כתבה חדשה…

בצומת בית ליד האוטובוס מקיף את האנדרטה לזכר הרוגי הפיצוץ. הדלת נפתחת ליד שורה של תחנות מבטון ומשב של חמסין באוויר המצונן והדחוס. השוטרת יורדת בצעד כבד וזורקת מלה טובה לנהג, שיחזיק מעמד. היא חולפת על פניו של גבר בעל חזות מוזנחת ועיניים מתגלגלות, שפוסע לעבר הדלת כשהוא ממלמל לעצמו בקול. הנהג מביט בו מבועת. “יותר מדי חם היום, כל המשוגעים יוצאים מהחורים”, הוא נאנח, אבל הגבר עובר על פני הדלת הפתוחה וממשיך הלאה. בחורה צעירה נעצרת ליד המושב של הנוסע לצפת, שבדיוק אוכל במבה. “לא כדאי לך”, הוא מרעים עליה, והיא המומה, ממשיכה פנימה. הוא מוציא מתיק ניילון שחור, שעליו מודפסת שמה של מספרה בצפת, קופסה קטנה של חומוס, פותח אותה, שולח אצבע, דולה מתכולתה, תוחב לפיו, ומשמיע קולות רמים של מציצה.
“דווקא בחור נאה”, אני שומעת קול אשה מאחורי, “חבל עליו”.
מהחלון נשקף השרון. פרדסים ירוקים מעולפים, אשכולות של בתים לבנים, שטחים לא מעובדים מגובבים ברגבי עפר חומים. תחנת הדלק שמול מחנה שמונים. האקליפטוסים הענקיים מסתירים את מה שמתרחש בפנים. הנוף הזה מלא במזכרות, והוא משעמם אותי. המושבים באוטובוס מצופים פרווה סינתטית, שעליה הדפסים גיאומטריים כעורים בגוונים חיוורים של ירוק, כחול וסגול. הפרווה מחליפה את לוח המתכת המרוקעת, שכיסה פעם את גב המושבים בדוגמה של גבשושיות, שאפשר היה לבהות בהן שעות.

בחדרה הרחובות ריקים, מוכי שמש. השמשות הקדמיות של המכוניות שנוסעות מולנו מחזירות ברק מסנוור. דרך החלון נשקפת תחנת האוטובוס, חלקה המקורה חשוך, שפת המדרכה, שחוצצת בין הבטון לאספלט, צבועה אדום. רחבת הבטון, הגדרות שתוחמות את המסלול בכל רציף, הקירות, הכל אפור. עיני קרח יורד בלי לזכות את הנוסע לצפת שלנו במבט פרידה. אשכול גדול של נוסעים נדחק על הרציף. נער במכנסיים שחורים, כותונת לבנה וכיפה שחורה, פותח את החלון שבמושב מאחורי וצועק לעברם של שלושה נערים חרדים, שעומדים ברציף. אחד מהם מנפנף בידו, נפנוף חסר התלהבות.
הם עולים אחרי נערה אתיופית ענוגה שתומכת גבר אתיופי מבוגר, כחוש ועגום. היא נאלצת לשמוע את שבחי יופיה כשהיא עוברת ליד המושב של הנוסע לצפת. “שחור זה יותר יפה מלבן”, הוא אומר לה, “זה עושה לי חשק גדול”. היא מתעלמת. “בואי, בואי, שבי פה”, הוא עובר להציק לבחורה אחרת שחולפת במעבר, “את בהריון, אה? רואים. את צריכה לעשות 15 ילדים, לא ילד אחד. כמו כלבה”. נדהמת מגסות הרוח, היא מנסה להידחק הלאה, לתוך המעבר החסום באנשים.
“להיכנס פנימה”, גוער הנהג. אבל אין לה לאן. אחריה מצטופפים שלושת הנערים החרדים, מזיעים, פניהם חיוורות. לאחד גשר בשיניים, שני שמנמן וסמוק והשלישי מרכיב משקפיים, שעדשה אחת שלהם מכוסה בנייר מקופל, שהודבק בסלוטייפ למסגרת. כל אחד מהם גורר מזוודה ביד אחת ובשנייה אוחז אריזת ניילון שקופה, שבתוכה יריעת קטיפה כחולה, רקומה בחוטי זהב.
דלתות האוטובוס נסגרות, החלל מתמלא בריח זיעה.
הנוסע לצפת מושיט את ידו אל עבר הנער, שבדיוק מתכונן להניח את החבילה העטופה קטיפה בתא המטען הפתוח שמעל המושב. “תן לי, תן לי לשמור לך”, הוא מפציר בחיוך להוט. הנער נרתע, והנוסע לצפת מתחיל לגלגל פסוקים בשטף. הנערים נענים כאילו שלף קוד מוסכם, מתקבצים סביבו, והנער מוסר לו את החבילה בחיוך.
“אני לא אחזיר לך את זה”, מתגרה בו הצפתי ומלטף את אריזת הניילון, הנער נבוך, מביט בחבריו המגחכים ומצחקק.
בכביש של ואדי עארה, בין העיקולים החדשים, שמטלטלים את יושבי האוטובוס, הם כבר שקועים, שלושת הנערים, שנוסעים לישיבה בטבריה, בהתפלפלות נלהבת עם הנוסע לצפת. אוחזים בכוח בכיסאות הסמוכים, כדי לייצב את עצמם, הם מחליפים ביניהם מבטים תמהים לנוכח התפרצויות המלל המשונות שלו, שכורכות אבחנות פוליטיות רעועות עם פירושים אישיים לכתבי הקודש. רגע הם מוקסמים מבקיאותו ורגע מבועתים, כשהוא מתחיל שוב לפרט את מסכת האשפוזים שלו במוסדות השונים. קצת אחרי אום אל-פחם נאסף לתוך האוטובוס מילואימניק חובש כיפה. צפצופי החדשות בוקעים מהרדיו. בפעם השלישית היום כולנו מאזינים לדיווחים על מותה של הילדה ועל חקירתם של בכירי ערוץ 7. הנוסע לצפת מביע את דעתו על החקירה הזאת. הנהג מצווה עליו לשתוק, “פיצצת לי כבר את הראש, אני לא יכול לנהוג ככה”, הוא צורח עליו.
“אתה רוצה שאני אשתוק אז תחליש את הרדיו”, צועק הבחור.
הנהג מתעלם.
“אתה יכול להחליש את הרדיו?”, משתדל הנער השמנמן אצל הנהג. הנהג עדיין עושה עצמו כאילו לא שמע. בצד הדרך עומדים נערים ומוכרים פירות. ילד קטן, אולי בן שמונה, מנמנם תחת שמשייה מרופטת, ליד מגדל של ארגזי מישמשים.

בתחנה המרכזית של עפולה מתקיים טקס עצירת ההפסקה. תחושת הבהילות, שתוקפת את היורדים – חייבים להספיק הכל כדי שהאוטובוס לא יעזוב בלעדיך – משתלטת עלי. אני רצה לשירותים, חוזרת ועוברת בין המזנונים. יש ארבעה כאלה, אחד בקצה התחנה, שלושה אחרים ליד הכניסה הראשית, כולם נושאים שלטים המעידים שהם מאותה רשת. כולם מוכרים פלאפל וסלטים תשושים, ובכולם מונחים מקררים עם בקבוקי מיץ וגלידות. רק קופסת המתכת של הנקניקיות המבושלות, עם המוטות המחודדים, שעליהם שיפדו את הלחמנייה, נעלמה. יש לי בחילה. באמצע הסיגריה, הנהג מטפס בחזרה לאוטובוס, שולח מבט לעברי ומניד בראשו לסמן שתיכף זזים, ואני עולה אחריו, בהכנעה.
הוא מפליג משם, לתוך עמק יזרעאל. בבת אחת, הנוף משתטח, נפרש בגוונים מרעננים של ירוק בהיר. ים רוגע של שדות, עד הר התבור הפחוס. הנערים מטבריה ממלמלים עכשיו בשקט בינם לבין עצמם בעוד הנוסע לצפת הולך ושוקע בתוך עצמו, קורא בתנ”ך שלו, שפתיו נעות חרש. האוטובוס יורד לאיטו מצומת גולני לטבריה, במדרון התלול, והכינרת מתגלה, ממלאת את מסגרת החלון, זהרורי אור מרצדים על המים הכחולים, שוליה נספגים בהרים.
הנערים יורדים באחד העיקולים במדרון המוליך אל מרכז העיר וכשהם נפרדים מחברם למסע הוא מרים עיניים לרגע, סחוט. אני מביטה בו, לא מזיזה את המבט שלי, כמו בפעמים הקודמות, כשהוא מצטלב בשלו, לכמה שניות אנחנו מסתכלים זה בזו והוא, שנטפל לכל נוסעי האוטובוס, כאילו כרת איתי ברית, משפיל ראשון מבט. בעיקולים מטבריה לראש פינה, הוא נמלט משלולית השמש שהתפשטה על המושב שלו, מתיישב מאחורי, דומם. הנהג מתמרן את האוטובוס על שפת התהום, שמכוסה בצמחייה שהצהיבה.
אני משתדלת לא להירדם, כדי להיות בטוחה שהוא אכן יירד בתחנה שלו. בראש פינה, משם יוצא האוטובוס לצפת, הוא יורד, בלי להגיד שלום. כעבור חצי שעה אני מתעוררת ומגלה שאנחנו נכנסים לקריית שמונה. בזמן שאני מאמצת את העיניים למצוא את המרפסת, תוקפת אותי חרדה, כי לרגע אני לא בטוחה שאני בכלל זוכרת איפה בדיוק הבית, באיזה רווח בדיוק צריך להסתכל. המון בניינים חדשים צצו על גדות הרחוב הראשי ואולי זה הזיכרון שמתעתע בי ועד שאני מתעשתת האוטובוס כבר בפאתי התחנה המרכזית.
פתאום ברור לי שלא אמצא פה כלום. אני חושבת על אמא שלי, איך כשרק הכרתי את עידו, צלצלתי הביתה מטלפון ציבורי בקריית שמונה, להגיד לה שאני לא חוזרת הלילה, כי אני נשארת עם החבר שלי, ואי אפשר היה להבין מהקול שלי, שאין לי מושג מה יקרה באותו הערב ושאני נרגשת ומבוהלת. אמא שלי כל-כך התרגזה והתחילה לצעוק שאני מביישת את המשפחה שלי ושאני מופקרת, ושנמאס לה ממני ודברים כאלה, ואני סגרתי את הטלפון באמצע הצעקות שלה ולמחרת התייצבתי במשרד הרישום של הקיבוץ והחלפתי את שם המשפחה שלי. שלא יהיה לה יותר מה להגיד.
הבטן שלי מתהפכת וחולשה משתלטת עלי, אולי כי כל היום לא אכלתי כלום ואולי כי לעיר הזאת יש השפעה רעה עלי. אחרי שאני קונה קפה ואיזה ופל מצופה, אני יושבת על ספסל בתחנה, מכרסמת ובוהה בשלט אלקטרוני ענק וחדש שהתקינו שם, כזה של תחנות רכבת גדולות באירופה, שמרוב שהוא גדול על התחנה הקטנה, הוא מהפנט אותך. טורים ארוכים, שמתחלפים אחת לדקה ומפרטים, באותיות שעשויות ממנורות אדומות קטנות, את הקווים שיוצאים, את יעדם הסופי, את תחנות הביניים, את המועד האחרון ואת המועד הבא. שישה רציפים בקושי יש שם, מחציתם משלחים אוטובוסים שיוצאים פעמיים ביום למושבים ולקיבוצים שעל ההרים. חמישה אנשים אולי מחכים לאוטובוס שלהם. פקידת מודיעין משועממת צופה בטלוויזיה עם הבחור מהקיוסק.
אז אני הולכת בדרך שבה תמיד הלכתי, מהתחנה אל הבית שלו. חוצה את מגרש האספלט, עוברת בשער שבגדר המקיפה את התחנה ויוצאת אל המרכז המסחרי הישן. שום דבר שם לא נשאר כמו שהיה. כל החנויות הקטנות, הנחמדות, שהיו מגובבות ברישול, זו לצד זו, קובעו מחדש בתוך קוביות בטון אחידות, חלונות הראווה שלהן ממוסגרים באלומיניום לבן. רק הפלאפלים נשארו כשהיו, תחת אותו שם ועם אותה חזות. זה של ידידיה על ההתחלה וזה של עמרם, בסוף, ליד המבנה של מועצת הפועלים. איפה שהתנהל פעמיים בשבוע החוג לדרמה שלנו. מבחוץ נראה שכבר שום דבר לא קורה שם יותר.
ככה נפגשנו, אני ועידו, במקלט הסמוך. העלינו הצגה של סוף השנה, “עירנו” של תורנטון וויילדר. הוא צייר את התפאורה. אני הייתי המספר, שהומר במספרת. רויטל פגשה אותו ראשונה ואמרה לכל הבנות שהוא חתיך. אני לא בטוחה אם התאהבתי בו עוד לפני שפגשתי אותו, או ברגע שנכנסתי למקלט וראיתי אותו צובע את אחת הקוליסות בכחול של שמים. באותו אחר הצוהריים, בזמן שעמדנו במקלט והחלפנו משפטי היכרות מהוססים, חצי משועשעים מצדו, יותר מדי מאומצים מצדי, ירד פתאום בלי אזהרה מטח של חמש קטיושות של העיר. הוא לא התרגש מהדי הפיצוצים שעלו מההרים ואני התרגשתי יותר מדי ממנו, וככה נשארנו שנינו לבד במקלט, שהיה ממילא המקום הכי הגיוני לחכות בו.

אני קובעת לעצמי סימן כשאני חוצה את המרכז המסחרי השומם. אם הארון שם, סימן שגם עידו עדיין כאן. “הארון” הוא בוטיק בתוך ארון מתכת של שני מטר על מטר וחצי, שהכיל תמרוקים זולים, אבזרי קישוט ותכשיטים. כל יום, בדרך לחוג דרמה, היינו קונות פלאפל ועומדות ליד הרוכל הזקן, שניסה לשדל אותנו לקנות איזו שטות.
ליד הארון הזה עמד אבישי, במדים של צנחנים. אני הייתי בת 14 וקצת, בדרך לחוג.
הכרנו מבית ספר. הוא למד כמה שנים מעלי, ועוד לפני שסיים את התיכון הוא התגייס לצבא. ממילא את רוב הזמן שלו בבית ספר הוא העביר מחוץ לכיתה, יושב על הספסל ומציק לילדות היפות מהכיתות הנמוכות. הוא היה הצ’חצ’ח הכי נחמד שפגשתי, למרות שהוא היה קיבוצניק בכלל. היתה לו רעמת שיער שחורה, חיוך רחב שגילה שיניים מוכתמות, ג’ינס שישב לו נמוך מתחת למותן, כפכפים, שאותם גרר במסדרונות בחבטות רמות, ועמידה שהבליטה את האגן. הוא לקח אותי בפעם הראשונה לפינת העישון מאחורי החממות של בית-הספר ובגלל שבאתי איתו, אף אחד מהקבועים לא אמר מלה.
באותו יום, ממש במקרה, הוא המתין שם ליד הארון והתעקש להזמין אותי לפלאפל אצל ידידיה. ישבנו ודיברנו, הוא סיפר על הצבא, והבטיח לבוא לבקר אותי כשייצא בשבת. לא חשבתי בכלל שיקרה בינינו משהו. נדמה לי שהוא באמת בא, בשישי בערב, בערך שבוע אחרי וישבנו באוטו ודיברנו. לא היו לנו הרבה תחומי עניין משותפים, אבל אני חיבבתי אותו, היה בו משהו מנחם ונוסך ביטחון והוא לא הסתיר כמה מצאתי חן בעיניו.
אחרי כמה ימים קיבלתי ממנו מכתב קצר, שבו סיפר כמה קשים חיי הטירונות בצנחנים ואיך הוא חושב עלי ושיבוא לבקר אותי. אחרי יומיים סיפרו לי, אני כבר לא זוכרת מי, שבלילה, אחרי האימונים, אחד החיילים שיחק במא”ג של אבישי ונפלט כדור שפוצץ לו את הראש, לאבישי.
ולי היה מכתב ממנו, שהבאתי להורים שלו. ככה קרה שהייתי הכי קרובה לשאת את תואר האלמנה, למרות שלא היה בינינו כלום. נכנסתי בשקיקה לתפקיד. הפכתי חלק מחבורת החברים שלו, שאספו אותי אליהם. במשך כל החודש הראשון באתי להורים שלו והתייצבתי באזכרות השנתיות ובכל פעם שהייתי עוברת ליד ארון הבשמים, במשך שנים, שלוש פעמים בשבוע ולפעמים גם פעמיים ביום, הייתי אומרת לעצמי, הנה, כאן, כאן פגשת אותו בפעם הלפני אחרונה, שהיתה בעצם גם הפעם הראשונה, ועכשיו הוא לא יהיה יותר. דמיינתי אותו כמו שזכרתי, עומד ליד הארון בתנוחה עצלה, מסתכל על הבחורות שעוברות.
אין זכר לארון. אני עולה במדרגות, כל הדרך בלי טיפת צל, עד לרחוב עולי הגרדום. אין נפש חיה בחוץ. נגמר לי האוויר, מהמאמץ לטפס, מהחום ומהתרגשות, ואז אני עומדת מול הבניין, מס’ 11, משתאה למראה אותן שתי קומות שעליבותן נעלמה. הבניין צבוע לבן ומוקף גדר חיה ירוקה וגבוהה ולפניו ערוגות פרחים מטופחות. בקומה השנייה הדלת סגורה והמרפסת מלאה עציצים, במקום שבו התגוללו מסגרות ומכחולים וכלי עבודה. בטח, אני חושבת לעצמי, גר שם זוג צעיר ומאושר, במה שנראה כמו שיכון מהפרוספקט. אני לא עולה במדרגות כדי לחפש את השם שלו על התיבה. אשה צעירה יוצאת מחדר המדרגות והיא מבחינה בי ושואלת “את מחפשת מישהו?”.
אני מנידה בראשי לשלילה, מתיישבת על המדרגות שמוליכות מהכביש אל השביל הצר המוביל לבניין, ומציתה סיגריה. אחר צוהריים שליו בחוץ. רוח קלה נושבת בעלים, ואני יושבת שם ונזכרת בעצמי באותו לילה על המרפסת, איך הלב שלי נשבר, כי הבנתי שהוא כבר מזמן ויתר עלי.

נילי לנדסמן – עיתונאית. סיפור המסע לקרית שמונה התפרסם לראשונה במגאזין “צלול” בשנת 1998.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *