מחפשת את מר גודבר

ככל שהערב התקרב, הרגשתי חסרת סבלנות. חיי נעו על צירם הקבוע והידוע מראש. בעבודה הכל שגרתי. הדיונים המשפטיים מזמן הפסיקו לרגש אותי, ולבית ריק לא התחשק לי לחזור. המצב לא הגיוני, חשבתי תוך כדי כרסום עיפרון וטלטול הרגל. ואז עלה בדעתי רעיון מקורי – לצאת לבד. ניסיתי להיפטר ממנו, אבל הרעיון דבק בי ולא הירפה.
‘אני ואני נעבור גיבוש’, החלטתי והאונה הימנית כבר עברה בפול גז על הבגדים בארון. השמאלית שיחזרה את רשימת הפאבים. הפור נפל. ”גודבר”. מקום אפלולי, מדיף אלכוהול ועמוס הורמונים.
עוד באמבטיה, בין בועות הסבון והקצף, קיבלתי החלטה נועזת: הלילה לא אחפש אהבה. לא מעניין אותי קשר ארוך, יציב ומשמעותי. הלילה אני רוצה לחוש תשוקה פרועה, שלוחת רסן ובלתי מחייבת. פשוט סרט.
לאור ההחלטה האמיצה עבדתי על הלוק המסתורי: גילוח, קרם גוף, לק על הציפורניים. שפתיים באדום-דם, תלתלים פזורים לרוח. ככלות הכל, לא בכל יום יוצאת בחורה, עם תואר ראשון במשפטים, ועובדת באחד המשרדים הנחשבים בתל-אביב, לחפש סטוץ.
השתחלתי לתוך שמלת מיני. הוספתי תמיכה של תחתוני תחרה שחורים, וגרבי רשת. על חזיה ויתרתי. המראה היה מושלם.
בצעד בוטח ולב חרד נכנסתי לפאב. עיני, התרגלו לאפלוליות אך החלו לדמוע מהעשן. מרחוק סימן לי הברמן על מקום פנוי ולחלקיק שניה שקלתי בריחה. ‘קיבלת החלטה’, שיננתי לעצמי ‘החלטה מפגרת’, הודיתי בפני עצמי. טוב, אולי לא ממש מפגרת אבל פזיזה ולא אופיינית. בליבי הייתי אסירת תודה לברמן, שלא תר בעיניו אחר בן זוגי, אלא קיבל את המציאות כפי שהיא.
מה היא המציאות? שאלתי את עצמי. שבגיל 32 החלטת להתנהג כמו פריחה?
הזמנתי מהר ייגר מאסטר, שיטביע אותי מבפנים.
אחרי חצי כוס, חצי חבילת סגריות, ובהכרה חצי מעורפלת החלטנו (אני ואני – זוכרים?) שזה לא הזמן להתאבד משאיפת עשן מופרזת.
הרמתי מבט.
בחסות האפלה ותחת מסך עשן כולם נראו קסומים ומכוערים גם יחד. או, אולי הלחץ השפיע על כושר השיפוט? ואם הם מכוערים, אז מה? אני לא אחראית לאיך שהם נראים. לא מדובר כאן באהבת אמת, הזכרתי לעצמי אלא על הקצף שבאמבטיה, על הקצפת בקפה, על שמלה שמשאילים לערב אחד. ‘שקט’, נזפתי בעצמי, ‘די עם הדימויים, חייכי!’.
‘אבל למי’?!
לגימה גדולה מהייגר אמורה היתה לטעת בי תחושת ביטחון של שיכורים ושמחת חיים מאולצת. עברה חצי שעה, ואחרי שרוקנתי עוד שתי כוסות משקה, העביר לי הברמן פתק.
“אפשר לשבת לידך?” היה כתוב שם. ‘ממי זה?’ חשבתי ‘מה זה משנה’, ענה הייגר, ‘תזמיני אותו’.
“סבבה” כתבתי ומיד התבאסתי, מה סבבה, מה?
הדלקתי סיגריה, שוכחת מזו שבמאפרה, כאשר מישהו התיישב לידי. ‘הידיים שלו נחמדות’ חשבתי, מעיזה להציץ אליו, אבל לא רואה כלום. עיניים, אף, שיער, פה. איך לכל הרוחות הוא נראה?
– “חיים”, אמר מושיט את ידו.
– “לחיים”, עניתי.
הוא התחיל ללהג על עצמו. הקשבתי רק בשביל הנימוס וכששאל אם אני רוצה לשתות עוד, זרקתי בחטף “רוצה ללכת אליך?”
– “זהו?”
– “זהו”.
הוא שלף שטר של מאתיים, שם על הבר, נתן לי יד ויצאנו.
האוויר הקר טפח על פני וסוג של שלווה פשטה בגופי. נכנסתי למכונית ונתתי לו להוביל. לא שמתי לב לאן.
הגענו אליו.
“קוראים לך ענתי”, הוא אמר, והתיישב לידי על הספה.
מופתעת, רואה אותו לראשונה, פנים חזקות, גב רחב, פה מחייך, שיער שזקוק לתספורת ועיניים שחייכו אלי משועשעות.
“למדנו יחד בכיתה ח’, הייתי מאוהב בך נורא, אפילו יש לי תמונה שלך שצילמתי בטיול השנתי”.
מה אני אמורה לעשות עכשיו עם הווידוי הזה? תהיתי בחרדה. לרצוח אותו כי הוא הרס לי את הסטוץ? ללכת? להתפשט? להעלות זכרונות? לא להתפשט? פתחתי כפתור בחולצה.
“תשמע” אמרתי, “זה מאד מעניין, אולי אפילו נדבר על זה פעם. אבל אני, הרגע הגעתי לבחור בלילה, שיכורה, וזה טיפה יותר מדי אינפורמציה בשבילי. אז אתה מתכוון לנשק אותי, או שאלך?”
הוא הירהר רגע, דבר שהעלה את חמתי. 32 שנה חיכיתי ליום הזה, והייתי חייבת לפגוש דווקא את מי שלמד איתי בכיתה ח’, ועוד רוצה להתמכר לנוסטלגיה. מעניין אם אפשר לתבוע על העלאת זכרונות?
בדיוק באותו רגע הוא משך אותי לספה, ידו סביב מותני, לוחש לצווארי, “לפחות תקחי את הטלפון שלי?”
הנהנתי וחייכתי. אני אתקשר אליו? אולי מחר. אבל אני ואני, אין לנו מחר.

על הכותבת מיכל פוקס

ילידת 1971, מזל קשת, סטודנטית לתקשורת באוניברסיטת חיפה ומעצבת גראפית מובטלת. גרה בתל-אביב, חולמת על ניו-יורק והגוף, תשוש, נוסע שלוש פעמים בשבוע לחיפה. מאמינה בגמדים ובמכשפות, סוגדת לאמונות תפלות וחיה ליד מגן דוד אדום (ליתר ביטחון). בנוסף גם פולניה (רק רבע) וחוקרת שירותים מדופלמת.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *