מופע לידה

הכל התחיל ביום רביעי שעבר, כשאבנר הלך לראות מופע לידה. לא יודעת מה קפץ עליו אבל כנראה יש דברים שאני אף פעם לא אדע. החברה שלי, אלה, אמרה לי שהמופעים האלה הם לא דבר חדש, ושזה רץ בכל הארץ כבר כמה חודשים טובים. רק אותי זה הפתיע. רק לי זה היה זר. מופע לידה של אישה. אני מוכרחה להודות שזה נשמע לי קצת מסקרן וחשבתי להצטרף אליו באותו ערב, אבל המופע היה במועדון לגברים בלבד, אז אמרתי לעצמי, ניחא, והמשכתי עם חיי.
לא הייתי עושה מזה עניין אם לא היה עניין, גם לא תיארתי לי שאפשר להיות ככה מושפע ממופע בידור, אבל מהרגע שאבנר חזר הביתה שמתי לב שמשהו השתנה בו. הוא נהיה שקט יותר, מהורהר, וכל חמש דקות רץ לשטוף ידיים. אי אפשר היה שלא לקשר את זה לזה.
חשבתי על זה לא מעט באותו לילה. אבנר לא הצליח להירדם. הוא ישב וצפה בסרט המופע, שהוא קנה לעצמו שם. זה מילא, אבל אחרי שעה, שמתי לב שהוא עוצר כל פריים ובודק ומסתכל ומגלגל אחורה ורואה שוב, והבנתי שמצבו מידרדר והוא נשמט לי מבין הידיים. אמרתי לעצמי, נעמי, את מוכרחה ליזום משהו וכדאי שיהיה טוב. הגבר שלך מתפרק לך מול העיניים. את לא יכולה לעמוד ולהסתכל, זה לא פוליטיקה, אלה החיים שלך פה. מיד הלכתי לישון כדי לצבור אנרגיה ובבוקר יום חמישי התעוררתי בתחושה טובה שיש לי את זה, שהכדור אצלי, כמו שאומרים.
החלטתי לדבר עם אבנר.
אז זה זרק אותך קצת, המופע הזה, מה?
זרק? זה טלטל אותי, נעמי, טלטל. עד כדי כך שיש לי כאב ראש מזה. והזהירו בכניסה למועדון שזה עלול לגרום לכאב ראש, ואמרו שזה חזק, ובקשו לא לזלזל בטבע, ואני לא האמנתי וצחקתי להם בפרצוף.
אבנר, קטעתי אותו, דיברתי עם אלה והיא אמרה שלחבר החדש שלה קרה אותו דבר בדיוק.
מה, גם הוא הלך?
כן, גם הוא הלך. עשו בחברה שלו גיבוש למנהלי מחלקות והם נסעו ביחד לראות את זה באילת, נדמה לי.
וגם לו היה כאב ראש?
כן. ולא רק לו. הוא סיפר שגם לקולגות שלו היה כאב ראש.
טוב שאת מספרת לי. זה מרגיע אותי, הוא אמר. אבל ראיתי שהוא לא באמת נרגע.
יהיה בסדר, אל תדאג, טפטפתי לו. אתה בסך הכל צריך קצת אוויר טוב וקצת לצאת מהעיר. ניקח היום חופש וניסע לכפר של הכוהנים. שמעתי שזה מאד נעים.
הוא אפילו לא התווכח. כנראה הבין מבפנים שאין ברירה. די נבהלתי כשראיתי אותו חסר התנגדות וזה בעצם גרם לי להבין סופית שהמופע חיבל בו באמת ובתמים. לא איבדתי עשתונות כי בתוכי אני יודעת שקודם כל צריך לצאת מהעיר במצבים כאלה ורק אחר כך לבדוק את הדברים לעומק. זו המסורת. הורי הורינו נהגו כך, הורינו נהגו כך, וגם אנחנו.

יצאנו לדרך ואחרי פחות משעה הגענו ל"ביאת המשיח", כפר קטן ממזרח לירושלים, עם נוף של עצי זית וארכיטקטורה מקומית. היה ברור שגרים שם אנשים לא מנותקים מהטבע, כאלה שמחוברים חזק ולא מנסים להיות אירופה ולא מנסים להיות אמריקה. בלבנט כמו בלבנט, היתה אמרה עתיקה חקוקה שם על החומה.
יכולנו סתם לעשות פיקניק אבל חשבתי שאם אבנר הושפע ככה מלידה צריך ללכת אתו על הכיוון הזה של ילדים וחום ולא להיבהל. זה כנראה הגיל שלו או השד יודע מה, סוג של משבר, וצריך ללוות אותו על הקו הזה כדי שיבין מה באמת קורה לו וימשיך אחר כך הלאה, חלק, בלי צלקות.
חוץ מזה, אלה סיפרה לי שמכשירים בכפר הזה ילדי כוהנים לעבודה בבית המקדש, והם גדלים בתוך מכלאה מיוחדת מורמת מהאדמה ומבודדת מהסביבה, שפתוחה לליטוף ציבורי בימי השבוע. זה מה שמשך אותי. פינת הליטוף.
שילמנו דמי כניסה לכפר ככה וככה ודמי ליטוף ככה וככה גם. הכניסו אותנו לחדר טיהור וסטריליזציה ומשם עברנו למכלאה שבה הסתובבו הילדים הקטנים והתחממו בשמש. הסתכלתי על אבנר. הוא עמד עם הכפפות הוורודות שנתנו לנו למניעת טומאה, וליטף ילד אחד עם שערות ארוכות, וליטף וליטף. ראיתי שיש לו דמעה ליד העין. בחור רגיש. כנראה שבאמת עובר עליו משהו. הייתי שוברת את הידיים והרגליים לאמרגן של הלידות האלו.
הילדים החמודים שיתפו פעולה והגיבו בחום. נראה היה שנעים להם. הכל היה נקי ומטופח ומכובד וחוץ משני נערים עם פצעי בגרות, שהתנהגו בעצבנות וקצת העיבו על הפסטורלה, הייתי אומרת שהיה מושלם. האמת שלי הם לא כל כך הפריעו אבל אבנר איסטניס והוא מיד תבע מהמדריך להוציא אותם מפינת הליטוף. המדריך ניסה להסביר לו משהו אבל הוא לא וויתר והיה וויכוח קצר ביניהם, שגרם לו לצאת מהאתר מאוכזב מעט.
מיד הבנתי שאני אצטרך להמשיך לפנק אותו גם בסופשבוע, כיאות לאישה שהגבר שלה מתפרק לה בין הידיים, מול העיניים.

כשחזרנו הביתה גלשתי מיד לאתר "זוגיות מושלמת". זכרתי שאלה תמיד נעזרת בזה. מעיבוד הנתונים ששלחתי להם הבנתי שאבנר ואני הגענו לשלב 'הצורך בחוויה החדשה'. היה כתוב שם שליטוף מספק סיפוק מיידי וזה לא תמיד מספיק. הורות, לעומת זאת, מעניקה תחושה של רכישה אמיתית, כמו קנייה של רהיט משובח, ולכן יש בזה משהו מאד מוחשי ועמוק שמחזיק כמה ימים טובים, שבועות אפילו. אמרתי לעצמי, תודה לאל שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו כלכלית, והחלטתי לסדר שנהיה הורים בשבת, משהו כמו שעתיים בבוקר. קיוויתי שהחוויה תמשוך אותנו יפה לתוך השבוע שיתחיל, ועד בכלל. בעצם קיוויתי שזה ירגיע את אבנר. פחדתי שבמצבו יתחיל ללכת לכל הפונדקאיות האלו, כי יש לו נטייה וכבר היו דברים מעולם.
לפני עשר שנים כמעט נפרדנו על רקע דומה. הוא הוציא בבת אחת את כל החסכונות שלי ושלו על תשלום לפונדקאית אחת שבסוף ילדה וברחה עם התינוק לחוף מבטחים. הוא עזב הכל ויצא לחפש אותם. שבועות הוא לא היה בבית ורק מדי פעם היה מתקשר אליי ומבקש שאשלח לו כסף. ואני שלחתי. בסוף הוא חזר עצוב ורזה ולא מגולח. הוא לא הצליח למצוא אותם וכמעט נאלצתי לאשפז אותו. מזל שאני בחורה חזקה וסבלנית. חיכיתי, ועם הזמן והחיים עצמם התגברנו, ועשינו כסף חדש, ואבנר נשבע לי שלא עוד.
מזה למדתי שבחיים המשותפים צריך לשים לב, להשקיע, להיות ערנית, יצירתית, ולבוא עם רעיונות חדשים. בקיצור, צריך לגוון. ואני מאד מקפידה על זה. אני גם הולכת לקבוצת תמיכה של נשים שמחזיקות בידיים. שם הכרתי את אלה, שגם החבר שלה רגיש כזה ולא מי יודע מה יציב. ושם הכניסו לנו לראש טוב טוב שאם לרגע לא נשים לב, החלב יגלוש.

החלטתי להפתיע את אבנר. לא שיתפתי, לא שאלתי, לא אמרתי. לא רציתי שיידע מזה, אלא ברגע הדפיקה בדלת בשבת בבוקר.
התחברתי לאתר של סוכנות "אינפנטאון". שמעתי שזו סוכנות נקיה, אמינה, ושאין שם מחלות.
היו שם אינסוף אפשרויות לחוויית ההורות. עוללים, טף, נוער, תאומים, בנות, בנים, טיול בעגלה, חיתול, אמבטיות, האכלה, מתנה, ריב, סטירה, שיעורי בית. שעתיים, יומיים, שבוע, שבועיים. לא ידעתי מה לבחור והחלטתי להיות ספונטנית, משהו שתמיד עוזר לי בשעת בלבול, ולחצתי על הנקודה הסגולה, רנדום. קצת הפתעות בחיים, מה יש?

ביום ששי היה אבנר נתון כולו לכאב הראש שלא עזב אותו מאז מופע הלידה, ואני קראתי מגזינים ישנים וניסיתי להבין דברים.
בשבת בעשר בבוקר הגיעה אחות עם תינוק קרח בן חודש, לבוש בבגדים לבנים ורכים.
אבנר כמעט התעלף. הוא הביט בי באהבה. מיד הבנתי שבשביל המבט הזה עשיתי הכל. הוא מאד התרגש ואני הייתי מאד גאה בעצמי על זה שהייתי קשובה לצרכיו וצפיתי הכל בדיוק.
האחות התיישבה על הכורסא והיניקה, אבנר ליטף את התינוק על הפנים בעדינות רבה, ואני הסרטתי אותם. אחר כך הוא לקח אותו ממנה והתחיל להסתובב בדירה. שמעתי אותו מדבר לתינוק וחייכתי אל האחות במבוכה, אבל היא הייתה קורקטית למדי, וביקשה כוס מים, אם אפשר. לפני שיצאנו לטיול בשכונה, אבנר החליף לו חיתול והתעקש לחבוש לו כובע. הוא גם דחף את העגלה ברחוב, ואני הלכתי לצדו, מתעדת כל רגע. בשתים עשרה בצהרים התקשרתי לסוכנות וביקשתי להאריך לכל היום כי אבנר לא הסכים להיפרד. התיישבנו מאוחר יותר במסעדה, אחר כך קפצנו לאלה וחבר שלה, כדי שאבנר יעשה עליהם קצת רושם, למרות שהתינוק ישן כמו תינוק, ומשם חזרנו הביתה. אבנר והאחות עשו לו אמבטיה ואני נחתי בסלון עד שהם גמרו. הגבר שלי היה בטריפ. פשוט ככה. הוא זרח, שכח מהכאב ראש, הרים הוריד, הקפיץ חיבק, וחייך בלי הפסקה.
בערב נפרדנו מהתינוק בנשיקה ומהאחות בנפנופי ידיים. היינו מותשים ונכנסנו ישר למיטה. אבנר חיבק אותי ונרדם בלי קושי. אני חייכתי בתוכי ונשמתי לרווחה.