כשרומיאו פגש את ג’ולי

בכלל לפני שתתחילו לקרוא את הביקורת על הספר, תלכו, תקנו אותו, שימו אותו בצד, ואל תיגעו בו, בשום פנים ואופן. עכשיו חכו שתיפול עליכם בעסה קלילה עד בינונית, כשהיא תגיע, תוציאו את הספר ממקום מחבואו; אם זה בחורף תיכנסו מתחת לפוך, אם זה בקיץ תדליקו מזגן ותיכנסו מתחת לפוך. במשך כל זמן הקריאה, אני מבטיחה שלא תהיו עצובים, בנוגע למה שיקרה אחרי שהספר הקצר והמקסים הזה ייגמר, מצטערת, זה לא חברת ביטוח פה.

גיבורי הספר הם ג’ולי רוזמן, שהיא גם המספרת, ורומיאו קצ’מאני. בבעלות כל אחד מהם חנות פרחים, וכפי שהשם של הספר מרמז בצורה די ברורה, קיימת איבה לוהטת בין הרוזמנים והקצ’מאנים. ממש במקרה, לאף אחד במשפחות אין מושג מתי השנאה התחילה ומה גרם לה, אבל זה ממש לא מפריע להם לתעב את בני המשפחה השניה מכל הלב:
“כששמעתי לראשונה את השם קצ’מאני הייתי בת חמש. אבי אמר זאת וירק. את היריקה כבר הכרתי….היריקה שהייתה קשורה למילה קצ’מאני, ניתזה ישירות אל רצפת הבטון של החדר האחורי ברוזמנ’ס, חנות הפרחים המשפחתית שלנו, אבי הקפיד שהרצפה הזאת תהיה תמיד נקיה למשעי, ולכן אפילו כילדה זיהיתי את הרצינות התהומית שבמחווה שלו…
אני שנאתי את קצ’מאני הזה בנחישות נלהבת של ילדה, בלי שאדע כלל במה או במי מדובר. החלטתי שזה דג. אבי, שאהב לאכול כמעט כל דבר לא היה מחסידי הדגים לכן הנחתי שהשיחה התנהלה בערך כך:
אמי: הווארד, קניתי דג קצ’מאני טרי וטעים לארוחת הערב
אבי: קצ’מאני! {יורק} חזירים!”

עם תחילת הספר, רומיאו וג’ולי כבר בני שישים, ועדיין השנאה בין המשפחות נמשכת. רומיאו התאלמן ובעלה של ג’ולי עזב אותה לטובת סופר בימבו נפוצה. העסקים של שניהם כושלים, לכן הם נרשמים לסמינר “איך תהפוך עסק קטן לעסק משגשג”. ברור שהם נפגשים שם, ועוד יותר ברור, הם מתאהבים נואשות.
אבל כמו בסיפור של שייקספיר, כדי לממש את אהבתם הם חייבים להתגבר על התנגדות המשפחות. רק שפה אלה לא ההורים הזועמים, אלא הילדים הזועמים אף יותר, ואמו בת ה-90 של רומיאו, מכשפה שבגלל נעיצות האצבע שלה כל בני השבט הקצ’מאני מסתובבים עם חבורה תמידית בנקודה הרכה הזאת שבין עצם הבריח לצלעות:
“לא, תתרחקי את מהמשפחה שלי, פרוצה שכמותך”. היא זקפה אצבע גרומה ותקעה אותה בנקודה הרכה שמתחת לעצם הבריח שלי, באופן שהכאיב למדי. ניכר היה שתקעה את אצבעה באנשים רבים בימי חייה ממש באותה נקודה, והיא ידעה בדיוק לאן לכוון אותה….היא התכוננה לשוב ולתקוע בי את אצבעה, אבל הפעם זזתי הצידה בזמן, ואז היא נפלה ופרצופה נתקע במדשאה”. בעבר הרחוק המכשפה אפילו שפכה מלח לאדמת ערוגות הורדים של הרוזמנים, וכך רצחה את הפרחים המסכנים (אל חשש, הרוזמנים לא היו צדיקים טהורים).
בהתחלה ג’ולי ורומיאו מנסים לשמור את האהבה המלבלבת בסוד מהילדים, אבל כשהבנות של ג’ולי (שתיים) והבנים של רומיאו (חמישה+בת) מגלים מה ההורים עושים מאחורי הגב, הם מנסים לעשות כל דבר, טוב נו, כמעט כל דבר, כדי להפריד בין ההורים.

הספר מצחיק, אופטימי, חכם. אין בו שמץ של מתח, די מהר מבינים מאין האיבה נובעת והסוף ידוע מההתחלה, אבל כדי לברוח מהמציאות לכמה שעות של חסד, הוא מצוין. זה לא ספר “גדול”, הוא לא ישנה את חייכם, או יפתח נתיבי מחשבה ותודעה חדשים. זה ספר מקסים, על אהבה בין שני אנשים שרוב החיים כבר מאחוריהם, “היינו בוודאי מחזה מצחיק, שני אנשים בני שישים הנראים כאילו הם עומדים לצנוח על השטיח ולעשות את זה ממש שם, באגף הקונדומים”, ועל שנאה שלאף אחד אין מושג איך היא התחילה, אבל היא נמשכת מכוח האינרציה כבר שלושה דורות.

על הכותבת אריאלה רביב

בת 30, סיימה ממש עכשיו לחפש את עצמה; הממצאים מפוזרים בכל רחבי האתר. כשתהיה גדולה היא רוצה להתפרנס מכתיבה, חולמת שתהיה לה מספיק משמעת עצמית כדי לכתוב ספר.

תגובות

  1. בובי של דובי

    אפשר בבקשה להמליץ על “100 חורפים” של מיכל שליו באותה הזדמנות??

    • שוגר

      לא, אי אפשר!

      • נערה בהפרעה

        כן!
        בטח שאפשר!!!
        ספר מדהים….!
        ואגב, באותה הזדמנות, ואם מדברים על מיכל שלו-
        “שבועת רחל” שלה, מקסים גם הוא…
        גם “מישהו לרוץ איתו” של גרוסמן…..

        • טרילי

          אפשר באותה הזדמונת להזכיר אחת עלומה, דניאל סטיל?
          אהה, סליחה חשבתי “לאישה” כאן.

        • זאת שלא רוצה לדעת

          מי זאת מיכל שלו?

          • האנינה

            את באמת לא רוצה לדעת…

            • אריאלה

              לפני שבועיים בערך הייתי משועממת. ממש ממש ממש משועממת. משועממת עד אימה.
              בגלל ששעמום הוא אחד הדברים שהכי מפחידים אותי בעולם, אני לא נוהגת לצאת מהבית בלי ספר. חוץ מאותו יום. למישהי לידי היה את..אוי, כואב, “פרחים בעליית הגג”. הסוף ידוע?
              הקטע הכי נורא הוא שאי אפשר לעזוב את הספר הזה; כמו שאי אפשר להפסיק לחטט בשן כואבת. קראתי ונזפתי בעצמי, קראתי והתביישתי, קראתי וכמעט הקאתי, אבל גמרתי אותו.

              הדימוי העצמי שלי ואני עוד לא התאוששנו.

              • אני רק חייבת להגיד שזה מאמר מיותר לגמרי!

              • איילה-בר

                אני קראתי את פרחים בעליית הגג בגיל 16, שזה לכשעצמו סוג של תירוץ מצוין. נוסף לכך העובדה שהספרנית בתיכון כל הזמן עשתה לי פרצופים ואמרה לי לא לקרוא את זה, וכשכבר הבאתי את התועבה הביתה, אמא שלי עשתה את אותו דבר. מיותר לציין שספר אסור הוא הדבר הכי מסעיר והכי מרתק שיש, ולפיכך קראתי את כל הסדרה (יש איזה 5 ספרים אם אני לא טועה, וזה רק הולך ומדרדר), עד סופה המר והמיותר.
                הספר הראשון גרם לי לקלסטרופוביה קשה, שלקח שנה עד שהיא נרגעה קצת. השאר פשוט הוציאו לי את החשק לחיות.
                את צודקת בקשר לשן הכואבת, אני מסכימה איתך לחלוטין, ולכן אני גם מוחלת לך מכל ליבי 😉

                • יש ספרים אחרים של וי. ס המשוגעת, בדיוק באותו הסיגנון.
                  הורים מטורפים שמוכרים את ילדיהם המסכנים, גילויי עריות ויחסים אסורים.
                  אחד מהם שמו “שמיים” ובו הסופרת מגיעה לשיא הטירוף. וזה פשוט נהדר.
                  קראתי בגיל 14 ואהבתי בטירוף. חולני וטיפשי.
                  למי שרוצה לחזור לימי תחילת גיל ההתבגרות או למי שעדיין תקוע שם, וי.ס. אנדרוס מומלצת מאוד מאוד.
                  אגב שאר הסדרה של פרחים, עלי כותרת, נשרו קמלו וכו’ , מאכזבים לאללה.

                  • אני עדיין אוהבת אותם (את הספרים שלה)
                    ואני בת שששששלוש….ים.

                    פאדיחה.

                    • דניאל

                      אני חושבת שהספרים שלה דווקא מאוד מעניינים והעובדה שאי אפשר להניח אותם בצד זה רק מוכיח את הטענה שלי.
                      אני חושבת שכל אחת צריכה להתנסות בזה קצת ולמרות שהיא קצת מגזימה עם הקטע של מין אני חושבת שיש שם הרבה פמינזם ותשימו לב שכל הספרים שלה זה על נשים שכן יוצאות מהמצב המחורבן שלהן בסוף.
                      אני קראתי הרבה ספרים שלה ורוצה לקרוא את כולם. אבל משהו מאוד מעניין אצלה הוא שהספרים הישנים שלה ממש מעולים יחסית לספרים היותר חדשים שלה שהם סבירים.
                      ואם מישיהיא יודעת איפה אפשר להשיג את הספר גן של צללים (שייך לסדרה פרחים בעליית הגג, אבל נורא קשה להשיג אותו) אז שתשאיר לי הודעה או עדיף תשלח לי אימייל.

                    • אריאלה

                      שאת בת 16 והטעם הספרותי שלך טרם התעצב.
                      הספרים של ויסי איומים. נוראיים. מגעילים. הנשים שלה הן הכל חוץ מפמיניסטיות. הן משיגות מה שהן רוצות להשיג על ידי סקס, שקרים ומניפולציות נשיות “קלאסיות”. הספרים שלה מנציחים מצב קיים בצורתו האיומה ביותר.
                      אני בכלל לא רוצה לדבר על מגוון הסטיות החולניות ששם, על הגיבורים שהמילה “מוסר” זרה להם ואיך היא גורמת להם לצאת בסדר.
                      יאמר לזכותה שהיא יודעת לכתוב מעניין, אבל אם הייתי יכולה לחזור לאחור, לא הייתי נותנת לאשפה שהיא מייצרת להיכנס לי למוח.

                    • וי ס אנדרוס לא רשמה את כל הסידרה של פרחים בעליית הגג… כמה מהספרים קרוב משפחה שלה כתב כדי להרוויח כסף ממנה גם אחרי מותה. היה לו קל להעתיק את הנוסחה, כלומר להתמקד בסקס, גילוי עריות, נשים מוזרות וזקנות מטורללות.
                      קחי לתשומת לבך

                    • וי ס אנדרוס לא רשמה את כל הסידרה של פרחים בעליית הגג… כמה מהספרים קרוב משפחה שלה כתב כדי להרוויח כסף ממנה גם אחרי מותה. היה לו קל להעתיק את הנוסחה, כלומר להתמקד בסקס, גילוי עריות, נשים מוזרות וזקנות מטורללות.
                      קחי לתשומת לבך

                  • אלמוני

                    לדעתי זה ספר מצויין המראה את יכולות של בני האדם המתמודדים עם אנשים שחיים על סף הטירוף בהצלחה רבה. אנשים חזקים פחות היו מתייאשים מזמן – יש כח לסופרת שהצליחה מאוד בסידרת הספרים פרחים בעליית הגג. ממולץ מאוד

  2. לוכד עריקים במיל'

    אני מדבר על הפתיחה- פנטסיה, “רומיאו ויוליה”.
    יצירה מקסימה.
    הקטע הסופי מעביר בי צמרמורת.

  3. זה אמנם לא ספר, אבל במשך כל הסרט התמלאתי אט אט הכרת תודה על כך שאני חיה כדי לראותו.
    מומלץ מכל הלב!
    “אמילי”
    כל הסרט תרגישו את הלב, גם אלה שמזמן איבדו אותו או שכחו איך הוא מרגיש.

  4. “האוהל האדום” ספר מקסים!!!!

  5. מיכל שלו עלובה

  6. שלי וקנין

    ספר מדהיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם!!!
    רוצו לחנויות ולספריות!!! כה כהכ כה כןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *