מירוניבה

“חשוב לזכור לקחת את השמלה בזמן,” אמא של ניבה חושפת את החניכיים המאפירים שלה, “את לא רוצה שהכלה תחכה, נכון?”
רצה, מתנשפת, הבד הלבן המקציף, נמס לי בין האצבעות.
“הנה, קחי,” אני מטילה את שמלת הכלה על כיסוי המיטה במלון. ניבה עומדת בגבה אלי. עיניה עצומות בחזקה. היא נראית חיוורת אפילו מאחור.
“מה קרה?” אני שואלת.
“שום דבר,” ניבה עונה. “פשוט נזכרתי במשהו,” היא מתפתלת בניסיון להדחק לשמלה ההדוקה מדי ופניה מאדימות ממאמץ. אני בוחנת אותה כאילו לראשונה ומדמיינת שלא לראשונה את מירון.
מירון, שבעוד מספר שעות יגשש באצבעות מסורבלות את דרכו אל תוך הקצף הלבן בעוד שניבה, ניבה תחייך אליו את החיוך המסתורי של הימים האחרונים, ותגיד-
“אמרת משהו?” ניבה שואלת.
“כלום,” אני עונה.
“בטוחה?” היא שואלת, “את נראית כמו אחת שיש לה משהו חשוב להגיד.”
“האמת שכן,” אני מודה וניבה מביטה בי מודאגת.
“תגידי,” אני בולעת את המילים, “תגידי, כבר עשיתם?”
“איזו מן שאלה זו?” הקול הוא לא קולה של ניבה.
“זו שאלה פשוטה, מה עם תשובה?”
שקט.
“כן?”
שקט.
“כן?”
“לא.”
“בטוחה?”
שוב שקט.
“את תספרי לי מחר איך זה היה?”
“איך היה מה?”
נקישות בדלת, החניכיים המאפירים של אמא של ניבה נחשפים שוב ומודיעים לנו שהאורחים כבר מתחילים להגיע ונו, זה לא נעים ותמיד אמרנו עלייך שאת תאחרי גם לחתונה של עצמך ולמה המחשוף כל כך נמוך ומה יגיד כבוד הרב והאורחים מה הם יגידו, מה.

ניבה ואני רוקדות.
הכלה וחברתה הטובה, קיטש, קיטש, קיטש, הכלה מאושרת, חברתה הטובה מאושרת, קיטש, קיטש, קיטש, הכל כל כך נפלא עד שבא להקיא ממש, להקיטש ממש.
ובאמת כמעט והקאתי אז על המקציפה הלבנה של ניבה. הכל הסתחרר לי אל מול העיניים, החיוכים החמוצים של האורחים, הכיפות של החברים של מירון מהישיבה, הכובעים של החברות הטובות והנשואות של ניבה, שהביטו בפנים האדומות שלי בנסיון לאתר חולשה, עקבות של קינאה, משהו, רק לא “ההבעה האטומה הזו שאת מסתובבת איתה כל הערב שזה פשוט מפחיד, שיפרה.”

פחד.
אני מחשבת את הקץ לאחור. עוד מספר שעות והכל כבר יהיה מאחורי. מאחורי ניבה. מאחורי מירון. יצר התחרות מוציא מאנשים את המיטב, תזכרי מה שאמרתי לך שיפרה, את בררנית ואת תשארי בסוף לבד והנה, ניבה מתחתנת ומסתדרת בחיים ואת מה? רוצה לישון במיטת נוער כל החיים? רוצה להתקמט ולהתנוול ולנבול? בשביל מה הגוף הנחמד הזה שלך אם לא בשביל להביא ילדים? אם לא בשביל שהוא יהיה שייך למישהו שילטף אותו כל לילה? כל הלילה? מה, רק לניבה מגיע?
“סליחה.”
זו ריקי, חברה של ניבה, גבוהה ומגושמת היא ממהרת לדחוף לי ליד חבילה קטנה “תמסרי לה בלי שמישהו ישים לב,” היא אומרת
“ומה זה?” אני שואלת מתוך נימוס.
“אה… ניבה תדע,” והנה ריקי כבר מתרחקת ואני עוקבת במבט אחרי הגב הכבד שלה רק כדי להחפז לשרותים ולקרוע את נייר העטיפה באצבעות טורפניות.
קרם.
צבע ירוק בהיר.
חומר סיכה.
בשביל מה לעזאזל היא צריכה חומר סיכה? אני שואלת את ההבנה שמפציעה בי לאט לאט ומייד מדמיינת אותה בכל מה שאני לא רוצה לדמיין, ניבה ומירון, מירון וניבה, לילות נוזליים מרוחים בקרם סיכה ואת מתפצפצת מיובש בבית של אמא.
“אל תתני לה את זה,” מלחש השדון הקטן שבתוכי, “שיכאב לה, שיכאב.”
אבל שדונים קטנים אינם עומדים בפני פנים חוורות כשל ניבה ואני תוחבת את הקופסית הקטנה לידיה הרועדות.
מבט חתולי מפציע פתאום בעיניים האלה, מבט מדושן.
“איפה מירון?” היא שואלת ואני מצביעה לכוון הנכון וניבה נחפזת אליו, הקופסית בידה והשובל נגרר מאחוריה כמו ים מקציף של דם לבן.

לילה. לבד במיטה.
החשיכה מביאה לי תמונות לתוך הראש: ניבה ומירון מירון וניבה מירוניבה. מירוניבה. הוא מעליה. היא מתחתיו. אצבעות בהירות מתחפרות בתוך עור בהיר. הפנים שלו. הפנים שלה. הפנים של ניבה אדומים ממאמץ. היא נראית כמו סרטן גדול שעלה מן הים והתפוצץ על החוף.
אני לא יכולה לסבול את זה יותר.
אני מתפוצצת במיטה.

קמה בבוקר.
בפה טעם של דם. רוצה להתקשר לניבה אבל מתביישת פתאום.
היא לא מתקשרת.
ניבה לא מתקשרת. תיק-תוק, תיק-תוק, השעון הזקן במטבח צועד במעגלים ואת מטפסת על הקירות.
היא לא מתקשרת. תיק-תוק, תיק-תוק, השעון הזקן במטבח צועד במעגלים ואת, כל הגוף מגרד לך.
ניבה מתקשרת בערב.
“מה נשמע?” אלוהים. הקול שלה נשמע כל כך אחר. מנוסה מדי, קול שעבר חוויות עם חומר סיכה.
“אצלי הכל טוב, ומה אצלכם?” אני שואלת בקול הבתולה שלי שלמדתי לשנוא פתאום.
“הכל בסדר,” היא לא מסגירה פרטים.
“אז מה ככה?” אני מנסה בכל זאת.
“את יודעת,” היא אומרת, מרוצה מעצמה.
“לא, אני לא יודעת. א-ת יודעת,” מנסה להתחכם אבל יודעת שעל ריק.
“אז מה אצלך?” היא שואלת
“בסדר,” אני אומרת וצורחת לעצמי בתוך הראש, שכבת איתו? שכבת איתו? שכבת איתו? עשית את זה? עשית? איך היה? אלוהים איך היה? כמה פעמים? כמה פעמים? ואיך ההרגשה הזו שיש לך מישהו בפנים? איך מדברים אליו אחר כך? איך? מה אומרים? איך מסתכלים לו בעיניים? איפה-?
אבל כל מה שאני מצליחה להוציא מעצמי זה קרקור צרוד: “אז תבואו לבקר, מה?”
ושוב, מרגישה את הטעם הסמיך הזה של הדם בתוך הפה.
“נבוא לבקר,” אומרת ניבה.

אומרת ובאה, כי מירון במילואים, כי המדינה במלחמה, כי אין לה חשק לחזור להורים עכשיו, כי אמא שלה מנדנדת, כי היא נשואה ויש לה את החיים שלה ואת שיפרה, החברה הכי טובה בעולם שתמיד מבינה אותה בכל דבר, כלומר, כמעט בכל דבר.

ניבה מרוצה.
היא יודעת. היא יודעת דברים. יותר מדי דברים. היא יושבת מולי במטבח בעיניים בורקות. ואני חותכת מלפפונים, מוציאה את המיץ לעגבניות. ואוכלת סלט כמו שפנה. כמו חזירה.
“תזהרי,” ניבה מחייכת אלי מעל קרש החיתוך.
“זה חותך,” היא מעבירה אצבע זהירה על מלפפון גדול שהשארתי לסוף, “ירד לך דם” היא מחייכת בחולמנות.
אני שונאת אותה. אני מוקירה אותה. אני סוף סוף חוקרת אותה.
“איך זה?” אני שואלת.
“איך מה?” היא שואלת.
“זה,” אני חוטפת ממנה את המלפפון הירוק וחותכת אותו בדיקנות.
“זה זה זה זה זה!”
“זה?” שואלת ניבה, “אה זה, זה בסדר, אני צריכה ללכת להתקלח לפני שמירון חוזר, בסדר?”
בסדר. עוד נראה.

ניבה במקלחת. במקלחת שלי.
אני מדמיינת אותה מעבירה סבון ורוד על הגוף הורוד שלה. מדמיינת אותו מאדים פתאום. מדמיינת אותה מרוכזת. מנקה את עצמה. מוצאת משמעות בכל מגע של הסבון בעור. מירון יגע שם אחר כך. יעביר אצבעות חומדות על-
אני בולעת את הרוק.
הרחצות שלי מהירות. סיבונים מהירים. יד ימין. יד שמאל. רגל ימין רגל שמאל ואת כל האמצע.
הסבון הוא המאהב היחיד שלי ואין אחר.
הוא היחידי שמלטף את העור הפגום שלי. לפעמים אני חושבת בשביל מה לעזאזל לטרוח בכלל, מורידה שערות באבחות סכין מהירות, אחת, שתיים, רגל ימין, הנה, בכח רגל שמאל! בית שחי ימני, בית שחי שמאלי! לגמור מהר, בכח! את לא רוצה להיות מלוכלכת, נכון? נכון? והנה, את כולך מצוחצחת ממש תענוג, נקיה. אף נקבובית לא תחמוק מתחת לסבון.
נקבובית, מה נקבובית, כל הנקבוביות שלי נסתמו מרוב בדידות.
הנקבוביות של ניבה פעורות. מבעבעות מצפות למשהו. יש להן סיבה להיפתח.
“שפרה,” היא צועקת, “את יכולה להביא לי את המגבת?” אני נוגעת במגבת שתיגע בנקבוביות ההן שיגע בהן מירון.
אני נכנסת למקלחת.
“היי,” ניבה מופתעת ומתכסה מיד בוילון השקוף, “מה את נכנסת פתאום?”
“את לא צריכה להתבייש,” אני נוזפת בה, “את אשה נשואה עכשיו.”
ניבה מושיטה את היד למגבת, “אל תהיי מגעילה,” היא אומרת.
אני אהיה מגעילה ועוד איך מגעילה.

חצות. אני מגעילה בחצות.
מתהפכת במיטה ולא יכולה להרדם. ניבה ומירון. מירון וניבה. מירוניבה. מירוניבה. קמה ושותה את המים הרגילים מתוך הברז האפור. מירוניבה. את מתנשפת בכבדות. מירוניבה. לא, לא, אל תבכי, מה פתאום לבכות עכשיו, מה.

ואז בא הביקור הראשון בביתה החדש של ניבה.
היא פותחת את הדלת בחלוק מבריק מדי. אני נכנסת פנימה, המבט שלי נורה מייד שמאלה לעבר דלת הזזה גדולה ישנה.
זה חדר השינה. חושי הבתולה שלי נדרכים.
“רוצה לשתות?” ניבה מארחת מקצועית, כמו תמיד ואני אומרת את ה”כן, קפה חלש עם הרבה סוכר בבקשה” הרגיל שלי ששולח אותה למטבח.
הופ! אני בחדר השינה.
חדר השינה עם המיטה הזוגית הגדולה ביותר שראיתי בחיים. ריח עמום ומוכר עומד בחדר. אני ניגשת לפתוח חלון, כמעט ונחנקת. בדרך לשם אני מסתבכת בגרב ניילון ישנה, מגולגלת.
מישהו חסר סבלנות גילגל את הגרב במורד השוק הוורוד של ניבה.
מישהו שבער לו.
אני מנסה לנחש מי ישן באיזה צד של מיטת הענק הזו. מנסה לחפש כתמים, קמטים, גושישים, משהו. רמז. המיטה הגדולה לא מסגירה דבר. אני ניגשת אל הכר השמאלי רוכנת קלות ומריחה אותו.
השמפו הפירחוני של ניבה מתנפל לי על הנחיריים והעיניים שלי מתמלאות דמעות. דחף בלתי ברור גורם לי לרכון מעל הכר השני. ריח גס של שיער לא חפוף וכמה קשקשים חוורים שמונחים על הכרית מרחיקים אותי מייד.
אני טומנת את הראש בכר של ניבה, בכר האהוב של ניבה ומתחילה לבכות.

“מה את עושה?” אני מנתרת בבהלה.
ניבה נשענת על המשקוף, ספל קפה בידה הימנית ו”המדריך לכלות” בידה השמאלית. אני נועצת בו מבט מרוכז וניבה מסמיקה ושואלת, “מה את מחפשת על הכרית שלי?”
“מה את חושבת?” אני מחליטה למתוח את הגבול, “מה נראה לך שיש לי לחפש שם?”
“אני לא יודעת,” ניבה עונה בכנות, “אבל זה מסתדר לי יופי עם ההתנהגות המוזרה שלך מאז החתונה.”
“ההתנהגות שלי מוזרה?”
“מאוד.”
“באמת?”
ניבה שותקת.
“אני רוצה שתלכי,” היא פולטת לבסוף. “עכשיו,” היא מוסיפה כשהיא רואה שאני לא מתכוונת לזוז.
“ואם אני לא רוצה?” אני שואלת ונשכבת לרוחב המיטה הגדולה. “ואם טוב לי כאן?”
“אני רוצה שתלכי,” ניבה אומרת. נשענת חלשה על המשקוף, מנסה לסדר את חגורת החלוק.
“תגידי, אתם עושים את זה גם לרוחב?”
שתיקה.
“אתם עושים את זה גם לרוחב?” אני שואלת שוב. “תעני כששואלים אותך,” אני צורחת אל מול השתיקה הקהויה שלה. “מה, רק עם מירון את מוצאת את הלשון שלך?”
ניבה מסמיקה פתאום.
אני מבינה פתאום. רוצה להעיף לה סטירה פתאום. מנתרת מהמיטה חולפת על פני ניבה כרוח סערה ויוצאת מהבית על מנת למצוא גבר ולשכב איתו, להתעלס איתו, לדפוק אותו ולזרוק אותו וכל זה לפני שמירון יגיע הביתה כדי שאוכל להספיק ולספר לניבה. יצר התחרות מוציא מאנשים את המיטב, על זאת אין ויכוח.

“ניבה, ניבה, תפתחי.”
אין תגובה. אני מנסה את הידית והדלת נפתחת. ניבה ישובה במטבח, נועצת מבטים במאוורר, היא לא מסתכלת אלי. אני מגיעה אליה מאחור ומחבקת אותה בעדינות. היא לא זזה, אני רוצה להגיד משהו, אבל המשהו נתקע לי בגרון, אני מניחה את הראש שלי על הכתף שלה ואז מכה בי הריח.
ריח אחר.
לא הריח של ניבה, משהו אחר, זכרי יותר, תוקפני. אני מסובבת אותה ומסתכלת לה בתוך העיניים. מוזר, העיניים נשארו כשהיו. אני שואפת שוב את הזיעה הקלילה, הגברית משהו ופתאום מבינה, הריח שלה נעשה דומה לריח של מירון.
אני רוצה לבכות.
“בכיתי בגללך,” ניבה אומרת. “את לא מתנהגת כמו חברה.”
אני מסתכלת עליה. שותקת.
ניבה מסתובבת, ניגשת אל הכיור ומתחילה לסבן את הכוס המלוכלכת, התנועות שלה עדינות ואיטיות כל כך ופתאום כל מה שאני רוצה זה לתפוס אותה, לתלוש לה את הכוס מהיד, לקחת אותה מהדירה עם הריח המוזר, לחפוף לה את הראש, לתפור לה את קרום הבתולים מחדש ולהחזיר אותה לניבה של פעם. לניבה שלי. אבל אז נשמעים צעדים במדרגות. מירון חוזר.


מתוך “שם יש שושנים”, קובץ סיפורים ארוטיים מאת 23 סופרות ישראליות, הוצאת אלפא, 2003.

על הכותבת שהרה בלאו

ילידת 1973, חוקרת תרבות-השואה, מתגוררת בבני ברק

תגובות

  1. אם להיות כנה….ממש לא משהו ואני די בטחה שלולא היתה לזה גושפנקה סיפרותית אף אחד לא היה מפרסם סיפור די צולע כזה,עם עלילה די משעממת וסוף תמוה שגם דרך כתיבתו של הסיפור כולו אמורה לבטא מחשבה,תהייה ובמקום זה מה שמצאתי זה קובץ מבולבל של מילים.
    מצטערת,אינני אוהבת לבקר באופן שלילי מעשה ידו של מישהו אחר…[“צריחות שצרחתי נואשת,כואבת…”} אבל לדעתי זה צולע.

    • זה הסיפור הכי מפעים שיצא לי לקרוא.

      מדהים.

    • ג'ימס בונד

      שהרה , שהרה, שהרה,
      מה יהיה איתך,
      את נראית לי עם חסכים רצינים באישיות, את צריכה פסיכולוגית…..
      כי לכל אחד יש תחושות כאלו, אבל תחושובת כאלו בגיל שלך, זה קצת…קצת…קשה לי להוציא את זה אבל אני אצליח…קצת מאוחר מדי, הרכבת כבר התחילה לנסוע, הגלגלים כבר חורצים את הפסים, את מריחה את העשן, הוא קצת מגעיל אבל את נמשכת אליו, אולי הגיע הזמן שתעשי משהו בנידון כאילו כזה ?!

    • שמופי

      חרא של סיפור

    • שמופי

      חרא של סיפור

  2. אניהיא

    זה מזכיר לי קצת את הסקרנות שלי, כשהייתי בת 15, ושלי, אז החברה הכי טובה שלי, נטשה אותי לטובת החבר הראשון הרציני שלה. היינו קרובות כל כך ולמרות זאת לא היה לי את האומץ לשאול אותה איך זה, הסקס. כל כך קינאתי בה, שכבר יודעת, ואני עוד לא. כל כך קינאתי בו שהוא לקח לי אותה. קינאתי בהם.
    עם זאת, קיבלתי את התחושה שהתנהגותה של הגיבורה, אותה התנהגות סקרנית/חולנית, התאימה לגיל 15 ולא לבחורה מבוגרת, בוגרת, בגילה.
    מסתבר שהקנאה באיבוד החברה הכי טובה לטובת נער/בחור לא משתנה עם הגיל, או לצורך העניין במגזר (חילוני/מסורתי/דתי).
    ופה כמובן עולה השאלה הקבועה “האם לשמוח בשמחתה, כי טוב לה, או להיות עצובה על עצמי, שאני לבד…”

    המסקנה העיקרית שלי מהמאמר הזה היא שחוסר הידיעה, העובדה שקיים משהו שהיא יודעת ואני לא, בתוספת של מרמור ורחמים עצמיים, יכולים להרוס חברות. וחבל.

    • אניהיא

      פתאום גיליתי שיש מגיבה ראשונה, וקוראים לה שלי.

      זאת לא השלי שלי, מגיל 15.

      לא נראה לי לפחות.

  3. הסיפור הזה כול כך הומוארוטי. אולי שפרה/המחברת בעצמה רוצה גבר, אבל היא גם נמשכת לניבה. קורה גם לדתיים. אולי היא דו מינית ואולי והחסך המיני (המאולץ? התרבותי?) הזה בגיל שהמיניות מתחילה להבשיל גורם לה כול כך הרבה תסכול שהיא נמשכת לחברה הטובה, כי זה פחות חריג תרבותית שבנות ידברו על מין, יראו זו את זו לא לבושות עד הסוף. שפרה מדמיינת את ניבה, מריחה את הכרית, מציצה במקלחת, כמו מאהבת קנאית היא כועסת על הגבר הפולשן שנוגע במושא אהבתה שהלך ממנה, שהשתנה ונעלם.
    הכול בתת מודע.

  4. מילקי

    מדהים ואמיתי וכואב ונכון.
    הזדהיתי עם כל מילה!!!
    תודה

  5. הוי שהרה, שהרה, שהרה.
    אף פעם לא תשתני?
    אוהבת.

  6. אינדי_גו סופרת אצבעות

    של “האחר”, שמסקרנת, יש פה גם סיפור אהבה מעודן ומרומז מאוד. נהניתי מאוד לקרוא, תודה.

  7. שהרה
    מבינה היטב את הקנאה הקטנונית שעוטפת את שפרה (שהרה?). לפני שבוע נודע לי שחברה טובה בהריון. אני שמחה בשבילה ומקנאה בשבילי ושמחה בשבילה. טבעי, לא?
    שמחה בשבילה על האושר האופף אותה, ועדיין נצבט משהו בלב ורגש קטנוני של קנאה מבצבץ בפנים בגלל הבדידות המעיקה והחלל שממאן להתמלא.

  8. מעולה
    ממש אהבתי
    הצלחת
    חיבוק

  9. הזדהיתי עם כל מילה. ואני לא דתיה. בריחוק הזה מחברה שמתחתנת – מעולה, תודה

  10. תולעת

    את עושה לי לא נעים בבטן, ותחושות לא נוחות אחרות.
    הכאב החשוף והפעור הזה.
    הלוואי עלי אומץ כזה.

    מוכשרת כשד את.
    (היא בכלל יודעת שזה התפרסם פה?)

  11. שרונית

    סיפור מקסים.
    עושה לי חשק לקנות את הספר… 🙂

  12. הסיפור הכי קשה שיצא לי לקרוא. קשה. לא נעים. אבל לא יכולתי להפסיק, פעם ראשונה שאני מבין לעומק (לדעתי) משהו במורכבות הנשית

    • חכה, חכה קצת עם ה”הבנה למורכבות הנשית” אבל הסיפור הזה בהחלט מזיז משהו בבטן.
      משהו לא נעים, אפילו מזעזעץ.

      אבל לא יכולתי להפסיק לקרוא

  13. אריאלה

    הסיפור מצוין, אבל הצירוף שלו לקובץ “ספרות ארוטית נשית” מעלה קצת תהיות. קראתי כבר שניים או שלושה סיפורים מהקובץ, ובכולם (באלה שקראתי) מסופרת מיניות נשית מדוכאת, מודחקת, אומללה. זה היה קו מערכתי? עורכי הספר לא הצליחו למצוא סיפורים ארוטיים נשיים שבהם הנשיות לא חייבת להיות כרוכה ביסורים וקנאה?

  14. שמרית

    בתגובה לאריאלה:
    בעיני זו בדיוק המיניות הנשית. מישהו כבר אמר: איבר המין של האשה הוא הלב. וזה נכון.
    וחוץ מזה הסיפור הזה ארוטי מאוד בעיני.

    • אריאלה

      זו מיניות נשית? הצער הקנאי הזה? או הדיכאון ששורה על הסיפור של נטליה ויזילטיר בויינט? למה? ואם, נניח, שמיניות נשית באה מהלב (קביעה שאני אשמח להתווכח אתה, ולו בשל העובדה שהיא מייצגת שוביניזם פמיניסטי הפוך ועמוק שכזה), הלב תמיד צריך להיות מלא צער וקנאה? אין מין שמח? מרוצה מעצמו? ללא יסורי מצפון? סקס שאחריו את אומרת “תודה אלוהים!”? ברור שיש, השאלה היא למה בוחרים לא לתת לו ייצוג, למה אם כבר מביאים נשים שכותבות על ארוטיקה, היא חייבת להיות עגומה.

      • תולעת

        צער, קנאה ועגמומיות כללית הרבה יותר מעניינים ועמוקים מזיון טוב. (אל תקחי אותי מילולית, בבקשה.) בטח שיש מין שמח ומרוצה מעצמו,אבל למי יש כוח לכתוב אחרי זה משהו?

    • איבר המין זה הלב?

      אז מה זה הלב?

      בטח לא המח.

  15. הנושא רחוק ממני כל-כך…

    ובכל זאת מקסים, כתוב בכשרון רב, לא נותן מנוח.

    עוד!

  16. מתניה

    אני אוהב אותך… כל כך…

  17. עידית ערמון

    נכון שיש בסיפור נימה מאוד אירוטית, קצת זרה, שכתובה לא רע, אבל מתקבל רושם, לפחות בעיני, קצת מוזר. זה כאילו ילדה בת 16, אינטיליגנטית ורגישה אמנם, כתבה את זה.
    בטח שלא אישה בת שלושים. גם היא דתיה.
    יש משהו מעט אינפנטילי ברעיון. זו סקרנות מינית שמאפיינת נערות מתבגרות. לא נשים בשלות.
    האובססיה הזו, שלכאורה נובעת מהיות הכותבת דתיה, היא אישית לגמרי וממש לא תלוית פלח מגזרי. לי למשל היה מאוד קשה להזדהות.
    ועוד דבר. סיפור אירוטי טוב לדעתי, הוא כזה בו ההתמקדות היא יותר עדינה ומרומזת ופחות סבונית וקלישאתית. האירוטיקה כאן לא ריגשה והקסימה כפי שהיא אמורה להיות. היתה כאן יותר חרמנות בסיסית (גם סוג של).
    חוץ מזה, ניכוס קצת מעצבן ולא מחמיא של תסכול מיני למגזר. אולי קיים אבל ההתפרצות שלו דרך התקף קנאה סמי-לסבי הוא, לדעתי, מעט מוגזם.

    • עידית, לא לקנא!!!

    • טוטואית

      אני חולקת על דעתך, עדית. ביג טיים.
      נניח לרגע בצד את העובדה שהסיפור כתוב בצורה טובה, טובה מאד, ונידרש לגופה של תגובתך.

      “…זה כאילו ילדה בת 16, אינטיליגנטית ורגישה אמנם, כתבה את זה. בטח שלא אישה בת שלושים, גם היא דתיה…”

      ילדה בת 16, גם אם קוראים לה שאנטל והיא גרה בספניש הארלם ולכל החברות שלה יש שלושה וחצי ילדים כבר – הסקרנות המינית שלה היא אחרת, שונה בתכלית מזו שהובעה בסיפור של שהרה. הסקרנות המינית של בת 16 – לא לחלוטין אמנם – היא חלק מסוים אך דומיננטי של צ’ק-ליסט שבלוני בתקופת ההתבגרות, והיא אכן מדגדגת באותם נימים של הג’וינט הראשון והנסיעה הראשונה על היונדאי של אבא. אכן, הסקרנות המינית מעט שונה ואם תרצי עמוקה יותר (וגם על זה אפשר להתווכח כאשר עסקינן בנערות פותות), אבל ללא ספק המדובר בעוד אקספרימנט, גם אם את מזייפת גניחות בסופו של הניסוי.
      (וכדי למנוע בלבול – עד עכשיו דיברתי על חילוניות בנות 16, שאליהן את התייחסת, וחלילה לא על דוסות).

      “… יש משהו מאד אינפנטילי ברעיון, זו סקרנות מינית שמאפיינת נערות מתבגרות, לא נשים בשלות…”.

      לאיזה רעיון את מכוונת? ומה אינפנטילי בו? ואיך היית מגדירה סקרנות שמאפיינת נשים בשלות, להבדיל מזו המאפיינת נערות מתבגרות? אדרבא, אצל ה”נשים הבשלות” (הגדרה מעט צינית), פז”ם הוירג’יניטי לא רק יותר ארוך, מבחינת זמן גרידא, אלא גם יותר מתסכל, ובאורח טבעי – מחלץ רגישות יותר כפייתית לנושא. ביננו, בגיל שלושים זה כבר לא כל כך נורמלי לתחזק ואגינה לא מבותקת, גם אם את גרה בבני-ברק וגם אם את גרה בשיכון דן.
      זו הנשיות הלא ממומשת שלה שצורחת, שרוצה להתקיים בכל מחיר; זה היצר המיני, יצר קולוסאלי, שקיים בכל כוס באשר הוא – יותר מזה, שקיים בכל נפש באשר היא – יצר טבעי, אנושי, מתוק, מחכים, לא מסוייג, לא מתפשר, יצר קדחתני שמטריד אותה, וגורם לה באופן הכי אנושי שיש לקנא בניבה, וכמובן – לניבה. בל נשכח שמדובר בחברות הכי טובות.

      “…סיפור אירוטי טוב לדעתי הוא כזה בו ההתמקדות היא יותר עדינה ומרומזת ופחות סבונית וקלישאתית…”

      טוב, בעניין הזה זה כבר ‘על טעם וריח’ ממבו ג’מבו. לדעתי, ההתמקדות בסיפור הזה היתה כמעט מדוייקת, ומכאיבה, מכאיבה כל כך. יתירה מזאת, לא מצאתי שהסיפור נגוע בקלישאתיות, ובטח שלא בסבוניות (אם כבר, חומר סיכה-תיות). כל זאת, תוך שנושאת המונולוג מהדסת בעדינות בין הטיפות ההטרוסקסואליות לבין אלו ההומוסקסואליות.

      אז נכון, טולסטוי עדיין יכול לישון בשקט, אבל סגנון הכתיבה של שהרה בהחלט ראוי להערכה, והנושאים בהם היא בוחרת לעסוק נעימים בקודרניות שלהם וכמעט מלוטשים בכנות שלהם.

      • ה--שול--ה

        כל מילה בסלע.
        רציתי גם ואז ראיתי שכבר עשית את כל העבודה.

      • מצטער, אבל אני מסכים לגמרי עם הערכתה של עידית. משהו מאד אינפנטילית רובץ על כל הסיפור הזה.
        בהנחה כי החברות בסיפור הן כטענתך, כבנות 30, עולה השאלה המובנת מאליה: מדוע המספרת מונעת עצמה מקשר אינטימי, ותחת זאת נותנת ליצר והסקרנות המיניים להטריף אותה? התשובה שנותן הסיפור, על היותה משתייכת לציבור הדתי, לא מספקת, שכן ניתן היה לצפות כי אם המספרת מאפשרת לדת להכתיב את אורח חייה באופן כה טוטאלי, אזי תספק הדת צרכים עמוקים ומרכזיים בחייה, שיהוו משקל נגד ופיצוי להעדר מימוש חיי מין. אך לא כאן, ולא בסיפורים אחרים פרי עטה של שהרה, ואם יורשה – אף לא בראיון שנערך איתה בעיתון “הארץ” לאחרונה – לא ניכר כי הדת ממלאת פונקציה פרודוקטיבית כלשהו בחייה של שהרה או בחיי הדמויות המופיעות בסיפוריה: דומה כי שהרה וגיבוריה סתם לכודים בתוך עולם של איסורים, ולא מצויים שם מתוך בחירה ואמונה. זה מה שצטייר כפתטי. פעם אחרונה שבדקתי, נוכחתי כי העולם הוא מקום חופשי, והשערים פתוחים. אם כל מה ששהרה מפיקה מחיים עפ”י הדת הן נוירוזות ופחדים קמאיים, ואם היא בכל זאת נותרת דתייה, וזאת רק מתוך “הרגל” (כפי שהציגה זאת שהרה ב”הארץ”), אז היא באמת ילדותית וראויה לכל היותר לרחמים. מה שבטוח, אין בכך שום רמז למתחים אמיתיים העשוי להתחולל בקרב אנשים מבוגרים בין שני צווים המושכים לכיוונים סותרים (גם בנוגע לבגידות במסגרת קשר זוגי, לדוגמא).
        תתבגרי, שהרה, ותחליטי לאן את משתייכת, ושיהיה לך את האומץ להגיע עם האמת שלך לאן שתוביל. בינתיים, את מתפלשת באינפנטיליות, וחלק ניכר מהמחמאות שאת גורפת כאן מגיעות מאנשים הנהנים להציץ מהפריק-שואו: תופעת הבחורה בת ה- 30 שסוחבת עדיין תסבוכים הראויים לבת 16.

        • טוטואית

          הכי אני אוהבת לענות אחת לאחת, לפרק את הטקסט לרגעי השיא המביכים שלו, ועל ידי פרוז’קטור טכני – לבודד את המשפטים הליצניים ללבנים בודדות. איתך, אנפורצ’ונטלי, פשוט אין אפשרות כזו. הטקסט שיצרת, מלבר ומלגו, שזור בבולשיט כה גדוש, עד כי איני מוצאת מזור יעיל לצרותיי – ואיני יכולה להעמיד אותך על אי דיוקים או רעיונות מופרכים ספציפיים.
          הגדלת עשות, ירון חמודון, וכתבת תגובה ששוברת שיאים (גבוהים בפני עצמם) של אטימות, יהירות, מדושנות עונג פולנית, סקרנות מעושה, ובעיקר – שפע רב של חוצפה לדרוש משהרה לתת את הדין על בחירותיה האישיות בחיים.
          מדובר בסיפור קצר, והקטטריות הזו מוציאה אותי משלוותי. ממש ראויה לבחילה ההצלבה המייגעת והמלאכותית לעייפה שעשית עם חייה הפרטיים. אמנם זה היה צפוי, אך עדיין לא נעקר יסוד הכיעור מהפלישה לחדר המיטות שלה. אמרתי כבר, אמשיך להגיד עד שתבין – סיפור קצר. סיפור קצר. סיפור קצר. אתה מבין, תקבולות כיאסטיות עם פרטי טריוויה על שהרה שמצאת בעיתון ה’ארץ’ – פשוט לא מכבדות את הדיון הזה.

          ולגופו של עניין, העולם הזה שלה לא ממש לונה-פארקי, יציר כלאיים של דת וחילוניות; לא ניתן לפתור את ההשלכות הנפשיות והפיסיות של העולם הזה בקלות נונשלאנטית של לקום בבוקר, יום אחד, להוריד באנג, ולזמזם “אצא לי השוקה, ובחור גדול-איבר אדוג לי…”. לא, ממש לא. מדובר בתהליכים ארוכים ומרתיעים: מצד אחד הרגל שמושך (ואין מקום לביקורת על זה. לי, להבדיל, קשה להיגמל מעישון. לכל אחד יש באד האביטס – מנטאליים ופיסיים, שקשה להלחם בהם < רק תעז להתמקד בהשוואה המטופשת הזאת בתגובתך הבאה עלינו לטובה), ומן הצד השני עולם שמאפשר בלגיטימיות ליברלית את הביס האטרקטיבי הזה מטעם תענוגות החומרה. פריק שואו עלק. ההנחה ה-היתה-מתה-להיות-אליטיסטית הזאת (אבל-היא-לא-כי-היא-פשוט-מטופשת), שכל מי שלא דומה לך נתחם בגדר איזה פאקין פריק שואו, פשוט מעוררת בי קבס. מדובר בבחורה שהתחנכה על ברכיה השמרניות של הדת - והטענה שלך, שאם הדת היתה תופסת מקום אמיתי בחייה, אזי גם על היצר המיני היה לינוק מאותה התמלאות רוחנית רליגיוסית - הנחה זו לחלוטין מתעלמת מהמבנה הבסיסי הפיסיולוגי של אדם באשר יש לו טוטה / בולבול. ברור שהגיבורה רוצה קצת מהגוד אולד שפיך טייסט, אבל הכמיהה הזאת שלה, הרקוחה מרתיעה וממשיכה גם יחד, עוצרת בעדה - וגם אם לך זה נשמע מה זה אינפנטילי, ואחוש פאתטי, ולאללה לא בוגר - זה קשה. קשה מאד. וכמו שכבר כתבתי - הזמן שעובר בהחלט אינו לטובתה, שכן עם השנים החששות גוברים, הפחדים מתעצמים, המיתוסים העצמיים משתכללים, המבוכה מתעתעת - וכל הנושא מחלץ רגישות יתר מצד הדונה מרטין התורנית. שעון החול הוגינאלי מתקתק, החרמנות הכללית מפעמת, ובעיקר, כפי שכתבתי כבר בתגובה קודמת - הצ'ק-ליסט האישי של כל בחורה [המורכב בין היתר מזיון, שאכטה, המקבילה השאכטאית בעולם הדתי (<זלזול בפומבי ברשג"ד בני עקיבא?!) וכן הלאה]- היה צריך להיות שלם כבר ממזמן. יום טוב לכולנו

          • ראשית כל תשתדלי לנשום עמוק ולהירגע – התגובה שלך היסטרית באופן מיותר. אפשר לחשוב שאת מושקעת בקורפורציית שהרה בע”מ וחוששת מפני צניחת ערך מניותייך. שנית, לא יזיק לך להפעיל קצת בקרת איכות ולנפות כמה מהדימויים היותר “ציוריים” בהם את נוקטת (“שפיך טייסט”, ביטוי הראוי לפוליצר, ואת עוד מתאוננת על תחושות קבס למיניהן). הפורום הנאות למעשה האוננות, גם אם וורבאלי גרידא, הוא צינעת הפרט.
            אז מה נותר מהלהג המופלא בו זיכית אותנו?
            טרוניות על קישורים בין הדמויות בסיפוריה של הגב’ בלאו לבין חייה הפרטיים? סורי, אבל דומה כי כדי לזכות באוזן קשבת בנקודה זו היה עלייך להיוולד אי שם בראשית המאה ה- 19. זה גילוי קולומבוס עבורך שמאז עליית הספרות המודרניסטית (ג’ויס, קפקא, ועוד כמה…) כרוכים הסיפור והסופר אהדדי, וכי כל נסיון להציב חיץ ביניהם נתפס כבלתי לגיטימי וכמעקר הבנה אמיתית של הסיפור? קפיש? התנגדותך הקולנית לקישור בין חיי הסופרת – כפי שנפרשו בראיון שהעניקה לעיתון – לבין הדמויות המפרנסות את סיפוריה, הינה אפוא מופרכת. איני מכיר את הגברת, ולא ידעתי דבר אודותיה – מלבד הכרת סיפורה הקודם שהתפרסם באתר – טרם פתחתי את מוסף “הארץ” לפני כמה שבועות. הדיוקן שהצטייר – מה לעשות – תאם גם תאם את דמות “הרווקה הדתייה הנואשת” המופיעה בשני סיפוריה באתר. ככה שהקישור לגיטימי לחלוטין, ואין בציון עובדה זו שמץ מן “המציצנות” (“החושש מחלונות שבורים, כדאי לו שיימנע מלדור בבית זכוכית”).
            אני שוב רוצה להבין – מדוע לשהרה ולגיבורות סיפוריה להיוותר כבולות לדת? וכי הדת תורמת דבר מה חיובי לחייהן? אם כן, מהו? מה ה”סייבינג גרייס” של הדת, שגורם להן להישאר תחומות בעולם שמגביל אותן מלממש את עצמן ומסב להן סבל? ללא תשובה, נותרות דמויות רדודות ופלקטיות, שפשוט אינן מעניינות. זו לא ספרות, אף לא ספרות קצרה. הסיפור הזה הוא על סתם בחורה מחורמנת לעילא עם נטיות כלשהן ללסביות. על הכיפאק, אבל מה הקשר להיותה דתייה? מדוע נמנעת היא ממימוש תאוותה? שרטוט דמות תלת-מימדית, דמות עם עומק, היה מספק לקורא מענה. לא קיבלנו כזה, ולא בכדי, שכן הסופרת עצמה אינה מסוגלת להסביר מדוע היא עצמה נותרת בדתיותה. “מתוך הרגל” השיבה ב”הארץ”. אחלה נימוק.
            שלא אובן שלא כהלכה – אין לי דבר נגד הדת, אך אני מרחם על אנשים המקריבים את חירותם בגינה כשכבר לא נותרה בקרבם אמונה אמיתית, והם עושים זאת רק מתוך לחץ חברתי וכדו’.

            • טוטואית

              הופה הופה. נשמתי עמוק, ואפילו גם לקחתי שאכטה, ואני רגועה.

              הספקולציה שלך בנוגע אלי, כמניה המושקעת בקופורציית שהרה בע”מ, תועדה ותוייקה במגירת הדימויים המאאגניבים. ובכלל, אם כבר העלית את עניין בקרת האיכות על התיאורים הציוריים, והתרעמת על מושג ה”שפיך טייסט” במן סרקזם בשקל ועשרים – אני מוכנה ללכת צעד לקראת האיסטניזם הוורבאלי שלך, ולשנות את המינוח ל’עסיס בטעם זרע’. יש הסכמה, אלתרמן?

              “הפורום הנאות למעשה האוננות, גם אם וורבאלי גרידא, הוא צינעת הפרט”.
              תגיד, ירונצ’וק, הרקטום הפעיל שלך אשכרה מכתיב לך את הטקסט, או שלמוח יש, נגיד, חלק, ולו מינורי, בכל התהליך? (ושום מילה על “גילוי קולומבוס” הפולני)

              ועכשיו, לגופם של הבליך. כל נסיון להציב חיץ בין הסיפור והסופר נתפס כבלתי לגיטימי וכמעקר הבנה אמיתית של הסיפור? ממי, זה פשוט לא נכון. זו אולי דוקטרינה, ואולי אפילו כזו שממש עושה לך את זה, אבל מכאן ועד ליטול את הלגיטימיות שלה, ולצאת לידי חובה על ידי תחימת שמות של שניים וחצי סופרים בתוך סוגריים – המרחק רב הוא. כפי שאמרתי, ואחזור ואומר, זו דוקטרינה. היא, כשלעצמה, לגיטימית, גם אם היא לא נושאת חן בעיני הטוטואית או בעיני כל קורא אחר. לשלול את הלגיטימיות של השיטה שלך לנתח יצירות יעורר בי גם – שני ניחושים – קבס.
              כעת יטען הירון – ומדוע זה שללתי את הלגיטימיות של ההקשרים המתוחכמים לעילא שעשה הירון עם הכתבה בהארץ? אענה לאותו הירון, שהאקט הספציפי הזה פשוט מסריח מאקריליק צהוב, ושהצביון המחקרי של ההיקשים האישיים שעשית לצמד שפרה-שהרה אפילו לא עושה תנועות של רציני.
              כן, אני מודעת היטב לחשיבות ולקסם שטמונים ביחסי הגומלין הטעונים בין היוצר ליצירותיו, אבל מה שאתה עשית זה לחבר את הנקודות באופן פלקטי ובלתי אמצעי לחיים שלה (דוסה=דוסה, בתולה=בתולה, נוירוזות=נוירוזות וכן הלאה), לפנטז בנחרצות שגיבורת הסיפור (לא שהרה! לא שהרה!) נשארת בעולם האיסורים מתור הרגל, ולהשתלח ביהירות בבחירות שלה, הלא-לגמרי נהירות בעיניך (ואז גם ייעצת לה, כמדומתני, להתבגר. ועל זה ייאמר: אוי, כוסון בוגר שכמוך).

              הבחנתי גם בנטיות הנוחות והיצירתיות שלך לשנות בתכלית את מושא הדיון – שאינו עוסק (אינו!) ב”התרת חרצובות הדת מנפש החרמנית המצויה: באספקלריית העידן המודרני”, אלא – עסקינן בשפרה, גיבורת הסיפור, שאינה מפקפקת בבחירות האמונה שלה, ואינה מסתייגת מהדת שלה – אלא מגלמת בפשטות נפש אנושית.
              בנינו, הסיפור הרי היה פלקטי לאין שיעור אם העיסוק היה בדילמת הזיון בעודה כרוכה בדת, ואז אולי גם המחצית השניה של התשובה שלך היתה מקבלת רלוונטיות מסויימת. אבל, וואלה, לא כך הדבר, ומה שכתבת גם לא ממש קשור. זה סיפור על קנאה במישהי, קנאה למישהי, וההתנהלות הקטנה והספציפית שמונעת על ידי גלגליה האגרסיביים של אותה קנאה. פיניטו.

              בהמשך, הוספת לטעון בפלורליזם כובש שאין לך שום דבר נגד הדת, אלא רק נגד אנשים המקריבים את חירותם בגינה כאשר לא מפעמת בקרבם אמונה אמיתית. שוב, בייבי, לא קשור לשום דבר שנכתב, ובטח שלא לסיפור עצמו. הקונפליקטיים הפנימיים האלה בשאלת הדת הם פרי דמיונך. שפרה שקועה כל כולה ב-ס-י-פ-ו-ר, ונראה לי ששם פספסת את הפניה הנכונה – אתה המשכת קצת רחוק מדי, לעיתון הארץ ושאר ירקות בלתי רלוונטיים, בעוד שחזית התכונה ניכרת בסיפור עצמו.

              לא יזיק לך גם לקרוא אותו, אתה יודע.

              סי יו מותק

            • לומר זאת, נוכח האהדה הכמעט גורפת שבה
              התקבל המאמר, אבל דעתי כדעתך.
              בקשר לסגנון התגובה לה “זכית”
              רק אספר לך, שכשמשה סנה היה נואם,
              ליד הנק’ שבהן חשש שמא הטיעון שלו חלש,
              היה כותב, “כאן לצעוק חזק”.
              אבל למרות הצעקות שחטפת על הראש,
              ראיתי שנשארת רגוע. אה, וכמעט שכחתי, חיוך (-:

              • טוטואית

                האפולוגטיקה המצקצקת והפולנית שלשון הודעתך נוקטת, בניחוח ה’קונפורמיזם זה איחסה’ שאת מפזרת לכל כיוון, רק מעוררים בי את התהיה, האם את ומשה סנה אכן, כפי שאני חושדת, הייתם חברים לספסל הלימודים באוניברסיטת וארשה, שממנה, כידוע, קבל תואר דוקטור.

                צ’או

                • ורשה ו/או גליציה ואני לא חברים,
                  אבל את יכולה להמשיך לצעוק
                  עוד יותר חזק כאילו זה יעזור
                  לטיעונים הבטלים שלך.
                  השמצות פרועות ולא מבוססות אינן ראויות
                  כלל להתייחסותי.
                  מילא היה לך משהו מעניין להגיד על
                  הדיבור הערסי שלי, הייתי מבינה..
                  אגב, מה דעתך לעשות את הדוקטורט שלך
                  על נונ-קונפורמיזם ?
                  לדעתי המצקצקת את ישר מתקבלת במסלול
                  ישיר מהגנון. מכסימום תוכלי לקנות..
                  חוץ מזה, מי בכלל דיבר אלייך ?
                  כדאי באמת שתקחי עוד שאכטה ותירגעי,
                  אם ככה את כשאת רגועה..)-:
                  ממש לא צ’או. סוויטי ?

                  • תולעת

                    לפחות הטוטואית עוטפת את חוסר התוכן בעטיפה יפה. אין לה יותר מדי סימני קריאה, בניגוד לשלי, והיא גם לא נגד אוננות ורבלית, בניגוד לדניאלה. רק מה, היא מאוד מרוצה מעצמה, מה שמונע ממנה להגיב לעניין כשתוקפים אותה בצורה עיניינית וגורם לה להגיב בתוקפנות כשמשהו לא נראה לה.
                    “ציק, ציק, ציק”, אני מצקצקת לשוא. אף אחד אף פעם לא יחשוד בי באפולוגטיקה מצקצקת ופולנית. תמיד דופקים את השחורים!

                    • דבר אחד הובהר מעל לכל ספק,
                      הטוטואית, מושא הערצתם של מיליונים,
                      יצאה בסקופ אדיר. טלי נונ-קונפורמיסטית !
                      אני ? מה פתאם? מילא זונה ורעת לב, אבל
                      להגיד עלי דבר כזה מעליב?
                      בלי להיכנס לתוכן דבריה או לעטיפה הנוצצת,
                      ברור שמדובר לכל הפחות במותג של החודש הבא.
                      מפותחת מנטלית כיאה לילדה בת שלוש וחצי,
                      אחוזה בתזזית מתלהמת משולבת בסגנון ששולטים
                      בו סחי וביב שופכין, בוטות וצעקנות, מול כל גילוי
                      של חוסר הסכמה עם דבריה, היא אינה מסוגלת
                      להתמודד עניינית עם הטענות עצמן (של ירון כמובן,
                      אני אפילו לא טרחתי להתייחס לטרחנות שלה)
                      אלא צורחת כמו תרנגולת שמרטו לה ת’נוצות
                      או מינימום פרה מובלת לשחיטה, באקסטאזה
                      ששמה בצל את סדאם, טייסיו ובניו בע”מ ,
                      תן עומק קבל שטוח, היא מיישמת את הפרסומת,
                      ממש אמנית בניפוח שטויות בסגנון שלא מבייש
                      תגרן בשוק.
                      שתירגע, תפתח את הברז, תביט במים הזורמים
                      (יש הרבה, אז שיזרמו), תמלא כוס, תקרב לפה ותיקח
                      לגימה. אם תהיה לה בעיה עם הטעם, היא תמיד
                      יכולה ללכת לסופר ולקנות שישייה. לפחות זה יכול
                      לפתור לה בעיה אחת- ההיסטריה.
                      בקשר לאחרות, ראיתי כאן באתר קישורים והמלצות.
                      איך אמר דרור קרן (השחקן), “המחשבה שבן
                      אדם יכול לרדת לרמה אינטלקטואלית ורגשית של
                      מרגרינה, מזעזעת אותי”.
                      לא רק אותך.
                      עכשיו שתנחש מאיזו עדה אני. אפילו צבעתי לשחור.

                    • תולעת

                      עד שתהיה אזעקת אמת והיא תגיד משהו שיהיה בו מספיק תוכן כדי להתייחס אליו.

                      בקשר לסיפור – אני דווקא אהבתי את עוצמת הרגשות שהיא מתארת. יכול להיות שאחרי שקוראים כמה סיפורים דומים של אותה כותבת מפסיקים להתרשם מהאותנטיות ומתחילים להעריך את הצורך בפרובוקציה. בכל מקרה מותר לה לבחור להתמקד בפן אחד של הדמות ולא להכנס לרגשות הדתיים של הגיבורה. אכן זה עושה את הסיפור פחות עמוק ויותר צועק – כנראה זה מה שהיא רוצה כרגע. הרווח וההפסד כולו שלה. גם במאמר הקודם שפורסם כאן היא התמקדה ברגשות הקשים שלה כלפי מעמד הרווקות בחברה הדתית ולא במערכת האמונות שלה. גם שם היא לא בחנה ולו ורגע את הסיבות שלה להשאר בתוך אותה מסגרת כה חונקת ותובענית. שם זה לא היה סיפור קצר, שם זה היה מאמר אישי. אז היא לא בוחנת את עצמה בפומבי, לעומת זאת היא מרבה לצעוק כמה העולם שלה מחורבן. זכותה. וזכותינו להגיד שהטענות שלה מלאות באויר קלוש ולהתעצבן מזה שבמקום לשפר את מצבה היא מבלבלת לנו את המוח בסיפורי מסכנותה וקנאתה היוקדת.
                      לפחות היא כותבת טוב. מעניין מה יקרה כשהיא תתחתן ותראה שהיא נשארה בדיוק אותה קלפטה-טורפת אבל בלי בחורות נשואות לנעוץ בהן שיניים. 🙂

                      תראי איזה מלחמה נחמדה אירגנו לנו כאן. עוד לא נפל כאן טיל אחד וכבר 3 קורבנות.

                    • מישהו לאהוב

                      אני דווקא חושב שהעובדה שהסיפורים והמאמרים של בלאו מגיעים מאותו מקום כואב משווים לה יתר אותנטיות ויתר עצמה.

                      לא מתכוון לפספס שום דבר שהיא כותבת.

                    • היי תולעת,
                      מזל שאני לא כותבת לך על ISO ו-ERP, היית
                      נמלטת ממני..בקצב הזה, לא יישארו קוראים
                      באתר.

                      גם בלי להבין בתיאוריות פמיניסטיות או בביקורת
                      ובמחקר ספרותי, עשיתי צ’ק ליסט ותראי מה העליתי
                      בחכתי : אירוטיקה ודת, כח וחולשה, חניכה והתבגרות,
                      ומה לא. בקיצור, קצת יותר מידי בשביל סיפור כזה קצר.

                      האהבה כאן לא פתורה- התשוקה לא ממומשת ויש לה
                      היבט טראגי משהו, וציינו כאן גם אהבת אשה לאשה.
                      “הקול האחר”, ייצרי אבל לא תבוני, מספק לנו נק’
                      מבט יחודית של הגיבורה, שחיה במסגרת נורמות
                      תרבותיות וחברתיות מסויימות ועוברת חוויה נשית
                      שמטלטלת ואפילו מעצבת אותה, תוך הכרה בהיותה
                      נבדלת (מבחינה אנתרופולוגית, פסיכו’ ופילו’).
                      זה מביקורת על ספר אחר, אבל מה זה יצא מתאים…(-:

                      מבחינת התימה, האם הכותבת מצליחה לאפיין
                      חוויה היחודית לנו כנשים? מהתגובות ברור שכן.

                      האם הכותבת יוצאת באיזו קריאת תיגר על נק’
                      ראות ערכית כלשהי? אכן כן.

                      מבחינת הפואטיקה והסגנון, אין ספק שיש לה כשרון.

                      האם אהבתי ? לצערי לא. כנראה שלא נהניתי לחשוב
                      שמישהי, הרואה בעצמה חברה טובה של ניבה,
                      יש לה כאלה רגשות קשים, מרים, טעונים ומנוכרים
                      כלפיה.

                      אילו היה מדובר במקרה אמיתי, הייתי מצפה לאחד
                      מהשניים- או שתפנה לייעוץ, או שתדבר עם החברה שלה.
                      וזאת בהנחה שגילה עולה על שש, לא שש-עשרה.
                      אבל מכיון שזו גיבורה ספרותית, (אגב צודק ירון שלגיטימי
                      לדון גם בחיי הסופר ואף כדאי ורצוי), אני מכבדת את
                      האוטונומיה שלה, גם אם לי באופן אישי קשה להזדהות
                      עם רגשות כאלה. לכן אני, באופן אישי, לא אהבתי.
                      זו כנראה גם הסיבה שלא קיבלו אותי לחוג לספרות
                      ונאלצתי ללכת ללמוד דברים משעממים על ארגונים,
                      סטטיסטיקה ומחשבים..)-:

                      מעבר לכך, גילי עולה על שש וגם על שש-עשרה,
                      ולכן אני מודעת לעובדה שיש מי שמעריץ את פיקאסו,
                      ויש מי שיראה בו רודן, יש כאלה שיעריכו את היצירות
                      שלו, חלקן או כולן, ויש כאלה (וזכותם), שלא.
                      ואידיאה פיקס יש רק אצל ברליוז.

                      בדיעבד אני חושבת שקצת הגזמתי בתגובה שלי למגיבה לירון,
                      הכי טוב היה שלא הייתי עונה בכלל.

                      אם עדיין לא נמלטת, אני מקוה שהקורבנות (=הקוראים ?)
                      מתאוששים. אגב, את חייבת לספר לי פעם איך את יכולה לסבול
                      תפוחים? אני בטוחה שגם שוקולד אוהב תולעים !
                      ובתקוה לנצחון סוחף של העולם החופשי על כוחות האופל..(-:
                      לילה טוב.

                    • טוטואית

                      קירוב לבבות בין-צלוליטי הוא דבר האהוב עלי עד מאד.
                      הפעם הגשמתי אותו בלי להתאמץ יתר על המידה.

                      נוק יור סלף אאוט.

                    • מי מסתתר מאחורי המסכה?
                      אדם, מפלצת או דוגמית דקיקה?
                      לרגע לא חשדתי בך שאת המצאת
                      את המושג “חברות”,
                      אז עשי טובה, תישארי כפי שאת,
                      ממורמרת עם הצלוליטיס שלך,
                      במוח ובכלל,
                      אבל תיפטרי אותי מעונשך, אה?
                      והריח של הזיעה מהמאמץ,
                      תאמיני לי, מגיע עד כאן.

                    • טוטואית

                      אפילו למערכת היחסים הוירטואנאלית שלכן יש מן ניחוח פיגולים חיוור, שלדי.
                      טלי, לעניין תהייתך – אמנם לא המצאתי את המושג “חברות”, אבל בכל זאת הבונדינג שלכן עושה תנועות של לא יותר מסקיצה חובבנית ומכמירת לב של גירלס-טוק צ’רקסי.

                      ואכן, אמנם נופל עלי נמנום חלבי למקרא הדיאלוג המטורזן והשיכור-עצמו שלכן, אך אני נוטה לבכר, בפשטות פוריטנית, את האופציה של להביא ביד כאמצעי אלחוש אפקטיבי יותר.

                      ואקורד סיום:
                      תולעת – שלא תחשבי שאני לא מעריכה את זה שחולפות השעות, עוברים הימים, ועדיין לא צווחת “אני דוקטור!!”; שהרי מכשול פעוט כחוסר רלוונטיות מעולם לא ריפה ידייך בנושא זה.
                      טלי – ובכן,… אהמ… עזבי, ממילא לא תביני.

                      היה כיף.

                    • חולה עליך! מסכים עם כל מילה שאמרת!

                    • היא יכולה לבד.
                      ברוך שפטרנו.

                    • תולעת

                      זה לא אני. תמרים אולי כן. שוקולד? רק בשבתות וחגים.

                      יאללא, אני הולכת לצעוק “אני דוקטור” באיזה מקום שעוד לא שמעו את זה.
                      🙂

                    • גוסטב

                      “לא אכפת לנו בכלל בכלל בכלל ממה שהיא כתבה”, אפילו אני אפסיק להאמין לכן.

        • זה בסדר. גם אני רוצה לעשות אותה

  18. פשוט סיפור מצוין!!!

    כואב נוגע ואין מה לעשות ארוטי מאוד
    אני ממש התרגשתי ואני הולכת מהר מהר לקנות את הספר,
    סוף סוף משהו מענין .

  19. אני מאמינה שמיניות נשית, מעצם היות האישה הנחדרת, הפעורה, זו הצריכה למלא את החלל הזה היא הנוטה יותר להרגיש את הריקנות, את הכאב, את חוסר הסיפוק, זה לא גישה שוביניסטית, להיפך זו גישה שמדברת על המורכבות הרבה יותר של האישה. אהבתי את הסיפור, ועוד יותר את זה של נטליה ויזלטיר, בהחלט עשה לי חשק לקרוא את הספר.

  20. יקינטון

    מזמן לא נתקלתי בכזאת עצמת ארס, כאב, זעם.
    נראה לי ששפרה=שהרה גם בחיים…

  21. מחופשת

    הייתי חייבת להגיב מייד. זה מזכיר לי נשכחות, גם אני הייתי באותו המקום, גם אני “חקרתי” את חברותיי הדתיות… הזדהיתי עם כל מילה, שהרה, את כ”כ מדייקת בתחושות. כיום אני במקום אחר לגמרי.. כבר לא דתייה ויודעת הכל….. אבל עדיין… תודה!

  22. אקריליק

    שמעתי על הסיפור ונכנסתי. היה שווה

    רוצה המשך.

    מה קורה כשהוא חוזר??

  23. GOOD STORY. THANKS.
    I’M FROM THE OTHER SIDE, A MAN, THE LAST WHO HAVE “DONE IT” IN HIS AGE GROUP. I CAN UNDERSTAND FULLY THE FILLINIG IN EEVRY WORD.
    THANKS, I GUESS.

  24. קלנדולה

    את לא חייבת להיות דוסית כדי לחוות דרמה שכזאת.
    הסיפור הזה וגם כל מיני אירועים של הימים האחרונים העלו בי הרהורים וכעס על צביעותה הרבה של החברה כלפי הרווקות.
    איך החברה מודדת אותנו בצורה הכי שיפוטית לפי הזוגיות או האינזוגיות.
    ודי ברור שניבה כמו כל הניבות שמתחתנות (למען נדירות) די מהר תתרחק משיפרה לטובת חברות אחרות חדשות מהמפלגה שלה “מפלגת הנשואים” בפעמים הנדירות שיפגשו היא תזיין לה את המוח על כמה היא צריכה להתחתן מהר תוך כדי ארשת פנים חסודה ושיפוטית ובסופו של דבר הקשר יתנתק כי הרי הרווקות שלה לא מעוררת הזדהות ואנשים מטבעם צריכים סביבה דומה להם כדי להזדהות איתם רווקות מעוררת אצלם אי נוחות ובטח מערערת להם את הביטחון בדרך החיים שלהם.
    כשהשפרות מתחתנות אז פתאום הניבות נזכרות בקיומן ומחזרות רוצות לחזיר עטרה ליושנה.
    השפרות שוות רק כשהן נישאות סופסוף תודה לאל…
    הייתי רווקה אך לא מכבר ואכלתי לא מעט חרא ,עכשיו כשאני ב”מפלגה” שלהם הם פתאום רוצים אותי בסביבה שלהם ההם שהתרחקו ושפטו לאורך השנים הסו קולד חברים.
    כאילו הערך שלי נמדד אם יש גבר בחיי או אין-כאילו דההה?
    הייתי אותה אחת לפניו ואמשיך להיות אותה אחת איתו אולי יותר מאושרת כי אהבה זה דבר נפלא אבל זה בטח לא הפך אותי למגניבה יותר יותר או שווה .
    אני יודעת שזה קצת אאוט אוף קונטקסט אבל הייתי חייבת להקיא את זה איפשהוא.
    אגב , שהרה סיפור מצויין מפרגנת לך ביג טיים.

    • ה--שול--ה

      ווידוי – היתי בצד השני והקאתי מסביבתי חברה רווקה בגלל סיבה שקשורה ישירות לעובדת היותה רווקה.
      הבחורה לא הפסיקה לזיין את השכל. כל פגישה, חצי פגישה היתה הופכת לסימפוזיונים ארוכים של “יתקשר / לא יתקשר”, “אמר / לא אמר” – סיוט!
      חוץ מזה, היא היתה דוחפת מדי פעם, עקיצות מעקצצות על בן זוגי שלי, ולמה הנוכחי שלה (מושא הסימפוזיונים) הוא לא מתאים לה בגלל שהוא כמו זה שלי “לא מפרנס מספיק טוב” או משהו אחר בסגנון.
      בקיצור, מהר מאד אמרתי די.
      ועשיו, שהיא התחתנה והיא מאושרת. שוב ניתן לסבול אותה

  25. כדתל”שית (דתיה לשעבר) למי שלא מכיר את המושג אני מאוד מזדהה עם הכתוב למרות שלא חייבים להיות דתיים בשביל להבין קנאה המעורבבת ברצון לשמוח עבור מישהו.
    אך… זלי זה נוגע אישית כי אני זוכרת איך חברותיי לאונ’ עשו את המסלול הישיר לדוקטור המשפחה הדתית הממוצעת בכך שעשו שירות לאומי, ישר עשו תואר לשם התואר (או ה”ייחוס” -שיהיה מה להגיד על הבחורה כשמציעים לה דייט) ולאחר מכן החתונה שקדמו לה כמה חודשי דייטים בהם נבנתה אשלייה אשר ריצתה את ההורים המאושרים.
    אני זוכרת איך כל מיני בנות שהתחתנו והרגישו נורא “מגניבות” שהן מתחתנות ועושות את זה…
    אני זוכרת איך עקבתי בביעות מה על כל מיני יצורות מהתיכון שהיו מיניות כמו אחד מהפוחלצים במעבדה לביולוגיה ואמרתי לעצמי: “הן הולכות להזדיין?” תוך כדי שליבי נחמץ.
    קינאתי בהן ובנשיותן המתעוררת והרגשתי שאני הבתולה הדתייה אשאר מאחור עד אשר אבותק בליל הכלולות.
    למזלי הטוב, התפכחתי מהר, התחלתי להנות מהחיים וכיום עברתי למתרס השני.
    היום שולטת בי דיעה שהיא כנראה שמרנית אבל מהצד ההפוך. נראה לי כי זוגות דתיים לא יודעים איך ומה לעשות וזה תמיד נראה לי הרבה פחות סקסי- האמת היא גם ששמעתי על זוגות כאלו שהשמרנות בדמם והאשה מתלוננת על “לגמור ולישון” וכו’. טוב, זה אולי גם נוע מזה שקשה לי לדמיין את אחותי עטויית השביס שגרה בהתנחלות וממש עושה את זה. וחוץ מזה, מאיפה היא יודעת? כמה נסיון היה לה?
    האם ייתכן שכל הבתולות הדתיות מותאמות מינית לגבר לו נישאו או שהן מתאימות את עצמן למצב? אך זה לא שייך לפה- סליחה על הסיחפון..
    לסיכום,
    זה די ברור ובטוח שגם לשהרה הכותבת כי מה שהיה פעם קנאה בנשיות, בסקסיות.. נראה פתטי היום כי אנחנו יותר בשלות, יודעות מה אנחנו רוצות, מתוחכמות וסקסיות.
    לא נפלנו על הגבר הראשון ולא חשבנו שיש אחד שיתאים לנו בכל המובנים ושאם הוא נחמד ואנחנו אוהבות אותו אז גם הסקס יהיה נפלא למרות שאף פעם לא ניסינו….
    אמנם זה הרבה יותר קשה כשלא הכל ברור ומוכתב ומבחינה זו קל לאותן בנות יותר מאיתנו, אבל לפחות אנחנו מונהגות ע”י עצמינו ולא ע”פ חברה שקובעת כללים שהרבה פעמים לא עובדים אך עדיין ממשיכים.

  26. שהרה, תודה על הסיפור.

    פשוט מחניק גרון

  27. ארבינקא

    סיפורים כל-כך גרועים, שזכו לביקורות כל-כך אוהדות.
    חוץ מהקנאה והשנאה (מזכיר לי את המאמר הקודם של הגברת כאן), אין בעצם כלום.

    • באופן מפתיע גם אני מצאתי את הסיפור לא מוצלח במיוחד, והאמת הוא לא עורר בי שום דבר מלבד רחמים מאוד גדולים כלפי הדמות הראשית המוצגת באור פאטתי , עד שבא להקיא, אדם המתנהג וחושב בצורה כזו כדאי שימצא לו חיים מלבד התעסקות אובססיבית בחיי המין של החברים שלו

  28. eskimodog

    היה פעם ז’אנר כזה של אלק אירוטיקה אצל דתיים. כולו התבסס על חרמנות לא ממומשת, פחד ותשוקה. במסגרת “השחרור” מסתבר שהז’אנר נשאר, רק הכותבות נהיו נשים. שהרלה (זין דחוף מאמי, בלי שיידעו בבית ויש שיטות..) דווקא כותבת לא רע. רק הנושא עאפס, קצת נס ליחו לטעמי.

  29. סגנון כתיבה – מעולה.
    תוכן – חלש באופן משווע.
    הכרעת דין – כלל לא ראוי לדפוס (אלא במחברתה הפרטית של בת 15).

  30. הדבר הכי מרגש ומפעים שיצא לי לקרוא מזמן.

    ע-ו-ד- !!!

  31. וגם השיר נוגע ופוגע.

    אל תשימי לב לכל הקנאים והלא מפרגנים.

    הם היו מתים לרבע מהכישרון שלך

  32. לא הבנתי. אבל הוקסמתי.
    תודה לך ולשכמותך

  33. אני עוקב אחריך הרבה זמן (כולל הארץ האחרון) ויש בך משהו שנורא מסקרן אותי. עוד לא ירדתי לעומק וסוג הדתיות שלך, אבל זה כל כך שונה ומרענן. אפילו היללנות שלך (מצטער…) מיוחדת.

    אז, בהצלחה בהמשך

  34. גורית

    תודה.
    תגידי, גם הקטע הזה הוא על אותה אחת שכתבת עליה את הקטע הקודם?

    יש לך דם.

  35. שהרה-
    אין ספק את בהחלט בחורה אמיצה. אני אינני דתייה, אך מהכרותי עם המגזר, התחושות הללו מפעמות בלב רבות. והתחושות הללו מוכרות, גם אם כמובן באופן שונה- אצל החילוניות הבלתי מזווגות. והרשי לי לומר לך לא שוכחים כל כך מהר תחושות של קנאה….
    אם את קוראת תגובות – שימי לב לשי – נראה לי שהוא מנסה להגיד לך משהו….
    שיהיה בהצלחה.

  36. מזדהה עם כל מילה ובלי קשר לדתיות.

    את הכותבת הכי אמינה של הקנאה. אולי זה לא נשמע כמו מחמאה אבל זה כן. כי זה רגש כל כך מסובך לתאור.

    • שהרה ג'סיקה פרקר

      מצטלמת יפה על רקע בתי הקפה המעוצבים במנהטן בליווי כוס קפה וסלט חסה.
      במציאות קרבה בין נשים מביאה עימה חוסר פרגון ומניפולציות לרוב, מה שהביא אותי לדבוק בחברות עם בעלי האשכים. הרבה יותר שפוי, הרבה יותר נורמלי.

  37. לירית

    האמת שזה די הפחיד אותי הסיפור הזה
    לא יודעת למה, עשה לי קצת טעם רע, ממש לא משהו שמומלץ לקרוא בשיש על בוקר סליחה

  38. עזית (הצנחנית)

    שהרה… הזדהיתי עם הסיפור על אף שסופו אינו ברור…
    גם אני באה משם. כן, בעבר הלא כך כך רחוק שלי (עד לפני פחות משנתיים) הייתי דתיה. מאותו המגזר – הכיפות הסרוגות. היום, בגיל 30 אני מפוכחת יותר, שמחה ומאשרת על כי החלטתי לשנות כיוון וגישה לחיים. להיחלץ מאותו אותו מסלול מוכר ומוכתב חברתית לבנות דתיות מהמגזר הדתי לאומי (כפי שתיארה אחת המגיבות בכינוי “המחופשת”). אותו מסלול המורכב מהשתתפות בתנועת הנוער (בני עקיבא כמובן) – שירות לאומי – אונברסיטת בר אילן – חתונה תוך כדי תואר ראשון או מייד לאחריו והבאת ילדים לעולם במרווחי זמן קצרים. מסלול מדכא שנקבע באופן לא פורמלי על ידי החברה ואין לסטות ממנו, אחרת תוגדרי כאחת שמשהו לא בסדר אצלה…. “מניותיה” בעיני הציבור יורדות פלאים. כמובן שהדבר יוצר לחץ עצום על “בנות ישראל הכשרות והחסודות” הללו שיכול להתפרץ באופנים שונים כגון קנאה, כפי שהיטיבה שהרה לתאר בסיפור. כל כך מציאותי, עצוב ונכון…. לעיתים הלחץ החברתי מביא ללחץ נפשי, הגורר דכאון, מרמור ותסכול. אבל זה כבר סיפור אחר.

    במגזר הדתי, אין כמעט שום מגע פיסי (כמעט) בין זוגות חברים, למעט (במקרה הטוב “והפרוץ”) – החזקת ידיים.
    כמובן שישנם זוגות “פתוחים וליברליים” יותר ש”מרהיבים” אף להתנשק או לגעת זה בזו. אולם, לשכב לפני חתונה – זהו מצב נדיר, שכמעט ואינו קורה. אגב – אותם זוגות שכן מקיימים יחסי מין לפני החתונה נחשבים “מקולקלים” בעיני החברה המתחסדת הזו ונאלצים לשמור על כך בסודי סודות, להצניע ולהסתתר כאילו שעשו דבר פשע… ופגעו במוסר החברתי.

    ההתנזרות הזו מביאה “להעצמת” המין בעיני רווקים או זוגות חברים כך שלרוב הם חסרי ידע / הבנה בסיסית בעניין ולדעתי הדבר אף גובל לפעמים בהתייחסות מעט ילדותית (אינפנטילית). ממש כמו תגובות של ילדים צעירים לנושא…
    מצטערת אם דבריי אילו נשמעים קיצוניים או מוגזמים אך הם בהחלט קיימים. ובאופן זה. הייתי שם ורק בגיל מבוגר יחסית (28) גם יצאתי משם. גם אני עברתי את “המסלול” של אולפנה, בר אילן וכו’… אולם אף פעם לא ממש הלכתי בתלם וזאת משום שלא נסחפתי אחר המוסכמות החברתיות והלחץ החברתי. ואני באמת מכירה זאת מקרוב. קרוב מדי.

    מאז, עברתי “סוויץ'” מוחי רציני… לשמחתי כל ההתיחסות שלי היום לזוגיות, אהבה ומין היא שונה ובאה ממקום אחר.
    עצוב לי על בנות המגזר שטבועות עמוק בתוך מוסכמות ונורמות חברתיות שהותוו עבורן ושהן שותפות מלאות בהתוויתן עבור האחרות.

    וכאמור, הלחץ החברתי והצביעות פשוט “חוגגים”. שהרה היטיבה לתאר זאת בעניין חתונה וקיום יחסים לראשונה, אולם הדבר בהחלט בא לידי ביטוי בנושאים רבים במגזר הדתי, כגון: כיסוי ראש לנשים עם הינשאן, ההשפעה ולחץ חברתי בבית הכנסת ואם תרצו “בית הכנסת כשיקוף ההוויה החברתית במגזר הדתי לאומי”, “מוסכמות חברתיות בנוגע אורח החיים כפי שצריך להתנהל בשבתות” וכו’.

  39. שושיק

    ניבה היא אני, פשוט אני. תודה שהיגדרת אותה בשבילי, ואני לא מתביישת בזה. רק סתם עצובה מזה

  40. כתיבה מעניינת וחזקה מאד. סיפור מעניין, מותח ומעורר אמפתיה.
    תמשיכי כך.

  41. בתולית

    את חייבת לכתוב עוד.

  42. את בסדר

  43. אני לא מסוגלת להבין את התגובות המתפעלות הרבות הערימת הקלישאות הממוחזרת הזו. הדרמה מלאכותית ומאולצת. גם האדם הכי קנאי בעולם לא יתנהג כך בפועל, כך שהסיפור נטול אמינות. חוץ מזה, אם הבחורה כל כך נואשת שתתפוס כבר שידוך עם אברך מזיע שיגהר מעליה עם כל משמניו וחוסר נסיונו ותבין שעד אז היא דווקא היתה המושא לקנאה בכל הסיפור המיותר הזה.

    • שהרה ג'סיקה פרקר

      הקנאה הנשית יכולה להביא אותנו למקומות אפלים הרבה יותר.

    • ומי אמר שסיפור חייב להיות מציאותי? חייב להיות הגיוני?
      לא שמעת על מדע בדיוני, או סיפורים דמיונים?
      לדעתי, זה כל היופי בסיפור, העובדה שהגיבורה מעזה להתנהג באופן חולני ממש, שהקנאה שלה גרמה לה לבצע מעשים נטולי היגיון – זה מעורר הזדהות.
      הרי מי מאיתנו לא מקנא לפחות כמה פעמים בחייו?

  44. תודה על הסיפור, למרות שיש לי שאלה: עד כמה את עצמך זהה לשפרה?
    ממה שקאיתי ממך בטלויזיה, לא נראה לי שיש זהות, אבל את כותבת ממקום שנראה כל כך אמיתי, כך שזה מבלבל…
    +

    • אני מכיר את שהרה מקרוב, יש בה הרבה שפרה. אולי יותר מדי

      • שהרה ג'סיקה פרקר

        גם אני מכירה את שהרה מקרוב, ויש בה שפרה כמו בכל אחת מאיתנו.
        בתקופות מסוימות השפרה שבנו נעמדת על רגליה האחוריות ובועטת בכל דבר שקרוב אליה. אבל כנראה שרק נשים יכולות להבין מה זה אומר.

  45. שולה גולה

    סיפור משונה. אבל המחברת שלו עוד יותר משונה

  46. צרודה

    איך אנשים כותבים ככה?
    כבוד

  47. מירוניבה האמיתית

    תודה על הסיפור.

    תודה ע האומץ, על הכנות, על היופי.

    זו פעם ראשונה שלי פה (מישהי סיפרה לי על הסיפור) ואני חייבת לציין שזה אתר מוזר. אבל הכרחי.

  48. תודה, נהנתי מאד, התעלמי מרשעות המבקרות.
    החזרת אותי לעולם שעזבתי מזמן, על הטוב והרע שבו.
    הבנים בבני עקיבא היו כל כך קרובים אך כל כך רחוקים פיזית.
    אודה ולא אבוש אוננתי רבות בדמייני ישיבניקים שומרי נגיעה שותים ממיימי הגנובים.
    כשיצאתי מעולם זה הסתערתי בצמא על המין הגברי וגם נשים חוויתי אך עדיין לא רוויתי.
    נהנתי מאד. התעלמי מרשעות המבקרים.

  49. בהמשך לנטע,
    וחוץ מזה, יקירתי, נשים אמיצות ומדהימות כמוך, תמיד יבקרו.

    ככה זה.

  50. מוכחשת

    שהרה, אולי תגיבי??

  51. לקרוא מהר,ברגש. מעניין.
    מה שיותר מעניין זה התגובות פה… לאנשים יש כ”כ הרבה (צורך?? ) מה להגיד.

  52. את דתיה?

    או לא?

    כמה אפשר, את חושבת, לרקוד על אלף חתונות?

    ולשם מה?

    את מי את משגעת, אם לא רק את עצמך?

    ולא חבל על הזמן?

    קוראים לזה “הפך הקדושה”: כל מה שמבלבל, מפזר, זורע ספקות אינספור.

    והוא שם למעלה כנראה ממתין לך… דרך יסורים ודרך תורה. את בטוחה שהיסורים הכרחיים?

    שלך באהבה

      • it is amazing how the biogaphical details confuse the readers – why do you think that the story is about a woman who is 30 years old? can’t she be 22? many people from the “migzar” marry very early so age 30 is not necessarily a “fact” to consider. besides, i agree with the “shifra within every one of us.” this story is exactly about this and not about exotic people from bnei brak.

  53. מה פתאום?

    שהרה יקרה

    אולי תזדייני כבר, ותפסיקי לזיין לנו את המוח?

    לא הגיע הזמן??

    (סליחה אם הייתי טיפה בוטה מדי)

  54. שחרית

    נהניתי יותר לקרוא את תגובותייך המשתלחות מאשר את הסיפור. אני בטוחה שאת הרבה יותר יפה כשאת כועסת… ואיפה אפשר לקרוא דברים אחרים שלך? אני חדשה כאן, עוד לא הספקתי לחקור את האתר לעומק.

  55. שמעון

    קובץ אידיוטי ומבולבל, של מיליםץ

  56. שמעון

    קובץ אידיוטי ומבולבל, של מילים.

  57. אריאלה

    לא רק אני, הנה מה שיוענה גונן הנפלאה חשבה על הספר הזה.

    http://mixer.nana.co.il/Article/?ArticleID=60692&sid=49

    ובפעם הבאה שמבטיחים לי קובץ ארוטיקה, אני בהחלט מצפה שהסיפורים יעשו לי דגדוג נעים בכוס. (לא, לא לגמור, אם גומרים זו כבר פורנוגרפיה, ופורנוגרפיה זה קקי פויה).

  58. Happy birthday Tutuit!
    Love,
    Roey, Ron & Shai

  59. שירי

    שהרה!
    בהחלט אני מבינה מאיפה כל הכעס וקנאה, גם אני שייכת לאותו מגזר ומודעת לחשיבות ההתמסדות….אבל…בכל זאת איני יכולה להשתחרר מתחושת (תסלחי לי,) הגועל שהציפה אותי במהלך הקריאה.
    אכן, עצוב, זה לא נעים, אבל קצת פורפוציות! את באמת חייבת לשמוח בשבילה…זה קצת איך לומר אובססיבי,ותמוה….מה קרה לך?
    תעשי הכל בשביל למצוא מישהו…ומהר!! אל תתפשרי על ראש עם קשקשים! אני בטוחה שתמצאי, בבקשה בבקשה, למען אושרך…(ולמען כתבות יפות נוספות) הפסיקי עם המרירות…!!
    היי מאושרת!!
    שירי.

  60. סלי מצויינים

    לא צריכה גושפנקות ספרותיות כדי לזהות חומר טוב.
    כתוב מצויין רגיש ומרגש, פשוט נפלא.
    מאפשר הצצה לעולם זר לי.
    תודה לך

  61. רינתיה

    סיפור טרחני וחולני. וחוזר על עצמו… כל כך חוזר וממצה את עצמו ואת נושאי הכתיבה שלך, שהרה (זה קופירייטינג של “שרה סהרורית”? כי איכשהו זה ככה, מתלבש).
    כבר הרבה זמן שאני מחכה לגיוון – אבל את מחזיקה כבקרנות במזבח בתדמית הרווקה העוקצנית והצינית- במאמרים שלך, בסיפורים שלך ובשאר היציאות המייגעות. אוהו איך שאת נדבקת בזה, ממש כמו ההידבקות במראה הגותי. האישה בשחור. אלווירה אדאמס הבני ברקית.

    חיכיתי למשהו מפתיע הפעם. נתבדתי והופ! חלפו ביעף 8 דקות יקרות מחיי.

    הלקחים יופקו.

  62. למהלי

    נחמד, אבל רואים שהסיפור נכתב מנקודת מבט של בתולה ממורמרת שחושבת כל הזמן על סקס ואיך ולמה וכיצד…

  63. אלי י.

    יצירה מופלאה.אהבתי מאוד,והרגשתי כמעט כמו שהרגישה הגיבורה.יצירה טובה מתאפיינת בכך שהיא מצליחה לרגש אותך,להזיז בך משהו,וכל הדברים הללו קרו לי כשקראתי את הסיפור.תודה!

  64. מאיה בנבנישתי

    קראתי את הקובץ לפני זמן רב אבל אני זוכרת שאחרי הסיפור של נטליה ויזלטיר-זה היה הסיפור הכי טוב בקובץ. אני זוכרת שזה היה סיפור מעולה-ולא אירוטי בעליל-מהסוג שרוצים לקרוא שוב ושוב ושוב ושוב-ואין הרבה סיפורים כאלה. כי רב הסיפורים הקצרים המעולים,
    כמו “יום נפלא לדגי הבננה” ו,שלאף שטונדה” הם חד פעמיים.
    וזה דווקא סיפור שכבר בזמן הקריאה מצאערים שהוא עומד להיגמר וכבר רוצים לשוב אליו. גם החבר שלי הסכים אתי על כל מילה וגם חשב שזה סיפור נהדר,

    go שהרה בלאו-
    שמאז שפרסמה סיפור קצר במעריב/ידיעות לפני כמה שנים
    וראיתי את רשימת המקצועות שלה-שמכילה את כל מה שרציתי להיות בחיים-זוכה להערצתי הסודית ולכמיהתי המחתרתית בהחלט.

  65. פרנץ' וונילה

    וואו, איזו הצצה מדהימה לתרבות אחרת.
    תודה.

  66. פרנץ' וונילה

    וואו, איזו הצצה מדהימה לתרבות אחרת.

  67. זה יופי שהרהל’ה. מכמיר לב וטרגי כל כך.

  68. הכל יודעים כלה למה נכנסת ובכל זאת …. בושה לבחורה דתיה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *