לא רואה ממטר

המים החמימים זרמו לי על הראש, בעוד אצבעותיה המיומנות של סבטלנה מעסות לי במסאג' נעים את הקרקפת. זו הייתה חפיפה משכרת מאין כמותה, אין על סבטלנה בענייני חפיפות. הזהרתי אותה שאם היא ממשיכה ככה, אני תכף גומרת. היא צחקה והשפריצה לי מים על הפרצוף.
כשהוא נכנס, כבר ישבתי מול המראה – שיערי הרטוב מלופף בתוך מגבת ולצדי זקנה חביבה, שראשה מרוח בחליטה אדומה. ברקע התנגנה לה שרית חדד.
הוא התיישב בשקט על אחד הכיסאות וחיכה לתורו.
ג'קי נתן לו צ'פחת אהלן ושאל אותי: "משהו לשתות, נשמה שלי?" אני מתה על הכינויים שלו, חשבתי.
"כן, כוס מים בבקשה."
המספרה של ג'קי, השוכנת בלב רמת –גן כמעט שלושים שנה, מצליחה לשמור על הצביון הערסי המיושן והמיוחד לה. תמונה של הבאבא-סאלי, חמסה, תמונות של בחורות בתספורות יפות מתוך ז'ורנאלים עתיקים. מספרה כזו של צ'כונה, מה שנקרא. אני מקבלת שם טיפול מסור ואישי, שלא כמו במספרות בצפון תל-אביב.
סבטלנה יבשה את שיערי במגבת ואחר כך כרכה את הצווארון הלבן על צווארי ועליו את בד הפלסטיק המיוחד. סבטלנה, כיאה לעוזרת של ג'קי, היא רוסיה, כוסית, בלונדינית, שמסתובבת בלבוש מינימלי ומדברת עברית בח' וע'. טוב, היא עברה אולפן מזורז במספרה של ג'קי.

בדקתי דרך המראה אם החדש עדיין חי, וקלטתי שלא רק שהוא חי, הוא אפילו מסתכל עליי. ואולם, מהרגע שבו שלף ג'קי את משקפי הראייה מעיניי, מאותו רגע יכולתי לראות למרחק של עד מטר אחד בלבד, מה שהפך את כל יתר הנוכחים, חוץ מג'קי, לדמויות מטושטשות. "איזה בעסה שאני כזו אבו -ארבע," אמרתי לעצמי, "עכשיו איך אוכל לבדוק אם הוא עדיין מסתכל?"
"כרגיל נשמה?" קטעה שאלתו של ג'קי את רצף הגיגיי.
"כן, אתה יודע, מיקי חיימוביץ'."
"אין בעיה כפרה, את יכולה לסמוך על ג'קי."
ג'קי תמיד עושה לי בדיוק מה שאני אוהבת. ידעתי שהוא לא יקצר הרבה אם אני לא רוצה, יש בינינו הבנה כזו ללא יותר מידיי מילים והסברים.

ג'קי התחיל להתעסק לי בשיער וצעק לסבטלנה: "נשמה, תעשי טובה, קחי את עופר לחפיפה, הוא מחכה כל כך בשקט." אז קוראים לו עופר, חשבתי. טוב לדעת. ג'קי לא בזבז זמן ומייד פצח באחת ההרצאות הצפויות שלו על המצב הכלכלי והבטחוני הקשה בארץ, על כמה שלצעירים קשה להתחיל כאן, ותוך כדי הרצאתו החל עופר מקבל טיפול מסבטלנה בכסא שליידי. עכשיו יכולתי לראות אותו הרבה יותר ברור מקרוב, ושמחתי שהוא רואה אותי כשאני יושבת לי ככה, כמו נסיכה, על הכיסא המוגבה, עם שיער רטוב ומסורק, צווארון לבן והבד השחור הגדול, שמכסה לי את הגוף. רק חסר לי כתר על הראש ושרביט ביד.

ג'קי שאל אותי בפעם המאה אם אני עדיין לומדת לתואר-שני, ואני עניתי לו שכבר סיימתי מזמן. יש פרטים שהוא זוכר היטב, ויש דברים שלא ממש. בכל אופן, שמחתי שהוא לא זכר את הפרט הזה, כי רציתי שעופר ישמע שאני לא סתם אחת.
עופר סיים את התספורת שלו צ'יק צ'אק וקם מן הכיסא. עקבתי אחריו. הוא לא גבוה, מטר שבעים וחמש גג, אבל חמוד. יש לו קצת נמשים על האף, בייבי פייס ושיער חום, חלק, מקסים. מה עוד אפשר לבקש? קיוויתי שהתור שלי יסתיים והתחלתי לנוע בחוסר סבלנות בכיסא.
"עוד דקה ממי ואני גומר אתך," אמר ג'קי שקלט את העצבים הרופפים שלי.
כשראיתי שעופר מכין לעצמו קפה, רווח לי. הוא שלף סיגריה מקופסת הסיגריות והתיישב בצד ליד החלון הפתוח. שמחתי שהוא נשאר, יש עוד תקווה שייצא ממנו משהו היום.

התספורת שלי באה על סיומה. הייתי מבסוטה, קפצתי מהכיסא בקלילות כמו ילדה בגן. "רגע, רגע ממי, עוד לא עשינו לך פן, שבי עוד חמש דקות. סבטלנה בואי תעשי לנשמה הזאתי פן," צעק ג'קי והצית לעצמו סיגריה גם כן. במספרה הזו לא שמעו על החוק שאוסר על עישון במקומות ציבוריים סגורים, כאן עדיין חלים חוקים אחרים וזה דווקא מגניב להסתפר בתוך ענן עשן.
סבטלנה הושיבה אותי בחזרה על הכיסא והתחילה לפנפן לי את שיער. האמת שאני לא מרגישה בנוח עם פן, אני בחורה של שיער טבעי ומשוחרר. שיקפוץ קצת, לא נורא, גם אני קופצנית. אז מה? לשיער לא מגיע קצת להשתולל? הפן הזה מייבש ושורף באכזריות, אבל אין ספק שכמו שג'קי אומר, "בסוף יוצאים כמו מז'ורנל", ובשביל זה הייתי מוכנה לסבול באופן חד פעמי, אז צ'יפרתי את עצמי, אחרי הכל לא כל יום אני מסתפרת.
עקבתי אחרי עופר ולפי המבטים המעריצים שהוא שיגר לעברי, התחלתי לקלוט שהוא בונה עליי, מה שהעלה לי את המצב רוח לגבהים מסוכנים. אחרי סבטלנה סיימה סוף סוף את מלאכת הפנפון האכזרית , ג'קי הגיח מתוך ענן הסיגריות על מנת לתת לי את הטאץ' האחרון. הוא מרח לי משחה מיוחדת כזו לקצוות שיקפצו כמו שצריך ו-זהו. "מושלם," חשבתי בלבי. קמתי, שילמתי לג'קי ונתתי לסבטלנה טיפ גדול מהרגיל כהוקרה על שריפת שיערי באופן מקצועי.
כל באי המספרה שבחו את המיקי חיימוביצ'ית שלי, שמחתי לאללה וחייכתי אליהם בתודה ובמיוחד חייכתי חיוך אקסטרה רחב לעופר, שעשה לי עיניים כאילו אין אף אחד אחר במספרה מלבד שנינו.
"בא לך ללכת לשתות משהו?" הוא שאל בחיוך ביישני.
"למה לא," עניתי בשמחה בלתי מוסתרת.
"לאן נראה לך?"
"בוא ניסע לתל-אביב. האמת שאני רעבה," אמרתי. לאכול זה די בניגוד למה שכתוב בספר הכללים, אבל קיבינימט, הייתי רעבה.
"כן, גם אני מת מרעב. שננגב איזה חומוס?"
"יאללה, 'חומוס אשכרה' מתאים?"
"סבבה."

הוא נסע אחרי על האופנוע שלו והתיישבנו ב"חומוס אשכרה" מורעבים. בדרך כלל כאשר שני אנשים לא מכירים אחד את השני, הם די מתפדחים לאכול ביחד. אבל אנחנו זרמנו בנונשלנטיות.
סיימנו לאכול והתחלנו ללכת באופן ספונטני לכיוון נחל הירקון. שמתי לב שעופר סוקר אותי באופן שאינו משתמע לשתי פנים, ונראה היה שהוא מרוצה ממה שהוא רואה. "בא לך לעשות איזה שייט בירקון?" הוא שאל.
וואהו, לא כל יום נופל עלייך כזה בחור ועוד במספרה. "האמת היא, שאף פעם לא עשיתי שייט בירקון," עניתי, בחיוך.
"אז מה זה אומר, כן או לא?"
"זה אומר למה לא."
ירדנו לירקון, היינו היחידים בצהריים החורפי. לקחנו לנו סירת משוטים, ואפילו המים העכורים לא הפריעו לשמחה ולהתרגשות. שטנו במשך כשעתיים והיה נפלא, ממש כמו חלום.
כשחזרנו מהשייט השעה הייתה חמש. עופר ליווה אותי לכיוון האוטו, ובדרך הוא קטף פרח מאיזה שיח והושיט לי אותו. ריחפתי וחשבתי לעצמי, כנראה יש עוד כמה גברים רומנטיים בעולם ואפילו בתל-אביב.