מילדה שקוטלגה כמקרה פדגוגי שכלי אבוד ואף גורשה מבצפר נזכרת מילה בוייר בטראומת מערכת החינוך

נקמת הפלגמטית המופרעת

הברזה ראשונה בכיתה ב’

כשמלאו לי שבע שנים שובבות ומופרעות, הוריי היקרים גררו אותי אחריהם לשרינק ילדים, לאחר שהבטיחו כי מייד לאחר מכן יקנו לי מוצץ אדום ממנו נגמלתי בצער רב שנתיים קודם לכן. הורי חששו כי גדלה בבית שלהם פלגמטית שכלית (להם כמובן לא היה כל קשר לגידול העשב השוטה), שאין לה כל עניין בבית הספר, למעט חופשות חגים ובמיוחד החופש הגדול. במהלכם היא רבצה על הספה ובהתה בטלוויזיה הצבעונית בתוכנית האהובה עליה “מנהרת הזמן” עם זוג כוסוני העל טוני וג’ק. וגם אם תהיה רעידת אדמה, צדאם חוסין יפליץ, או שפדופיל יחדור הביתה, היא בשלה, תבהה. טקסים, ריקודי עם ביום שישי במקום לימודים משעממים, והכי שוס מבחינתה: היערכות טרם פתיחת שנת הלימודים – חוויה מזככת ומעשירה של קניות. קניית תיק חדש, בגדי ספורט, נעלי התעמלות של חברת “ספלדניג”, מחברות, עטיפות (רצוי כמובן ללא הספרים), מדבקות, מחק בצורת כלב, מחדד בצורת אוהל, יומן תלמידה עם עטיפה שקופה, שמתחתיה מצחקקת דרדסית ועושה עיניים לגרגמל, ושאר הציוד הדרוש, שבלעדיו לא תהא הצלחה בלימודים. אמן! הוריי הפולנים הרבו להיאנח ולומר “אויי וויי זמיר, רק שהשכנים מרחוב הנשמות הטהורות לא יגלו שהבאנו לעולם ילדת מפתח עם גומי לתיקון מכנסי ספורט ותחתונים הכרוך בגאווה על צווארה, שמסתובבת ברחובות, מתחילה עם צ’ח’צחים, משחקת סטנגה ועושה עיניים לגברים צעירים ליד סניף קופת חולים”. הילדה הזו, שיש לה רק רמ”ז אברים, איבר הרמ”ח הנו שכל, לא גילתה ולו מיקרוסקופ של עניין בבית ספר. הבריזה לראשונה בכיתה ב’ לאחר שעשתה חינדעלך לאחות, תפסה תאוצה, טיפסה על הגדר, והופ הייתה בארץ הפלאות. השרינק, כמו רופא הילדים הגורו התורן של הוריי וסבתא שלי, אמר כי אין כל חשש לדאגה וכי לילדה יש רמ”ח אברים, אלא שהיא לא משתמשת בכולם. כמו שביום יום היא לא משתמשת בכל שרירי גופה, היא גם לא משתמשת בשכל שלה. או במילים אחרות, לא שהילדה לא יכולה, הילדה לא רוצה וצריך לגרום לה לרצות. “איך?” שאלו הוריי בתחינה, זו כבר שאלה אחרת הדורשת תשלום בוחטות של כסף, רמז השרינק מסביון. הוריי חזרו הביתה מעודדים קמעה, וכמובן ששכחו לחלוטין את הבטחת קניית המוצץ האדום (אני לא, לכן מאז אני מוצצת. סוג של פיצוי עצמי).

מורה טיפולית

לא הייתי מוטרדת מציוניי האפסיים (אז לא היו מספרים אלא הערכה מילולית כגון: “הילדה מיטיבה לגזור במספריים ולצייר לבבות, אבל חרא בהפעלת שרירי השכל”). ידעתי כי זו שאלה של זמן ובגרות עד אשר יפוג התוקף של המוטציה הלא ברורה שחיה בבית של הוריי. המסכנים לא יכלו לומר כי הם מצאו אותה במקרה בשוק הכרמל. נוצר ביניהם קשר עין, הם חייכו לעברה, היא מצמצה לעברם והחלה ללכת אחריהם, הם זרקו לעברה לחמנייה טרייה שזה עתה קנו במאפייה. הם נשבו בקסמיה, ואחרי שלקחו אותה לווטרינר וחיסנו את כל החיסונים הנדרשים, הם אימצו אותה באופן רשמי. מאז הם לא הפסיקו ליילל בלילות ובעיקר להצטער, שכן הם לא ידעו שהיא מופרעת. הילדה הזו מאוד דומה להם חיצונית. אותם שטיקים בהתנהגות, אותו צבע עור לבן שלא ניתן להבדיל בינו לבין קיר סיד, אותן נקודות חן, אותו אף קטן, אותה אהבה ללוקשלך, לקרעפלך ולגרגעלך. אין ספק, היא תואמת גנטית שלהם. בחדר השני בבית שלהם, חיה הפרינססה: יפה, חכמה, גבוהה, מצליחה בלימודים. ממש מיס פרפקט. ההורים משוויצים, מנפחים את חזם, לא בורחים כמו גנבים אחרי אסיפת הורים, כדי שאף אחד לא ידע שהם ההורים של זאתי, רחמים עליהם, מה יצא ממנה? אלא נשארים, מראים לכולם את גיליון הערכת התלמידה, בתם האגדית, יו”ר מועצת התלמידים הבית ספרית. מדענית נאס”א הבאה, עורכת דין, רופאה, רואת חשבון, וכל מקצוע אחר שקיבל את הכשר “מועצת חכמי פולניה”.
אוכלוסיית התלמידים בבית הספר היסודי בו למדתי התחלקה לשתי קבוצות: התלמידים שלמדו, והתלמידים שלא למדו. נבחרי הקבוצה השנייה זכו למנות עידוד פדגוגיות בדמות שעות העשרה על שקנאים ושאר נושאים מרתקים. ולמורה טיפולית מיוחדת עמה נפגשו שעה אחת בשבוע, במהלכה המומחית דיברה אליהם כאילו היו מפגרים, אוטיסטים וחובבי בעיות תקשורתיות ושכליות אחרות. אני סירבתי להיות משת”פית, והעליתי בכוונה על נס את רמות הפלגמטיזם אליהן ניתן להגיע שכלית. לבסוף, גם המומחית נכנעה. למען האמת, היא נכנעה די מהר, לאחר פגישות אחדות, שכן היא קבלה משכורת ממשרד החינוך, הייתה לה קביעות ואני לא עניינתי אותה. בית הספר דיכא באכזריות של מרתפי האינקוויזיציה הספרדית כל ניסיון של התלמידה להרים את האף, ללמוד לבד, לחשוב ולכתוב מחשבה עצמאית, ביקורתית ויצירתית. השיטה הייתה “פלט, קלט, פלט”. אני סירבתי לשיטה זו ולכן גורשתי. הפכתי להיות שקופה במערכת החינוך. עליתי כיתה שנה אחר שנה בזכות הרחמים של המורה.

המהפך

כך חלפו להן מספר שנים, במהלכן הוריי הסיעו אותי (הם לא בטחו בי שבאמת אלך) למורים פרטיים בבתים אפלים, בזבזו את מרב ומיטב כספם, במקום לקנות לי עוד בגדים ב”טופר”. הפעולה שמנעה ממני להפוך למנקת רחובות דהיום הייתה קריאת ספרים. את הידע וחוכמת החיים ספגתי מספרים. עד אשר משהו בי החל לנוע לכיוון החיובי, מחשבות על העתיד. הייתי בת חמש עשרה כשהבנתי כי אין ברירה, אם אני רוצה לעשות משהו עם חיי, ולא להיות עובדת מצטיינת במחלקת הדבקת שומשום על בייגלה, עליי ללמוד. החלטתי להשקיע זמן בלימודים ולהצליח. המטרה האסטרטגית הייתה ללמוד באוניברסיטה ולא רק בזו של החיים. הטקטיקה הייתה מאוד פשוטה – ללמוד על כל המשתמע מכך. להכין שיעורי בית, להכין עבודות, להיות נוכחת בשיעורים ואפילו להיות אקטיבית – להשתתף, להיות חברה בוועדות קישוט ותרבות, ללמוד לבחנים ולמבחנים ולהתחנף למורות. התוצאות לא איחרו לבוא.
הוריי היקרים היו חכמים מכל מנהלת בית ספר שנזפה בהם על “ההזנחה” הפדגוגית הפלילית, והשכילו להבין כי הרצון ללמוד ולעשות משהו עם חיי ינבט ממני. כבר אמר מי שאמר כי אדם הוא היחיד שיכול לעזור לעצמו, אך גם לסביבה תפקיד ראשי בעלילה. במערכת החינוך לא הבינו זאת, וקטלגו אותי בקטגוריית “מקרה פדגוגי שכלי אבוד”, באדיבות מורה פדגוגית שהייתה עסוקה במהלך השעה השבועית (אקדמית כמובן) שמשרד החינוך הקצה לי, במריחת לק אדום ובעשיית פווווווווווו על הציפורניים שלה. אני רוצה לפגוש את המורה ה”מומחית”, להראות לה את הדיפלומות שלי ולהפליץ מילים גבוהות גבוהות קרוב לאף ולאוזניים שלה: “את נשארת מורה מסייעת, ללא תואר ראשון, ואילו אני דוהרת אל התואר השלישי”. נקמת הפלגמטית המופרעת.

תגובות

  1. נו, יפה, כל הכבוד לך שבגיל 15 תפסת שכל והתחלת ללמוד. זה לא אומר שקודם לא היית פלגמטית מטומטמת ועצלנית שעשתה להורים הנאמנים שלה את המוות.
    זה כמו שעבריין לשעבר בן 50 שחזר בתשובה ועוסק בצדקה יזעם על מישהו שקיטלג אותו בתור גנב כשהיה גנב. היית גנב? היית. אתה יכול לכעוס רק על עצמך שהיית קרימינל.

  2. הקמצן

    לי זה נראה כמו סיפור די עצוב על מישהי שנכנעה לתכתיבי המערכת ולשיטותיה (קלט-פלט ? הלוואי), אבל נדמה כי לא לזאת כיוון המשורר.
    נשאלת אם כן השאלה: האם יש פואנטה לסיפור (להבדיל ממאמר) הזה פרט לרצון העז של הכותבת לנפנף בסטטוס הדוקטורנטית שלה בפרהסיה ?

    • אלמוני

      1. אין זה סיפור אלא מאמר.
      2. לא נכנעתי לתכתיבי המערכת, להיפך,סרבתי לשתף פעולה. אולי כדאי שתקרא את המאמר בשנית.
      3. הפואנטה אינה להבליט דוקטורנטית, אלא שניתן להצליח גם בלי לכבוש כל יום את ספסלי הלימוד במערכת החינוך שקורסת מאז יום הקמתה. צריך הרבה חוזק נפשי ולימוד עצמי.

      • את בעצמך כתבת שבגיל 15, גיל תחילת המאמץ הלימודי החשוב ביותר – התיכון, תפסת את עצמך בידיים והתחלת ללמוד כמו בן אדם נורמלי “כדי לא להיות מוכרת בייגלה”. איך זה מתיישב עם מה שכתבת בתגובה?

        נכון, יש גאונים. הכרתי מישהו שהיה מגיע למבחנים המפרכים בסטטיסטיקה שיכור, יושב 20 דקות ומוציא מאה, בזמן שבשביל ה-85 שלי הייתי צריך להתכונן שבועיים. רובנו המוחלט לא כאלה, וההצלחות באות רק לאחר עבודה קשה.

        • אלמוני

          לא נכנעתי לתכתיבי המערכת אלא ניצלתי אותה. מיעטתי להגיע לבי”ס, הגעתי לצורך בחנים, מבחנים, השלמת חומר וכשעממם לי בבית. את רוב הלימוד למדתי לבד. למורים היה חלק קטן בהצלחה בבחינות הבגרות.

  3. גם אני הייתי כזו וכיום אני באמצע התואר הראשון להנדסה ביו רפואית. העניין הוא שאני הבנתי רק בגיל 18 שנמאס לי מכל השטויות, מהאופנועים והפוזה ותוך כדי הצבא השלמתי רק בגרויות חשובות- מתמטיקה ופיזיקה, ובסוף אף עשיתי פסיכומטרי, והתקבלתי לטכניון. כל הכבוד לנו. המורות שלי אמרו לאמא שלי בגיל 15: “אולי תקחי אותה לבי”ס מקצועי ללמוד ספרות”- והיום הן מורות שאוטוטו שולחים לפנסיה כי את התואר שלהן הן עשו במכללה.

    • גם לי היה קטע כזה. בגיל 14 המורה לספרות אמרה לי שההבעה שליבכתב גרועה בגלל שאני נוטה מאוד לקצר, ואם לא אקח את עצמי לידיים, חבל לי על הזמן. ומה הייתה הסיבה לזה, שאף אחד במערכת לא הבין אותה? הכתב שלי הוא איום ונורא – לא קריא – וברגע שיכולתי לעבור להקלדה פתאום הכול השתנה לגמרי, עד כדי כך (שוויץ שוויץ שוויץ) שלפני שבועיים יצא קובץ סיפורים שתרגמתי מרוסית בהוצאה נחשבת.
      בהצלחה בלימודים!

  4. אלמוני

    הלוואי שיכולתי לזלזל ככה במערכת!

  5. כן, נכון. כולנו יודעים שמערכת החינוך סובלת מבעיות רבות, בלשון המעטה, ובמקרים רבים ילדים סובלים על לא עוול בכפם מסטיגמות שקשה להשתחרר מהן (אם הבנתי את הפואנטה).

    אבל:
    דווקא ברשימה הנוכחית מצאתי יותר משמץ של ראייה לכך, שלילדים וההורים תרומה משמעותית בהורדת הרמה של המערכת.
    מניסיון אישי (ולא רק), תלמידים “בני טובים” מבתים עם כסף ומודעות להשכלה נוטים לזלזל *מראש* במערכת החינוך (מה שאינו זהה עם ביקורת בונה, למי שתהה). הורים כאלה נוטים לגבות באופן אוטומטי וללא היסוס התנהגות חצופה, בטלנית ומזלזלת של ילדיהם. למותר לציין, כי זוהי התנהגות שפוגעת מאוד במהלך השיעורים ובעבודת המורה. לא רק הילד הבעייתי נפגע, כי נוצרת דינמיקה שמשתלטת על מהלך השיעור.

    יש לכך כמה הסברים אפשריים: אולי לפי תפיסתם הסטטוס הכלכלי של מורים אינו מחייב לכבדם כבני אדם, אולי הבחירה בהוראה כמקצוע נתפסת כברירת מחדל גם כשהמצב הפוך לכך. אולי הילדים הללו – ממש כמו הכותבת טרום גיל 15 – ידעו כי בסופו של דבר יוכלו להשלים את החסר בזכות כשרונם ובתוספת הוראה פרטית.

    לימדתי בכמה בתי ספר תיכון, ואני יכולה לומר שדווקא הורים שבדימוי המקובל הם “ארסים” הפתיעו אותי ברמת שיתוף הפעולה שלהם והגיבוי שנתנו לי כמורה (אולי כי ידעו שאין לילדיהם אלטרנטיבה?) והורים משכילים וקרייריסטים גיבו באלימות התנהגויות שלטעמי מצריכות הרחקה מבית הספר. אני וכמה חברים למקצוע, מורים צעירים עם מוטיבציה שהצלחנו מאד בלימודינו האקדמאיים (חלקנו כבר עם תואר שני או לקראת השלמתו) היינו עדים לזלזול לא מוסבר, ולהנאה כמעט סאדיסטית מכך שנאלצנו להתמודד עם הקשיים שהציבו לנו ילדיהם ה”טובים”.
    כבר כמה שנים שאין לי כל כוונה לחזור למערכת החינוך, והדבר המעורר בי את הסלידה העמוקה ביותר הוא תלמידים שיש ביכולתם ללמוד (או לפחות לא להפריע לחבריהם), אך הם בוחרים להעביר שנים ארוכות בגרימת קשיים וסבל לזולתם, בידיעה שהסטטוס החברתי-כלכלי של הוריהם יבטיח להם עליונות בכל מקרה. התוצאה היא שלמערכת הציבורית מגיעים פחות ופחות מורים בעלי רצון ויכולת, ולבסוף המערכת הציבורית מצדיקה את כל הסטיגמות המזלזלות.

    • מה בא לפני. כשלמדתי באוניברסיטה והתלמידות הטובות ביותר בפקולטה לחינוך לא הלכו להוראה רגילה אלא ליעוץ ולחינוך מיוחד. הכרתי מספר מורות לעתיד, והן פשוט בורות, תסלחי לי על המילה. אמי, מורה במקצועה 40 שנה, שלמדה במקום יחס יותר רציני לחינוך עם תנאי קבלה קצת יותר גבוהים, פשוט נחרדת מהרמה העכשווית. הן לא יודעות כלום! איך אפשר לא לזלזל?
      הרפורמה הנדרשת: העלאת השכר, העלאת תנאי הקבלה = העלאת הסטטוס=הפסקת הזלזול הדי מוצדק.

      • אני למשל לא בורה, ולא רק בגלל התואר האקדמי. בשעתו בחרתי בהוראה למרות שיכולתי לעשות דברים אחרים. ובכל זאת חטפתי את הזלזול האוטומטי הזה. מהילדים, אבל גם מהורים אמידים ומשכילים, שהסתכלו עלי מראש בתור מישהי דפוקה ונחותה, שזה ממש בסדר אם משתמשים בה בתור שק חבטות. לא הייתי צריכה הרבה דמיון כדי להבין מאיפה לילדים שלהם יש את החוצפה לדרוך על מורים, ולהפריע למי שכן רוצה לנצל את החינוך הניתן בביה”ס (ולו רק בגלל שזו האופציה היחידה עבורו).

        עזבתי את מערכת החינוך הפורמלית כי לא עניין אותי להתמודד אם הפינוק המגעיל והאלים הזה (בחיים יש המון אתגרים, וזה לא נראה לי ראוי. מצטערת).
        אגב, אותו טיפוס של הורים משלם לאנשים כמוני הון תועפות על שיעורים פרטיים. אבל כשהסחורה ניתנת בביה”ס היא הופכת פתאום לבלתי ראויה.

        • הם משלמים *לך*, כי את, כנראה, מורה טובה בהרבה מעל הממוצע. הם לא משלמים לאלה שלא היה להן מה לעשות בחיים אז הן עשו פסיכומטרי, הוציאו 450 והתקבלו להוראה.
          אני יודע שזה לא פייר, אך כאלה הן הסטיגמות. כאשר ידיד מאוד מאוד קרוב שלי עבד בשמירה אנשים נדהמו לשמוע מוזיקה קלאסית מהטרנזיסטור שלו – שומר הרי אמור לשמוע אבי ביטר בלבד. הרי אף אחד לא היה מעלה על דעתו שהשומר מסיים תואר שני, יודע ארבע שפות, יצירות שהוא תירגם מתפרסמות בכתבי עת ספרותיים, והוא עובד בשמירה כי שם מתאפשר לו ליצור גם בזמן העבודה.
          אין מה לעשות, ככה זה.

  6. בארבע שנים, “בעיות במשמעת” שגרמו להזעקת ההורים שלי לבית ספר כל שני וחמישי בדרך, ושיטוטים בקולנוע ובחנויות תקליטים במקום להגיע לבית ספר, זו היתה ההבטחה המגומגמת שהצלחתי להוציא מבית הספר התיכון, בגרות אקסטרנית היתה גלגל ההצלה שלי, מכיוון שספרים תמיד קראתי ידע כללי לא היה חסר ולקטוף ציונים גבוהים שם לא היתה הבעיה וברגע שגיליתי שיש אופציה אקסטרנית בלי “ציוני המגן” וחוות הדעת של המורים שלא אהבו אותי בלשון המעטה ידעתי ששם המקום שלי.

    האם המערכת אשמה? לא בטוחה. כנראה שהיא כן מתאימה לאנשים מסוימים, עובדה שרוב אלה שלמדו איתי, כולל אלה שלא המשיכו אחר כך ללימודים אקדמיים צלחו אותה בהצלחה. את ההנאה מלימודים הייתי צריכה לגלות בכוחות עצמי באוניברסיטה, ושם נהניתי מכל רגע, לטעום מכל חוג שאפשר, מכל נושא שריתק אותי, לעבוד בכיף על התזה, מה שגרם לי למשוך לסיום תואר שני (אז נגמר לי גם משם, כנראה שבכל זאת נשימה ארוכה ויכולת התמדה היא לא משהו נרכש…)

  7. צב מעבדה

    מאמר שכולו חנופה עצמית של המחברת המפונקת. ניכר ממנו שהמחברת באמת לא למדה לכתוב, גם אם היא היום דוקטורנטית. אני מקווה מאוד בשבילה שכשהיא תכתוב את התזה שלה היא כבר תהייה יותר מיומנת (למרות שכבר ראית דוקטורט של בחורה שעשתה פוסט בהרוורד עם ניסוחים שחטפתי מהם חום).

    לעניין, המחברת לא מעלה אף שאלה חינוכית ולכן גם לא מתמודדת עם שום נושא שראוי לדיון. חבל, כי חינוך והוראה טובים הם נושאים חשובים מאין כמותם, ורואיים לדיון ציבורי, מיוחד בימים אלו ששינוים ניכרים ממשמשים לבוא על מערכת החינוך.

    דבר שני, לא כל כך מסובך להגיע ללימודי תואר שלישי (במה?) כשאתה גדל בחממה שעושה הכל בשביל שתלמד. המבחן החינוכי הוא *בשינוי* הסטטוס שלך. אם את יכולה לקפוץ מדרגת דוקטורנטית ממוצעת לדרגת חוקרת פורצת דרך שהעבודה שלה תשנה סידרי עולם הרי הראת לנו שאת אכן ראוייה להערכה.

    • מי שם אותך לשפוט אותה בכלל? מה אתה עשית לשנוי סדרי העולם?
      כן, זה שהיא עושה דוקטורט אומר לפחות שהיא למדה ללמוד.
      ועל זה מדברת הכתבה.

      לא ברור לי למה נדמה לך שיש לך זכות לדרג אותה.

      • אלמוני

        1. אף אחד לא צריך לקבל מהמחברת או מכל אחד אחר אישור לשפוט את הטקסט או להביע את דעתו על דמות המחברת כפי שהיא משתמעת מהמאמר. מרגע שהמחברת שמה את הטקסט שלה ברשות הרבים הרי היא מעמידה את עצמה ואת הטקסט שלה למשפט הקוראים.

        2. מאחר שאני לא לגמרי אנונימי על הרשת אני מנוע מלספר על פועלי.

        3. בעיקרון אני מעדיף לכתוב ולהגיב לגופו של נושא ולא לגופו של אדם. אבל במאמר שעוסק בגופה של הכותבת ולא בגופו של עניין אין אלא להגיב לגופה שלה.

  8. שפיכה מוקדמת (פי איטש די)

    כתיבה ילדותית ומשמימה. אולי תאר שלישי, אבל סופרת את לא. נו נתתי לך חומר לסיפור נוסף. ולפני שאת עונה – דעי לפני מי את עומדת יש לי פי איטש די.

  9. מעריצה של מנהרת הזמן

    טוני ודאג לא טוני וג’ק.
    את לא עובדת עלי, את לא מטומטמת.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *