בננות בנות שמרשות לעצמן
אם הייתי יותר אסרטיבית. אם לא הייתי נותן לה להרגיש שאני מובן מאליו.
אם הייתי יותר מפנקת. אם לא הייתי חוזר כל יום מאוחר מהעבודה.
אם היינו הולכים לטיפול זוגי. אם היינו הולכים לטיפול מיני.
אם היינו רבים פחות. אם היינו רבים יותר.
אם היינו עוברים לגור ביחד. אם לא היינו עוברים לגור ביחד.
אין מה לעשות. לכל אחד יש את המחשבות האלה, של "מה היה קורה אילו". יש בהן איזו מתיקות שקשה לוותר עליה, כנראה. מה שכן, כמו עם כל ממתק, אסור להגזים עם זה. מה זאת אומרת להגזים? כשקלטתי שבמשך חודש, כל פעם שאני נכנס למקלחת (שזה היה הזמן היחידי שיכולתי לחשוב, עם כל התעסוקה שארגנתי לעצמי אז) אני מגלגל בראש את אותו תסריט של "מה היה קורה אם הייתי משתדל יותר להסתדר עם ההורים שלה", הבנתי שאני מגזים. ואז ניסיתי טריק פשוט. במקום לדמיין תסריטי "אם-אז", הכרחתי את עצמי לדמיין תסריטי "במערכת היחסים הבאה שלי". לדוגמה (דוגמה מקרית, ממש מקרית, אין לי מושג מאיפה באה לי דווקא הדוגמה הזאת) אם המחשבה המקורית היתה: "אם הייתי אסרטיבי יותר לגבי הצורך שלי בסקס יותר מפעם בשבועיים, היא היתה באה לקראתי ובסוף היינו נשארים יחד" – המחשבה החדשה היתה: "החברה הבאה שלי תדע מההתחלה כמה מגע גופני חשוב לי בקשר". אם המחשבה המקורית היתה "אם לא היינו עוברים לגור ביחד כל כך מהר, לא היינו נפרדים בפיצוץ כזה", המחשבה החדשה היתה "במערכת היחסים הבאה שלי אני אקח את הזמן לפני שאני נכנס לפרויקטים נדל"ניים".
וכיוצא בזה. נראה לי שהרעיון כבר ברור. כמובן, לא תמיד זה מצליח, הטריק הזה. אבל אם תחשבו על זה, הוא נורא הגיוני, כי מה שהיה מת (ובדרך כלל היה מת גם עם כל ניסיונות ההנשמה המלאכותית), ומה שיהיה, כלומר האהבה הבאה שלכם, חי.
אפילו חי מאוד.
רשימת פאקים
טקטיקה מומלצת לרגעי רגרסיה קשים במיוחד היא לחפש את הפאקים. ולא שצריך לעבוד קשה מדי בשביל למצוא. הרי תמיד ידעת שהאף שלו גדול מדי. עכשיו פשוט אפשר להפסיק להדחיק. להודות בחדווה שאף פעם לא סבלת את השומה הזאת בגב. להיזכר בשמחה שבעצם אתה כן אוהב שדיים גדולים. כן, כן, אין מה להתבייש. לכו עם זה. אם הוא קצת נמוך, תקראי לו בינך לבין חברותייך "הגמד", אם היא דיברה יותר מדי על המשפחה שלה, עכשיו הזמן להתענג על השקט. קדימה, אתם יכולים, הנה הם יוצאים לאט לאט, הדברים הקטנים והמעצבנים שתמיד אמרתם שאפשר איכשהו לסבול אותם ועכשיו כבר לא צריך: לא צריך להשלים יותר עם גניבת השמיכה בלילה, לא צריך להפגין הזדהות עם החיבה המוזרה לאופרות. אפשר לנשום לרווחה, לקחת עט ליד, ולעשות רשימה של כל הפאקים. תתפלאו כמה ארוכה היא תצא.
במסגרת המחקר המקיף (האמת, לא כל כך מקיף, כולה שאלתי כמה חברים, אבל מחקר מקיף נשמע טוב) שערכתי בסוגיה, שמתי לב לתופעה מעניינת: כולם רוצים להתחלף.
הזורקים
מתים להיות נזרקים – כי מה הם צריכים את כל רגשות האשם האלה על הראש, ומה פתאום שכל האחריות תיפול על הכתפיים שלהם, ולמה הם צריכים להתמודד עם זה שכולם חושבים שהם מניאקים ו/או חארות ו/או/סלאש מפלצות?
הנזרקים
מצדם נגנבים כשהם שומעים את הזורקים מתלוננים. הם עוד מעיזים לדבר, החארות? ברור שעדיף להיות הזורק. הזורק לא צריך להתעסק בשיקום האגו. הזורק לא צריך לשאול כל שתי שניות "איפה טעיתי?" ולא פחות חשוב, הזורק לא צריך להתמודד עם מבטי הרחמים של כולם.
ואני, שבעוונותי כבר הספקתי להיות בשני המצבים, אומר ווט דה פאק? ובתרגום חופשי מאוד: למה מה? הרי לא אנחנו בוחרים אם לזרוק או להיזרק. אנחנו פשוט מוצאים את עצמנו באחד משני המצבים, וצריכים להשתדל לסבול כמה שפחות ולהפיק ממנו כמה שיותר. כשנזרקתי, הפלוס הגדול היה שידעתי שאין לאן לחזור, וזה חייב אותי ללכת קדימה. כשאני יזמתי את סיום הקשר (למה להגיד זרקתי, למה לדבר לא יפה?), הפלוס הגדול היה שנשארתי עם תחושה שאני שולט בחיים שלי, שאם היה לי אומץ לקום ולעזוב יהיה לי גם אומץ לעשות דברים פשוטים יותר, כמו להתחיל עם בחורה בים. (לא שעשיתי את זה, אבל לפחות היתה לי תחושה חזקה מאוד שיום אחד… אם היא תחזיק ספר ביד… אם לא יהיה חם מדי… אני אעשה את זה.)
עכשיו תקום, תתלבש ותלך. הייתם חייבת לעשות את זה, כי הגוף תובע את שלו וכי זה מין ריטואל כזה שכל זוג שנפרד חייב לעבור. היה גדול, היא גמרה בשיר מזמור, ואתה התפוצצת כמו שלא התפוצצת שנים. יופי. אבל שמת לב למועקונת שנחתה עליך איך שהכל הסתיים? אותה מועקונת נחתה גם עליה. כי מה תעשו עכשיו, בעצם, אחרי שרוחות התשוקה נרגעו ואתם שוכבים על הגב, קרובים אבל לא נוגעים? תשחקו אותה ביזנס אס יוז'ואל, תספרו אחד לשני איך היה היום בעבודה? איך אפשר. תדברו על המצב? הרי כבר טחנתם את המצב מכל הכיוונים והגעתם למסקנה שנפרדים. תחכו קצת ותדהרו לעוד סיבוב? לא רוצה לבאס, אבל לא זה מה שיעזור. להפך. ככל שתישארו יותר זמן במיטה, המועקה תגדל. ואם תהפכו את הזיון הזה למנהג קבוע, המועקה תהפוך למועקה בריבוע. אז למרות שהעור שלה מדהים, ולמרות שהיא יודעת לעשות לך דברים, קשור את השרוכים שלך עכשיו.
ולך.
מתוך "נפרדנו טראח", איורים: אורית עריף, הוצאת זמורה ביתן, 2002
אם רק היתה עריכה מקצועית לדבר הזה
בהחלט היתה יכולה לעזור®
גם סל המיחזור היה יכול להועיל כאן®
מה זה החארטה הזה¿
נפלא ביותר, הזדהתי במיוחד עם הזיון שאחרי.
קרה לי לא פעם וזה ממשיך לקרות, לצערי.
saying good bye with a bang is the greatest mistake ever I think
ואז משתחררים מהמתח המיני הנורא
אם אילו ארבעה פרקים, מה צורה לו לספר? וחוץ זה, עברית שפה יפה – אז למה לדבר בניב המוני ומזלזל? מה, אחרת ההמונים לא יקנו? מריחה.
חברי השפטנים!
ראשית העברית הספרותית (אם בכלל היתה כזו מימיו של א.ב יהושע) הפכה מזמן לסוג של עברית מדוברת ואין כל רע בכך אם היא מעבירה את המסר בקלילות ומגיעה למקומות הנכונים.
אבל כאן כולנו מבקרי ספרות נבונים ולכן מתחת לכבודנו סיפור נחמד שמעביר רגשות שחלקנו מזדהים איתם יותר וחלקנו פחות. נחמד מאוד ובתור אחת שהיתה פעמים לא מעטות משני צידי המתרס, גם נכון. מי שלא מעריך כנראה תקוע עדיין בזיון האחרון ואפילו לא שם לב.
חברה, תרגעו. ולא יזיק אם תפקחו את העיניים ותסתכלו גם על עצמכם במקצת השיפוטיות שהפגנתם כלפי הנחשפים. זה דורש אומץ, אבל אולי זה יכול לעזור.
נבו אשכול, הנכד של לוי אשכול?
כל כך הרבה ביקורת!! אוף איתכם!!
הכתיבה קולחת משעשעת זורמת ואפילו כנה ואמיתית – ומה צריך יותר בעצם?
נבו – הכלבים ינבחו , אבל אתה – המשך לכתוב.
נפרדנו לפני חודש, נראה לי שזה ספר בשבילי.
תודה על ההמלצה.
אשכול, יפה מאד, אבל מה קורה אחי, יש מיתון באדלר חומסקי?
אני אחת שתמיד בצד הנעזב, מתוך בחירה. אני פשוט שמתי לעצמי מוטו של לא להסתכל אחורה ולחשוב "מה אם הייתי נשארת איתו? היה לי יותר טוב?"
הגעתי למסקנה (לאחר שנטשתי כמה פעמים) שאני פשוט לא יכולה לחיות עם התהיות, ולכן לדעתי זה הכי טוב להינטש, כי ככה אפשר להשמיץ אותו בלב, ולשבו עד כמה הוא לא ראוי והוא זה שהפסיד.
ובמקרה שאני רציתי להיפרד ממנו גם אז אני לא עוזבת אלא מביאה אותו לידי ההחלטה הזו, וככה שוב "כאילו" הוא זה שעזב.
והעובדה היא שלרוב הם חוזרים, כי הם באמת מבינים שאני הדבר הכי טוב להם, אבל אני כבר המשכתי הלאה לדבר הטוב הבא.
מי שחוזר אלייך מגיע לו. את חרא קטן ומגעיל
אהרון יקירי, רוצה לדבר על כאבי הפרידה שלך?
לך לפסיכולוג! האתר הזה ואורחיו באשר הם, הם לא שק האיגרוף שלך.
במקרה שלך אני יכולה להבין למה נזרקת, ולמרות שמילה נוראית זו אינה בלקסיקון שלי לדעתי היא מתאימה לך פיקס.
תתבגר, החיים טומנים לך אכזבות רבות, וכאבים רבים, ומי שלא תהיה זאת שעזבה אותך לאנחות אתה צריך ללמוד להתמודד עם זה לבד ולא להוציא זאת על המין הנשי באשר הוא.
בהצלחה והזמן מרפא הכל…
עדיין, לך לפסיכולוג, יש בך יותר מדי כעס אגור וזה לא בריא.
you guys know each other from before? why don't you take it outside
רייצ'ל,
לאהרן 5 לא פונים בכינוי יקירי.
למעשה, פשוט לא פונים. מתעלמים.
רחמים!
זו חבורה של אנשים מאוד חלשים ונזקקים שאפשר למכור להם ספרים, אבל פה זה רק עושה חשק לקרוא ולצחוק על עצמך ועל כל הדראמות והשטויות.
סבבה בטאבה!
סוף כל סוף משהו שכתוב יפה.
אז מה אם העברית היא לא עברית של ספרות, אלא של יום יום. מי (חוץ ממני) אומר "אילו הייתי…".
זה בהיר, זה שוטף, זה מובנה, זה חיובי, *זה מעניין*, יש לבחור משהו להגיד, זה פונה לשני הצדדים, זה מנסה למצוא פתרון ולא רק להגדיר את הבעיה, זה אנושי.
בקיצור. סבאבה ותודה.
קודם כל, אני רוצה להמליץ כאן על ספרו הקודם של אשכול נבו, "צימר בגבעתיים", קובץ של סיפורים קצרים ממש יפים. ואגב, אין לי מושג אם למישהו יש כאן מושג מה עלה בגורלו של הספר ההוא – הצליח? נכשל? אשמח לשמוע.
באשר לפרקים שכאן, נקודת המבט בעייתית, נייטרלית וסטרילית מדי – כתובה אחרי כל התובנות שבאות עם הזמן, ונדמה לפעמים כאילו יועץ זוגי כתב את זה. כן, מפריעה גם השוויוניות.
כי תובנות הן קלישאות, ודק עד כדי כאב הגבול בין מדור עצות לתובנות.
ההומור במקרה הזה מנטרל את הכאב, ואהבה כמו פרידה כרורכה גם בכאב, שנחוץ גם לספרות.
האלמנטים הרי מוכרים, בפרידה בדיוק כמו באהבה, אבל מאותם חומרים נעשו יצירות מורכבות ונפלאות – "תמונות מחיי נישואין", רק דוגמה אחת – וצריך קצת יותר מודעות ספרותית לפני שבאים לתקוף נושא כזה.
אבל, שוב, לכו ל"צימר בגבעתיים", באמת ספר ראשון יפה.
אני מקווה בשבילך,אשכול נבו, שהספר יותר מוצלח מאמר שפורסם
כי אם הוא כתוב כך אז חבל ….
לא קראתי קטע כל כך אמיתי, קולח ומעניין כמו הקטע הנ"ל.
כל אחד יכול למצוא את עצמו בין השורות, ולפעמים זה אפילו כואב להיזכר, ואנשים מעדיפים להסתתר מאחורי חיצים רעילים של ביקורת.
ולפעמים "ליזום את סיום הקשר" (אהבתי את ההגדרה..(-:) פירושו לבצע את אחד הדברים הקשים ביותר, הכואבים ביותר.
כשאת יודעת שההרגשה הרעה שמלווה אותך מהרגע שאת קמה בבוקר ועד שאת עוצמת עיניים בלילה יכולה להיעלם, או לפחות לשנות גירסה, ברגע שתתנתקי ממנו, אבל האהבה הזו שלך שכבר שכחת למה בכלל היא שם, מתעקשת ובוכה ומתחננת לעוד צ'אנס קטן.
ומתישהו, כמו מתאבד שדופק ספרינט לקצה הגג, את מנחיתה גרזן על חבל הטבור שקושר בין שניכם. הדם משפריץ לכל הכיוונים, האדמה נשמטת מתחת לרגליך, כזה כאב את לא זוכרת שהרגשת אי פעם.
אבל אחרי כמה ימים, שבועות, חודשים, הדם נקרש ויבש, והדמעות גם.
ואת בחיים.
חלאס כבר עם הביקורות האלה.
המאמר הזה כתוב בצורה מעניינת.
אימצתי.
הכל היה נכון להפליא- עד הקטע של הזיון. טעות חמורררה.
גומרים (ת'יחסים- לא מסקס) הולכים.
לפעמים אתם נפגשים עם הח'ברה,וגם הוא שם
ופתאום אתם ביחד. אופס. במצב כיום כשלא יודעים למי יש מחלות ולמי אין,זה לא
כל כך גרוע.פשוט אסור להפוך את זה למצב קבוע כי אחרי הכל
אתם כבר לא יחד.
הרבה (אבל הרבה) יותר קל להיות בצד הנוטש!
וכל מי שמתיימר ומספר אחרת – שקרן, או לא
מחובר לעצמו ! ! !
פשוט שטחי. אין לי מילה אחרת.
מאיה היקרה!
למה שלא תודי שאת מוצאת את עצמך בין השורות האלו….
שטחי שטחי אך באותה מידה גם נכון…. אנשים מחפשים
תכלס דברים אמיתיים ולא גינונים ודברי חוכמה אז בבקשה ממך…..
אחלה מאמר
אהבתי
מאיה בעצמה היא זבלון לא קטן
לכותב – תמשיך לכתוב, מאמר פשוט, משעשע ולעניין, כמו שצריך….
לכל הנשים המתוסכלות פה – או שתחזרו למטבח לעבוד על הפשטידה שלכם, או שבפעם הבאה שמישהו יזרוק אותכם פשוט תיגשו לחנות הקרובה ותקנו חבל ארוך ותחסכו לנו את החרא שלכם
ולכל שאר העולם – אני כאן!
אני חושבת נבו, שבדבר אחד מאוד בסיסי אתה טועה, כתבת ש"אנחנו לא בוחרים אם לזרוק או להיזרק" ואני חושבת שזו כן בחירה שכל אחד עושה.
לפעמים הבחירה הזו אינה מודעת ולפעמים אנחנו לא מודעים לבחירה ולשרשרת שמתחילה ממקום מאוד עמוק בתוכנו ומובילה לבחירה, אבל זו תמיד בחירה שלנו.
לפעמים היא אפילו לא "בחירה חופשית" היא חזרה שוב ושוב על דפוס מסויים כזה או אחר, של "היותי עוזב" או "היותי נעזב"
אז צריך לקחת נשימה עמוקה ולהביט היטב היטב במראה לצלול פנימה אל תוך עצמך ולזהות את התהליכים שקורים, ואז באמת לעשות את הבחירה…..
אבל תמיד תמיד זו בחירה…..
מה זה שטחי לאללה?
לא זכור לי שמישהו פה התחייב לכתב עת של הג'רוזלם פוסט.
יפה לאללה וחמוד!
בננות יקרות
קראתי עכשיו את כל התגובות שלכן והאמת, נהניתי. זו פעם ראשונה שאני מפרסם טקסט שלי ברשת ובהחלט מדובר בחוויה. פידבק יותר מצחיק, ישיר וחסר רחמים מזה לא קיבלתי בכל הקריירה הקצרה שלי כסופר. עם חלק מביקורת שלכם אני – תתפלאו – מסכים, חלק אני דוחה מכל וכל. למי שנתן מחמאות – אני מודה מקרב לב. התרגשתי במיוחד מהתגובות של הנפרדים הטריים. מיכל, רייצ'ל והשאר, הספר הזה, בסופו של דבר, מיועד לכם, ואם הוא ינחם אתכם במעט ויעלה חיוך על שפתותיכם, עשיתי את שלי.
לשאלתך, תמרה, "צימר בגבעתיים"(הספר הראשון שלי) מסיים בימים אלו את מכירת המהדורה השניה. קיבלתי עליו בשנה האחרונה תגובות מחממות לב, שעשו לי חשק לכתוב עוד.
אני עובד עכשיו על ספר שלישי וכשאסיים ( נראה לי בעוד עשור ) אשמח לשתף אתכם בחלקים ממנו.
בינתיים, מי שמעוניין להמשיך את הדיאלוג, מוזמן לכתוב למייל של הספר
שלכם
אשכול
למה להטריח את כולן סתם כך?
1. גיל (שלך)
2. מצב נפשי ופיזי (בנוי/לא בנוי)
3. תנאי החוזה עם המו"ל (כמה בירות נכנסות בכל תמלוג, אפשר בשברים עשרוניים)
4. העדפה אישית (בדגש על צבע שיער)
5. האם באמת אוהב אותם גדולים? (כן/לא/מטאפורה) כי אז יש לי חברה שלא כדאי לה לכתוב.
6. חבר של הרטוגזון (כן/לא).
7. חושק במאיירת (כן/לא).
תודה וסוף שבוע נעים.
אשכול שלום,
ניסיתי אכן להמשיך את הדיאלוג לכתובת המייל המחופפת שמופיעה שם (נפרדנו).
אבל זה חוזר כלעומת שבא, אז הכדור אצלך
אהבתי את תפיסת החיים המופלאה והאופטימית. פרידה זה מצב שמאד קשה לצאת ממנו. אני רואה את הספר עם פוטנציאל טוב לעזור לכל אלה שכרגע בבוץ.אומנם מדובר במצב טריוויאלי אבל לא בעיני אלה שנמצאים כרגע בתוכו. אז קצת אמפטיה חביבה מאלה שבחוץ… כמו זו שבספרץ
אשכול (שמות פרטיים זה בסדר?)
לפני מספר חודשים לימדת את כיתת הקופיריייטינג ז"ל שבה לקחתי חלק. ברפרוף על הביוגרפיה שלך ציינת את הספר "צימר בגבעתיים" שאותו כתבת. על פני כולם עלתה הבעה אטומה.
אבל אני, נשבעת בחתולים שלי, חיכיתי חודשיים לספר בספרייה (אני ענייה לאללה). ציפיותי היו לעוד זבלון רווקות (שורוק) תל-אביבי, אבל לא. ואללה לא.
בקיצור, אני נורא ביישנית ומחמאות תמיד יוצאות לי פאתטיות פרונטלית ואשכרא לא היה נעים לי באותו פורום להחמיא לך על הספר.
טוב, ספור ארוך, אבל, באמת, ספר מצוין (כן, מחמאה בדיליי)
גם הקטע מהספר החדש, אגב.
יופי, שמחתי מאוד לשמוע ש"צימר בגבעתיים" הצליח. אני איכשהו ראיתי ממש חובה לעצמי לטרחן עליו לכל אחד, כי נראה לי שהוא קצת נבלע בתוך כל המבול. אז זה טוב ומשמח לשמוע.
אבל אחרי הספר הראשון נורא מסקרן וקובע (כן) איך יהיה השני.
אני מתחננת אליך, ותזכור שאני אמרתי לך את זה, לך על העצוב. בזה כוחך, ואת זה לא כל אחד יכול לעשות. לא עצוב במובן של להוריד דמעות, אבל התמודדות עם שטחי רגש מעניינים ומגוונים. אחרת, כמו שכבר הבנתי מהתגובות כאן שזהו מקצועך, זה גולש לקופירייטינג. הוויכוח הזה מצידי קצת מזכיר לי את הסיפור שלך על התקציבאי במשרד פרסום, שפתאום תופס לאן נסעה לה אישיותו. אז אותם חוקים חלים גם על אישיות יוצרת. להתגבר על פיתויים. ולא שיש בזה משהו רע, להצחיק. אבל קודם כל כמעט תמיד "הומור" זה לא דבר מצחיק, וחוץ מזה זה בא על חשבון משהו.
בחיים שלי לא כתבתי תגובות, אבל כאחת שידועה בקריאת צפונות לב ועתיד (רב תחומית) – תקשיב ולא תפסיד (כמובן שלא מדובר על כסף אלא על החיים).
אני מקווה שאתה מבחין שהביקורת המנדנדת הזו (תרתי משמע: האורך והמניפולציות) באה מתוך אהבה ואמונה בכשרונך.
מחכה לשלישי. אבל בלי קשר, בהצלחה עם כל ספריך וחייך
הפשטות היא הגאונות הגדולה ביותר
והספר אכן כתוב בצורה בהירה וזורמת, אפילו חברית וזו בדיוק המטרה. פרודים טריים לא זקוקים לניסוח ספרותי מסוגנן ומרוחק אלא לשפת היומיום החמה והמלטפת. ובזה יתרונו של הספר.
"שפת הרחוב" זוכה לגינויים שלטעמי לא מגיעים לה. היא שפה חיה ואישית לעומת המכובת והפלצנית והאומנות צריכה לאמץ גם ואולי בעיקר את שפת הרחוב שקבלה מקום וורבלי יותר מרכזי מאשר כתוב. אומנות צריכה לשבור את המחיצות ולאפשר גם לשפה הזו להכנס לתוכה במקום לשמור על כללי כתיבה "נאותים".
אני אישית, הכי אוהבת את כתיבת השאטנז, זו שמשלבת גם שפה "גבוהה" וגם שפה "נמוכה". זו שמטשטשת הגדרות מובנות חברתית ומנסה להגיעה לאיזון מהול ביקורתיות על ההפרדות הבינאריות.
תקראו לזה 'מישמש דיבורי' או תקראו לזה 'דיסקורס פוסט-מודרניסטי' או שפשוט תקראו לזה מישמש פוסט-מודרניסטי בסבבה כזה.
כאילו דההההההה זה אלמנטרי כזה
שעטנז קוראים לזה.
שעטנז
אהבתי,
חשבתי שאני היחידה שהמקלת היא כור מחצבות המחשבות שלה.
נ
כל כך נכון!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אבל למה קשה לעזוב?? כל כך קשה להתנתק ממשהו מוכר וטוב גם אם זה לכמה רגעי
אושר קטנים.
אבל המועקה שם תמיד והיא שם כדי להישאר.
זהו החלטתי, עכשיו אני עוזבת ולתמיד (אלוהים יודע כמה פעמים אמרתי את זה)
תאחלו לי בהצלחה………………
הספר ממש פצצה וכל מילה בו נכונה
הספר גרם לי לעלות חיוך גם כשכאב לי
הפרדה זה דבר קשה וכמו שהכאב בא כך הוא גם יחלוף
וכל דבר עובר בחיים
הספר כתוב יפה בלי הרבה קישקושים
הכל בצורה ישירה ועינינית
נבו כל הכבוד!!!!!!
וכן הספר עזר לי קצת
תודה
אחד הדברים שלמדתי לאחרונה על בשרי….
זה להביט על מערכת היחסים ממבט עליון ולראות אם הכל תקין שם,
אם התשובה היא לא! אז השאלה הבאה תהיה למה אני עדין נמצא שם?
התשובה שלי היתה כי אני רוצה לתת לזה צ'אנס……ואז הבנתי שמחצית מהזמן בעצם הצד השני לא כל כך מתאמץ לפתח את היחסים…..אז על איזה צ'אנס את מדבר…..
ואז באה ההכנה לפרידה — איזה שאלות יש לי איזה ספקות יכולים להיות לי אחרי
שזה יסתיים……
הכנתי שיעורי בית התכוננתי
ואז זה בא…… לא יכול להמשיך את הקשר
ואני בשיא הקרירות שואלת את כל מה שעלה לי בראש
אני לא אשאר עם ספקות!
נפרדנו….
הספקות לא קיימות
קיימת וודאות אחת, אני הייתי בסדר גמור אני הייתי אני,והבעיה היא אצל הצד השני-הפסד שלו.
ואז אין ספקות נשאר געגוע קטן שלאט לאט מתפוגג בערפל ועולים על הסוס וממשיכים הלאה….
בתור אחת שנפרדו ממנה הזדהתי מאוד אך מה שלא ידוע לי הוא איך משתקמים בעיקר שחייך היו ממוקדים בו וכרגע נשארת בלי כלום אפילו לא חבר אז אשמח להכיר כי לא טוב להיות אדם לבדו
אבחנות מצויינות.
שלום, "נפרדנו טראח",זהו ספר נהדר ושנון,אני ממליצה לכל ה"ניפרדים" באשר אתם:
קחו את הספר לידיים ותהנו מההומר והקלילות שבו וזיכרו,גם אם אין הרבה דגים בים,
יש לפחות יותר מדג אחד. בהצלחה…
מאמר מקסים. וגם יעיל! אם נטרח לאמץ את העצות, מה שלא נעשה כמובן. מזוכיסטים כמונו.
"עוד זיון אחד"…איזה יופי!
וואו הכל כל כך נכון, זה באמת עוזר. הרשימה של הפאקים?! אני עושה את זה כל הזמן, כל פעם שאני נזכרת ומתגעגעת, כל פעם שאני עושה אידאליזציה לקשר הזה, רק צריך להיזכר בפאקים!