מותו של השריף

זוכרות את המערבונים של פעם? הפרש הבודד והמסוקס, עם סוסו, רוכבים לעבר השקיעה אחרי שהכריעו את הרשע, האדם הבודד מול כל כוחות הרוע, ובסוף, האדם הבודד מנצח. לאן נעלמו המערבונים האלו? ואיפה אותם גיבורים בודדים, יחיד מול רבים, קטן מול גדול, אדם מול מכונה? למה היום הגיבורים הם גרסה דהויה והססנית של אותם גיבורים רבי עוז?

פעם קלינט איסטווד היה פוסע לתוך הבר עם המאגנום שלו, מחסל את כל הרעים, מציל את הבחורה לבדו ופוסע החוצה כשהיא על זרועותיו. זה היה האידאל הגברי של הדור שלי, החל מקלינט איסטווד וכלה בסופרמן, כל הגיבורים היו תמיד צחים כשלג ומושלמים.
והיום הגיבורים של הדור החדש הם ניאו מ”מטריקס”, ספיידרמן והענק, גיבורים מהוססים ושכלתנים עם בעיות. האם מישהו מסוגל לדמיין את הארי המזוהם נכנס לקומה במהלך הסרט כששאר חבריו רוכנים מעליו כמו ניאו מ”מטריקס”? האם אפשר לחשוב על סופרמן מאוהב בבחורה שאינה רוצה אותו כמו ספיידרמן החדש? עמדת חולשה כזאת לא הייתה אפשרית בשנות השמונים העליזות, וגם בשנות התשעים היא עדיין הייתה בעייתית. הבחירה של הוליווד בבמאים כמו אנג לי ודארן רוזנובסקי שמביים את באטמן החדש היא הצהרה. הוליווד תמיד הולכת לכיוון שאליו היא מרגישה שרוחות הקהל נושבות. והרוחות? הן נושבות כיום לכיוון גיבורים מתחבטים.

יתכן ואלו הזמנים, אולי העולם המודרני הפנים שאין בעצם גיבורים מושלמים, טהורים וצודקים תמיד. גם האדם הטוב ביותר בעולם עושה טעויות ונפגע, וכואב. אנחנו חיים היום בעולם שבו הרווח בין שחור ללבן לפעמים מצטמצם עד כדי פסיעה, עולם שבו לרוב אנו נעים בגווני אפור לא ברורים. רשתות הענק האמריקאיות, החוטאות הגדולות, מוצאות לעצמן מאבקים חברתיים להירתם אליהן למען התדמית, וכיום קשה לדעת מי הטובים בסיפור ומי הרעים.

אבל האם זה בכלל טוב לנו? הדור שלי גדל על ערכים מוחלטים, טוב זה טוב, רע זה רע ואין באמצע. היום הגיבורים החדשים אינם נעים על קצוות מוחלטים. כיצד ישפיע השינוי הזה על ערכיו של הדור הבא? האם לא קיים חשש שמא הדור הצעיר יפנים ערכים ש”זה בסדר להיות לא בסדר?”
ומצד שני, תיאוריות פסיכולוגיות רבות חיות על המתח שבין העצמי העכשווי לעצמי האידאלי. העצמי העכשווי משמעותו המצב הנוכחי שלך והעצמי האידאלי הוא כיצד היית רוצה להיות. ישנן שתי דרכים לקרב בין העצמי העכשווי לעצמי האידאלי. אחת, לקרב את העכשווי כלפי מעלה לעבר האידאלי ואילו השניה פשוט להוריד את העצמי האידאלי לכיוונו של העצמי העכשווי. יתכן והגיבורים החדשים, הרגישים, הפגיעים והלא תמיד מנצחים, מקרבים את העצמי האידאלי לכיוון מטה ובכך חוסכים טיפולים פסיכולוגיים לדור שלם שלא ישפוט עצמו בחומרה מול אידאלים בלתי אפשריים.
וקלינט איסטווד? הוא עדיין עושה סרטים, אבל אחרים.

על הכותבת ניר צליק

סטודנט לפסיכולוגיה ותקשורת שנה ג' באוניברסיטת חיפה הפסטורלית

תגובות

  1. עוד גבר מתוסבך

    וכאן יכולה להשאל השאלה האם העצמי האידאלי “הפרטי”
    (להבדיל, אולי, מ-עצמי אידאלי “קולקטיבי”) של פרט מסויים
    מושפע משמעותית מגיבור סרט כזה או אחר ?…

    • האם זה באמת משנה להבדיל את הפרטי מן הקולקטיב? הפכנו בשנים האחרונות לחברה שמקדשת את האני הפרטי, יותר מדי מקדשת אותו, וכותבת עליו, ומשוררת אותו, ומציירת אותו ו…כל כך הרבה התעסקנו ב”אני” שהוא יצא מן הפרטי והפך להיות לנחלת הציבור, פרטי להמונים, כל כך הרבה התעסקנו בעצמי האידיאלי הפרטי עד שהוא הפך להיות לקולקטיב.

      • עוד גבר מתפלסף

        אכן… העלת נקודה חשובה רחבה ומעניינת. גם אני חושב
        ש”הלכנו” (לא באופן אישי, אלא החברה שלנו) יותר מידי רחוק,
        לכיוון “הפרט” (יותר מדוייק אולי, לכיוון קבוצות?) ו”שכחנו”
        (מי ששכח) שיש קולקטיב (ע”ע פערים כלכליים, פערים
        חברתיים/השכלתיים, פערים אידיאולוגיים/ערכיים). צריך, לעניות
        דעתי, למצוא האיזון הנכון בין אחידות לבין יחודיות. הקצנה לעבר
        כל אחת משתי המגמות, כנראה, אינה יעילה.

  2. אופטימוס פריים

    בתוך כל ספיידרמן, ענק ירוק, ובאטמן, ישנם פיטר פארקר, ברוס באנר, וברוס ווין. הראשון נאבק לנהל חיים נורמליים. השני נאבק במפלצת ששוכנת בתוך הזעם שלו. והשלישי? הוא אפל. לא פחות אפל מאותם נשמות אבודות שהוא שולח חזור ושוב לארקהם. סופרמן לא מתחבט יותר מדי כי הוא נקניק שמרן. קלינט איסטווד? כולם יודעים שטוקו היה גיבור האמיתי של הטוב הרע והמכוער. למה? כי היה לו אופי. לא סתם קריקטורה של סדר. ככל שהאלימות במציאות נעשית גרועה יותר, ככה הגבולות של הגיבורים נעשים מטושטשים יותר. כבר לא ברור מה רע וטוב. השריף לא מת. זה גם לא קטע של גבריות חדשה. פשוט אנשים יותר ראויים משתלטים על תעשיית הגיבורים. עוד כמה חודשים אמור לצאת HELLBLAZER אולי גיבור הקומיקס האוליטמטיבי. לדאבוני זה בגילומו של קיאנו ריבס. בחירה שגויה מאוד. הגיבור הוא ג’ון קונסטנטין. הוא אנגלי, מעשן כרוני, אין לו מי יודע מה כוחות, חוץ מזה שהוא מתעסק במאגיה שחורה, מצוברח רוב הזמן, ובלונדי. קונסטנטין חוטף מכות ודי הרבה, אין לו כוחות על טבעיים, אין לו גאדג’טים, ואין לו תלבושת מגניבה. מה שחסר לו בכל אלה, הוא משלים בגישה. עוד גיבור חדש (וכנראה שונא שמגדרים אותו ככה) נקרא SANDMAN. כותב אותו ניל גאיימן. יצאו מעל עשרה ספרים. אני לא אוהב לתת המלצות, אבל אין יותר טוב מהסידרה הזאת. טולקין, הוב, דארל, לואיס, זיליאני, מורקוק, יכולים ללכת לחפש. תקנו באמזוןן, תקנו בקומיקאזה ברמת אביב. או שלא תקנו. לא משנה. אבל זה עולם אחר

    • נסיך החלומות

      ק.ס.לואיס וזילאזני הנפלאים . אין עליהם.
      אבל האם יש תרגום של הsandman בעברית? לא שמעתי על הסדרה הזו. כל השאר מוכרים לי.

      • אופטימוס

        אין את זה בעברית וטוב שכך. גם אני אוהב את זיליאני (רק את אמבר) ולואיס, ועדיין מחזיק בדעתי הקודמת. הSANDMAN הוא GRAPHIC NOBLE כלומר ספרות מאויירת (להבדיל מקומיקס שנשמע כמו משהו לילדים. זאת יצירה ספרותית לכל דבר שמלווה במימד הגרפי.) זה אומר שלא קשה לקרוא את זה גם באנגלית. שווה להתעניין הלאה. ואם אוהבים, אז גם יצירות של אלאן מור, ופרנק מילר, ממחוללי הז’אנר העכשווי. אבל אין SANDMAN פשוט אין. בעיני. ואני קורא די הרבה.

    • אכן קיאנו ריבס מגלם את ג’ון קונסנטין
      בחירה גרועה
      הוא פשוט מלוקק מידי
      את SANDMAN אני לא מכירה
      ויש כנראה עוד כמה דברים שאני לא מכירה
      (-:

      • אופטימוס

        יש כמה מאסטים אם את מתעניינת בתחום:
        V FOR VANDETA של אלאן מור
        THE WACHMAN שוב אלאן מור
        DRAK NIGHT RETURENS של פרנק מילר (גם סדרת SINCITY של מעולה)
        והסדרה הכי קורעת SANDMAN. קורעת קרביים. לא קורעת מצחוק. אה, ותקראי מה כתבתי השבוע בכולבו- זה “שר הטבעות הפרק הגנוז”. יצא מצחיק במיוחד (לטעמי) ותגידי מה את חושבת.

        • אם כך אני חייבת לקרוא את SANDMAN
          ואת מה שכתבת זה ברור שאני אקרא
          למרות שהחיים שלי עכשיו זה עבודה ורק עבודה
          איזה בזבוז מצד אחד
          מצד שני כזה כיף זה ממכר

          • אופטימוס פריים

            כבר בירכתי אותך שאלוהים ייתן לך רק בנים בכורים?
            חוץ מזה עבודה זה כיף. כשאין עבודה צריכים להתייחס יותר למציאות וזה בעייתי מאוד, THIS DAY AND AGE

            • אחרי שקראתי את מסעות פרודו בארץ הקודש
              אילו אני הייתי במקום המנכ”ל החדש של הארץ
              הייתי מיד מציעה לך חוזה , אין ספק, יש לך את זה
              וגם לנו יש את זה, ככה בדיוק אנחנו נראים במראה
              למי ששכח או דאג, הטמטום, העליבות והנוקשות
              חסרת ההומור של הארץ הקדושה בקשר למנהגי
              העולם הגדול הם עדיין חלק ממנה
              וחוץ מזה תקרא גם מה שכתב יואב זאבי בטור שלו
              בעכבר, סיפורו של שמעון פיטוסה, לקרוא כדי להאמין
              פשוט נהדר
              ועוד משהו, אחרון, ה-inside information מחיל אויר
              זה לא ממני, נכון?
              מלא חיוכים

              • אופטימוס פריים

                שבת שלום ומבורך. אגב הייתי השבוע על הכרמל, ביקור שהוכיח את עצמו כסיוט שאין שני לו, ישבתי במיידלרס עם איזו נקבה נקובה שסיפרה לי במשך שעה ושלושים סיפורים על החתול שלה. כמעט נרדמתי. זאת אומרת נרדמתי גם נרדמתי. למיטב זיכרוני היא אפילו לא זכרה לנשום תוך כדי המעשיות החתוליות. אחרי ערב המרורים בו הבנתי ש PUSSY היחיד שאני אראה שם, זה החתלתול המדובר, נסתי על נפשי ומיהרתי למחק את מספרה מהפלפון שלי. זאת אומרת שהיא לא קיימת יותר ומעולם לא הייתה קיימת. (לפלפון שלי יש תכונות מאגיות) :-)————-%<=============== (איך יצא הציור? זה אמור להיות איש עומד עם בולבול שוכב)

                • קודם כל הציור- זה מקסים!
                  זה רק לא אמור להיות איש שוכב עם בולבול עומד??
                  ככה לחרב לי את השבת ?
                  אני מבינה שהיה לא משהו עם ההיא במיידלרס
                  אבל יכולות להיות גם חוויות מתקנות
                  אגב יש לי 2 חתולים וכלב אבל אני לא אספר לך
                  כלום כי מי יודע אח”כ תמחק את המספר שלי
                  (-:

                  • אופטימוס פריים

                    היה קטע נורא מצחיק עם היא, באיזה שלב באמת נרדמתי, לא להרבה זמן, בטח לכמה דקות, את יודעת איך זה, כשאתה חושב שעבר הרבה זמן אבל בעצם זה חמש דקות או משהו, מה שיפה פה, זה שהמיידלע לא נתנה לתנומה שלי להפריע לה, כשפקחתי את העיניים גיליתי שהיא ממשיכה עם סאגת החתולים שלה לבחור שמן וחביב שישב לידינו. ממש כמו פורסט גאמפ שיש לו סיפור לספר ולא משנה לו מי הקהל המתחלף. כך גם היא. עצוב קצת ה SANDMAN לא זוכר שהרגשתי ככה בקומיקס. חוץ מהקינאה. הקינאה היוקדת כשאני קורא כל עמוד ואני לוחש לעצמי “בן זונה. גיימן בן זונה”. איזה תיקווה אתה משאיר לאנשים אחרים שמחשיבים את עצמם, או רוצים להיות כותבים? אה יא מאניאק. איך איך אתה כל כך טוב, אורג בכזאת עדינות את המיתולוגיות השונות, יוצר סיפור שלא ברור מה קו הזמן או קו העלילה שלו, וגם לא משנה, כי כל מה שמשנה שם זה היופי, והקדרות, והעצב, והעושר. בן זונה. ואיך הוא קורץ לחובבים, מתכתב עם מה שצריך להתכתב. מארח את ג’ון קונסטנטין, את ג’ונס ג’ונאס (צייד הראשים מהמאדים וגם השם של הכלב שלי). וזהו. עכשיו אני יושב פה. עם חולצה קצרה מעל גופיה עם ארוכה. לא יאומן כמה זה מרגיע. כמו משקפיי שמש בחורף. קורא איזה ספר. רואה סרט של שוורצנגר שאף אחד חוץ ממני לא אהב. נותן לעולם לקרות. יאללה שיקרה כבר. יש פה זבוב . אני הורג אותו והוא ממשיך לחזור. אני לא יודע אם זה טוב או רע. מרגיש כמו בעל זבוב. האם נגזר עלי להרוג אותו שוב ושוב? כמו במדריך הטרמפיסט לגלקסיה. ואולי אני לא צריך להרוג אותו. אולי הוא צריך להגיד לי משהו. אני לא דובר את השפה. לפעמים אני חושב שהוא גלגול של חבר שלי שמת. ולפעמים אני חושב שהוא סממן של יאוש. הוא בטוח לא סתם זבוב. אולי כדאי להתייעץ עם יידעוני. אולי זה סימן רע. להחליף מזוזות. השם ירחם. יאוש זאת אחת האחיות הקטנות של הסנדמן. יש לו משפחה מאוד מיוחדת. בדיוק עכשיו סימתי לקרוא את העשירי. האחרון. עצוב. להיפרד מחבר. גיימן כותב שם באפילוג הוא כותב- עשרת הכרכים של הסנדמן, אשר זהו האחרון שבהם, מחברים סיפור אודות סיפורים. כשמסתכלים אחורה על תשע השנים שבינהם התחלתי לכתוב את הסנדמן לעכשיו, מה שמקבלים אינים סיפורים, כי אם חברים. חלק מהם פגשתי. חלק מהם אני עתיד לפגוש. לכל חבריו של הסנדמן, ולחבריי, תודה.
                    בחיים של פגשתי את גיימן, מי יודע אם אפגוש. אבל איכשהו ברור לי שאני והסנדמן, היינו מסתדרים להפליא. הוא היה מחבב אותי. קצת מסתייג בהתחלה, אבל בסוף היינו הופכים לחברים. אני כבר מתגעגע אליו.

                    • לא מאמינה אבל כל מה שכתבתי לך נמחק
                      תדמיין את המלים הכי יפות, התשובה הכי
                      מושקעת שכתבתי למישהו. אבל אולי הייתי
                      צריכה לכתב את כל זה באי מייל ואז מהשמיים
                      באו וסידרו עבודות תחזוקה ל-SERVER
                      ומישהו למעלה דאג שאף אחד לא יוכל לראות
                      את המלים האלה
                      ואני מאמינה לך שכתיבה יכולה להיות קורעת לב
                      כשקראתי את “ההיסטוריה” של מורנטה עם היופי
                      האינסופי והעצב האינסופי והתמימות, חשבתי שאין
                      יותר קורע לב מזה

                    • מורנטה זה כלום, קראת את גדליהו והמיסטוק של דוקטור סוס? קרע אותי לגזרים

  3. מי אמר שלנוע על קצוות לא מוחלטים זה “לא בסדר”?נראה לי שזו קביעה של אותו אחד שקבע את אותם קצוות מוחלטים. אומרים (ואינני אחת מאלה….) שגברים חושבים עם הזין שלהם, כלומר, קיים מצב של עומד או לא עומד, כן או לא (קצוות מוחלטים, זוכרות?), אין באמצע. אולי הנשים, שפעם פחות השמיעו את קולן ביצירה ובעשייה, החלו ליצור ולהשפיע על העולם התרבותי שלנו. ככה קצוות מוחלטים הפכו להיות לא רק קצוות וגם לא רק מוחלטים, והמעשים של הגיבורים החלו לנוע בין הקצוות, למעלה ולמטה ולצדדים.

    • אתה לא חושב שיש סיבה שהוליווד בוחרת דווקא להפיק את הסרטים האלה בתקופה הזאת ולא נגיד לפני חמש שנים ולשים את הדגש דווקא על הצד החלש של הגיבורים, יותר מפעם?

      תחשוב על זה שוב.

  4. אבל לא נכונה.
    סופרמן של שנות השמונים אכן היה מאוהב בלואיס ליין שלא אהבה אותו בהתגלמות העיתונאי המהוסס והרגיש – קלארק קנט. אכן סופרמן היה דואלי – כבר אז. בסרט השלישי לואיס שלנו אפילו מעדיפה את קלארק על סופרמן. תמיד הגיבורים שאפשר היה באמת לאהוב היו מורכבים מעוד כמה שכבות מתחת לחליפת הטייץ. אולי אתה מתבלבל בין הראיה הילדותית של שחור ולבן שהתפקחת ממנה לבין השינויים במציאות, שלדעתי הרבה פחות דרמטיים. ההוביט ושר הטבעות נכתבו לפני שנות השמונים וההוביט הוא אנטי גיבור מושלם, עם יותר לבטים מהחלטיות או גבורה. מאבקים בין טוב לרע שאין בהם דילמה או שאין בהם חוסר וודאות לגבי התוצאה מעולם לא עיניינו אף אחד. בתכלס – ההיסטוריה חוזרת על עצמה.

  5. חזיז ורעם

    לדעתי התשובה לכך פשוטה ביותר. הגיבורים הגברים בסרטים משקפים פחות או יותר את ציפיות הדור מהגברים האולטימטיבים שלו.
    ציפיות אלה יכולות להיות שוביניסטיות יותר או פחות, אך בכל מקרה אלה הם הציפיות.
    אני מניח שהציפיות בשנות ה-70-80 היו שהגבר יהיה מסוקס וקשוח כהארי המזוהם אחד שידע לתקן את האוטו ולבנות ארונות בבית.

    מגברי שנות התשעים והאלפיים נדרש להיות מתוחכמים הרבה יותר, עדינים יותר ומחוברים לעצמם.

    כמובן שכל המאמר הוא בערבון מוגבל. אם תקחי כדוגמא את גלדיאטור, שר הטבעות ואפילו סטאר וורס (הטרילוגיה החדשה מצולמת גם בימים אלו) תראי שלא כל הגיבורים הם ניאו.
    אפילו במטריקס מורפאוס מגלם את הקשוח.

  6. אני רואה שבאתר נתנו לך לכתוב בכוונה כי אתה גרוע ככה שבכל מקרה יגידו שהכתיבה של הבנות טובה יותר…מממ…הבנתי

  7. תהיתי מתי יגיע הטרול הראשון

  8. צב מעבדה

    “twenty years ago i was indecisive. today i’m not that sure any more”
    Woody Allen

  9. הדובר

    השריף לא מת.
    הוא סתם לא אוהב *אתכם* יותר.

  10. מתחבט

    זה דווקא היום שהגיבורים מנסים להיות תמיד צודקים.

    את הגיבורים של פעם זה פשוט לא עניין. רוב הגיבורים היו מאד לא מושלמים, ובעיקר מצליחנים. תמיד הם נתנו לך קריצה ביחד עם ההערצה אליהם. קריצה שידעה את מעריץ אותי למרות מה שאני.

    דווקא היום הם פשטניים יותר. אתה מעריץ אותם כי הם כל כך טובים מתחשבים, ואיך לא…. מתלבטים.

  11. פיספסתי את הפואנטה- מודה.
    תחזירו את דון קישוט שלי!!!!
    ממני.
    דולצינאה

  12. אשת חיל

    בסופו של דבר השריף לא מת. הוא נח לו בצד, וישוב למרכז חיינו כשהתמה הזאת תשוב להיות פופולרית.
    בחייכם.
    זה בא והולך את יודעת, אם יותר לי לצטט את פוליקר.
    ואם ממש בא לך, ניר יקר, לראות סרט חדש וטוב שבו, כן, חזקים מול חלשים, אלימות ודם, ובסוף הצדק מנצח- אני ממליצה בחום על GANGS OF NEW YORK של סקורסיזי (זה כן סקורסיזי-לכל אוהדי טל פרידמן). ליאונרדו דה קפריו, דניאל די לואיס, וגם אוסקר על תפאורה.
    קח את זה באיזי אחי היקר בסופו של דבר החיים זה קרב ומלחמה והיופי שבפשטות נוסח המערבונים (או הכיעור בנוסח מילותיו של אופטימוס פריים המתועב שכינה את הבחורה שאיתה יצא ‘נקבה נקובה’) לא ינוס ליחו לעולם.

  13. פלונית

    טוב, ללא ספק קראת יותר מדי אדלר..אני אידיאלי,אני אקטואלי-אני באמת לא מבינה מדוע אנשים כל כך חוששים מהלא ברור.למה אנו חותרים ללא לאות למצב בו הדברים יהיו שחור ולבן,טוב ורע? זו אשליה סה”כ כי בחיים האמיתיים שום דבר הוא לא מוחלט והאנשים הם גם טובים וגם רעים-ראיה מורכבת, בגרות קוראים לזה במקומות מסוימים. החברה שלנו מתבגרת- שזה מבלבל,ללא ספק, אבל עם זאת זהו תהליך חיובי. אם בעבר ראינו בסרטים ההוליוודים איזשהוא מפלט- שהגיבור האמיתי הוא תמיד טוב וחזק, היום גם הקולנוע מעמת אותנו מול עצמנו-הטוב הוא לא מוחלט, והחזק הוא גם חלש..אני בעד.

    • כנראה שלא הבנת, לא אמרתי שאני חותר למצב כזה שבו הכל שחור או לבן. הצגתי את הצדדים השונים, הטובים והרעים בסיטואציה. וגם את, אפילו אם נדמה לך אחרת, חוששת לעתים מהלא ברור, כי את אנושית וזהו טבע האדם. גם אני מעדיף את המציאות האפרפרה על שחור ולבן, אבל אני גם לא יודע איך ישפיע שינוי האידאלים בעתיד, את יודעת?
      כמו בכל דבר, יש בזה דברים טובים ויש פחות.

  14. אני מסכימה עם הציניות כפלי מטריקס.נו באמת ילדים שמשחקים אותה “אני אלוף בקרטה” ומעולם לא למדו אומנות לחימה באמת.אבל זה אכזרי לצפות מגבר שכל חיו רק ילחם ולהפוך את סיכון חיו וחיסול רגשותיו לאידיאל גברי.אנחנו לא רוצות את זה.זה לא מושך אותי לפחות.אני רוצה גבר עדין שיודע להתנהג בעדינות.מכיר את המושג שפעם השתמשו בו? גנטלמן.גבר עדין.אנגלית פשוטה הגיון פשוט.
    עדיין יש דרישה שתיראו חזקים ובשביל זה צריך להתאמן הרבה.
    אבל בעיקר אנחנו רוצים שתילחמו בעצמכם אם אתם גברים שתדעו לנצח במאבקים הפנימיים מוסריים רגשיים אינטימיים או שבירים שבכם ואז תהיו גיבורים גדולים באמת.
    אבל כן אנחנו עדין אוהבות אותם שרירנים.אבל חלקים ונשיים קצת.
    אבל אל תשכח שזאת בעצם מאטפורה מוטיב המאבק פה.היום הוא קיים אבל לא במובן הפיסי אלא במובן הבאמת חזק.וזה הרבה יותר קשה.

  15. גיבור גדול-סי היימן
    מלחמות
    כבר לא קורות בחורף
    אפילו לנו קצת קר
    בשביל לשנוא

    מלחמות
    כבר לא קורות בחורף
    אפילו לנו קצת חם
    בשביל לכבוש

    מלחמות
    כבר לא קורות בקיץ
    אפילו לנו קצתץ חם
    בשביל לשנוא

    היי אתה
    גיבור גדול
    בוא והראה
    שאתה יכול
    זאת לא חוכמה
    להיות חזק
    רק במלחמה
    בוא והראה לה קצת חיבה

    מלחמות
    כבר לא קורות בקיץ
    אפילו לנו קצת חם
    בשביל לכבוש

    התפנתה לך תקופה
    בוא והראה לי
    שאתה יודע לפחוד

    היי אתה גיבור גדול
    בוא והראה לי
    שאתה יכול
    זאת לא חוכמה
    להיות חזק
    במלחמה

    בוא תראה שאתה פוחד
    היא תדע שאתה אוהב

    אני עוזבת כי אני חושבת
    שאני אוהבת מידי
    לא ביקשתי גיבור
    מפלסטיק ירוק
    שיקשור את חיי

    ומי בכלל יכול לומר
    כמה זמן אשאר
    כשהכרתי אותך
    חשבתי לרגע
    שמצאתי חבר

    אני עוזבת כי אני חושבת
    שאני אוהבת מידי
    לא ביקשתי גיבור מפלסטיק ירוק
    שיקשור את חיי

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *