מדרגות נעות בלונדון

היא פוסעת לה באיטיות ברחובות לונדון ורוצה ללכת לאיבוד. מוציאה מהכיס הקידמי של התיק הכתום שלה קופסאת סיגריות ירוקה, איב סאן לורן מנטול, לרענן את הנשימה. היא מפנה את המבט שמאלה ונתקלת במרכז קניות, היא מחליטה להיכנס אליו, אפילו שתכננה לא להחליט כלום. אין לה שום רצונות או העדפות, היא רוצה להרפות, לא לחשוב, לטעות.
היא מזיעה, אך משתדלת לא לייחס לזה חשיבות. זה לא סימן, זה לא סימן, היא משננת. הכל בסדר, מרגיעה.
פתאום קופצת. השומר בשער של מרכז הקניות, הכושי הזה, היא ראתה אותו פעם. אבל איפה? אולי חלמה.
היא מביטה לו ישר בעיגולים של העיניים והוא מסתכל על שלה. מסתנוורת מהלובן, שפורץ על רקע העור השחור שלו. היא משפילה את המבט, בתגובת אוטומט מושיטה לו תיק לבדיקה ונכנסת. היא בוחרת במדרגות הנעות. אולי כי היא מאוהבת בתחושת העמידה במקום, כשמשהו אחר מניע את הגוף ואולי כי זה הדבר הראשון שנתקלה בו. מבחינה בהמון אנשים, ילדים, מבוגרים וגם כל מיני חפצים שבדרך כלל נילווים לשכאלה: תיקים, עגלות, פיסת טישו לקינוח האף, טלפון סלולרי.
היא מחליטה לנקוט בטקטיקת המבט הפנורמי: מבט חד ימינה ואז להעלות את הראש כלפי מעלה, להטות לכיוון שמאל, עוד קצת והנה הסנטר שלה כבר משיק לכתף השמאלית. כמה זמן זה לקח? היא לא מדדה, אבל זכרה שאיש אחד, שפעם אהב אותה, המליץ לה לעשות את זה בכל פעם שהיא מרגישה זרה בעיר אחרת.

“זה עוזר להתחבר לעצמך,” הוא סיפר לה כשחזר מאיזה יבשת רחוקה.
היא זוכרת את הפנים שלו אפילו שלא ראתה אותו שבע שנים, יושב לשמאלה, על הספה הכחולה בבית של ההורים שלה. גבוה, מריח נקי, לימוני, יושב בפיסוק רחב, מארגן את ידיי עובד האדמה שלו במרחב. מניח כף יד אחת במרווח הצר שביניהם ואת כף היד השניה מניח על קצה הברך. מביט שמאלה ומספר לאבא שלה על ערבות אוסטרליה, מביט ימינה, לעברה ומספר לה שראה פיל בוכה.
והיא חושבת שהוא כל כך יפה.
היא רוצה שיבחין במחנק בגרון ואז לבכות לו שיישאר איתה. אבל הוא מבחין בבכי של פילים ולא בחנק של נפשות אוהבות.
היא רוצה שאבא שלה ישתוק כבר ושיילך להכין אוכל במטבח או להשתין בשירותים ואז תזמין את המלאך הענק לחדר, תחבק ותנשום אל תוכה את כל הריח שינבע לעברה מתוך הנקבוביות שלו. אבל היא לא זזה ולא מדברת. רק מקשיבה, עורגת לכולו וחושבת בדיוק על הדברים שיקדמו את שאיפותיה אל שום מקום: מחנק בגרון, לחץ בעבודה.
“אולי תגיעי לכאן?” הוא ביקש ממנה פעם אחת כשהתקשרה אליו. “כייף כאן. דממת מרחבים. בבוקר שוכבים בטן גב ובלילה מסתכלים על השמיים השחורים. חשבתי עלייך כשראיתי כוכב אחד נופל. ביקשתי משאלה.”
“מה ביקשת?” היא מתחננת אליו, אבל שומעת שקוראים לו לארוחת ערב ואמא שלה צורחת מהסלון שזה עולה המון כסף הפנטזיות שלה. אז הם סוגרים והיא נכנסת למקלחת. חצי שעה שהיא מתקלחת, מזרימה מים על עצמה וגם על קיר החדר הקטן, בוכה ושוטפת, מסתבנת ומקציפה, נושמת את הגוף שלה ומדמיינת שזאת הזרוע שלו. ואז הולכת לישון ובבוקר מתעוררת ורוצה להמשיך לחלום.

עכשיו היא בלונדון, במרכז קניות שלא נגמר. שולפת קדימה, מתוך המדרגה העליונה, כף רגל כואבת וחושבת שזו בעצם אותה מדרגה שדרכה עליה כל הזמן. נצרבת על ריצפת הקומה השנייה וממשיכה ללכת. מרפה בתנועות סיבוביות, רגילות, את הצוואר שלה, כדי להשתחרר מהמבט הפנורמי ובכדי שאנשים לא יחשבו עליה שהיא מוזרה וברגע שהיא עושה את זה היא רואה אותו. את הכושי. הוא מסתכל עליה והיא שוב מזיעה. היא מפחדת ורוצה כבר להתקשר לידיד הזה שלה, שסחב אותה לשם, אבל נזכרת שבשעה הזאת בדיוק הוא נמצא באמצע פגישת עסקים ושאין סיכוי שיענה לה.
זהו, היא לבד שם בג’ונגל האנשים. אישה אחת נתקלת בה בטעות ומייד מבקשת סליחה, אבל היא בעצם מודה לה כי אז מבחינה בדוכן גרביים. היא צובטת זוג גרביים בצבע כחול עם פס לבן כדי לקנות לידיד שלה וחושבת שזה מאד ישמח אותו.
כל מחשבה שלה עליו משמחת אותו ומובילה לדיון של כמה דקות שבהן הוא מזכיר לה כמה שהוא אוהב אותה ושאם היא רק תגיד כן הם יתחתנו עכשיו עם שני עדים ואז הוא יהיה הכי מאושר בעולם ויסגור את החברה המצליחה שלו והם ייסעו לכל מיני מקומות, יבזבזו את כל הכסף. זה כל-כך מפתה אותה לחשוב על זה ובכלל, מה יש להפסיד? אולי אפילו תיתקל באיזה פיל בוכה ואולי תיתקל במלאך, בכבודו ובעצמו, באיזה טיול לאוסטרליה ואז תנטוש בחביבות את הידיד ותישאר עם המלאך שלה לנצח.

“אה. אני לא זוכרת אם סיפרתי לך, לשי נולד תינוק. קטנצ’יק, הוא רק נולד עכשיו. … את ידעת את זה?”
שתיקה .
שבע שנים אחרי שראתה את המלאך הענק.
שנים של נסיונות לקבור, מתנערים כעת ממשב של גיחה מן המתים. היא משפילה את העיניים כדי לוודא שכפות ידייה מונחות על הגה המכונית ואז מרימה באיטיות את העיניים בחזרה אל הכביש, אבל רואה רק אפור, מכונית אפורה, איזה צבע מגעיל, מלוכלך, מצחין, עלוב, חלוד, תמרורים בעברית, תשעים קמש, חמישים קמש, נתניה.
לימינה יושבת אמה ויורה מטח שצורב לה את האיברים הכמוסים שבגוף הישוב זקוף והוא ממשיך לנהוג הגוף הזה. רגל לוחצת על דוושה של גז ואז ברקס, יד לוחצת על מוט של איתות ימינה והרכב פונה. ממשיכים לנסוע והנה כבר רואים את השלט המזדקר שצועק לה שמגיעים לחנות.
השלט הזה שתמיד גרם לה לחייך עכשיו גורם לה להיחנק ולהתפלל לבית שימוש. היא מבחינה במכונית לבנה עם מספר זיהוי של דיפלומט ורואה אותו. את הכושי הזה ממרכז הקניות שם, במדרגות הנעות. הוא לא מבחין בה, אבל מזכיר לה לעשות את התרגיל הזה עם המבט הפנורמי. היא מספרת לאמא שקצת נתפס לה הצוואר ואמא צורחת שתראה כבר רופא ושואלת איך יצאו בדיקות הדם. והיא עונה לה:
“איך את יודעת? … הוא התחתן עם אורלי, אה? .. הוא חי בארץ?”
ואמא שואלת אם יש לה מסטיק וקרם ידיים וכל מיני דברים שאנשים סוחבים איתם בתיק או במכונית. ושואלת איך היא יודעת שקוראים לה אורלי. אמא לועסת ומורחת ומספרת שהשכנה הרכלנית של ההורים שלו סיפרה לה עליו.
“חברה שלו נכנסה להריון ואז הם התחתנו. נתנו לו שטח אדמה בערבה בתמורה לגידול של פלפלים. ראית איזה מעופף? תמיד הוא היה עפיפון. איך עושים כזה דבר? פלפלים בערבה? ואם הוא לא יצליח, אז איפה הוא יגור? עם ילד קטן. משפחה.”
ואז האמא נזכרת שהבת שלה שונאת שהיא לועסת כמו פרה ואז בולעת רוק ושואלת אם זה לא בסדר שסיפרה לה את זה.
“זה בסדר אמא. אני מצטערת, פשוט חשבתי על זה שיש לו תינוק ושהוא מחזיק אותו. מעניין איך קוראים לו”.
והיא בעצם חשבה על הזרועות הגדולות שלו ועל כמה שהן ענקיות כשהן מחזיקות במשהו שרק עכשיו נולד ושלא היא זו שהולידה לו את התינוק, אלא אורלי ושזה תמיד או סיגי או אורלי ושהיא צריכה כבר לשכוח ולזרוק את כל המכתבים שבהם כתב שתמיד יאהב אותה, גם אם הוא בארץ רחוקה ושהיא לא היתה צריכה לעזוב אותו לעולם, אבל זה מה שהיא בחרה לעשות באותו רגע, ואפילו שכבר התחילו איתה פעם גברים נשואים, עם תינוקות, הוא לא יתחיל איתה יותר, אבל אם יעשה זאת – היא כל כך תשמח – אפילו שהיא שונאת אותם כשהם בוגדים ואולי דברים היו משתלשלים אחרת לו רק היתה מקשיבה לבפנים שלה. והתינוק שלו צמח מהבפנים של אורלי.
והיא מקנאה בה כי הוא המלאך הכי ענק שיש, והיא זוכרת רק עונג ומרגישה חמיצות ורוצה לחשוב שכל מה שקרה לה אחריו הוא רק טוב. אפילו שעכשיו רע.

היא מחנה את המכונית והולכת עם אמא שלה לכיוון החנות.מגישה את התיק לבדיקה ולא מסתכלת על השומר ששואל אותה במבטא רוסי אם יש לה נשק. היא בוחרת כיסוי חדש לספה שלה בסלון, שטיח קטן, כחול עם פסים לבנים, להניח ליד המיטה כי כשהיא קמה בבוקר הרגליים שלה קפואות אפילו באוגוסט כשחם והיא שולפת גם בובת פנדה קטנה, פרוותית, כדי להניח על המדף האדום בבית שלה והיא חושבת על ארצות של קור ומתענגת על זה שחם לה.
“אני חושבת שמחר אקרע את כל המכתבים שבקופסאת הנעליים, או שאשרוף את הקופסה,”
היא מכריזה ופתאום נשטפת בריח לימוני, מוכר, אבל חדש. היא רואה שדיברה אל מישהו זר, ושאמא שלה בכלל בוחרת סכינים באגף כלי המטבח.
הוא מסתכל לה בעיניים. ענק. שואל אם הוא לא מכיר אותה מאיפה שהוא. היא מרגישה כמו בלונדון ומחייכת.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *