כתבה חדשה…

אין ספק שגל אוחובסקי עלה על הגל. חוץ מ”פרפר נחמד”, נראה כי גל הופיע בכל תוכנית ודיבר בשבחו של הבייבי החדש שלו ושל בן זוגו פוקס. כשנשאלו עמיתיו לשפיטה ב”כוכב נולד” איך הם נהנו מהקרנת הבכורה של הסרט, מרגול בלעה גוש במעלה גרונה וניכר עליה שלא התחשק לה לשחזר את החוויה שעברה עליה בעת הצפייה בסרט. היא פתרה את הדרנו ב”יותר מידיי סקס אבל בסדר”. נראה כי אוחובסקי נעלב אבל שמר על פאסון. הוא יודע שיש לו קלף מנצח ביד וכולנו חיכינו לצפות ביצירה החדשה של הזוג אוחובסקי את פוקס בע”מ, מטחנת סרטים שמדברות תמיד על אותו הדבר – הומואים. גם אלה שלא ידעו שהם הומואים יגלו בסופו של דבר, כי אין ברירה, כולנו כאלה. לכן, כמו רבים, מצאתי את עצמי נדחקת בתור של שישי בערב ורוכשת כרטיסים בשורה שניה לסרט הכה מפומפם.
לפי הפרומואים ציפיתי לסרט שמדבר על הבועה התל אביבית, אבל עיקר הסרט עוסק בסיפור אהבה מופלא בין תל אביבי הדוק לבין ערבי מסוקס, שעוזב את הכל מאחוריו ועובר לגור עם אהובו בעיר הגדולה.
הסרט נפתח בקלישאה הגדולה מכולן. המחסומים, החיילים המתעללים, האישה שיולדת והתינוק שמת ובין כל הקללות והצרחות המבטים של קנולר וסוויד.
סוויד, שמשחק את הערבי משכם ושוהה בלתי חוקי במדינת ישראל, להלן שב”ח, מטייל בארץ כאילו הוא עורך טיולים לרמת הגולן עם חזקי המדריך. אין לו שום בעיה לנוע על ציר שכם-תל אביב למרות שאינו בעל תעודה כחולה. במקרה כזה לא נותר אלא לקוות כי אם היו עוצרים את שב”חנו במחסום הייתה נמנעת מאיתנו עוגמת הנפש של כל הסרט.
הדיאלוגים בסרט עמוסים לעייפה בקלישאות. כך כשיושבים להם שלושת השותפים – קנולר ופרידמן הממותגים כהומואים והוירצרית – על מרפסת גג ביתם ומעשנים גראס, כי הרי בתל אביב כולם מעשנים גראס, עונה דניאלה לשאלה הכל כך פשוטה, “למה את לא מזדיינת עם החבר שלך מזה שלושה שבועות?” במונולוג מרוח במשך חצי שעה, המגלגל את כל התסכולים שלה מהעובדה שגברים בורחים אחרי סקס והרי זה כבר כל כך לעוס ומאוס שתשובה קצרה כמו “אוקיי, אני אסיים את זה הערב” הייתה מספקת.
שאר הסרט בנוי על דיאלוגים מטופשים נגד הכיבוש. העובדה שאף אחד בתל אביב המסוממת לא קולט שסוויד הוא ערבי ושכולם פתאום מדברים על ערבים ובגנותם.
עכשיו, כמובן ואת זה כל תל אביבי יודע, שהפוזה התל אביבית נמצאת בשינקין. אז ככה, רחוב שינקין בתל אביב הוא כמו קניון ארנה בהרצליה פיתוח. תל אביבי אמיתי לא ייתפס בשינקין גם אם זה עניין של חיים או מוות.
אבל כש”אורנה ואלה”, “סבון של פעם”, ו”האוזן השלישית” ממנים חלק מהסרט אי אפשר שלא לצרף אותם לחגיגה – ואו הו אוחובסקי ופוקס שוזרים אותם בכל משפט שלישי, או יותר נכון כל מילה שלישית. משפט טיפוסי מהסרט: “אורנה ואלה אמרו שהריח של סבון של פעם מזכיר להן את טים בקלי אותו ניתן לרכוש באוזן השלישית (במחיר מציאה של 124 ₪)”. וכשאחד השותפים נפגע בפיגוע, ממהרים השותפים המסורים להגיש לו את לביבות הבטטה של “אורנה ואלה” כי הרי אין כמוהן למזור הגוף.
בקיצור, מה שהתחיל בקול תרועה רמה הסתיים בנפיחה חלושה. נושאים כל כך טעונים כמו הומואים, ערבים, פיגועים וסמים נדחסים לתוך סרט של שעתיים, שאיך צדי היה אומר? לא מצליח לגעת. כדאי שבפעם הבאה הזוג אוחובסקי פוקס לא ישמע כמו זוג הומואיות מזדקנות, שבאות לפתוח לכולנו את העיניים ולהראות לנו מה קורה במחסומים. בשביל זה יש את “בצלם” וגם הם לא עושים עבודה כזאת מדהימה. ובכלל, שהסרט הבא לא יזכיר את “אבא גנוב 3”, שגם בו אי אפשר היה לטעות מי ספינסר את הסרט. ולכל אלה שעוד לא ראו, חכו לדי.וי.די וגם אז אל תטרחו. מאכזב ביותר.

על הכותבת שירי רבר

ילידת 1981, מתגוררת בתל אביב. הוצאתי ב - 2005 אלבום ראפ-רוק בשם אמ.סי שירי - "נסיכת המיקרופון" תחת הלייבל של קובי אוז-לבנטיני.הכתיבה שלי מתעסקת בנושאים חברתיים בכלל, ובנשים בפרט. הסינגל הראשון מהאלבום הוא "מתי תחייכי", שעוסק בנפגעות אונס.האתר שלי:http://www.mcshiri.com

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *