כנפיים שבורות

נכתב בערב ה-13/09/09
לזכרו של אסף רמון ז’ל.

אנחנו נפגשות לצהריים. זמן רב שלא יצא לנו לאכול יחד בחוץ. השעה שתיים בדיוק כשאנו נפגשות ברמזור הירוק.
היא שואלת אותי אם הכל בסדר? ואני עונה לה שכן, מלבד לעובדה ששוב כואבת הבטן.
אך כמי שהתרגלה לשמור בה לאחרונה מחשבות ותחושות, אינני מתרגשת. רק מרגישה.
מרגישה שמשהו אינו כשורה. שיש סיבה לפחד.

מזמינות עסקיות. והרעב לזהות מה מתרחש בדיוק באותן הדקות מעליי, מקרקר.
אני זקוקה לכוס יין לבן כדי להרגע.
הבוקר שלי היה כהרגלו. כוס מיים עם לימון על קיבה ריקה, קפה שחור עם 2 וחצי כפיות חום גדושות. חטיף אנרגיה.
יום ראשון בשבוע, כולם כולל אותי עייפים מהמנוחה. והשמיים בוכים. מוזר, אני תוהה האין זה מוקדם מעט לגשם? מתענגת על רייח היורה המפתיע, בזמן ששותה את קפה הבוקר השני.
הדקות כטיפות איטיות זזות לאט.
אני מאחלת לפרצופי יומי יום נפלא, בין סיבוב מחוג איטי אחד לאחר.
אין עומס רב, לקוחות באים והולכים. ואיש מהם אינו יודע.

די רגוע בשעת צהריים במסעדה בה בחרנו, זו רק אני שקופצת מנושא לנושא. משלולית שטויות אחת לאחרת. היא טוענת שהשלווה שלי שתוייה. יש רייח לא טוב באוויר, אני חותמת לה.
אך היא מסוגלת להריח רק את רייח כבדי העוף ברוטב שיכר שזיפים הנמצא אצלה בצלחת,
הולך ונעלם בתאבון. לא מבינה על מה אני מדברת.
מאשימה את מצבי הרוח שלי, את ארבעת הכיוונים. היא מכירה היטב את האופן בו רגעי שמחה מתנגשים אצלי ברגעים של עצב לפחות 4 פעמים ביום. בין ארוחות.
היא יודעת שאצלי זה בא והולך. ממריא וצונח.

רגשותיי הפרטיים, נלחמים על ליטוף המרום, בטוחים בעצמם כי ניתן לגעת בשמיים, לעוף. מאמינים שאף פעם לא מואחר להביט על הכל מלמעלה, מעל גובהם של עננים…ולהגשים חלומות. אך במקביל אליהם משהו בממלכה מעליי קורה.
אני אוכלת אורז בזמן שמטוס קרב מתרסק בין ההרים של דרום חברון.
אני מדברת איתה על שברון לב, שינדוד בוודאי עם ציפורי סוף הקייץ הזה,
בזמן ששברי מטוס מתפזרים על אדמה צמאה. צמאה לדעת שירדו השנה מספיק גשמים.

אנחנו מזמינות חשבון, ממהרות להספיק רשימה של סידורים. והפחד, מתלווה אלינו לנסיעה.
מתחנן שנדליק את הרדיו, שנשמע חדשות כשאני זקוקה לשקט.
החדשות יחכו לנו לערב, אני מגמדת הדאגה. יסופרו אמנם באיחור-מה אך בפרטים ברורים, בפרשנות.
אני מעזה לחפור לה על העתיד בין פס האטה אחד לאחר. בין רמזורים ירוקים לתמרורי עצור.
בזמן שהעתיד נעצר. נעמד במקום. משפיל מבט.
שואל היכן נחבא הגשם כשזקוקים לו? כדי שיעניק סיבות להתכנס, רצון להסתגר,
אישור להתקרר? העתיד שואל, ואין תשובות.

מגיעות הביתה. השמיים כבר עייפו, עצמו את עינהם. גם שתינו עייפות, מתיישבות בסלון לקפה. אני והיא. אמא ובת.
ושוב רייח לא טוב מתפזר באוויר, אוסר לנשום נכון. חונק. רייח הפחד הבלתי מוסבר.
לחיצה על כפתור בשלט מנחיתה בשורה מרה. טרגדיה שמכה שוב.
ומעליה יורד מצנח האבל מכסה כל חיוך אפשרי. משתיק קולות פנימיים. מייבש לי את איזור העיניים המתקשות לסרוק את הפרטים.
אימי בוכה.
דמעות של אמא כואבת ומזדהה עם אם שזה עתה איבדה את בנה.
מזדהה עם אישה שלפני כמה שנים איבדה את בעלה האהוב.
ואני, המומחית להקפאת דמעות, יוצאת אל החושך. מביטה בכעס על כוכבי הממלכה המתביישים, רוצה לדעת איך אוספים הכוח להתמודד עם גורל כזה בזוג כנפיים שבורות?


כשהייתי קטנה חלמתי להיות טייסת. על החלום ההוא ויתרתי, כשגיליתי שלצערי אני סובלת מפחד גבהים. כשהבנתי שרק אנשים מסויימים נועדו לדאות. להיות גיבורים.
כשאילן רמון הישראלי הראשון מת בחלל , בחלל הנותר הוא נותר בשבילי ובשביל רבים אחרים גיבור בלתי נשכח.
הלילה, בחלל הנותר נותרו שני גיבורים בלתי נשכחים, סמל גאה לדורות.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *