סיפור קצר: הכל התחיל ביום רביעי שעבר, כשאבנר הלך לראות מופע לידה. לא יודעת מה קפץ עליו אבל כנראה יש דברים שאני אף פעם לא אדע

מופע לידה

הכל התחיל ביום רביעי שעבר, כשאבנר הלך לראות מופע לידה. לא יודעת מה קפץ עליו אבל כנראה יש דברים שאני אף פעם לא אדע. החברה שלי, אלה, אמרה לי שהמופעים האלה הם לא דבר חדש, ושזה רץ בכל הארץ כבר כמה חודשים טובים. רק אותי זה הפתיע. רק לי זה היה זר. מופע לידה של אישה. אני מוכרחה להודות שזה נשמע לי קצת מסקרן וחשבתי להצטרף אליו באותו ערב, אבל המופע היה במועדון לגברים בלבד, אז אמרתי לעצמי, ניחא, והמשכתי עם חיי.
לא הייתי עושה מזה עניין אם לא היה עניין, גם לא תיארתי לי שאפשר להיות ככה מושפע ממופע בידור, אבל מהרגע שאבנר חזר הביתה שמתי לב שמשהו השתנה בו. הוא נהיה שקט יותר, מהורהר, וכל חמש דקות רץ לשטוף ידיים. אי אפשר היה שלא לקשר את זה לזה.
חשבתי על זה לא מעט באותו לילה. אבנר לא הצליח להירדם. הוא ישב וצפה בסרט המופע, שהוא קנה לעצמו שם. זה מילא, אבל אחרי שעה, שמתי לב שהוא עוצר כל פריים ובודק ומסתכל ומגלגל אחורה ורואה שוב, והבנתי שמצבו מידרדר והוא נשמט לי מבין הידיים. אמרתי לעצמי, נעמי, את מוכרחה ליזום משהו וכדאי שיהיה טוב. הגבר שלך מתפרק לך מול העיניים. את לא יכולה לעמוד ולהסתכל, זה לא פוליטיקה, אלה החיים שלך פה. מיד הלכתי לישון כדי לצבור אנרגיה ובבוקר יום חמישי התעוררתי בתחושה טובה שיש לי את זה, שהכדור אצלי, כמו שאומרים.
החלטתי לדבר עם אבנר.
אז זה זרק אותך קצת, המופע הזה, מה?
זרק? זה טלטל אותי, נעמי, טלטל. עד כדי כך שיש לי כאב ראש מזה. והזהירו בכניסה למועדון שזה עלול לגרום לכאב ראש, ואמרו שזה חזק, ובקשו לא לזלזל בטבע, ואני לא האמנתי וצחקתי להם בפרצוף.
אבנר, קטעתי אותו, דיברתי עם אלה והיא אמרה שלחבר החדש שלה קרה אותו דבר בדיוק.
מה, גם הוא הלך?
כן, גם הוא הלך. עשו בחברה שלו גיבוש למנהלי מחלקות והם נסעו ביחד לראות את זה באילת, נדמה לי.
וגם לו היה כאב ראש?
כן. ולא רק לו. הוא סיפר שגם לקולגות שלו היה כאב ראש.
טוב שאת מספרת לי. זה מרגיע אותי, הוא אמר. אבל ראיתי שהוא לא באמת נרגע.
יהיה בסדר, אל תדאג, טפטפתי לו. אתה בסך הכל צריך קצת אוויר טוב וקצת לצאת מהעיר. ניקח היום חופש וניסע לכפר של הכוהנים. שמעתי שזה מאד נעים.
הוא אפילו לא התווכח. כנראה הבין מבפנים שאין ברירה. די נבהלתי כשראיתי אותו חסר התנגדות וזה בעצם גרם לי להבין סופית שהמופע חיבל בו באמת ובתמים. לא איבדתי עשתונות כי בתוכי אני יודעת שקודם כל צריך לצאת מהעיר במצבים כאלה ורק אחר כך לבדוק את הדברים לעומק. זו המסורת. הורי הורינו נהגו כך, הורינו נהגו כך, וגם אנחנו.

יצאנו לדרך ואחרי פחות משעה הגענו ל”ביאת המשיח”, כפר קטן ממזרח לירושלים, עם נוף של עצי זית וארכיטקטורה מקומית. היה ברור שגרים שם אנשים לא מנותקים מהטבע, כאלה שמחוברים חזק ולא מנסים להיות אירופה ולא מנסים להיות אמריקה. בלבנט כמו בלבנט, היתה אמרה עתיקה חקוקה שם על החומה.
יכולנו סתם לעשות פיקניק אבל חשבתי שאם אבנר הושפע ככה מלידה צריך ללכת אתו על הכיוון הזה של ילדים וחום ולא להיבהל. זה כנראה הגיל שלו או השד יודע מה, סוג של משבר, וצריך ללוות אותו על הקו הזה כדי שיבין מה באמת קורה לו וימשיך אחר כך הלאה, חלק, בלי צלקות.
חוץ מזה, אלה סיפרה לי שמכשירים בכפר הזה ילדי כוהנים לעבודה בבית המקדש, והם גדלים בתוך מכלאה מיוחדת מורמת מהאדמה ומבודדת מהסביבה, שפתוחה לליטוף ציבורי בימי השבוע. זה מה שמשך אותי. פינת הליטוף.
שילמנו דמי כניסה לכפר ככה וככה ודמי ליטוף ככה וככה גם. הכניסו אותנו לחדר טיהור וסטריליזציה ומשם עברנו למכלאה שבה הסתובבו הילדים הקטנים והתחממו בשמש. הסתכלתי על אבנר. הוא עמד עם הכפפות הוורודות שנתנו לנו למניעת טומאה, וליטף ילד אחד עם שערות ארוכות, וליטף וליטף. ראיתי שיש לו דמעה ליד העין. בחור רגיש. כנראה שבאמת עובר עליו משהו. הייתי שוברת את הידיים והרגליים לאמרגן של הלידות האלו.
הילדים החמודים שיתפו פעולה והגיבו בחום. נראה היה שנעים להם. הכל היה נקי ומטופח ומכובד וחוץ משני נערים עם פצעי בגרות, שהתנהגו בעצבנות וקצת העיבו על הפסטורלה, הייתי אומרת שהיה מושלם. האמת שלי הם לא כל כך הפריעו אבל אבנר איסטניס והוא מיד תבע מהמדריך להוציא אותם מפינת הליטוף. המדריך ניסה להסביר לו משהו אבל הוא לא וויתר והיה וויכוח קצר ביניהם, שגרם לו לצאת מהאתר מאוכזב מעט.
מיד הבנתי שאני אצטרך להמשיך לפנק אותו גם בסופשבוע, כיאות לאישה שהגבר שלה מתפרק לה בין הידיים, מול העיניים.

כשחזרנו הביתה גלשתי מיד לאתר “זוגיות מושלמת”. זכרתי שאלה תמיד נעזרת בזה. מעיבוד הנתונים ששלחתי להם הבנתי שאבנר ואני הגענו לשלב ‘הצורך בחוויה החדשה’. היה כתוב שם שליטוף מספק סיפוק מיידי וזה לא תמיד מספיק. הורות, לעומת זאת, מעניקה תחושה של רכישה אמיתית, כמו קנייה של רהיט משובח, ולכן יש בזה משהו מאד מוחשי ועמוק שמחזיק כמה ימים טובים, שבועות אפילו. אמרתי לעצמי, תודה לאל שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו כלכלית, והחלטתי לסדר שנהיה הורים בשבת, משהו כמו שעתיים בבוקר. קיוויתי שהחוויה תמשוך אותנו יפה לתוך השבוע שיתחיל, ועד בכלל. בעצם קיוויתי שזה ירגיע את אבנר. פחדתי שבמצבו יתחיל ללכת לכל הפונדקאיות האלו, כי יש לו נטייה וכבר היו דברים מעולם.
לפני עשר שנים כמעט נפרדנו על רקע דומה. הוא הוציא בבת אחת את כל החסכונות שלי ושלו על תשלום לפונדקאית אחת שבסוף ילדה וברחה עם התינוק לחוף מבטחים. הוא עזב הכל ויצא לחפש אותם. שבועות הוא לא היה בבית ורק מדי פעם היה מתקשר אליי ומבקש שאשלח לו כסף. ואני שלחתי. בסוף הוא חזר עצוב ורזה ולא מגולח. הוא לא הצליח למצוא אותם וכמעט נאלצתי לאשפז אותו. מזל שאני בחורה חזקה וסבלנית. חיכיתי, ועם הזמן והחיים עצמם התגברנו, ועשינו כסף חדש, ואבנר נשבע לי שלא עוד.
מזה למדתי שבחיים המשותפים צריך לשים לב, להשקיע, להיות ערנית, יצירתית, ולבוא עם רעיונות חדשים. בקיצור, צריך לגוון. ואני מאד מקפידה על זה. אני גם הולכת לקבוצת תמיכה של נשים שמחזיקות בידיים. שם הכרתי את אלה, שגם החבר שלה רגיש כזה ולא מי יודע מה יציב. ושם הכניסו לנו לראש טוב טוב שאם לרגע לא נשים לב, החלב יגלוש.

החלטתי להפתיע את אבנר. לא שיתפתי, לא שאלתי, לא אמרתי. לא רציתי שיידע מזה, אלא ברגע הדפיקה בדלת בשבת בבוקר.
התחברתי לאתר של סוכנות “אינפנטאון”. שמעתי שזו סוכנות נקיה, אמינה, ושאין שם מחלות.
היו שם אינסוף אפשרויות לחוויית ההורות. עוללים, טף, נוער, תאומים, בנות, בנים, טיול בעגלה, חיתול, אמבטיות, האכלה, מתנה, ריב, סטירה, שיעורי בית. שעתיים, יומיים, שבוע, שבועיים. לא ידעתי מה לבחור והחלטתי להיות ספונטנית, משהו שתמיד עוזר לי בשעת בלבול, ולחצתי על הנקודה הסגולה, רנדום. קצת הפתעות בחיים, מה יש?

ביום ששי היה אבנר נתון כולו לכאב הראש שלא עזב אותו מאז מופע הלידה, ואני קראתי מגזינים ישנים וניסיתי להבין דברים.
בשבת בעשר בבוקר הגיעה אחות עם תינוק קרח בן חודש, לבוש בבגדים לבנים ורכים.
אבנר כמעט התעלף. הוא הביט בי באהבה. מיד הבנתי שבשביל המבט הזה עשיתי הכל. הוא מאד התרגש ואני הייתי מאד גאה בעצמי על זה שהייתי קשובה לצרכיו וצפיתי הכל בדיוק.
האחות התיישבה על הכורסא והיניקה, אבנר ליטף את התינוק על הפנים בעדינות רבה, ואני הסרטתי אותם. אחר כך הוא לקח אותו ממנה והתחיל להסתובב בדירה. שמעתי אותו מדבר לתינוק וחייכתי אל האחות במבוכה, אבל היא הייתה קורקטית למדי, וביקשה כוס מים, אם אפשר. לפני שיצאנו לטיול בשכונה, אבנר החליף לו חיתול והתעקש לחבוש לו כובע. הוא גם דחף את העגלה ברחוב, ואני הלכתי לצדו, מתעדת כל רגע. בשתים עשרה בצהרים התקשרתי לסוכנות וביקשתי להאריך לכל היום כי אבנר לא הסכים להיפרד. התיישבנו מאוחר יותר במסעדה, אחר כך קפצנו לאלה וחבר שלה, כדי שאבנר יעשה עליהם קצת רושם, למרות שהתינוק ישן כמו תינוק, ומשם חזרנו הביתה. אבנר והאחות עשו לו אמבטיה ואני נחתי בסלון עד שהם גמרו. הגבר שלי היה בטריפ. פשוט ככה. הוא זרח, שכח מהכאב ראש, הרים הוריד, הקפיץ חיבק, וחייך בלי הפסקה.
בערב נפרדנו מהתינוק בנשיקה ומהאחות בנפנופי ידיים. היינו מותשים ונכנסנו ישר למיטה. אבנר חיבק אותי ונרדם בלי קושי. אני חייכתי בתוכי ונשמתי לרווחה.

על הכותבת גיא עד

כותבת ועורכת. ספרה הראשון *אגו מלגו* יצא בהוצאת בבל

תגובות

  1. מים שקטים

    למה?
    האין מספיק דברים לכתוב עליהם?

  2. מדוע אין תרגום בגוף הסרט ?

    כתבה בלתי מובנת בעליל.

  3. xסיפור מדהים, פשוט מדהים.

  4. עובר אורח

    רהוט, מעניין. אל תתייחס לביקורות לא מנומקות. בהצלחה.

  5. אהבתי את השילוב של האמיתי והדמיוני, היום יומי והפנטזי..
    הזכיר לי קצת סיפורי מדע בדיוני טובים…

    ודרך אגב:לכל התמהים (שכמובן,לא מבינים בספרות, ….)
    זה לא אמור להיות מובן עד הסוף…
    חלק מהיופי של הסיפור הוא הבלבול הזה, ה”חוסר תרגום בגוף הסרט”…

  6. כתוב יפה, קולח, סהרורי משהו או מנותק אבל מסקרן…. נשארתי מרוכזת עד הסוף אבל… לא.. לא הבנתי… בחיי, פשוט לא הבנתי…

  7. בועז כהן

    ראשית, זה כתוב היטב. אני עדיין מנסה לפענח ביני לביני למה התכוונה המשוררת, אבל גם הפרשנויות העצמאיות שלי מספיק טובות בשבילי – נכון לעכשיו, שבועיים אחרי שנולדה בתי השניה (ובתור אב-אווז אמיתי, אני נמס מיד כשאני רואה תמונת-תינוק, כמו זאת שבראש העמוד).

  8. אהממ… לא שמתי לב שכתוב “סיפור קצר” למעלה… כרשימה רגילה זה היה בלתי מובן, היתה לי הרגשה שמדובר באיזה רעיון שיתורגם בסוף למשהו פשוט מהחיים, איזו פואנטה, אבל בתור ספרות, מגיע לזה יותר מתגובה מהמותן… בכל מקרה, זה כתוב יפה.

  9. הצעדן

    הדקדנס,אך הדקדנס
    ושוב אנו מוקפים בתת תרבות במציאות מעוותת שכמו שכמו שכתב י.אטלס דברים שמצחיקים אותי זה גנב שגונב מגנב…
    כמו שהבורגנים היא סדרה קומית של יאפים שעושים חיקויים של עצמם
    או אצל נאור ציון ערסים שמחקים ערסים וכיו”ב
    נכון המאמרסיפורקצר כתוב מצויין אבל מתי כבר נפסיק להתפעל מהכלים ונתחיל לעבוד על המסר.

  10. עונג צרוף…חצי הגבר הוא אשה.
    נשים שהן גברים וגברים שהם נשים בהתנהגות, ברגש ובחשיבה. אהבתי.

    • אם בא לו על ילדים והורות אז הוא חצי אשה?? החצי ה”הורי” הוא בהכרח נשי??

      • לא בהכרח. אבל היתה לי הרגשה בזמן קריאת הסיפור שישנו איזה חילוף תפקידים דווקא משחרר ולא מגביל. כמו בסרט טוטסי – גבר ‘נשי’ כאקט משחרר.
        אחרי המופע הגברים סובלים מכאב ראש, הגיבורה היא הדמות אקטיבית ויוזמת ואבנר לעומתה רגיש יותר.

      • שלומציון

        עד כמה שנרצה, אי אפשר לרבע את המעגל.
        התחושה הזאת של הכמיהה לילד. התחושה הפיזית, היא בדרך כלל, אצל נשים ולא אצל גברים. וזה לא מוריד כלום מפמיניזם. זה לא פוגע בשחרור האישה, העובדה הזאת.
        זה קצת מיושן לנסות לבטל את עובדות החיים הללו בכדי להוכיח שגברים ונשים זה אותו דבר. זה לא. למה התכחש? לא עברנו את השב הזה ב”מאבק” שלנו?
        זה מה שהוף את הסיפור של גיא עד (שהיא אישה עד כמה שידוע לי), לכל כך מופלא. זה שהכל בו הפוך. זה חלו חילופי תפקידים במערכת שלהם. זה שהגבר כמהה לילד, והאישה לא.
        האישה מנותקת לגמרי מהבסיס שלה, הבסיס הריגשי שלה. זה פמיניזם זה ?

        • א-ב-א. בא לו להיות אבא… הורה. קרה, קורה, יקרה…
          מגיל מסויים זה קורה לרובם…
          לא דחוף להם תמיד להביע את זה כי בדרך כלל הגברת שאיתם כבר רוצה את זה קודם. או קיי.
          אם היא לא היתה רוצה הוא היה מתחיל לרצות בשביל שניהם…
          פעם בגיל 19 הייתי מאוהבת בבחור בן 28…דתי, מה לעשות… לרוב החברים שלו כבר היו ילדים… ואז איזה ערב אחד טיילנו באיזה מקום ועבר מולינו זוג עם פעוט שהלך ביניהם… תגידי, הוא אמר פתאום, לא היה מתאים שגם בינינו ילך עכשיו איזה ילד? הסתכלתי עליו בתימהון- הוא כנראה שכח באותו רגע שהייתי רק בת 19… הוא אמר את זה מתוך עצמו, ואיזו כמיהה הייתה בעיניים שלו…

  11. אורני

    אהבתי מאוד!
    כתוב טוב ןחזק מאוד. ו…לא עלינו.

  12. אוריק המחנך

    איזה כיף לאבנר – הוא יכול לחוות הורות, בלי הצורך ממש להיות הורה. ואז, כמו שלפעמים אנחנו יכולים הכי להתפרע במיטה עם מי שהרגע היכרנו ומחר נשכח, הוא יכול להיות אב למופת בלי לתת לזה, הו הזה הנורא, לשנות אותו מהיסוד. זה לא שאנחנו מאבדים ביצה ברגע שאנחנו נהיים הורים, כמה מאיתנו אפילו מגדלים בה נשמה, אבל זה באמת נורא מפחיד אותנו. שלא לדבר על זה שאתן מפסיקות להזדיין איתנו. גמלות שלמה יודעות לעשות את זה יותר הומני… שירים יד הגבר, בין אם אב ובין אם לאוו, שלא היה מעדיף לחוות את ההורות שלו ככה. אתם שם? לא, מצטערים, הומואים לא נחשבים. הקול הייחודי של גיא, כשבכל התייחסות של הגיבורה לגבר יש גם את היפוך התפקידים המסורתי וגם צליל של משהו רחוק שנשבר, איזה רעיון על איך גברים צריכים להיות כהורים בעינינו היום לעומת תפיסה שכנראה הוטמעה בנו הרבה קודם, מאוד מצא חן בעיני. מובן מאליו שחוויתי והבנתי את הסיפור בגלל מי שאני והדרך שלי לחוות הורות. זה כבר פחות סגור.

    • ילדים הם לא אינסטרומנט!
      הם בני אדם…
      קטנים אומנם, אבל בני אדם…
      והם לא נמצאים שם כדי שלהורים שלהם תהיה תחושה כלשהיא, או שזה יביא להם תועלת בחיים….
      “הורות לשעה” היא לא הורות.
      הורות זה אוסף הרגעים הקטנים, היומיומיים, המתמשכים.
      העצובים, השמחים, המכמירים…

      • מיכל עלק

        איזה מילה מצוינת! שנים לא שמעתי את המילה הנשכחת מאוזן הזו. מכמירים לחלוטין. ילדים. לא רק תינוקות. בינקותם ובבגרותם. כל האינסוף רגעים האלה שמצטרפים לשלם שהוא גדול בהרבה על סכום חלקיו, אבל אינו יכול בלעדיהם.

  13. כל כך נכון,
    אני הרגשתי צמרמורת בכל הגוף כשקראתי,
    זה כל כך נכון,
    גם לגברים יש רגשות למרות מה שנשים מסוימות חושבות ולא רק אתן מיחלות לילד ואתלנו הגברים זה לא עניין ביולוגי, אולי נפשי, בגרותי.
    מעבר לכך, אם זה היה תלוי בי כבר היתה לי ילדה היום, מה לעשות שלא הכל הולך לפי התיכנון…
    היא לא רצתה ואני דווקא מאוד רציתי ילד או ילדה מה שבא, משהו שבא מאהבה וממך וכל כך טהור.
    ילדים זה שמחה שר שלמה בר והוא צודק
    וכמו שכבר שמענו כבר בעבר מאחת המגיבות שאני מעריץ,
    ויפה שעה אחת קודם…

    • ג'וליה

      תודה, שימי. זה הדדי.

      • המלכה האם

        כמה דבש נוטף ושמאלץ, אלוהים, תפסיקו עם זה…די, די, מגעילים, זה עושה לי פריחה, אל תקרא לי מותק, אל תקראי לי דובשנית, אל תספרו לי על גברים רגישים עם כאב ראש ולא על נשים עקרות מבחינה נפשית, לא רוצה לדעת על נשים עם שמות של גברים (גיא עד? זה לא נשמע יותר כמו שם של אחד החבר’ה הטובים בטייסת?) שכותבות סיפורים על היפוך תפקידים…

        לא אהבתי את הסיפור וכמו שכתב הצעדן החכם, מספיק עם הכלים. יודעים שאתם יודעים לכתוב ולהתנסח. מה עם המסר, איפה המסר הפשוט והטוב.

        לא רוצה להיות גבר. לא רוצה! לא מעוניינת! רוצה ליפסטיק. וחצאית מיני. ולהיות אובייקט מיני, כשבא לי להיות אובייקט מיני, ולהיות ג’וחא בטרנינג בבית, מול היפים והאמיצים, כשבא לי להיות ג’וחא ולתקוע צלחת שלמה של פרינגלס, אם אני לא רוצה ילדים, זה לא עושה אותי פחות אשה, ואם אני כן רוצה ילדים, זה לא עושה אותי יותר אשה

        גברים שמתנהגים כמו נשים (יותר נכון, כמו קריקטורה של נשים)..איחס, תגידו לי – התחרפנתם לחלוטין? זה מה שאנחנו רוצים? לא, לא. בשום פנים ואופן. אני רוצה גברים, שכמו שאסתי ציינה, יודעים לבטא את כמיהתם לילד. גברים כמו שימי, שלא מתביישים בכך שמקנן בהם יצר קינון.

        לא צריכים לוותר על ה”גבריות” ו”הנשיות” בשביל להשיג דברים. צריך לזרוק לפח האשפה של ההסטוריה רק את אי הצדק וחוסר ההומניות שנובע מההבדלים שבין השניים. הבוקר, ב”הארץ”, בעמוד אחד שני מקרים של רצח אשה – הראשון, באור יהודה, בגלל “חילול כבוד המשפחה”, השני, בצפון, בגלל שהנרצחת סירבה להינשא לרוצח.

        נשים, למשל, לעתים נדירות לוקחות את הכלי לידיים ומחסלות את הבן זונה שממרר להן את החיים. בתמורה – המדינה מבינה לנפשם של הפסיכופטים והמתוסכלים שמרימים ידיים על נשותיהם, מתעללים בהן נפשית ופיזית ובסופו של דבר – אחרי הסוף המר – מקבלים עונש מגוחך.

        אני יודעת, אני יודעת. אתם אומרים לעצמכם עכשיו: אוי, המלכה האם הזאתי, עם קשר, בלי קשר, תמיד היא תתקע את העניין הזה של אלימות נגד נשים והענישה הבלתי מספקת.
        ואתם צודקים. אני תמיד אתקע את זה. עד שאלימות נגד נשים תזכה את התוקפים בענישה הולמת, עד שיבינו שאונס והתעללות מינית ממושכת ראויים לעונש כבד כמו רצח בכוונה תחילה
        לא אוותר. אלה הנושאים החשובים באמת, ושום בחורה שתקרא לעצמה יחיאל או משה, תלבש דגמ”ח צנחנים ותסתפר קצוץ כמו חייל מארינס – לא תינצל מהמניאק שיחליט להפעיל עליה את האדנות הגברית שלו

        דרוש שינוי, והוא לא מתחיל בסיפורים על גברים שהולכים למופעי לידה (עניין די דוחה, בינינו, גם אם נשים היו הולכות לצפות בזה) ומקבלים כאב ראש אחר כך ונפשם כה רכה, כה רגישה

        • צ'ארלס

          לפי הבנתי אין כאן וויתור על גבריות או נשיות. להיפך. יש כאן התייחסות לתהליכים תרבותיים גרידא אשר מרחיקים את האדם ממהותו הבסיסית. עמדת הכותב נעדרת לחלוטין מן הטקסט והוא מהווה בעצם סוכן שקוף. הסיפור הוא בסך הכל השתקפות למציאות הפוסט ג’נדרית בלי נסיון לנקוט עמדה כלשהי. לכן באה הדרישה בתגובות שמעלה לפרשנות ברורה – אמרו לנו באופן ברור מהו מוסר ההשכל (גם השכל עבר שינויים באותם תהליכים תרבותיים – נהיה עצל יותר ויותר).
          אלימות כלפי נשים לעומת זאת קיימת מאז ומתמיד. בעבר הרחוק ובחברות סגורות גם היום דמם של הנשים מותר יותר מזה של הגבר. אני מסכים עמך שיש לנקוט בענישה כבדה יותר.

        • סוחט חצ'קונים

          לידה זה דבר זה דוחה, באמת ומופע לידה זה הכי דוחה, כי עוד מוכרים לזה כרטיסים
          וואללה, עוד מעט אפשר יהיה לעשות מופע חירבון, ואנשים יבואו לראות

          • מדוזה

            (אופס…הנה ההמשך)
            נכון שלידה היא לא הדבר הכי אסטתי שיש בעולם.
            נכון שהלידה היא דבר אינטימי.
            אבל דחילק אנשים, קצת כבוד לאמא טבע. לידה היא סופו של תהליך מופלא מאין כמותו- ההריון.
            אנחנו יוצרים חיים, בנאדם שלם ומושלם. כנגד כל הסיכויים, ולמרות כל הדברים שיכולים להשתבש, אחרי תשעה חודשים של חרדה, דאגה, פחד, אי ודאות, ומעל הכל השמחה, יוצא לו בנאדם קטן, שכל החיים לפניו.
            מתוך האגואיסטיות של ההורים והצו הגנטי להתרבות יוצא תינוק קטן ומתוק, ואחרי *הרבה* מאוד השקעה ואהבה וויתורים הוא/היא יגדלו להיות המגיבים הבאים בבננות 🙂
            אחרי שני הריונות ולמזלי הרב גם שתי לידות שהניבו את הילדים הכי נהדרים בעולםוגם הכי הרבה בעיות…. אני יכולה להצהיר בודאות מלאה שאין *אין* דבר יותר מדהים וחוייה יותר שלמה.
            מי שנגעל- שלא יתקרב. ולומר את האמת גם לי לא ממש נראה ללכת למופע לידה, אבל מישהו צריך לספק את הצורך לאנשים שעוד לא חוו את זה ורוצים (שזוהי מילת הפתח, אף אחד לא מכריח ללכת) לראות איך זה נראה באמת ולא בסרט הוליוודי.
            הרי גם לראות מופע סקס בין שני אנשים שהם לא כליל השלמות וכל מני אברים מתדלדלים ועם צלוליט מקפץ זה לא אסטתי וגם די מגעיל (וגם מאוד אישי) אבל זה, משום מה, דבר שרבים לא יתנגדו לו.
            לא רוצה- אל תראה! אבל אל תזלזל!

        • גנג'ה

          .מוזר, אני קיבלתי רושם שונה לגמרי
          .היפוך התפקידים לא קיים פה בכלל. גברים שרוצים ילדים הם לא חיה נדירה
          מה שהיה מחליא זה עד כמה ההתנהגות ה’מסורתית’ של זכר מול נקבה נשמרה. – הוא מסכן ואומלל והיא מתרוצצת כאחוזת אמוק כדי לשעשע אותו, לנחם אותו ולטפל בו, כאילו לא היה בן אדם בוגר האחראי לאושרו
          :ונעבור לציטוטים
          “הגבר שלך מתפרק לך מול העיניים. את לא יכולה לעמוד ולהסתכל”
          “..הכניסו לנו לראש טוב טוב שאם לרגע לא נשים לב, החלב יגלוש”
          “אבנר חיבק אותי ונרדם בלי קושי. אני חייכתי בתוכי ונשמתי לרווחה”

          ?היא נשמה לרווחה, אתם מבינים
          הייתה שם בעייה עם הגבר היקר, שעליו צריך לשמור מכל משמר, פן יגלוש כמו חלב
          .ואז היא תשאר מחוסרת כל, קבצנית עלובה – כי אין לה גבר
          אבל היא חשבה חזק ומצאה איך לרצות אותו
          ועכשיו הוא שמח, והיא נושמת לרווחה
          אחחח, כמה שקוד ההתנהגות הזה מוכר, ידוע ועצוב

          אני חושבת שהסיפור המצויין הזה הוא בדיוק על איך שהמציאות העצובה נראית ולא שום היפוך תפקידים
          אנחנו לא אמא – אנחנו בנות זוג ובן זוגנו הוא אדם בוגר

          ואם לא כך, אז לשדרג

        • פשוט, תודה.

  14. מיכל עלק

    הסיפור מצוין. לא רק בגין היכולת הסיפורית והעובדה שהוא קולח ומרתק. בעיקר בגין היכולת שלו לעורר תגובה רגשית. גם להתעצבן עליו זו תגובה רגשית.

    אני התעצבנתי. בעיקר בגלל הילדים “כחיות מחמד”. בצורתו הגולמית זה חוסר היכולת של הורים להבחין בין הכוונה והדרכה לכפיה, זה ממשיך דרך ילדי פסטיגל הזבל, שנגררים לשם ע”י הורים שאפתניים מידי, ובצורתו הקיצונית אלו הורים שמשתמשים בילדים שלהם כשק חבטות, או אבות (וזה בשבילך המלכה האם) שמשתמשים בבנותיהם ובבניהם לסיפוק צרכיהם המיניים.

    ילדים, אמרה פישי נכון, לא משווקים לשימושם של ההורים.

    • חתולה

      בטח שלא. אבל ההורים הם אלה ששואלים את עצמם- בהיותם הבוחרים ביצירה הזו והמקריבים העיקריים למענה- למה אנחנו צריכים את זה. והתשובות שהם עונים קשורות, קודם כל, לרצון ולצרכים שלהם עצמם. זאת האמת. אלמלא רצו זאת למען עצמם לא היו עומדים בהקרבה העצומה.

      • מיכל עלק

        ודווקא בגלל שאת צודקת (ולא “את צודקת” במשמעותו הפולניה..) דווקא משום שגם האגו ההורי מעורב פה, במובן של צרכי ההורים, ורצונותיהם, קו הגבול בין הכוונה לכפיה הוא כל כך דק, וכל כך קל לחציה, וכל כך שביר ובעיתי.

        אני יכולה להגיד לך שהנסיון שלי עם הורות לשניים רצוף מאבק ועימות פנימי שלי עם עצמי בין מה שאני חושבת לנכון עבורם או עבורי, לבין ההבנה שהם נפרדים ממני, ושונים ממני, והם לא פה כדי להשביע את רצוני, או כדי למלא את צרכי. העובדה שאני נהנית מהם לאללה, ואני נהנית מהם לאללה, משתדלת להיות לא על חשבונם. היא הערך המוסף.

        נפלתי עם זה חמשת אלפים פעם לפחות (נו, טוב, הם כבר מאוד גדולים הילדים שלי, היו לי הרבה שנים של הרבה “פעמים” איתם), נפילות של קוצר רוח, נפילות של חוסר קשב, (גם חוסר קשב לאמא שאני מאמינה שנכון לי להיות), נפילות של ידענות או של יש לי יותר נסיון, נפילות של פוי, פוי, פוי “מה יגידו”. ועם כל זה, מעל הנפילות האלה מרחפת הבנה אמיתית של הנפרדות שלהם, ושל זה שהם לא איזה ברביות ששאני מלבישה ומפשיטה ומושיבה ומעמידה ומכופפת להן את הידיים, לפי איך שבא לי. ככה שעל כל נפילה יש גם הצלחות, ועל נפילות מודעות ומתוקשרות ביני לבינם, יש גם התנצלות ותיקון (ככל שניתן לתקן).

        • חילופי הדברים שלכן נעימים כל כך לאוזן. אולי באמת יש תהליך של התבגרות בהורות: מהורות כמימוש צורך אגואיסטי (במסגרת הילד כשלוחה, הילד כפרי אהבה), להורות שמכירה בעצמאות הפרודוקט ומכירה בצרכים שלה כשאיפות ותו לא.
          אני חושבת שהמסר העקיף הוא אכן ביקורת נוקבת על האגואיזם והשטחיות שיש בכולנו לפעמים.
          לסדר היום: אנשים שמשתמשים בילדיהם ל”סיפוק” יצר מיני עושים בדיוק את אותו הדבר שעושה מי שמכה את ילדיו: הפעלת אלימות.

  15. דבר ראשון הייתי רוצה שמישהו יסביר לי מה זה “מופע לידה”,ואם זה מה שאני חושבת זה פשוט מזעזע,כי לידה היא הדבר הכי אינטימי שקיים,ואני פשוט לא מבינה איך אפשר להפוך דבר כל כך טהור למופע!
    בקשר להורות ליום,כנראה שאת לא מבינה את המושג הורות,להיות הורה,זה להיות עם הילד/ילדה כל יום,כל שעה,לעבור איתם את כל החוויות,ולא הורה ליום,מה זה החארטה הזה?
    לא כל האמהות הפונדקיות הם כמו האחת שתיארת,אני מציעה לכם לנסות שוב,אולי לאמץ?לא חסרים ילדים זרוקים שזקוקים לחום ולאהבה כמו שנראה לי שיש לכם לתת.

  16. כל הזכויות שמורות

    ממש מוכשרת אורלי קסטל בלום הזאת.
    וגם מקורית.

    • נו, באמת. כנראה שלא קראת מעולם את ספריה של אורלי קסטל בלום. הסגנון שונה בתכלית מזה של המחברת מעלה. הייתי אומרת שגיא עד היא יותר האתגר קרת של הנשים.

  17. eskimo dog

    סיפור יפה מאוד מאוד.
    בעיניי, הנקודה החשובה היא לאו דוקא חילוף התפקידים הגברי/נשי
    אלא דווקא התפיסה הרעיונית העומדת מאחורי “העולם” שבסיפור
    ולפיה אנחנו מגבשים את הזהות העצמית הטוטלית שלנו כצרכנים.
    כבר היום, הרבה מאוד מובנים של “האני העצמי” נגזרים
    מתוך תפיסה עצמית צרכנית בחברה צרכנית.
    למשל: נעלי טימברלנד, מכנסי דיזל, מנוי בהולמס פלייס. מי אני?
    התפיסה הזאת הופכת בסיפור לטוטלית שכן גם ערכים כמו לידה, זוגיות וכולי
    הופכים למוצר בר רכישה. אפשרי? אנושי? בדיוני?
    חכו לגמר פרוייקט הגנום האנושי ותקבלו את התשובה.

  18. אין ספק שהסיפור קולח.
    אין ספק שהקצב של הסיפור יעיל.
    אין ספק שהשפה הרזה תורמת לבניית המציאות העתידנית הזו, שגם אם נצרח שהיא הזויה, אנחנו מתקדמים אליה או אל וורסיה די דומה לה.

    מה שלא קנה אותי הוא עיצוב הדמויות.
    הן מטומטמות מדי. זה העליב אותי כקוראת, כי המקום אליו את רוצה לקחת אותי הוא עמוק. הרדידות של הדמויות (הנגלית לי בעיצובן, במחשבות של הדוברת, בדיאלוגים) לא נותנת לי את הכבוד המגיע לי. הייתי מבינה את האבסורד והניכור שבהן ובסיטואצייה החיים שלהן מבלי להפוך אותן לגילגול עתידי של אהבלות צפוניות כזה-כאילו שרצות על כל טרנד. וגם האהבלות האלה, אפשר להעניק להן מעט חסד, כי הסיפור הזה לא סחט ממני שום רגש,
    אפילו לא חמלה קלה לגבר במלכודת.

    (לגבי הסיפור הקודם, זקיק לרקיק, זה הזכיר לי את ה”ריק הגדול” the big empty, שזה סרט קצר ושווה. מופיע תחת אותו שם ביו-טיוב. הוא מבוסס על סיפור קצר של אליסון סמית’ הנקרא “המומחה”).

    אני עדיין אקנה את הספר, כי אם “בבל” מוציאים לך ספר, זה חייב להיות מעניין בכל מקרה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *