להתראות

להתראות דינה פרידמן, סדנת אומני הקיבוץ, פברואר 2008
השעה היא טיפה לפני חצות, ואולם ההמראות בשדה התעופה בן גוריון רועש וגועש.
הוא מתרכז בלוח הדיגיטאלי ובודק אם הטיסה יוצאת בזמן, בזמן שאני מנסה לאסוף את עצמי לתוך גוש מרוכז של חוזק נפשי. אבל המולת הצעקות והיסטריה ביטחונית סוחפות אותי לתוך התכונה הייחודית של המקום הזה, שתמיד קורה בו משהו. “עוּלם ללא הפסקה”, אני משתעשעת במשחקי מילים.
“ארזתם בעצמכם?” שואלת הסלקטורית החיננית את זוג הדתיים. האישה מחזיקה תינוק בידיה ומנענעת אותו תוך שהיא מנענעת גם את ראשה לאמירה חיובית. בטח אמריקאים מניו יורק, אני מנחשת.
בנקודה רחוקה מהם מעט, הממוקמת כבר מעבר ל”פס השחור”, מרים בחור צעיר את שתי ידיו ומנחית אותן על ראשו המתולתל. הוא מקריא להוריו, שעומדים במרחק מה ממנו, את גזר דינו – “over weight” של חמישה ק”ג. אמו מחזירה לו בצעקה, שיש לו מזל שהוא לא צריך להוריד את המשקל מגופו כי גם ככה הוא לא אוכל טוב. אבל זה מצחיק רק אותה, והיא הרי צריכה איכשהו להפיג את חששותיה מהטיול הארוך של בנה במחוזות המזרח הרחוק.
על פני חולפת במהירות שורה עקומה של ארבעה מאבטחים, ולרגע נסתרת ממני ההתרחשות המשפחתית סביב המשקל העודף. אני שומעת את הקול הצורם שבוקע ממכשיר הקשר שמחזיק מוביל שיירת האבטחה. כן, שוב פעם תיק יתום שזוהה ע”י אחד מהנוכחים האחראים במקום. “חפץ חשוד!” צועק המוביל לשיירה ומצביע על האגף השמאלי של האולם. בינם לבין עצמם בטח מהמרים המאבטחים ששוב מדובר בערימת פקלאות שמישהו זנח לטובת גיחה רגעית לשירותים. אבל המשחק של ג’יימס בונד יוצא לדרך.
לרגע אני מזכירה לעצמי שגם אני פה בתפקיד. ראשי מסתובב על גופי בדומה למצלמה הנעה על ציר מקורקע היטב ועיני מטשטשות את הסובבים עד שהן מתבייתות על העיקר, עליו.
הוא בדיוק הוציא את הדרכון, ובודק שיש בידו את כל הניירות הדרושים לקבל את הכרטיסים. “הלוואי ששכח משהו”, אני לא מצליחה למנוע מהמחשבה מלעבור במוחי. בצעדים מהירים מצמצמת את המרחק בינינו לרדיוס מינימאלי, וכשהוא נותן לי נשיקה במצח אנחנו כבר קרובים מספיק כך שאני מריחה את הפחד שלו. את שלי אני מסתירה טוב טוב. היום אני נותנת הצגה מבית היוצר של “הבימה”. מחר יהיה אפשר להחזיר את התלבושות.
כן הוא ארז לבד, לא אף אחד לא מסר לו חבילה, כן הוא מבין שהיא שאלת מתוך חשש להטמנת חומר נפץ. הרי גם אנחנו ראינו את התאומים קורסים.
מדבקות על הדרכון והמזוודה ומשם לשלב הכרטיסים. אני מלווה את התור בעמדה במבטי. הוא ארוך, אבל נראה שכל מה שאני רוצה הוא שיתארך עוד ועוד. ביני לבין עצמי אני מדמיינת איך הפקידה מעקבת את מסירת המזוודה בגלל משקל כפול, או איך לפתע מזהה אחד המאבטחים חפץ חשוד אמיתי, ומחליטים לפנות את השדה מאנשים ולהשהות את הטיסות עד להודעה החדשה.
התמונה נחתכת כי במציאות אני רואה את הכרטיסים בידיו. מכאן ההליכה היא לכיוון אחד בלבד. כף ידו עוטפת לי את הצוואר והחום שנשפך ממנה משיג את מותני.
אני רואה את דלת המעבר ולחיי מתחילות לבעור. חלל בטני נשטף בבת אחת בפחד ובעצב. מי שחרר את הסכר? מי נתן לתחושות לפרוץ?
נשיקה אחרונה. “בלי פרידה ארוכה”, אמרנו. זה רק לזמן קצר. כמה באמת – לא ידוע אבל עכשיו אסור לחשוב על זה, אני מזכירה לאני החזקה שבינתיים הולכת ונכנעת לזרזיף של דמעות.
התיק הכחול שלי נסחב על גבו. לפני יומיים שאל אם אוכל להסתדר זמן מה בלעדיו. “ברור” חשבתי לעצמי, תיקים יש לי הרבה. אבל עכשיו כשאני רואה את הכחול מתרחק, אני יודעת שאת האחד הזה לא אראה יותר לעולם.

“קשה להתגעגע למי שלא עוזב לעולם, ומי שעוזב לעולם עדיף שלא להתגעגע אליו”.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *