחששות והפחדים שהיא מבטאת – ולאו דווקא לתשובתך (המאלפת, כתמיד)

            • תמרח לי גם את הגב.

              • בועז כהן

                רק לפני שאת מסתובבת, תמזגי לי עוד קצת מהבלנטיינ’ס

                בכדורגל אין להם מושג, אבל יודעים לעשות וויסקי, הסקוטים האלה

                *ועוד משהו על שמן, ים ותמרח לי ואמרח לך ואסוציאציות פרועות:*
                את “ניאופי הדוגמנית”, לא זוכר מי הסופר, הוצאת “רמדור”, כריכה רכה – קניתי בתחנה המרכזית בתל אביב, ליד קו 4 – בשנת 1979
                ובאחד הפרקים היא, סטפני הדוגמנית המ-ה-מ-מ-ת, אומרת לו, ג’ונתן המוסרי והטוב (מי אמר שבספרי פורנו אין ערכים?)
                “אתה מוכן למרוח עלי שמן?” ומפנה כלפיו את גופה המושלם, העירום, הנוצץ בשמש הבוקר של הוואי
                וג’ונתן בולע את הרוק, ג’נטלמן מושלם לא מסרב לבקשתה של ליידי, אז הוא לא מסרב ויוצק את שמן השיזוף על כפות ידיו (הן בטח היו מסוקסות, אבל אני לא ממש זוכר)
                ואז הוא שמע את קולה (הנמוך, כמובן)
                “אל תמרח את השדיים…”
                והוא ממהר לענות באדיבות: “הו, כמובן סטפני”
                והיא ממשיכה:
                “אלא אם אתה אוהב את טעם השמן”

                איפה. איפה הן יצירות המופת הקטנות של ימי נעורינו.
                (-:

      • איש אחד יקר לי, נתן לי לפני איזה שעה ומשהו אגרוף בבטן, לא אמיתי כמובן, אלא רגשי. וזה גרם לי להסתכל על עצמי בחמלה ובאהבה, על “חולשות” שנובעות מהאהבה שלי אליו, על מקומות בהם הייתי קשה עם עצמי, ועל עולמות רחוקים אליהם הולך האיש הזה בנפשו, ולי אין מושג מהם. והרגשתי קטנה ותמימה ואולי קצת אבודה, מאז לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי, ועזר לי לקרוא אותך עכשיו, זה יפה ומרגש ואני מסכימה אתך מאוד.

        • בועז כהן

          תודה, קרני.

          תיסכול ואכזבה – אם יודעים לעבד נכון את התהליך – יכולים להוביל לצמיחה ופריחה.

          גם בנושא החולשה והכוח את יכולה להסתכל על זה כך: מדובר בבחירה. את יכולה לאהוב ולעזוב, את יכולה לאהוב ולבחור להישאר. את לא חלשה. את פשוט עושה בחירה זאת ולא אחרת. ובכל מקום שתחטפי מכה תנסי לחשוב: מה הרווחתי מזה? אם תצליחי להיות כנה עם עצמך, התשובה האמיתית תפתיע אותך

          • זה כשאת מחליטה לגמור את זה, ואז מתבזה לך בנסיונות התקרבות חוזרים, רגע אחרי שעשית את ההחלטה. ומה למדתי מזה? לנסות לעמוד בדבריי, אבל גם לקבל את החולשה הרגעית הזאת, כי היא אנושית, וגם לגלות הבנה כלפי אנשים אחרים, וגם לנסות לשנות וגם אם קשה, להבין שעדיף שיהיה קשה עכשיו ואחר כך פחות, מאשר לחיות באשליה רגעית ואחר כך להתרסק. כבד….:) מצטערת.
            קרני

      • יפית הללי

        בועז כהן
        מה חבל שאתה נשוי
        אבל תמשיך
        אתה ממש מחזיר לי את האמונה שעוד קיימים גברים כאלה, שלא כדאי להתייאש אפילו בגיל 30 פלוס, שאהבת אמת מגבר נורמלי שיודע גם הבין את לבה של אשה, עוד מחכה לי איפושהוא

        • בועז כהן

          אמר ואצלב האוול, סופר, מחזאי, מעריץ של פרנק זאפה ונשיא צ’כיה:
          “לעולם, לעולם, לעולם
          אל תתייאש”

          אני שמח שאני מחזיר לך את האמונה. כשלעצמי, אף פעם לא איבדתי אותה, גם אחרי נפילות רגשיות ופרידות קשות

          תהיי אופטימית. זה משתלם
          (-:

      • אלמוני

        יש שיר של מורשיבה שהולך ככה:
        fear will stop your love and -love will stop your fear”
        but it’s not always that clear”

    • לא היה לי מקום לגעת בכל חלקי האישיות שלי בטקסט הזה אבל אני יכולה להבטיח לך שהנסיון אונס הזה הוא לא הדבר היחיד שמשפיע עלי בהווה, ושלמרות הרבה מאוד סיבות נגד אני דווקא בן אדם די מבסוט. אני עוברת תקופה קשה וכל העניין של לכתוב הוא להוציא את הכל כמו שהוא בלי הרבה מדי סינונים ועידונים, שזו הסיבה שאני מרשה לעצמי גם כתיבה לא חוקית במיוחד. אני עושה את זה כי אני צריכה את זה, בעיקר, ואני שמחה שיש דיון, אבל המטרה העיקרית היא להתנקות בחופשיות. אני לעומתך, אופטימית בקשר אלי. קצת אמונה לא היתה מזיקה לכולנו. כולה פרידה קשה- נעבור את זה.

      • עזבי שניה פסימיזם ואופטימיזם, בואי נדבר עובדות.

        עובדה – בטקסט שמדבר על פרידה את כורכת תקיפה מינית.
        עובדה – בטקסט שמדבר על פרידה וכורך בה תקיפה מינית את כורכת תחושות של חוסר אמון באנשים ובגברים ספציפית.
        בטקסט שמדבר על פרידה..תקיפה מינית..חוסר אמון… את כורכת חוסר עניין במין.
        אני צריכה להמשיך?

        או שהכוונה היתה לזעזע ולהשיג תשומת לב (ושוב, אני נמצאת תחת הרושם שזה לא רחוק מהאמת, ואף הצלחת לא רע), או שמשהו מאוד חשוב התפספס לך. כי אם באמת כתבת עלק “זרם המודעות”, אז אלו ההקשרים שהתת מודע שלך זרק, זה אומר דרשני. ואם הכוונה הייתה זעזוע ותשומת לב בעבור דברים שלא קיימים, או שהחיווי שלהם לא מציאותי, זה גם אומר דרשני.

        איש אינו שולל ממך את האופטימיזם שלך, רק שאם הטקסט שלך פסימי ומבולבל – לא ברור לי למה בדיוק ציפית שאנשים יקראו אותו ויהמהמו לעצמם – “וואו, איזו בחורה חיובית ובריאה היא רומי!” יש בו מספיק סממנים בעייתיים כנראה, מה לעשות.

        תודה על הקריאה לווידויים והתנקות משותפת, לי זה פחות מתאים. אם היה מתאים – הייתי חושבת שזה דווקא אופטימי שגם בפעם הבאה נשמע את אותו הדבר.

        • האם את באמת חושבת שאין כל קשר בין תקיפות מיניות לחוסר אמון באנשים / גברים?

          • לא הבנת לא הבנת לא הבנת.

            אין לי כוונה להסביר. תקראי שוב את הכל.

            • אורנה

              גם את לא הבנת (את כוונת הכותבת) ואני לא רואה אף אחד מתנשא עליך. תקראי הכל שוב.

              • להתנשא.
                בעיקר על אנשים פחותים ממני.

                ואם עוד לא הבנת את החיוך שיש פה, בואי אני אוסיף אותו – :))))
                מישהו מוכן להסביר לי למה כולם פה במגננה? טוב, זה בגלל שלכולם זה אישי. אז אני מבהירה שוב, בפעם השלישית אם אני זוכרת נכון – אני לא כאן בשביל וידוי אישי, זה לא אישי, זה לא יהיה אישי. בשביל זה יש חברים.

                • אורנה

                  עשית את זה שוב. את אדם מתנשא, קר וציני. לא כל חשיפת שיניים היא חיוך. תשאלי כל כלב.

                  • פזיזה.
                    יכול להיות שאת נחמדה למרות זה, אני עדיין מחפשת סימנים.

                    • אורנה

                      מסוגלת להיות נחמדה, אבל יש בך משהו שעושה לי צמרמורת מפחידה למרות הנסיונות שלך ליישר קו וכל הסוגריים שתי נקודות האלה. רק שאלה. אם יש לך כל כך הרבה חברים שאת משוחחת איתם שיחות נפש, למה את פה כל הזמן? איך זה שכל מי שנמצא כאן לוקח את זה אישי חוץ ממך? את מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. מצד אחד נכנסת פה לכולם לוורידים, מביעה דעה נחרצת בפיסקאות עם כותרות וכותרות משנה על דברים אישיים של אנשים אחרים, ומצד שני מרוחקת, קרה, צינית, עוקצנית ולא אישית. יש לך נתוני פתיחה של דיקטטור מוכשר, אני חייבת לציין, אבל שלטון של פחד נוטה לפי ההסטוריה ליפול ולקבור את מנהיגו תחתיו. את לא אמיתית. לכתוב בפסקאות מסודרות זה לא מספיק אפילו בשביל לנהל שיחה ובטח לא בשביל שאני אסמפט אותך- אבל לך כמובן זה לא אכפת- בשביל זה יש לך חברים.

                    • בונה כאלו תילי תילים על האפס מידע שיש לו.
                      סיימת?
                      נהנית?
                      מצאת לך דיקטטור לשנוא?
                      יופי. אל תתני לפרטים להפריע לך, אני כאן לשירותך.

                      (ואני גם נהנית).

            • אולי בכל זאת תסבירי שוב ?

              • אני מזדהה יותר ממה שאת חושבת. ואין לי עניין להביא את הוידויים שלי בנושא, זה חוקי.
                אבל מהירות הקפיצה למסקנות מאוד מקוממת.
                זה קשור לכתבה אחרת שפורסמה בבננות.
                חם…חם…
                מ
                ת
                ח
                מ
                ם….

        • את אף פעם לא מבולבלת? תמיד יודעת בדיוק מה את רוצה מעצמך? לא מרחמת על עצמך? תמיד מרגישה טוב עם הגוף שלך? אף פעם לא פסימית? תמיד מיושרת? אם היית כותבת טקסט חושפני באמצע פרידה מגעילה לא היית נשמעת בעייתית? אני לא מבינה את הפואנטה – מה את מנסה להגיד- שאנשים בעייתיים אסור להם להיחשף? שאין אנשים בעייתיים אלא רק כאלה שמנסים לזעזע? ואם כן שישמרו את זה לעצמם?
          בואי נסכם שאני בעייתית. אני מסכימה איתך בהרבה אספקטים. נכון. בעייתית. אבל ברור שכשאני מדברת על חוסר עניין שיש לי במין, חוסר אמון בגברים ובכלל אני אכתוב את הסיבה המשוערת לכך. יש לי איזו מודעות חלקית לבעיה ואני מנסה להתמודד איתה. אני לא “כורכת” בשביל הקונטיניואיטי של הטקסט- זה כרוך יחדיו מראש- אלה החיים שלי- זאת אני.
          אם את אכן לא יכולה בשום פנים ואופן להתחבר להרגשה שאני מנסה להעביר אין לי מה להגיד לך חוץ מסחתיין- כיף לך- אני מקנאה בך מאוד. שמעתי על אנשים כמוך, אנשים מאושרים בלי בעיות. לא הכרתי אותם אישית עד עכשיו והכבוד הוא כולו שלי. סליחה על הציניות, אבל איך להגיב לשיפוט כל כך קר? לא שהוא לא נכון- אבל הוא חסר מאוד- אין בו אמפטיה של אדם לאדם והזדהות אפילו בסיסית עם ה”בעייתיות” שלי. והעובדה שאת לא מוכנה לספר על הבעיתיות שלך מוכיחה לדעתי את הנסיון שלך לבנות לך תדמית חזקה יותר מכפי שאת. אין כזה בן אדם. וזאת הבעיה שלך לפי הטקסט שלך- את אינך.
          ואני ממש לא מתכוונת להיכנס בך- אם זה נשמע ככה אפילו קצת אני מתנצלת- פשוט אין דרך רכה להגיד לבן אדם שעושה רושם שהוא עוטה וואחד מסיכה.
          אשמח לתשובה פתוחה ממך- בלי התגוננויות וירידות- תשובה של בן אדם.

          • קחי נשימה עמוקה, נסי שניה להפסיק להתגונן ותקראי שוב את מה שכתבתי.
            אני חוששת שדעתי לא השתנתה – ואם בכתיבה חופשית זה מה שעולה – זה יותר מבלבול. ואכן, כל האמפתיה מגיעה לך. וכפי שכבר ציינתי – אם הייתי רוצה להתחיל להביא וידויים על כמה שאני מבולבלת לפעמים וכל השוס, הייתי.

      • רומי
        חבל ש”חוייה” כזו בגיל 10 משפיעה על כל החיים אבל ככה אנחנו בני אדם !!! ואולי קל לי לדבר אבל אחותי תנסי להפריד!!!
        דבר ראשון ברור לכולנו שאמנם הטיפוס המגעיל הזה היה מכמה בחינות תואם פיזית לגבר (רק יותר קטן) או תואם אדם אבל אין ספק שגבר או בןאדם הוא לא היה, אז אני יודע שזו חוצפה מצידי אבל אני בתןר גבר ואדם נעלב מכך שהטראמה שעברה עליך תור ילדה שמה אותי ואותו באותה קטיגוריה אבל אני לא חושב שזה ככה.
        בדיוק מאותה סיבה אני חושב שמה שעבר עלייך שם רחוק היה מלהיות סקס, אני בטוח שתסכימי איתי. אז למה את מרגישה מחוייבת לקבל את האינטרפטציה המעוותת שלו לסקס…ו…אח”כ עוד להשליך את זה לשאר תחומי החיים…אפילו לאהבה.
        חבל
        חבל לתת לו להצליח ולתת לו להמשיך ולפגוע בך בכל יום מימי חייך.
        🙁
        אז אמנם אני “חכם גדול” בלהציע לך פתרונות אבל
        למה
        לא תצאי לעולם
        תשאירי את הפחדים מאחור
        תחיי את החיים
        תהני מהם עד כמה שאפשר
        תטעמי גם מהטוב וגם מהרע שיש להם להציע
        גם תפגעי מפעם לפעם,
        את יודעת זה חלק מהחיים!!!
        ו
        החיים ממשיכים אח”כ
        אבל
        על תפחדי ועל תסגרי ותחשקי את עצמך מראש
        כן
        תזרמי
        אפילו אם את יודעת שהמפלים מתקרבים
        על תדאגי
        כולנו כ”כ מלאים באוויר ככה שאנחנו צפים בכל מקרה
        🙂

        • אני מנסה וגם הרבה פעמים מצליחה. אני נופלת, מתאהבת ונפגעת בדיוק כמו כל אחד אחר. זה לא שהחלטתי בגיל עשר לא לדבר עם גברים יותר לעולם. מאז כבר היו לי כמה וכמה מערכות יחסים ארוכות ורציניות. תאמין לי- אני לא בורחת מכלום. הטראומה הזאת אמנם משפיעה עלי בכל מיני דרכים אבל היא לא משהו כל כך עיקרי כמו שהיה נדמה מהטקסט. זה פשוט רלוונטי לבעיות המיניות שצצות כל פעם מחדש אז ראיתי לנכון לספר את הסיפור בקצרה. אבל אחי- אין סיכוי שאני אצליח להפריד. זה בלתי אפשרי. ניסיתי להתעלם מזה- זה רק החמיר. מנסיון- עדיף לצלול לשם עמוק עמוק- רק ככה יש סיכוי לפתור את הבעיה. אחרת הסימפטום יכול להיעלם אבל הבעיה תישאר ותגרום לסימפטומים אחרים. מבין למה אני מתכוונת?

    • or just start to take prozac…

  5. כמה? כמה מילים מבולגנות? קדימה, ישר לשלוח אותך לקורס בכתיבה למתחילים.
    מה קורה לכן בננות אדומות? כל אחת שמקטרת לתוך המחשב שלה ומוציאה תדפיס אתם ישר מפרסמים אותה?
    !what a pity
    אני דווקא אוהב את האתר.

  6. אני הולכת לנשום שניה ומיד חוזרת להתגונן.

  7. בועז כהן

    “הרגשת נפשנו היסודית היא האימה, שכן בה מתגלה לנו יסוד קיומנו: שהוטלנו לתוך העולם, לתוך נסיבות שאין לנו שליטה עליהן, ושעלינו לקבלן ללא כל עירעור”, כך כתב הפילוסוף הגרמני (טפו!) מרטין היידגר.

    אבל חמישים שנה קודם, בסוף המאה ה- 19 עסק הסופר מרק טווין בסוגיית הפחד ואמר כמה דברים יפים על כך.
    “פחדנות – הגנה מפני פיתוי”.
    וגם:
    “המפחד פן יסבול, כבר סובל – כי הוא מפחד”.
    וגם:
    “הפחדן מכנה את עצמו ‘זהיר’ ו’חשדן'”.

    כל חקירה פילוסופית ספרותית בנוגע לפחד, מעלה דעות לכאן ולכאן. לא תמיד יש ל”פחד” הקשרים שליליים. לאונרדו דה-וינצ’י, למשל, סינגר על הפחד. “כשם שאומץ הלב מסכן את החיים, הפחד משמר אותם”, הוא אמר.
    מונטיין, הצרפתי, אמר: “הפחד מקנה אינטליגנציה גם לשוטים גמורים”. וברכט, הגרמני, קידש את הפחד במלים: “מי שלא מפחד, לא שורד”.

    ואני, הקטן, דווקא חושב שכדאי להתייחס לפחד כפי שאמר רבי אברהם אבן-עזרא: “הפחד הוא חולי הנפש”. וכמו שהגדיר ממשיל המשלים היווני איזופוס: “מוטב למות פעם אחת ולתמיד, מאשר לחיות בפחד מתמיד”.

    אני נמנע מקביעה ערכית של *טוב* או *רע* בנוגע לפחד. אני רק יכול להצטער, כשאני רואה אנשים שפוחדים לחיות אפילו יותר משהם פוחדים למות…

    • אני גם מאוד אוהבת את האתר ושמחה שהוא,
      קיים כדי לענות לשאלות ובעיות כ”כ נפוצות שיש לכולנו בארץ הזאת, עם זוגיות אינטימיות קריירה וכו’.

      הכל נראה כ”כ מוכר ומנוכר, כל חוויה שמישהו מספר כן נראית כמו דז’ה וו של מישהו אחר
      אולי זו היא המנטליות שלנו פה מי ידוע.

      בעיקרון מה שאני רציתי להוסיף הוא, שמניסיון , הפסקה זמנית מבחור שהתפשרת עליו קודם
      כי היית בודדה, היא הדבר הנכון ביותר.

      אחרי שהתראיתי עם חבר שלי באופן אינטסיבי, שבוע אחרי שבוע , במשך כמעט חצי שנה, פעם אצלו ופעם אצלי, וכמובן שהערותיה הביקורתיות של אימו היו לי לרועץ כל הזמן.

      בסופו של דבר זה גם גרם לי לעשות חושבים, הוא גם התחיל לקצת לנסות “לשכנע” אותי לשכב איתו, אך הייתי מבולבלת ולא ידעתי מה אני רוצה, ואם אני רוצה.
      בסוף החלטתי שדי, נמאס לי מההפצרות שלו, מאימו, לנסוע לצפון כל רגע, וכמובן, לא לשמוע ממנו מילה רומנטית אחת, שלא נדבר על נשיקות רומנטיות, הכל היה מין “זורם כזה”.

      בסוף הודעתי לו בטלפון , שאנו צריכים לעשות הפסקה זמנית הוא היה המום ושתק לדקה או שניים, ואח”כ אמר לי שאנו צריכים, להיפגש, דבר כזה לא עושים בטלפון,
      טוב נפגשנו, והחלטנו שבאמת הדבר הנבון ביותר יהיה לעשות הפסקה זמנית, עניין לחץ הסקס וההערות והביקורות של אימו עליי כל הזמן, הם אלו שהכריעו את ההחלטה ואני רציתי, חופש,
      לסדר את הראש קצת.

      דיברנו על הכל, היו כמה חיבוקים ונישוקים, והרבה בכי, וצחוקים ו….לא, לא ממש הגענו למיטה, למרות שהוא רצה וניסה.

      החלטנו שנתחיל להיפגש עם אחרים, ואולי ניפגש סתם לדייטים אחת לכמה חודשים, ונשמור על קשר טלפוני.

      הוא הלך ,אחרי חיבוק אחרון ממני.
      זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי , כנראה שבאמת היה לי משהו לבחור, אחרת למה הרגשתי כ”כ רע יומיים אח”כ.
      כמובן שסיפרתי הכל לחברתי הטובה ביותר.
      וכעבור 10 דקות של בכי, נרגעתי , אין כמו חברות טובות במצבים כאלו.
      “תהיי חזקה, היא אמרה לי.
      ועשית בשכל.
      כשהזמן התקדם קצת, התברר שעשיתי את ההחלטה הנבונה ביותר.
      הוא באמת התקשר יומיים אחרי כן, ושאלתי לשלומו ואיך הוא מרגיש עם העניין וכמובן למי הוא סיפר.
      וכך דיסקסנו בערך כמו ידידים טובים במשך שבועיים לא ראינו אחד את השנייה, אך שיחות ידידות היו, והיו, וכמובן השאלה “נו מצאת כבר מישהי” , אולי זה היה מאוד אכזרי מצדי לשאול אך זו הייתה שאלה הגיונית לשאול באותו רגע, באחת השיחות, שכנעתי אותו להיפגש איתי , סתם לדייט, ידידותי , לזכר הימים ההם, והתקרבנו מאוד באותו הערב והרגשתי דברים שונים כלפיו באותם רגעים, כולם הסתכלו עלינו , אך לנו לא היה איכפת, היה זה כאילו היינו בפלנטה אחרת.
      ובסוף , כשאמרתי לו שהכל נחמד וטוב, אך שהגיע הזמן שיחזור לרכבת, הוא ביקש לישון אצלי,
      לא ידעתי מה אומר לו, הרי סיפרתי להורי שנפרדנו, ועכשיו הוא שוב חוזר?
      טוב שיהיה, הזמנתי אותו אליי, התמזמזנו קצת , והצעתי שהלילה הוא יישן לבד, זו הייתה ההחלטה המפגרת ביותר, כ”כ כעסתי לעצמי, וחשבתי על שכמה אני מתגעגעת למגע שפתיו וידיו.
      אך רק בבוקר באתי אליו , שאלתי לשלומו , וזהו
      “שיחררתי” אותו לרכבת הביתה.
      מאותו לילה הוא הגיע אליי כל שבת בערב וישנו ביחד , רק ישנו, והוא רץ בבוקר לעבודה, אחרי נשיקת בוקר טוב מקסימה,
      לאט לאט הייתי מוכנה שוב להגיע אליו, לראשונה , והפעם, כבר לא היה כ”כ גרוע כנראה שהתבגרתי מאז ואמו חשה בזה, כי כמעט ולא היתה לה “ביקורת בונה” להגיד עלי.

      לילה אחד , כשהוא בא אליי, החלטתי שהלילה זה הלילה, אחרי כ”כ הרבה זמן ביחד , וקירבה אינטימיתי,מקסימאלית, הרגשתי מוכנה לשכב איתו, ושכבנו.
      והיה נהדר.
      ושבוע אחרי כן שוב שכבנו , והיה עוד יותר טוב, אפילו עם קצת מילות חיבה,
      והיום בבוקר לפני “ששיחררתי” אותו לעבודה , הוא נשק לי אך לא סתם נשיקה, אלא נשיקה מהסרטים, שהבחורה כבר לא צריכה לעמוד על קצות האצבעות ולמתוח צוואר כמו ג’יראפה כדי להגיע אליו.
      הוא פשוט כופף את הצוואר ונתן לי נשיקה כזו וגם חיבוק וגם 2 מילים טובות.
      אני לא יודעת מה איתכם אבל אני הייתי באקסטזה והרגשתי שמשהו טוב הולך להתרחש.
      (נקווה שזה לא “אל תפתח פה לשטן”)
      אז בקיצור גבירותיי ורבותי מה שאני רציתי לומר כאן, אם עניין אתכם או לא לקרוא את זה.
      זה שלפעמים צריך , להפסיק עם מה שיש ולהתחיל בכיוון חדש ורענן.
      ותמיד לדבר ולברר מה הצד השני רוצה, גם בסקס, וגם באינטימיות, כי כדי שבאמת יהיה ביחד צריך לדאוג קודם לכל צד. הוא אפילו אמר, שהפרידה שלנו הינה “מהמוצדקות ביותר”
      לילה טוב לכולם.
      ותודה על ההקשבה.

      רחלי.

      • בועז כהן

        “אין מנוס מזה: ריחם של שקדים מרים מזכיר לו תמיד את גורלן של אהבות נכזבות”, כך פותח גבריאל גרסיה מארקס את ספרו “אהבה בימי כולרה”.

    • (טפו)…..

    • בועז,
      אני מסכימה איתך לגבי הפחדים. יש לי ערימה של פחדים. אני יודעת שזה סותר אהבה- גם אני קראתי את הספר של ההיא על הקורס בניסים, ומאוד נהניתי. והיא צודקת. אני יודעת את זה. ועדיין זה לא עוזר לי תמיד בזמן אמת. אני יודעת בוודאות שאין אדם שאיו לו פחדים ותכונות איומות. אני מציעה תרגיל בפסיכולוגיה בגרוש- כל אחד מתוודה על שלו. מה אכפת לכם? יהיה מעניין, אף אחד לא יידע מי אתם ומי יודע- אולי גם יצא לנו מזה משהו התפתחותי- למה לא להפסיק לרגע לצטט ולשפוט ולהסתכל בראי?
      סביר להניח שאף אחד לא ילך על זה אבל היה שווה את הנסיון גם אם כל מה שאקבל זה עוד כמה ציטוטים ותגובות ציניות, אבל זה מה שאני מצפה מהדיון הזה- פתיחות הדדית. או שאתם מפחדים?

    • חיפושית

      רוב האנשים פוחדים לחיות יותר משהם פוחדים למות.
      בעצם כמעט כולם.
      הפחד מהמוות הוא כמעט תמיד פחד מהחיים.

  8. כתבה יפהפיה
    אני מזדהה עם השקפת העולם שלך

    • אני שמחה שנגעתי בך ומקוה בשביל שתינו שהשקפת החיים הזאת תתבדה- שנמצא שלמות בעולם שלא מאמין בה יותר.
      (קצת דרמאטי אבל אמיתי)

  9. האנגלי מיורקשיר

    אוננתי
    גמרתי
    תודה רבה
    תחזרי שוב על ארבע

  10. מישמיש

    בועז,
    שחק אותה עם ציטטות מהעולם הגדול ותפיל את כל הבננות הרגישות לקרשים,אבל בחייאת בועז,אל תגיד טפו על הגרמנים.(חרא על אוכל ,אם תרצה להגיד ,אתה יכול).

    • בועז כהן

      אותו פילוסוף שהיה גם אוהד נלהב של המשטר הנאצי (הוא אמר “גסותו של הנאציזם דוחה אותי, אבל לא אכזריותו”)
      הוא שכובד ביריקתי העסיסית
      ולא כלל העם הגרמני, שגם וים ונדרס וגם ריינר ברונינגהאוס, הפסנתרן הנפלא, נמנים עליו

      (וגם עוד כמה)

      (-:

    • מישמיש הוצאת לי את המלים מהפה
      חשבתי לכתוב משהוא דומה אבל לא רציתי שבועז ירגיש שאני הורס לו המיוחד אחרי ההשקעה בלחפש את כל הציטוטים החכמים האלה
      🙂

  11. אם אין אני לי

    מה אומר ומה אגיד,

    “לא טוב, היות האדם לבדו

    אבל הוא לבדו בין כה וכה”

    אז, “אני חבר בחברת עצמי”

  12. ענבלי

    אחריות ועוד אחריות ושוב אחריות!!!!-זה כל הענין בעצם. של מי החיים האלה לעזאזל אם לא שלנו? מי צריך לדאוג שהם יהיו טובים יותר אם לא אנחנו?
    ואחריות זה לא אומר אשמה-אף ילדה בת 10 לא אשמה במה שחולה נפש מטורף עשה לה אבל היא צריכה להחליט (בבגרותה ,כמובן ) מה היא עושה עם זה ואיך היא יכולה להתמודד בצורה הטובה ביותר שניתן.
    אם יש למישהי בעיה להינות ממין, או בעיה עם מערכות יחסים, או סתם קושי בלחיות את חייה בצל הטראומה-יש אנשי מקצוע מצוינים במיוחד בשביל זה, יש חברות, יש ספרים-כל דרך שבה תבחר שמתאימה לה באופן אישי תתקבל בברכה, זה נקרא לקחת אחריות, ואפשר גם אחרת-אפשר לוותר, להרפות, להאשים את כל המין הגברי ה”מטומטם” בחוסר רגישות,להשאר לבד, לרחם על עצמך, אפשר….
    מה יותר טוב? זה נורא סובייקטיבי, קטונתי מלהכריע-רחמים עצמיים זה נורא נוח, נעים אפילו.
    אבל, חיים רק פעם אחת-ככה את רוצה שזה יראה??ככה את רוצה לזכור את עצמך בגיל 80??
    את לא לבד, המון נשים עוברות טראומות כאלה ואפילו יותר נוראות לצערי הגדול-חלק מוותרות וחלק יעבדו קשה כדי להחזיר לעצמן את צלם האשה ואת טעם החיים וכן, גם את האמון בבני אדם.
    אחריות………..

  13. מתוקה

    לא נראה לי שרומי מרחמת על עצמה, לא נראה לי שהיא צריכה עזרה “מקצועית”.
    אולי רומי פשוט מסוגלת להיות לבד וגם להינות מחייה בלי בחיפוש התמידי והסיזיפי אחר החתיכה החסרה.

  14. ערס פואטי

    לא, אין קשר.

  15. מתוקה

    ערס פואטי, בלי שום קשר ובהסתכנות בסקילה מצד שאר הבננות – אפשר להיות מספר 31 ?

  16. חיפושית

    קראתי את הכתבה ומאוד הזדהייתי. כמעט כל מילה שלך מתאימה לתחושות שלי.
    אני לא עברתי בילדותי מעשים מגונים או כמעט אונס חלילה, ועדיין אני לא אוהבת
    סקס . לא יודעת למה. זה פשוט לא מלהיב אותי במיוחד. או שאולי לא מצאתי את זה שבאמת יצליח לגעת בתשוקה שלי. בכל אופן, כשהיה לי חבר, הסקס היה ממש עונש בשבילי, עונש של פעמיים
    בשבוע. עכשיו יותר טוב. לא צריך להתחשב באף אחד ולא צריך להקריב בשביל
    אף אחד.

    ושוב תודה, באמת שאהבתי את הכתבה, ואני ממש לא מבינה את אלו שקיטרגו
    את כותבת מאוד קולח, רהוט ויפה.
    כנראה שמי שלא מזדהה לא יכול להבין. אני הבנתי.

    • ההיא שהלכה.

      בחיי. אני לא באה להטיף ואני לא באה לתת פה מניפסט שלם על מין (כי יש כאן כאלה שרק על זה ממילא מרצים יום אחרי יום), אבל תעשי טובה לעצמך ותקבעי תור לסקסולוגית. הפתרון לבעיה שלך טמון בטיפול ותאמיני או לא אחוזי ההצלחה מסחררים. את לא יודעת מה את מפסידה ואורגזמה מנצחת אחת תהא התשובה לבעייתך. ואגב, אם את סובלת בזמן החדירה יש סיכוי סביר שאת סובלת ממה שמכונה ואגיניסמוס או ואגינסמוס חלקי, כדאי שתבדקי את העניין. הרווח יהיה כולו שלך.
      אלף אורגזמות בעתיד. אמן.

    • טוב את ישראלית קיבלת חינוך מתמאטי
      🙁
      את יודעת
      עושים חשבונות
      נותנים דין וחשבון
      לעצמך ולחברה
      ו
      מרוב חשבונות שוכחים את האהבה
      🙂
      אני מקווה בשבילך שיום אחד
      קצת תשכחי מהחינוך הזה שלפי דעתי הוא גם סוג של אונס
      אונס הנשמה
      ו
      אז תצליחי
      לאהוב באמת
      ו
      הכי חשוב
      על תחפשי אהבה ותרדפי אחריה
      היא מאוד חמקמקה!!!
      פשוט
      תחיי את החיים בסבבה ואני מאחל לך שהיא תבוא

  17. זוארץ

    קראתי… הפנמתי… חלק קיבלתי…עם חלק אפילו הסכמתי…

    …אבל היום נסעתי את כל הדרך לנהריה, לפגוש ידידה שפעם גם הייתה חברתי למשך תקופה קצרה, ושגם היא התקשתה עם עניין המין (היא סבלה מתופעה שנקראת “וגיניסמוס”… עד היום עוד לא הצלחתי להבין את פשרה האמיתי…)
    אז אפשר לומר שזו מקריות שביום שאני נוסע אליה אני קורא שהיא לא היחידה שלא אוהבת מין (מסיבורת כאלה או אחרות…)

    …אבל האמת היא שמה שנחרת לי בראש היום הייתה מכונית קטנה שעקפה אותי בכביש המהיר, כאשר על אחוריה (של המכונית…) שתי מדבקות קטנות-גדולות:

    “היכולת לבטא את מי שאתה לא צריכה להיות מושפעת ממה שאתה”

    “הגיע זמן לאהבה”

    וזהו.

    • בונד. ג'יימס בונד

      היתה לי אחת, אמרה – אי אפשר זיון, למה יש לי וגיניזמוס אמרתי: סבבה, פתחי ת’פה ותמצצי לפחות, זה מה שעשתה, וככה היו היחסים, היא מצצה אני ליקקתי לא היה זיונים אבל היה סבבה גמרנו גמרנו גמרנו עד שנגמר

    • ההיא שהלכה.

      מדובר בתופעה בה יש התכווצות של שרירי האגן אצל האישה באופן שמונע אפשרות לקיום יחסי מין. בדרך כלל מדובר בבעיה פסיכולוגית הניתנת לטיפול רצוי בהשתתפות בן הזוג . כמובן שלפני התחלת הטיפול יש לשלול בעיה אנטומית (במבנה הנרתיק), לכן מומלץ לבקר קודם אצל רופא נשים.

      למרות שאתם כבר לא יחד, תציע לאקסית שלך לצלצל לרמב”ם ולהתעניין. חברה מאד טובה שלי עברה שם את הטיפול והיום היא מאושרת עד הגג. המציל נפש חיה אחת כאילו הציל עולם ומלואו ובשבילה זה יהיה עולם ומלואו, תציל אותה.

      • זוארץ

        תודה על ההסבר, אבל כבר שמעתי אותו ואפילו ממנה…

        פליאתי לפישרה האמיתי של הבעיה נבעה משתי סיבות:

        א. בפעם וחצי הבודדות שכן ניסינו לקיים יחסי מין, אני לא נתקלתי בהתנגדות פיסית (אפילו היה ריפיון מסויים בנרתיק…), אבל הצרחות שהיא הפיקה היו יכולות להתפרש כאילו אני מנסה להכניס לה לפני שהיא הספיקה להוריד את התחתונים…

        ב. הרתיעה שלה ממגע מיני הייתה כל כך חריפה, עד שאפילו נשיקות היו דבר בעייתי מבחינתה, שמא הן יעוררו בי את החשק לעבוד למיזמוזים, הפשטות ושאר זוטות ש(מין הסתם)יובילו לנסיון חדירה…

        היה ברור לי שמדובר בבעייה פסיכולוגית, אך היא התנגדה לפגוש איש מקצוע וטענה שדברים יגיעו אל מקומם הטבעי בסופו של דבר…

        • אחי
          אתה יודע
          זה מילכוד
          הסיבה שבגללה היא נמצאת במצב הפסיכולוגי הזה היא זו שכניראה תמנע ממנה לפנות לטיפול מקצועי
          אולי אם תגיד לה את זה יפול אצלה איזה אסימון!!!

        • ההיא שהלכה.

          עד היום, כאשר אשה מתלוננת על כאבים בזמן קיום יחסי מין הגניקולוג והאנשים להם היא מספרת זאת חושבים שהבעיה נובעת מבעיה נפשית או מהמצאה ע”מ לזכות בתשומת לב. לאחר אין ספור ביקורים אצל גניקולוג, משחות לטיפול בזיהום בנרתיק והצעה ללכת לסקסולוג או לפסיכולוג מתייאשות נשים רבות, מכיוון שהכאבים ממשיכים והן מעדיפות להמשיך ולסבול בשקט ושלא יחשבו שהן סתם מתלוננות על משהו שלא קיים. הפתרון הוא ביקור במח’ צוואר הרחם והערייה. שם היא תעבור בדיקה ע”י גניקולוג בה ייבדק אם היא סובלת ממה שנקרא “וסטיבוליטיס” או בשמה העברי “דלקת מבוא העריה”.

          מהי וסטיבוליטיס? וסטיבוליטיס היא דלקת ברירית הנמצאת באזור שבין הנרתיק לשפתיים הקטנות. הגורמים לדלקת זו לא ידועים, אך מה שכן ידוע זה שאצל נשים שסובלות מוסטיבוליטיס יש הפרשה מוגברת של גבישי מלח שנקראים ‘אוקסלאטים’ בשתן. גבישים אלו הינם בעלי קצוות מחודדים והם גורמים לכאבים ופוצעים את הריקמה. כיום ישנם 3 טיפולים עיקריים: הראשון, דיאטה של מאכלים מסויימים המכילים ריכוז גבוה של מלחים אלו. דיאטה זו משולבת עם משחות וכדורי קלציום ציטראט, יש להתמיד בדיאטה כ-3 חודשים. באם דיאטה זו לא מביאה לשיפור מזריקים לאישה זריקות אינטרפרון (אנטי-ויראליות). האופציה האחרונה היא ניתוח שבו כורתים את מבוא העריה ומכסים את הצלקת ברקמת נרתיק. הניתוח זוכה להצלחה של 90%.

          אם כל אלה לא יועילו והיא עדיין חוששת לגשת לבדיקה מקיפה של מקור בעייתה, אנא הפנה אותה למאמרה של שולי פויר-שינולד על “הקשר בין סקס לפטרוזיליה”. ניתן למצוא אותו באינטרנט. העיקר שהיא תעשה משהו עם עצמה, הגיע הזמן.

          • יחסית לאחת שהלכה, את מפגינה נוכחות עוצמתית מאוד.
            האם את מהסובלים מהבעיה או מהעוסקים במקצוע ?

  18. רומי חמודה,
    קבלי חיבוק גדול עוטף מלטף ואמפתי.
    אל תתני לרע לרפות את ידיך.
    את מחפשת מרפא ולכן נראה שתמצאי.
    סבלנות, זמן והרבה אהבה. יש סיכוי, לא רק לשרוד, אלא לחיות ובגדול.

  19. רן הקטן

    וזאת הפעם הראשונה שאני משתמש במילים כאלו על כתבה פה.

    מין, זאת פעולה הרבה יותר אינטימית מנשיקה, ולא יעזור לא לג’וליה רוברטס (איך כל העולם יכול להתאהב ברד-נקי’ת כזאת מזעזעת, אין לי מושג)
    ואולי, אם תביני את הנקודה הזאת, ואת העובדה שמין הוא חלק גדול במערכת יחסים, אולי לא תכתבי מאמרים כלכך מרירים.

    והעובדה שיש אפסים חולים, שאוהבים לגעת בילדות, זאת לא סיבה לחשוב מה שחשבת על גברים, בטח לא כתוב על זה מאמר המתבסס על העובדה שאת לא נהנית ממין.
    אולי במאמרים הבאים שהם איזה שהוא סוג של טיפול נפשי, תוצמד כוכבית קטנה
    חבל על האולקוס….

    • לדעתי, רומי, את צריכה להתנצל בפני רן הקטן על העוול שעשית לו ולכל הגברים בזה שאת לא סומכת עליהם. פויה פויה (מכה על היד). איך את מעזה להרגיש כמו שאת מרגישה? זה לא רק לא לגיטימי אלא באמת, ואני מסכימה עם כל מילה של רן הקטן, באמת גועל נפש. אז ניסו לאנוס אותך- ביג דיל. תתאפסי על עצמך ותתנצלי בפני רן,שנפגע עד עמקי נשמתו.

      • רן הקטן

        פששששש
        אנה
        הבנת הניקרא זה כנראה לא הצד החזק שלך
        תראי עוד פעם את הכתבה ואת התגובה שלי
        ואני אשמח מאוד לקבל ממך תגובה לעניין
        ההההה
        ואני מאוד מקווה שאבא שלך, ואחיך, והחבר שלך (לפי המרירות בטח לשעבר) לא עונים להגדרות שבהן רומי הגדירה את הגברים.
        תהיי בריאה
        רן, הקטן מאוד

  20. ללא ספק מצב מערכות היחסים בימים טרופים אלו הוא בכי רע, ולו רק בגלל חלק מהסיבות שפירטת במכתב הארוך וגם, קצת, הנוגע ללב (נו, רק בחלקים מסויימים).
    בעולם שמקדש את ההנאה המיידית, את הרגש על השכל, את הכסף על הכל ובעיקר את זה שמילה היא כבר לא מילה, אין לנו שום סיבה להתפלא על כך שהיום נשיקה בפה (עם כל הסופרלטיבים הקשורים לה) נחשבת אינטימית יותר ממין, טוב ככל שיהיה.
    הצביעות החוגגת במחוזותינו גורמת למין (שאמור להיות שלב מתקדם ולא התחלתי בקשר הנרקם) להראות כדבר טריויאלי, פעוט ערך שכל מי שלא עושה סקס בערך 3000 פעם ביום (או לפחות מדבר עליו) לא נחשב.
    במצב כזה הנשיקה בעצם מסמלת לצדדים שיש כאן יותר מקטע של “וואוו הנה חור עם שערות. בואו נכנס”. הנשיקה נותנת אינדיקציה (ואפשר ללמוד הרבה מנשיקה) לצד המנושק (נשמע כמו מכתב של נוטריון) על החיבה ועל הכוונה של המנשק (וכן, אפשר ללמוד הרבה מנשיקה).
    לסיכום, כל עוד מין ימשיך להיות “פעילות לשעות הפנאי” ובני אדם ימשיכו לראות רק את עצמם ולא את הסובב אותם, זה המצב שיהיה.
    צר לי לאכזב.

    גיא -26

    • רויטלי

      למעשה, גיא, אם הייתי נדרשת להגיב לדבריך לפני הפגישה הלילית (המפתיעה באינטימיותה..) שהיתה לי השבוע, קרוב לודאי שהיינו פוצחים כאן בדו קרב ארוך ומייגע…(כבר היו לי כאלה כאן,
      והם נגמרו ב- 4 עיניים, ולמעלה מזה, ועל זה בדיוק רציתי לדבר).
      אלא ש…כאמור, נפגשתי באחד מלילות השבוע עם חבר וירטואלי -בפעם הראשונה. התפאורה כרגיל כללה שעת לילה מאוחרת, קרן הרחובות דיזינגוף-גורדון ובית קפה שכונתי במרחק הליכה ו…טונות של חמימות אנושית מדהימה.
      וכל כך לא רציתי לקלקל את זה בסקס כבר בלילה הראשון.
      אני יודעת שזה נשמע דבילי, אני שהתרחקתי מכל ניסיון לתת לסקס משמעות נשגבת, שראיתי
      בו הנאה פיזית גרידא, ואם זה התחבר לפעמים גם עם קצת אהבה אז סבבה, אבל לא ביג דיל ..
      אני- פתאום רציתי לעשות את זה נכון, בזמן ועם כל המשמעות המתבקשת.
      ואז הנשיקה קיבלה מימדים עצומים, כאלה שבעצם מגיעים לה, והיה לי ברור שאין כאן מקום הגיוני למיטה ועירום מלא.
      למה קרה השינוי הזה בתפיסה ובהרגשה שלי דווקא אז? אין לי תשובה ברורה.
      אולי זה קשור לעובדה שאני אוטוטו חוצה את החצי של 26 שנים, אולי זה בגלל שמאסתי בצביעות
      התל אביבית שגזרתי על עצמי/השתלטה עלי, ואולי זה רק בגללו.
      מה שבטוח, החוקים עבורי השתנו.

      • גיא-26

        נו רויטלי !!! אין שמח ממני לשמוע דבר זה (טוב, אולי חוץ ממך).
        כשכתבתי מה שכתבתי (פעם ראשונה שאני מגיב על מאמר, דרך אגב) לא ציפיתי ליותר מדי תגובות חמימות ומסכימות. אין מה לעשות, הצביעות אופפת את כולם.
        אבל !!! מדי פעם נפתח מסך הערפל בפני אנשים ובפעולה אחת שהם עושים, שאולי מנוגדת לאינסטינקטים שלהם, נגלה בפניהם עולם ומלואו של דברים שהם לא היו מודעים.
        לדוגמא, הנשיקה של אתמול. אם היית זוכה לנשיקה הזו לאחר פעילות מינית, סביר להניח שערכה וההרגשה שהיא העניקה לך, היו פחותים בהרבה.
        אין מה לעשות, אולי הגיל פותח לנו את העיניים. אולי המציאות, אין לי מושג, אבל לפעמים הסקס, עם כל ההנאות הכרוכות בו, גורם לנו להסתכל על דברים אחרים (כמו נשיקה, חיבוק) בקנה מידה שונה.
        שיהיה לך בהצלחה עם מי שזה לא יהיה.

        גיא-26

  21. שלום ליורדת לשלושים:

    אולי אנחנו צריכות להגיד תודה לאל שאחרי שנפרדים מהם הם עוד מוכנים לעשות לנו טובה ולהזדיין איתנו.

    האהבה שאני חשבתי שהיתה, היתה מסתבר רק אצלי.
    שיתקה אותי בכל פגישה מחדש, וכל פעם אחרי חשבתי איך שמרתי בתוכי את כל מה שהיה לי להגיד, איך הבלגתי כשהוא היה הזיון הכי גרוע שהיה לי בימי חיי, איך הסכמתי לפשרה ולפירורים
    איך בכלל המשכתי לפנטז בכל פעם על הפעם הבאה…..

    הגילוי המדהים היה שהיו לו סיבות טובות להיות זיון גרוע, גם בולבול ממש ממש קטן(עיפרון מחודד עד תומו..) טכניקות גרועות שהיו חלילה מסגירות אם הוא מרגיש או לא מרגיש משהו כלפי, בסה”כ הוא היה שוכב כמו דביל מביט ומחכה…..
    ואני, עם הנשמה והפנטזיה והשמן והחום והדביליות……..
    הוא אפילו לא ביקש.
    הוא פשוט ידע שאתן את כל מה שהיה לתת.

    ולחשוב שאת כל הכוחניות הזו יצר פשוט אפס אחד גדול.

    זהו בינתיים..
    מחכה כבר כמעט שנתיים שיעבור לי ממנו. אבל הדביל עוד מצליח להחסיר ממני פעימה כל פעם שאני רואה אותו.

  22. לכולנו בנים כבנות יש מלבד הפנטזיות האישיות באמת שלנו, והרצונות הפרטיים – איזו תבנית שסביבת האנשים אליה אנחנו שייכים (או רואים את עצמנו שייכים אליה)מכתיבה לנו. משום מה העוצמה של התבנית הזאת בד”כ כלל גדולה יותר מהגרעין האישי שלנו(בטח שבתחילתה של היכרות חדשה). מה שגורם לנו לזנוח את הנטיה האישית (שלי/שלך) שלפעמים צועקת לי – לך לאט, תהנה מזרימה טיבעית יותר מההתלהבות להתקרבות לנשיקה לנשיקות ,לעוד התקרבות, לאט ,לאט ,יש זמן לסקס, כשאני מנסה ללכת בדרך הזאת , מגיעה הפגישה הרביעית/חמישית, ואני מוצא את עצמי מול שתי עיניים עצובות ופה ששואל אותי – מה, אתה לא רוצה לזיין אותי?
    אז אני נמנע מהשיחה המבאסת הזאת, ופשוט נוהג לפי הכללים.

  23. גרב בר

    לעניות דעתי טקסטים אינטרנטיים צריכים להיות קצרים. לא מצאתי בעצמי את הכוח להתמודד עם אורך הטקסט…

  24. רומי!

    ולמרות הכל,את בריאה בנפשך.

  25. מריומה

    אחותי (סליחה על האינטימיות הכפויה), תןדה שחשפת את תרצופי השפל ברבים, אני לא הייתי מעזה, אבל וואו , זה מקל נורא
    מזדהה עמוקות
    מריומה

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *