ללא נושא

זה עוד בוקר חורפי, מהודר במלנכוליה טיפוסית, עוד יום שגרתי…אותם עננים כהים מהדרים את השמים.
קרני שמש זעירות מאירות את דרכי, ואני צועדת על עקבים גבוהים.
מרגישה מבפנים מוגנת על ידי צליל העקבים הנוקשה, יכול להרגיש את נשימותיי הכבדות בניגוד לצעדי הקלילים.
ילדים קטנים, בעלי שיער זהוב רצים סביבי, אך אפילו הם אינם מצליחים להשיח את דעתי.
הוא שולח אותם, כמעין מלאכים קטנים, אך הם אינם מצליחים לממש את משימתם…
אני שותקת, ומרכינה את ראשי. כל תנועה מתבצעת באיטיות, אשר מאפיינת אישה מגושמת. כל נשיפת אויר נעשית במאמץ, כאילו ראותי שייכות למעשן “נובלס” כרוני.
מכוניות שחורות חולפות מול פניי, והנהגים האלגנטיים מציצים בזריזות למראה פניי..ואילו אני רק תוהה לעצמי, לאן מועדות פניהם? לעוד יום עסקים, שבו הם שוב יחליטו החלטות גורליות שישבשו את חייהם של אלפי כמוני…או שמא, היום הם לא יעשו מאומה. יציירו ויבלפו חתימות בלתי מובנות, וישתו לאטה מקיאטו עם כריך סלמון. שאותו בעצם הכינה עוד אחת אשר זהה לי, קצת מבולבלת ובלתי מובנת.
מתארת לעצמי אותם כאשר השמש שוקעת, כשעייניהם מצטמצמות מעייפות והקמטים נחקקים על פני פניהם, והם מפהקים ברוחב, שוכחים את כל הרגלי האלגנטיות שמצריכה חליפה…בוהים מן החלון בקומה ה-72 אל העולם השוקק בחוץ.
רואים כלבים משוטטים, אנשים מבולגנים, נשים לחוצות, וילדים זהובי שיער.
מניחים את כף ידם השמנונית על החלון הממורק, וחושקים למשש את העולם החיצוני.
רוצים לפשוט את העניבה החונקת, לרוץ בפראיות תחת הגשם הסתווי שמטפטף כרגע בחוץ על ראשם של חסרי הבית, חולמים לנשום מהאוויר המזוהם, מעשן הסיגריות הזול, ומריח התבלינים האסייתים בשוק.
המחשב מתכבה בדיוק בשעה 19:00 וכך הגיע לקיצו עוד יום נוסף, הוא אוסף את מעיל הפרווה הארוך שלו ליד ימין, ואילו את תיק העבודה אשר עשוי מעור תנין משובח סוחב ברשלנות ביד שמאל.
הוא נשען על המראה אשר מדיפה ריח של חומר ניקוי, במעלית…ומקווה שהנסיעה הזו לא תסתיים. נושם נשימות קצובות, אך עמוקות…מתפלל שמישהו שומע. מנסה לחסל את עצמו, בעזרת אדיו של חומר החיטוי. צלצול עדין של פעמון קוטע בפראיות את מחשבותיו, ודלת המעלית נפתחת בזריזות…העולם נפער לרגליו. הוא פולט אנחה מפיו…והולך. ראשו נותר עוד עמוק בתוך גלקסיית האדים, אך רגליו מבצעות את העבודה בנאמנות. כמו שאר עובדיו, כמו שאר עולמו.
עולם מוגן מזכוכית, קופסאות שימורים ללא חומד משמר, ומשקה אנרגיה בצבע סגול ללא צבע מאכל…
אצבעותיו מוציאות את מפתחות המכונית, ומבלי להשמיט את עיניו מן התקרה הלבנה של החניון הוא פותח את מכוניתו ומתיישב בה.
בעודי יושבת זקופה על הספסל הקר בתחנת הרכבת, אני תוהה לעצמי לגבי מעלליו בשעה זו.
נזכרת באותם הפעמים שראיתי אותו, נגעתי בו, אך מעולם לא הצלחתי להרגיש אותו.
מאז ומתמיד הוא היה כל כך קרוב, כל כך אינטימי ובו זמנית אדם שמעולם לא הכרתי. זה שנתיים שאנחנו ביחד, הוא שם…אני פה. חיי אהבה אשר מונעים על ידי כוחות לא מובנים, ע”י ילדים זהובי שיער.
כבר עברו שמונה שעות מאז שהם נגלו לעיניי, הם נראו מאושרים ושלווים…ואילו אני, לאחר שהם נעלמו ממראית העין חייכתי חיוך רחב, גם כן.
הרי ידעתי, שהם ממנו. מדרכי האל שלו…נשלחים אליי. קורצים אל עייני…ומוסרים לי חיוכים מתקתקים.
אך הרוח המערבית שהתחזקה בשעה האחרונה קטעה את מחשבותיי מחופשת הקיץ האחרונה, חסרת התאריך שלנו. הוא לבש את בגד הים הכחול שלו, וגופיה לבנה…אשר עיטרה את גופו בצורה כה מושלמת. זוויות עיניו, באותו הזמן, היו עוד ללא קמטי המאמץ. פניו היו חלקים מזיפי עצלנות, וידיו היו נקיות משמן של כריכי בתי קפה.
הוא שכב אפרקדן על החול החמים, והרוח העדינה ליטפה את גופו בעזרת רסיסי חול זעירים…אני בהיתי בו מן הצד, בשלווה…מתמכרת למראה שלו. הדממה הייתה קסומה, הילדים הקטנים לא שיחקו שם בחול, ולא טבלו את רגליהם הזערוריות במים הרדודים…הוא לא נע ממקומו ואני רק ידעתי, גם הקיץ הוא כבר לא יבוא.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *