בעינייך התבוננתי פעמים כה רבות, רבות כל כך, שלא חמק קו צבע מעיניי. בעל פה אני יכולה למנות את כל הגוונים שראיתי בעינייך, בני. את קולך שמעתי פעמים כה רבות, שלא משנה לאן אלך אשמע אותך. תמיד אשמע אותך שואל אותי מהו פרח מוגן, תמיד אשמע את עצמי עונה לך, שפרח מוגן זהו פרח שאסור לקטוף. גם בחלומותיי הרחוקים ביותר, מהדהדות בראשי מילותייך. גם כשסביבי רעש בלתי פוסק, קולך מרעים יותר וממנו איני יכולה להמלט. אני מבקשת ממך סליחה ילד שלי, שאת קולך אני רוצה לשכוח. לכל נשיקה שנשקתי לך התלווה רגש עצום, רגש שאת כוחו לא ניתן לתאר. כוח של אהבה טהורה. אני חייבת להודות, שלפני שהגעת לחיי, חשבתי שאין דבר מתוק יותר מדבש. תודה על שהעמדת אותי על טעותי. תודה על כך שנכנסת לחיי.
כל פעם שנפצעת, כל פעם שכאב משהו בגופך הענוג, חשתי את כאבך. הרגשתי על בשרי. הייתי נותנת הכל בכדי להבטיח את שלמותך. שלעולם לא תפצע, שלעולם לא תחוש מהו כאב. הבטחתי לעצמי שלא אתן לשום דבר שבעולם לפגוע בך. הבטחתי לך שתמיד אהיה שם לצידך, שלא אתן לשום דבר רע לקרות לך. את הבטחתי לא קיימתי. סליחה. בין כל הגעגועים, הכאב והצער עולה בי כעס. לראשונה בחיי כעס על בורא עולם. כעס על כך שלקח מחיי את הדבר החשוב לי ביותר. שעקר מגופי את נשמתי והשאיר אותי בחיים. ללא לב.ללא אישיות. ללא תחושה. לאחר מותך השארת לי תמונות, זכרונות, מדים עקובים מדם, מצבה קרה ושאלה אחת קטנה שהיית שואל אם רק היה אפשר: "איך ייתכן שלקטוף פרחים אסור וחיילים מותר?"
אני חושבת שזו אחת הכתבות העוצמתיות יותר שקראתי…
הכתבה הזו משקפת את המציאות הנוראה של החיים…
לי, תודה לך על כתבה מרגשת ונוגעת.
כתבה שגרמה לי בתור אמא להזכר שוב בדברים הקטנים והמדהימים ולנצור כל רגע עם ילדיי …
באהבה
אחי נהרג במלחמת לבנון השניה…
זה נורא וזה כואב… ושמתי לב שכמעט כולם כתבו על ההרוגיםהפצועים ממבטם האישי אבל עד עכשיו לא נתקלתי במאמר כתבה שמראה בידיוק את הרגשות שעוברות על האמא.
לקטוף פרחים אסור,חיילים מותר.
מרגש,מזעזע,כואב,נוגע,מפחיד,ואמיתי
פשוט מדהים