מחאה במעגלים קטנים

לפעמים נדמה ששמענו כבר הכול על פמיניזם, ולפעמים נראה שרק שכבה דקה של אנשים הפנימו את מה ששמעו ועדיין נשארה הרבה עבודה. לפעמים נדמה שיש תחומים בהם כבר יש שוויון ונוצרת אשליה שנוצר תיקון אמיתי בחברה, למשל בנסיון לשוויון בשכר, אבל עדיין, בארצות הברית מרויחה אשה בממוצע 70 סנט לכל דולר שגבר מרוויח, וקשה לי להאמין שבישראל זה לא כך, אם לא יותר גרוע. אך לא על שוויון בשכר אני רוצה לדבר כאן, אלא על היבטים מטושטשים יותר של סקסיזם שאפשר למחות נגדם, ולמצוא שותפים למחאה. אני מאמינה שמחאה פמיניסטית צריכה להתבצע בגדול וקטן, ועל המחאה בקטן רציתי להתמקד הפעם.

הגברת המודעות במעגל הקטן היא הגברת מודעות בקרב האנשים הקרובים לנו, הגברים שבחיינו, החברים שאנחנו בוחרות להכניס לחיינו, וגם (למרות שלעתים זהו המאבק הקשה מכולם): להגביר את המודעות לנושא זה במשפחה הקרובה, הורים אחים ואחיות. מעגלים קטנים של מודעות עשויים להתרחב עם הזמן על ידי מציאת בעלי ברית, ובד בבד עם שינוי של חוקים ואפליה מוסדית, הגברת המודעות במעגלים קטנים יכולה לגרום לשינוי יסודי בבסיס החברה, ודווקא אותם היבטים מטושטשים של סקסיזם, שגברים וגם נשים יכולים שלא לשים לב אליהן, יכולים לקבל בימה ולהפתח לדיון במעגלים הקטנים הסובבים כל אחת מאיתנו.

תחום מטושטש אחד שיכול לקבל בימה במעגלים קטנים הוא תחום ההטרדה המינית. השאלות מהי הטרדה מינית, וכמה חשופות נשים להטרדה כזו יכולות לשמש לדיונים של שעות ארוכות. כבר דובר באתר זה על החוויות המשותפות לרוב הנשים: חוויות של הטרדה מינית, מילולית, נסיונות "לגנוב נגיעה" ונסיונות אונס, שריקות ומבטים. חוויות אלו המשותפות לרוב הנשים לעתים לא עולות כלל על דעתם של גברים וכמה שכיחות הטרדות כאלו, ולעתים לא עולה על דעתם כלל כי מעשים מסויימים נחשבים בעיני נשים להטרדה. לעיתים גם לא עולה על דעתם כלל שההוויה הנשית היא לעתים ספוגה בעלבון מפני שחלקן פגשו בחייהן אנשים רבים שהתייחסו אליהן רק כגוף. יש נשים הטוענות גם כי הוויתן ספוגה בפחד ואסטרטגיות התמודדות איתו. לא פחד קיומי, ולא בכל שעה משעות היום, אבל פחד: לטייל או לרוץ באזור מגוריהן, חששות ואי נעימות כשהן עוברות ליד שורה של גברברים צעירים (ולא כל כך צעירים), שכבר התחילו לנעוץ בהן מבטים מרחוק, ואסטרטגיות של התמודדות עתידית עם סיטואציות אלו.

אפשר לנהל דיון על הגבולות המטושטשים של המושג הטרדה מינית. זוהי דרך אחת להגביר מודעות לעניין. אני ערכתי דיון זה עם בעלי לאחר שבראיון עבודה אליו הגעתי באיחור המראיין שם ידו על כתפי וגבי באבהיות חמימה ואמר לי לקחת את הזמן עד שאהיה מוכנה להתראיין. בעלי טען שזו אינה הטרדה, וזהו אכן מעשה חמים ואבהי, אבל אני חשתי אי נעימות, ולא הייתי בטוחה אם גבר שהיה באותה סיטואציה היה זוכה גם הוא למגע אבהי וחמים. בנוסף, ביקשתי מבעלי לא לשלול ממני את החוויה שלי, את הסיפור שלי והעלבון שלי.

היבט נוסף של מחאה הוא בנושא ההומור. האם הומור לא קשור לסקסיזם? האם הוא תחום בפני עצמו? האם כל דבר מצחיק? נושא זה עלה לדיון ביני לבין חבריי ובעלי לאחר כתבתי מכתב תגובה לידיד ששלח לי בקביעות בדיחות שביזו נשים. לקח לי זמן רב להבין שהמיילים מפריעים לי. זמן רב רק זזתי באי נוחות כשקראתי בדיחות אלו עד שביום אחד הבנתי שאני לא מעוניינת לקרוא אותן עוד. ניסחתי מייל עדין לידידי, כתבתי שאני מודה לו על מאמציו, אך גם שקשה לי לקרוא בדיחות שמשפילות נשים, גורמות לדה-הומניזציה של נשים ורק מוסיפות לסקסיזם שקיים ממילא במידה רבה מאוד בחברה. על מכתב זה ענה לי ידידי רק במילה אחת "וואו".

ידעתי כי ידידי הוא לא סקסיסט ולא עלה על דעתו שהבדיחות יכולות לפגוע בי ורציתי לכתוב שוב ולהתנצל על רגישותי, ולהתנצל שאני אחת מאותן "פמיניסטיות חסרות חוש הומור". במחשבה שניה לא כתבתי לידידי דבר. מילדות לימדו אותי להתנצל, ושאסור לפגוע ברגשותיהם של גברים. הדחף הטבעי שלי להתנצל גם על הבעת מחאה לדברים שפגעו בי היה פוגע במשמעות מכתבי שהיה מנוסח בצורה עדינה למדי ולא פוגעת ככל האפשר.

לסיכום: לפעמים נדמה ששמענו כבר הכל על פמיניזם, ולפעמים נראה שרק שכבה דקה של אנשים הפנימו את מה ששמעו ועדיין נשארה עבודה רבה. עבודה זו יכולה להעשות תוך כדי דיון במעגלים קטנים, דיון שיתן לכל צד להביע את דעותיו ויתכן שגם ילמד את הקרובים לנו להקשיב לסיפורים שלנו ולדברים המטרידים אותנו בצורה שלא עלתה קודם על דעתם.