אפשר להאשים אותך שבמצב הנוכחי את מבקשת גבר שיגן עלייך? הדס בשן בוחנת את המרחב המוגן הפרטי שלה

מרחב מוגן

כשהתותחים רועמים

באמצע הלילה קמתי מהמיטה ועמדתי מתחת למשקוף. חשבתי ששמעתי משהו. הייתי עייפה מדי בכדי להיות מפוחדת באמת, אבל גם לא מספיק חדה כדי להבין שזה בסך הכל מטוס שעובר קרוב לחלון חדר השינה. הכלבה שלי התקרבה אלי, הסתכלה עלי במבט מוזר ורחרחה לי את הרגל. היא לא רגילה שאני עושה דברים כאלה.
בבוקר הרגשתי מטופשת, אבל לא מאוד. הרי זה יקרה, במוקדם או במאוחר. והיות שמסתבר שאין לי מרחב מוגן, אאלץ לעמוד מתחת למשקוף. יהיה בסדר. הם יפלו, אני אעמוד, הכלבה תנבח, ואז כולנו נתקשר אחד לשני ונספר בהתרגשות איפה היינו ואיך היה. אדרנלין. אמא תתחנן שאני אבוא הביתה אבל לפחות בימים הראשונים אני אצהיר בפניה שאת המלחמה הזו, אני עוברת בתל אביב. אני עוברת אותה לבד.

מישהו שיגן עליי

מרחב מוגן. שתי מילים שמקבלות פתאום כל כך הרבה משמעות. אם הייתן שואלות אותי לפני המלחמה האם יש לי מרחב מוגן, הייתי מהמרת שלא. נדמה שהמרחב שלי הוא הכל מלבד מוגן. פנים הבית שלי מתחיל להראות כמו החוץ – גדוש, מבולגן, מלא באפשרויות, דל באינטימיות. רחובות העיר נכנסו לי אל הסלון, לפעמים גם אל תוך איבריי הפנימיים. סדר היום שלי הוא כמו תפריט במסעדת יוקרה יומרנית – מודפס כל יום מחדש, עם המון הצהרות גרנדיוזיות, שרק חלקן באמת ימולאו. ובינתיים, מתגבשת לה ידיעה שכשהתותחים רועמים נדמית כבלתי נמנעת, אנטי-פמיניסטית ככל שתהא – כדי שמרחב יהיה מוגן, צריך שיהיה בו מישהו שיגן עליך.
לא ככה זה היה צריך להיות. אני יודעת, החיים הם לא תכנית כבקשתך ובכל זאת, כשהם מתנהגים כמו דרמה קווין ושולחים לך טילים, אי אפשר להאשים אותך על שאת מבקשת הוראות בימוי. על פי התסריט שמעולם לא נכתב, אני הייתי אמורה להיות כעת אם ורעייה. הייתי אמורה לעבור את המלחמה הזו בתור אישה בשלה, לא בתור טינאייג’רית בת שלושים. את המתח הקולקטיבי הזה, לא הייתי מחפשת לפרק בלילינבלום בין זרים, אלא בבית, עם בן הזוג שלי, אותו אחד שלא היה שם אתמול בלילה כדי להגיד לי שזה בסך הכל מטוס. אינני מחפשת אב או מושיע, באמת שלא. אני פשוט מרגישה את הכאוס עכשיו יותר מתמיד, והעובדה שאף אחד לא שואל אותי אם זה בכלל מתאים לי, כל הסיפור הזה – רק מעצימה את תחושת הבדידות.

החדשות הטובות

אבל יש גם חדשות טובות. מוות מעורר חרמנות, זה ידוע, אנחנו רוצים לאשש את החיים, אבל במובן הרחב יותר, אנחנו גם מעומתים עם הצורך שלנו בקשר. לדעתי, המלחמה הזו תכניס את העורף התל אביבי האמיתי, זה שמורכב מרווקים ורווקות הטוחנים אחד לשני את השכל בימים כסדרם, למוד הרבה יותר מקבל. הרצון לגעת באחר, למצוא פרטנר, להפסיק עם המשחקים ופשוט לנצל את הזמן בצורה יעילה יותר – לא יניח לנו. נצא, ניפגש, נדבר, נחתוך בזמן אם זה לא זה, ונתמסר לרומנטיקה אם זה כן. נלך למיטה ונצחק שאנחנו הכי במלחמה הדמוגרפית, וכמה זה טלילה-כץ-ונוח-נאמן מצדנו, אבל בתוך תוכנו נדע כי משהו באמת השתנה. נהרהר שבעצם, אנחנו לא כאלה מיוחדים. אנחנו כמו כולם. בסך הכל רצינו להגיע הביתה בשלום – ובשביל זה, בשלב ראשון, אנחנו חייבים לבנות לעצמנו בית.

תגובות

  1. רווקה בעל כורחה

    מקסים

  2. הבן הכי נכון

    הדס בשן היא מופת למפגש פסגה בין יכולת מילולית, הבנה בתחום הנפש, לב רחב כים הפתוח ו – עוד לא דיברנו על מעלותיה הפיזיות. לא ספק מדובר בכישרון שעוד יגיע רחוק בעיתונות הישראלית.
    יישר כוח ותמצאי את המגן האישי שלך במהירות!

    • בנוגע לשלוש המעלות הראשונות – אין ויכוח. בנוגע לנתונים הפיזיים, נצטרך לסמוך עלייך שאתה יודע על מה אתה מדבר…
      בכל מקרה – כתוב מעולה!

  3. מטוסים מתרסקים בצפון ואתן דואגות מי יחבק אתכן בלילה.
    כל הכבוד

  4. עוד גבר

    לדעתי ובהקשר של הפיסקה האחרונה- משחקים
    (באהבה ולמי שהוא בוגר) הם לא בדיוק מה
    שצריך, לא בעיתות שלום ואכן גם לא בעיתות מלחמה.
    (אני מבדיל, אגב, בין “משחקים” ובין “חיזור”).

    אבל אני כנראה תל-אביב (רווק) מזן אחר…

  5. מרטיני

    מעולה
    אהבתי מאד ולדעתי לא היה צורך אפילו באיזון המרכך בסוף, אבל עדיין שתיתי כל מילה

  6. נוגע ללב

  7. אלעד ר

    המלחמה הזו לא שינתה כלום בתל אביב. נשארנו בדיוק כפי שהיינו.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *