לברוח

במקום לכתוב אני מדפיסה, כי כמו כל אנשי ההייטק חסרי התקנה גם אני יושבת כל יום מול המחשב, ואת הדברים הכי פשוטים שעד כה עשינו בלי המחשב, היום הם נראים כל כך מסובכים. אז גם אני הפכתי להיות מכורה למחשב והוא, החפץ הדומם הזה, ללא רגשות וללא בעיות, לא אומר, לא מגיב, לא מציק יותר מידי, הפך, למשך עשר שעות ביום, להיות חברי הטוב ביותר. לא צריך להגיד לו כלום, הוא מקבל הכל בהבנה, הוא נוח, והכי חשוב הוא תמיד זמין.
אז שוב התחיל לו עוד יום בחיי, הלא משעממים, שכל יום קורה בהם משהו חדש. האם חיי הם גורל, או שמא מנווטים על ידי הכוח ההרסני שלי לבחור תמיד את הדרכים הקשות? האם זהו קו מנחה בחיי? האם ישתנה מתישהו? האם השינוי נתון בידיי, או נתון בידי הכל יכול היושב במרומים? נתן לנו את זכות הבחירה, האם טוב או רע?
לפעמים אני רוצה שיבחרו בשבילי, שיגידו לי אלה הם חייך, הדרך כתובה וסלולה אינך צריכה לעשות הרבה פרט ללכת בדרך זו ואז היו נחסכות ממני כל כך הרבה בעיות. כל צעד בחיי, גם אם משמעותי וגם אם צעד קטן ושולי, תמיד מלווה בכל כך הרבה מחשבות וכל כך הרבה התלבטויות. בצעירותי, חיי היו נראים לי כל כך פשוטים. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות. לסיים בית ספר, להתגייס לצבא, חס וחלילה לא לעבור שירות צבאי רגיל אלא שירות צבאי מספק וממלא עם הרבה אתגר, ואני חייבת לציין שאכן כך היה. תקופה בת שנתיים של חממה ושל הרבה אושר ואהבה. סיימתי את שירותי הצבאי, בטוחה מאד בדרכי, רוצה להיות עורכת דין מצליחה, כך לפחות חשבתי, רוצה להיות אשת עסקים, רוצה להרגיש סיפוק כל יום בחיי, רוצה להצליח בכל התחומים. איפשהו הרצון והמציאות התחילו לריב, והמציאות ניצחה. לא רק שלא למדתי משפטים לא למדתי כלום, כל יום שעבר הלכתי עוד יותר לאיבוד, תוך כדי אמירה תמידית: “את עוד צעירה וכל החיים לפנייך”. אז היום אני בת עשרים ושמונה וכבר לא כל כך חושבת שכל החיים לפני, ואם אני אשתמש במשפט הנדוש שנאמר אינספור פעמים, הזמן עובר ואנחנו לא נשארים צעירים לנצח.
היכן הכל התחיל להשתבש, אין לי מושג. מערכות יחסים לא מוצלחות, אובדן אב, בצורה מטאפורית לחלוטין גם תחושה של אובדן משפחה, היאחזות בדברים הכי לא נכונים, והכי נורא מכל תחושה של אובדן עצמי. באיזשהו שלב בחיי נתתי לפחד לתפוס חלק חשוב ובגלל הפחד בחרתי בדרכים הכי לא נכונות עבורי. נתחיל מההווה, שוב מערכת יחסים הרסנית. מצד אחד כל כך אוהבת, כל כך רוצה שיצליח ומצד שני יודעת שאין כל כך סיכוי. שוב בחרתי בדרך הקשה, שוב בחרתי במערכת יחסים מתוך ידיעה ששוב אני הולכת להיפגע. ואז אני מוצאת עצמי במשרד, מול המחשב, לא רוצה לעבוד, מוכנה לוותר על הרגש ליממה שלמה. רוצה ללכת לשינה נצחית, לדעת שהכל הוא סתם משחק, שהכל הוא סתם חלום ואלו לא באמת חיי. רוצה רק להיעלם. רוצה לברוח, לרוץ ולרוץ ולרוץ, עד שייגמר האוויר בריאות, למצוא את עצמי במקום שכוח אל ששם אני לא אצטרך עוד להרגיש, אני אהיה לבד.
וכשהרגש קצת דועך, והרציונליות מתחילה לצוץ, שוב אני נזכרת שאני בעצם לא רוצה לברוח מאף אחד, אני רוצה לברוח מעצמי. רוצה לברוח מהכוח ההרסני שלי, רוצה לברוח מהכאב שקיים בתוכי כבר ארבע שנים ולא עובר, ולא מפסיק אפילו לדקה. לא נותן לי מנוח. צוחקת אבל כואבת, מאושרת אבל כואבת, לא יכולה לנטרל את הכאב, לא מצליחה לתת לא ללכת.
כנראה עדיין לא השלמתי עם האבל, כנראה אני עדיין נהנית מהכאב שאופף אותי, והוא מזין אותי יום אחרי יום, בשני רגשות כל כך שונים ועם זאת כל כך דומים. השנאה והאהבה במלחמה נצחית בגופי, אחד דוחק את השני, רבים בניהם ריב אינסופי של מי יותר חזק, כל אחד רוצה לקחת שליטה, ואף אחד לא מוותר לשני.
אני כל כך רוצה חיים נורמליים, חיים טובים ומאושרים. האם אין יותר פשוט מבקשות אלה? האם אני אאפשר לעצמי אי פעם לחיות חיים נורמלים וטובים? כרגע ההיגיון אינו עובד, השכל הלך לטייל ונשארה רק התחושה הבלתי נסבלת של הכישלון, של הזלזול העצמי, של האשמה העצמית, כשבתוך תוכי יש קול קטן המנסה בכל כוחו לזעוק לי “בבקשה תקשיבי לי, את לא אשמה בכלום, האשמה לא בך, אלא בבחירות שלך”. רוצה לחיות באושר, אבל יותר מכל רוצה לאהוב את עצמי. ההרגשה של השנאה העצמית, של התוכחה הנוראית, של הכישלון, של הלוזריות, מאכלת כל תא ותא בגופי כמו סרטן. רוצה ללכת, בבקשה אלוהים תעזור לי, תעשה שלא יכאב יותר בפנים. עדיין לא מוכנה להגיע לעולם הבא, יודעת שאני כאן במטרה, יודעת שלא סתם הגעתי לעולם, אבל עם זאת מרגישה את הייאוש מציף את כל כולי. כל לילה אני זועקת אליך בבקשה שיהיה טוב, זועקת אליך בבקשה פשוטה שיפסיק לכאוב בפנים. כי אני לא יכולה לשאת יותר את הכאב, קשה לי, באמת. “למי קשה, לך? את כל הזמן צוחקת, את כל הזמן מחייכת.”. ואני עונה” אני אוהבת את החיים, אני אוהבת לצחוק, אני אוהבת להיות מאושרת, אני אוהבת לתת, הנתינה לאחרים מפצה על חוסר היכולת שלי לתת לעצמי. אבל מיום ליום נשברת, דועכת, פוחדת להרגיש כי לא רוצה להיפגע שוב, לא יכולה לסבול עוד תחושה של כאב.” בזה לעצמי על הרחמים העצמיים, בזה לעצמי ששוב אני מאפשרת לעצמי לבכות, שוב מאפשרת לעצמי לכאוב, על הדברים הלא נכונים. יודעת מה אני צריכה לעשות ועם זאת מפחדת לעשות. יודעת מה הדרך אל האושר ומפחדת ללכת בדרך הזו. לא מאמינה שמגיע לי, לא מאמינה שיהיה אי פעם טוב. אבל. . . . . . לכולם נותנת עיצות, עוזרת תומכת, אוהבת. תתעוררי!!!!!!!!! תעזרי לעצמך, תקשיבי לקול הפנימי שלך, תסלקי את הפחד, תילחמי בו. האני האמיתי שלך יודע מה הוא רוצה. הוא מנסה להגיד לך בכל דרך אפשרית, תחזרי בחזרה, את בדרך הלא נכונה, את לא מבינה? כנראה שלא. כנראה שהבנתי מוגבלת, כנראה שאני צריכה לישון עוד קצת לפני שאני אהיה מוכנה להתעורר.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *