מותו של השריף

זוכרות את המערבונים של פעם? הפרש הבודד והמסוקס, עם סוסו, רוכבים לעבר השקיעה אחרי שהכריעו את הרשע, האדם הבודד מול כל כוחות הרוע, ובסוף, האדם הבודד מנצח. לאן נעלמו המערבונים האלו? ואיפה אותם גיבורים בודדים, יחיד מול רבים, קטן מול גדול, אדם מול מכונה? למה היום הגיבורים הם גרסה דהויה והססנית של אותם גיבורים רבי עוז?

פעם קלינט איסטווד היה פוסע לתוך הבר עם המאגנום שלו, מחסל את כל הרעים, מציל את הבחורה לבדו ופוסע החוצה כשהיא על זרועותיו. זה היה האידאל הגברי של הדור שלי, החל מקלינט איסטווד וכלה בסופרמן, כל הגיבורים היו תמיד צחים כשלג ומושלמים.
והיום הגיבורים של הדור החדש הם ניאו מ"מטריקס", ספיידרמן והענק, גיבורים מהוססים ושכלתנים עם בעיות. האם מישהו מסוגל לדמיין את הארי המזוהם נכנס לקומה במהלך הסרט כששאר חבריו רוכנים מעליו כמו ניאו מ"מטריקס"? האם אפשר לחשוב על סופרמן מאוהב בבחורה שאינה רוצה אותו כמו ספיידרמן החדש? עמדת חולשה כזאת לא הייתה אפשרית בשנות השמונים העליזות, וגם בשנות התשעים היא עדיין הייתה בעייתית. הבחירה של הוליווד בבמאים כמו אנג לי ודארן רוזנובסקי שמביים את באטמן החדש היא הצהרה. הוליווד תמיד הולכת לכיוון שאליו היא מרגישה שרוחות הקהל נושבות. והרוחות? הן נושבות כיום לכיוון גיבורים מתחבטים.

יתכן ואלו הזמנים, אולי העולם המודרני הפנים שאין בעצם גיבורים מושלמים, טהורים וצודקים תמיד. גם האדם הטוב ביותר בעולם עושה טעויות ונפגע, וכואב. אנחנו חיים היום בעולם שבו הרווח בין שחור ללבן לפעמים מצטמצם עד כדי פסיעה, עולם שבו לרוב אנו נעים בגווני אפור לא ברורים. רשתות הענק האמריקאיות, החוטאות הגדולות, מוצאות לעצמן מאבקים חברתיים להירתם אליהן למען התדמית, וכיום קשה לדעת מי הטובים בסיפור ומי הרעים.

אבל האם זה בכלל טוב לנו? הדור שלי גדל על ערכים מוחלטים, טוב זה טוב, רע זה רע ואין באמצע. היום הגיבורים החדשים אינם נעים על קצוות מוחלטים. כיצד ישפיע השינוי הזה על ערכיו של הדור הבא? האם לא קיים חשש שמא הדור הצעיר יפנים ערכים ש"זה בסדר להיות לא בסדר?"
ומצד שני, תיאוריות פסיכולוגיות רבות חיות על המתח שבין העצמי העכשווי לעצמי האידאלי. העצמי העכשווי משמעותו המצב הנוכחי שלך והעצמי האידאלי הוא כיצד היית רוצה להיות. ישנן שתי דרכים לקרב בין העצמי העכשווי לעצמי האידאלי. אחת, לקרב את העכשווי כלפי מעלה לעבר האידאלי ואילו השניה פשוט להוריד את העצמי האידאלי לכיוונו של העצמי העכשווי. יתכן והגיבורים החדשים, הרגישים, הפגיעים והלא תמיד מנצחים, מקרבים את העצמי האידאלי לכיוון מטה ובכך חוסכים טיפולים פסיכולוגיים לדור שלם שלא ישפוט עצמו בחומרה מול אידאלים בלתי אפשריים.
וקלינט איסטווד? הוא עדיין עושה סרטים, אבל אחרים.