סיפור קצר: חיכיתי קצת ליד הכניסה, להתרגל לחושך. המארח החתיך, שפעם הזדיינתי אתו, קפץ עלי בנשיקות אוויר, כמו בפולניה, החמיא לי במיומנות כמה טוב אני נראית והושיב אותי על הבר, ממש במרכז

סילביה ואני

חשבתי שכבר לא ניתן להשיג את “פעמון הזכוכית” בחנויות. אני מניחה שאם הייתי מקדישה לנושא מחשבה זה היה מצער אותי, אי אז בגיל 15 הוא הרשים אותי מאוד. פתאום ראיתי אותו בחנות, בהדפסה מחודשת. חוזרת לאופנה סילביה, ממזרה שכמותה. מה זה לתחוב את הראש לתנור ולהשאיר אחרייך שני ילדים, לעומת חיי נצח של תהילה?
קניתי. אני משתדלת לא לחזור לספרי נעורים אהובים, הם נוטים להחמיץ עם השנים. לא יודעת למה, במקרה הזה חרגתי מהכלל. כשקראתי אותו אי אז, הצטערתי שכבר אין תנורי גז, ואני לא אוכל להתאבד כמו סילביה, מה שהיה מכריח אותי, בבוא הזמן, לבחור שיטה מקורית יותר. מילא הלהתאבד בשיטה מקורית, אבל קודם הייתי צריכה לכתוב נפלא, וזה לא ממש הצליח. פעם הם אמרו שאני יכולה לכתוב נפלא, אבל אני ידעתי שאם יתנו לי שקט, אני מוכנה לוותר על הכתיבה. בדילמה בין הכתיבה לחיים, החיים ניצחו. כנראה לא באמת נועדתי לכתוב.
נגמר “המופע של שנות ה-70”, “אלי מקביל”, וגם הפוסטמות מ”סקס והעיר” סיימו את הקדנציה היומית שלהן בטיוי שלי. החלטתי שתורה של סילביה הגיע. קראתי כמה עמודים ולא יכולתי יותר. הרגשתי שהיא מושכת אותי אליה, אל הטירוף הדחוס שלה, ולא הייתה לי היכולת להתמודד עם טירוף של אנשים אחרים, יש לי מספיק משלי עכשיו. סגרתי אותה באנחה, ובהיתי קצת בקיר. חודש מאז שהוא הלך, ועדיין לא הצלחתי לנשום נכון. ניסיתי להתרכז בתרגילים של דמיון מודרך – תנשמי ותדמייני שכל שאיפה מכניסה לגוף שלווה בצורת אור כחול, וכל נשיפה מקטינה את מאגר הכאב… לא הצליח, אולי כי אני לא מאמינה? אבל אם זה היה מצליח הייתי מאמינה, לא? אחרי כמה דקות כאלה, שבהן חוסר ההתאמה בין הנשימות האיטיות ללב שפעם כמו מטורף כמעט גרם לי להתעלף, הבנתי שצריך לעשות משהו.
התקלחתי, בדקתי שאני חלקה במידה נאותה, התנגבתי, ועמדתי לבחון את עצמי. לא רע. לא מדהים, אבל לא רע. בבחינה מדוקדקת רואים כבר איך הזמן מתחיל בפלישה האיטית שלו, אבל אף אחד לא יזכה לבדיקה מדוקדקת היום, אין מה לדאוג.
נעלי עקב, חצאית צמודה עד הברכיים, חולצה עם מחשוף גדול ושרוולים עד המרפקים. תלבושת של ציידת מזדקנת. פעם יכולתי ללבוש גופיות ומיני קצרצר, פעם היה פעם. אין מה לטרוח על איפור עיניים, במילא בחושך לא רואים, הסתפקתי באודם מאוד כהה, אולי את זה יראו באפלולית, ובנקישות עקבים צעדתי לבר. לא היו הרבה אנשים בכניסה, והסלקטור זכר אותי. “מותק, שנים לא היית פה, לאן נעלמת?”
“אל תשאל, הייתי בזוגיות.”
“אמרתי לך לא לעשות כאלה דברים, זה לא בריא.”
שנינו צחקנו, והוא הכניס אותי, למרות שאחרים התמרמרו, שמה פתאום היא רק מגיעה ולא עומדת בכלל בתור. נראה אותם חורשים את העיר כל כך הרבה שנים, כבר אין כבוד לשום דבר היום.
חיכיתי קצת ליד הכניסה, להתרגל לחושך. המארח החתיך, שפעם הזדיינתי אתו, קפץ עלי בנשיקות אוויר, כמו בפולניה, החמיא לי במיומנות כמה טוב אני נראית והושיב אותי על הבר, ממש במרכז. ידעתי שהיה שווה להיות אתו, למרות שלא הצלחתי לזכור שום דבר מהסקס. יותר מדי כימיקלים עברו לי במערכת באותה תקופה.
המקום היה עמוס. מולי ישבו שלוש פוסטמות, לא בנות יותר מ-21, והרגישו כאילו הן מלכות העולם. חייכתי לעצמי בעייפות, נראה אותן גיבורות עוד עשר שנים, אחרי שכך וכך גברים יעזבו אותן, והן תעזובנה אחרים, ויבקעו להן את הלב. נראה אותן מפתחות קליפה בלתי חדירה כדי להתמודד עם כל זה. שייהנו בינתיים, אין להן מושג. אחת מהן משכה כל הזמן את הסטרפלס למעלה, ואני שמחתי על תבונה שבאה עם הגיל – לא לובשים דברים שאת אמורה להיות מודעת לקיומם כל הזמן. הדלקתי סיגריה, והזמנתי הנסי, שיהיה, רציתי להרגיש את הבטן שלי חמה מבפנים. הבחור שמולי חייך אלי. נחמד דווקא, בטח צעיר ממני בארבע חמש שנים, אבל זה לא שינה כאן, רק רציתי לנסות לבדוק, אולי משהו יגרום לי לנשום נכון. חייכתי אליו בחזרה, הוא קם, ונעמד לידי.
“יש לך עיניים עצובות נורא.”
“תגיד לי, משפט פתיחה יותר מקורי, אין לך?”
הוא חייך, לא הבכתי אותו.
“את יודעת, יש בנות שאוהבות את זה עלאק רגיש, מה את שותה?”
הוא הזמין לי עוד הנסי, והתיישב בכיסא שהתפנה לידי. בחנו אחד את השני, ונראה שהגענו לאותה מסקנה – מוצלחת מספיק כדי להעביר לילה. מה אתה עושה? מה את עושה? מכיר את? ואללה? מאיפה?
שתי כוסות הקוניאק דרשו את שלהן, ביקשתי סליחה בחן ודידיתי לשירותים. גם שם היה אפלולי, בטח כדי להסתיר את הלכלוך או משהו. איך קוראים לו? יואב? יובל? איתי? מה זה חשוב? כשהפשלתי את התחתונים חשבתי מה יקרה – הוא יזמין לי עוד הנסי, יסיע אותי הביתה, במכונית הוא יכניס לי יד לתחתונים, אני מקווה להיות רטובה, לא נעים, בכניסה לבית נתנשק, כמו בסרטים הוא יפשיט אותי בדרך לחדר, ארבע נשיקות על הצוואר, שתי ליקות על כל פיטמה, ליקוק לאורך הבטן, ריקה בפופיק, אם הוא ממש בסדר הוא גם יביא שני סיבובי לשון על הדגדגן, ישים קנדום, יעלה עליי, אני אעשה רעשים והוא יגמור. אחר כך נעשן סיגריה, ולא נסתכל בכלל זה בזו.
התנגבתי, הרמתי את התחתונים, יצאתי מהשירותים, קראתי למלצרית בשקט, ובקשתי את החשבון של שנינו. שילמתי, ויצאתי משם, בזהירות, שלא ישים לב שאני הולכת. אני מקווה שסיליביה לא נעלבה ממני.

על הכותבת אריאלה רביב

בת 30, סיימה ממש עכשיו לחפש את עצמה; הממצאים מפוזרים בכל רחבי האתר. כשתהיה גדולה היא רוצה להתפרנס מכתיבה, חולמת שתהיה לה מספיק משמעת עצמית כדי לכתוב ספר.

תגובות

  1. כרמית

    ההרגשה הזו של לחפש ‘מגע חם אנושי’ בוערת ברבים ורבות, אבל לא בכל מחיר ולא נגד עצמך….

  2. אריאלה,
    תשמרי עלייך. אני קוראת אותך ורואה את עצמי של פעם. אני נחרדת ממה שכמעט עוללתי לעצמי כל כך הרבה פעמים (ודווקא לא בתקופה של הסמים והדאוינים)
    בחייאת, שמרי נפשך.

    • היאח למשמר הפוריטניות הנרתם לסייע לבנות ישראל לשמור על טוהרתן ודואג שמא תפסקנה רגליהן בפני זרים גמורים.
      זהו פיק-אפ בר, בנות, והמחיר שתשלמנה אם וכאשר כבד מנשוא.
      ואני אומר, לא רק שמדובר בסיפור (חביב יש לציין), אפילו הפי אנד בדמות זיון לא קיבלנו כאן.

      • “משמר הפוריטניות” הנוכחי לפחות אינו דואג במיוחד לתומתה או לטהרתה של אריאלה או כל בת ישראל אחרת, הדאגה היא לדברים שונים לחלוטין.

  3. אינדי_גו דורכת ענבים

    גם לי יש סילביה ואני. פעמון הזכוכית שלה הגיעה בתקופה הכי רלוונטית של נעורי, אי שם בדכאון הראשון. והיתה לי סילביה, והערצתי אותה קשות. יש לה כוח משיכה שקל להיכנע לו בתקופות מסוימות. חשתי בזה לא מזמן, כשעוד היתה תקופה רעה והתחלתי לקרוא את היומנים שלה. והפסקתי באמצע, כי הרגשתי, עד כמה שזה מוזר, שהקריאה משפיעה לי לרעה על הביוכימיה. אולי צריך לקרוא אותה רק בתקופות איתנות, ואולי מי שמושפע ממנה חזק כמוני לא צריך לקרוא אותה בכלל.
    לא יודעת.
    כתבת יפה. מאוד יפה. ומרגש.וגם נהגת יפה, ולא בעניין של ציונים, אלא בעניין של אני שמחה שכהה נגמר, כי גם החסרי משמעות האלה, הלכאורה חסרי משמעות, יש להם מלוא המשמעות כשלוקחים מחדש את האחריות. וגם לפני, בכובד של ההיסחפות למטה.
    אני שמחה שהתקופה הזו מאחוריך, ומאחלת שלא תחזור.

  4. נסיך החלומות

    לא קראתי את “פעמון הזכוכית.
    הסיפור שלך עם זאת כנה ורגיש,כתוב יפה.

  5. אופיר טנא

    עשית לי לשמוע שיר שאני מאוד אוהב בקול מאוד רם

  6. אריאלה רביב

    תודה לכל המגיבים, אבל ליתר ביטחון, הבהרה: מדובר בסיפור. לא שזה לא יכול היה לקרות, בלי בעיה, אבל לא קרה.

  7. אריאלה,
    המאמרים שלך נוגעים בי , הרבה פעמים אני יכולה להרגיש את דמותי משתקפת אלי מדמותך , או לפחות ממה שאת מציגה אותה במאמרים. אוהבת את הכנות הרגישות והיכולת להעיז . הרבה פעמים אני מרגישה כאילו את מאפשרת לי להיות חלק מהסיטואציה. תמשיכי כך ותכתבי עוד הרבה!
    שירה

  8. וזאת לא הפעם הראשונה שאני אוהבת מה שאת כותבת.

  9. בננה ביץ'

    מוכר עד כאב

  10. מוריגן

    שזה רק סיפור, אבל לי הוא מתאים לכאן ולעכשיו.
    לניסיון הנואש לנשום לתוך הכאב כדי להרגיע אותו, קצת כמו לשים את היד על המכה כדי להעביר את הכאב.
    ולחזרה לשדות הציד שכבר חשבתי שגליתי מהם. שלא רציתי לחזור אליהם.
    ותודה על הפיסקה האחרונה כי היא כ”כ נכונה.

  11. אופטימוס פריים

    סיפור יפה. לא הבנתי למה את מדגישה שזה סיפור ולא משהו שקרה באמת, היות ולא קרה שם כלום בעצם. אני מזדהה עם התחושה שגיבורי הנעורים הספרותיים נוטים להחמיץ, גם את גדול אלילי, הלא הוא קופיקו, כבר קשה לי לקרוא באותה חדווה (למרות ש”קופיקו הגננת” נשאר קלאסיקה, במיוחד בפרק יום ההולדת לתאומות אודליה וזוהרה כשכולם מברכים אותם וקופיקו, מנהג פרחחים, משלים את הברכות ,לדוגמא דן: “שתשמעו תמיד בקול ההורים”, קופיקו : ,ולא תמשכו בזנבות הגורים!”). ליבי ליבי על הבחור המסכן ההוא, ועל שכמותו, שקונים במיטב כספם, ועוד בימי מיתון וכולירה, משקאות ליליים, ולא לפרגיות צעירת, אלא לתרנגולת שבעת חורפים, מתוך המחשבה ש “אולי היא מקומטת, אבל זה לפחות זיון בטוח”, ואז הם מתאכזבים. ליבי ליבי עליהם. משום כך לעולם אינני רוכש משקה שום אישה זרה. אם תבקש יפה ,אכבד אותה במעט פיצוחים או בוטנים (במידה ואני נושא על עצמי כאלה), אבל אם לאו, אז לאו, ואם תפנה אלי גברת זרה ותאמר לי “יש לך עיניים עצובות” , אשיב לה את משפטו הניצח של קופיקו : “את מבינה בעיניים כמו שחושם החמור מבין במרק פירות”

    • אופטימוס שלום,
      בלי להעליב חלילה, נראה שקופיקו
      לא רק היה אליל נעוריך, אלא זה משהו
      שממש כאן ועכשיו.
      אבל אין מה להגיד, השכבת אותי מצחוק ואני עוד בעבודה,
      לא נעים..אנשים מסתכלים. אז אחרי העבודה, בסטלביץ’,
      אני אשתה משהו ואחייך כשאזכר בך ובאליל שלך.
      😉

    • נשמה,
      היא שילמה את החשבון.
      הבחורות של היום לא צריכות שבחורים ישלמו עליהם, אנחנו מסתדרות לבד

      • old fashioned

        אלה שמסתדרות לבד, לא נשארות לבד?

        • אלו שמסתדרות לבד, הן בחורות חזקות שיכולות לסמוך על עצמן, שלא צריכות אף אחד בשביל להרגיש יותר טוב.
          כשגיע הבחור הנכון – אנחנו נכנס למערכת יחסים בריאה ותקינה, בלי תלות, אנחנו נבוא ממקום הרבה יותר בטוח והרבה יותר חזק וזה מה שיגרום לקשר להצליח.
          אין קשר בין לדעת לדאוג לעצמך לבין להיות לבד.
          עם מי היית מעדיפ / ה להיות – עם מישהו עצמאי, חזק הבטוח בעצמו או מישהו חלש ותלותי ?

    • פין פינון

      אופטימוס, יש לך ראי בבית?

    • נקרעתי מצחוק
      סוף סוף מישהו שיודע לקחת דברים בפרופורציה, והסיפור מתאים ברמתו בערך למעריב לנוער
      רק ששם לא יקראו לזה סילביה ואני , אלא יעל ואני , או דפי של רפי, תלוי באיזו תקופה תפסת בדיוק את איטו אבירם.

      ובמילים בוטות יותר….כאילו תתבגרי.

      וכן , אני יודעת שעכשיו כל באי הפורום וכל חברייך באשר הם, יעשו עליי עליהום, ויפתחו על שמי יער קטן, או שיטעו לכבודי עץ של נעצות בפורום, אבל בחיאת
      מגיע לך ולנו יותר.

  12. COLUMBIA NYC

    שמע אופטימוס אתה תותח.
    כשרון הכתיבה שלך לא רואה ממטר את זה של כל הבננות כאן.
    אני חולה על איך שאתה מוציא את האויר בבת אחת מבלון הקלישאות הנפוח שלהן.

    וכן, גם אני כמוך, לעולם אינני מזמין בחורה לדרינקים בבר. מעבר למה שאמרת, יש כאן גם את הענין שאני מרגיש שאני “קונה” למעשה את הבחורה, ומשלם בדרינקים. אם כבר אז עדיף ללכת לזונה – יותר זול, ובלי כל הכאבי ראש הנילווים.

    • אריאלה

      זה בסדר מותק, גם לא בסיפורים, אני לא מרשה שישלמו עלי, בדיוק בגלל יצורים כמוך, שעדיף שילכו לזונה.

      • אופטימוס פריים

        היו הייתה ביקתת פלאים ברמת-גן המעטירה
        בחזיתה ניצבו סרגיי ואולג כמו מישמר טירה,
        מה שמה של אותה ביקתה? הלא הוא “טרופיקנה”
        וכמו באו”ם שם שגרירות ממולדביה ומ-גאנה
        כן ג’קי יאזדי בעל-בית אירגן ביד ברזל
        נערים, שוטרים וערבים שבאו להתהולל
        שוק סוסים של בחורות, קדימה רק תבחר
        חצי שעה או עד גמירה, (ולא כולל ביזאר)
        עברו שנים, שלטון המס, החליט מפשיל שרוול
        וג’יקי יאזדי התפלא הזהו תעלול?
        מס הכנסה על הכנסות? חיפש פרוצות בחוק
        כשלא מצא, אז לגרמניה מיהר ג’קי לחמוק
        מאז ועד היום הבורסה לא שוכחת
        עלמות של חן כה מופלאות, נאוות בז’זים ותחת
        וטרופיקנה נסגרה, 7 שנים היום.
        הו טרופיקנה מחמלי, היית או סתם חלום?

  13. אבל נדמה לי שגם בגיל שבע עשרה היתה הסיטואציה הזו לא נעימה במיוחד. וגם לא בגיל ארבע עשרה, בערב דיסקו בכיתה ז’. אכזריותו של החיפוש, עליבותו של הפיצוי.

    יופי.

    • עוד גבר

      כמו שאמרו חכמינו: “הכל יחסי”.
      ממרום כיתה ל”ו, שבע ציפיות ואכזבות, צופה
      בבנות האטקרטיביות (הלא רבות, לטעמי הסובייקטיבי)
      “נתפסות” ע”י מתחרי הלא מעטים כבר בכיתות י”ב-כ’.
      מה אומר ומה אגיד?
      אין מה לעשות, כמו שאמר המשורר: “מוכרחים להמשיך לנגן”.

  14. צפונבונית אמיתית

    הבעיה שהכי בולטת לי בסיפור – זה התרחיש הדימיוני של הזיון המיועד.
    אני כבר לא בשוק ולא מעודכנת, אבל בזמני – מזה שני לקים בדגדגן ותעשי קולות?!
    שום דבר. סטוץ, סטוץ, אבל איך שלא קוראים לך, אתה תשאר למטה, כמה זמן שיקח, ואתה תעלה בחזרה רק שאני אאשר עם אנחה אמיתית.
    מה, אני פראיירית? ולא משנה מי שילם.

    בנות – תתעקשו, ואל תוותרו ותפסיקו לאלתר לזייף!
    זו יריה לעצמנו ברגל.
    פגשתי בעברי מלאן גברים שלא הבינו למה לא גמרתי משני לקים ותנועות בוכנה של שלוש דקות, כי האקסית שלהם היתה גומרת 5 פעמים.

    ואגב – בעלי שיחיה, היה אחד מאלה. כשהסברתי לו את עובדות החיים, הבחור שמח ללמוד, והיום הוא אלוף עולם בירידות, כמה זמן שצריך. אין עליו.

    אז בפעם האחרונה – לא לזייף

    • שופעת זליגות

      בדיוק צפונבונית אמיתית. זה מדהים שהפורום מלא דיסקוסים בנוגע למציצות. בנות רוצות לעשות את זה נכון. בנים רוצים שבנות יעשו את זה. אבל הייתי מצפה מפורום בנני שהדיון יתרכז בירידות לצורך עליות. רוצה מציצה – לקק והתקדם.

  15. מישהו

    כל הזמן אתה קורא סיפורים של בחורות שכאילו רוצות למצוא בן זוג שיאהב אותן. והכי מוזר כשברור מהכתיבה שמדובר בבחורה אינטליגנטית שהרבה גברים ישמחו להכיר. כי הרי יש _המון_ בחורים נהדרים ופנויים שמסתובבים חופשי בשטח.

    אולי בעצם הבעיה היא שבחורות מחפשות גבר שירגש אותן. ויש איזה חמישה-עשרה כאלה על כל מאה. אז הם מסתובבים בברים ומתחרים מי ישכב עם יותר בחורות. ואם כך, דרך אגב, הרבה מהסיפורים האלה יכולים להישמע כמו התבכיינות צבועה: את לא מחפשת “חום אנושי”, אלא ריגוש, שזה בדיוק מה שהוא מחפש, אז הנה מצאתם אחד את השני ואתם ראויים זה לזה. ואם את עצובה שהגבר שריגש אותך כל כך לא מוכן להישאר אלא ממשיך לכיבוש הבא, יש הרבה גברים שעצובים כי בחורות כמוך לא מעוניינות בכלל להכיר אותם בגלל שמבחוץ הם נראים לא שווים. כנראה שככה זה בג’ונגל של האירוטיקה האנושית: יש מיעוט קטן של גברים ששוכב עם הרבה נשים, רוב הגברים ישכבו עם אישה אחת או שתיים אם בכלל, ורוב הנשים ישכבו עם כמה גברים ויכתבו כמה רע להן עם זה.

    • עוד גבר

      א. מסכים איתך בעניין הצביעות, אבל כנראה שזה עניין של
      רגשות ואלו כידוע הם סובייקיביים (ומשופעים אולי גם
      ממצב ביו-כימי של המוח…) זו זכותו/ה של פלוני/ת
      להרגיש עצוב, אולי אפילו צריך להרגיש עצוב לפעמים
      כדי שנדע להעריך את האושר…

      ב. לדעתי, התאור של ה”מונוגמיות” הגברית כמייצגת רוב
      גברי היא נכונה, אבל אני מנחש, בניגוד למה שכתבת, שזה
      נכון גם לגבי רוב הנשים למרות שיש, _אולי_ חוסר איזון
      במספרים, כלומר יותר גברים מנשים בגילאים שרוב האנשים
      בונים בהם מערכות יחסים עם צאצאים. ראה למשל
      תת-כותרת בעניין הרווקים/ות ב:
      http://news.walla.co.il/?w=//444388
      “אולי” – כי כנראה שיש להביא בחשבון עוד משתנים.

      ג. להערכתי, אינטיליגנציה גבוהה, לפחות במובנה ה”מקובל”,
      לא מהווה יתרון ביצירת יחסים, לעניות דעתי לא אצל גברים
      ולא אצל נשים. אני מרשה לעצמי לנחש שאינטליגנציה
      ממוצעת (בדומה לשאר תכונות ממוצעות) היא המועדפת
      ע”י הממוצע (קרי הרוב).

      ד. אשה, מן הסתם תקבע מהו גבר “שווה” ולא אני כגבר
      (באופן סימטרי, לטעמי, גבר יקבע מהי אישה “שווה”)
      אבל לא פעם ולא פעמיים (אפילו יותר מאלף…:) ראיתי
      גברים לא ממש נאים (שוב לדעתי הגברית שלא נחשבת
      בהקשר זה) יוצאים עם בחורות נשיות ואטרקיטביות
      שחבל על הזמן… אז כנראה שזה לא רק המראה… זה
      כנראה _גם_ הבטחון העצמי, הגישה וכד’.

      • מישהו

        _לגבי ד’:_
        אני באמת חושב שגברים מושכים נשים לא רק במבנה הגוף והפנים שלהם, אלא גם בהתנהגות, והדוגמאות שציינת (ביטחון עצמי, גישה) הן מצוינות. אבל לדעתי חשוב לשים לב שגם אלה בסופו של דבר דברים לגמרי _חיצוניים_: אתה לא יכול לראות את הביטחון העצמי של בן אדם – זאת תכונת אישיות, אפילו אפשר לומר מין קונספט תיאורטי שאף אחד אף פעם לא ראה ובכלל לא בטוח שהוא קיים. מה שאתה רואה זה את הביטחון העצמי שאדם _מפגין_. כך שהחלוקה בין “מראה” ל”ביטחון עצמי” וכו’ נראית לי מלאכותית: הכל נכנס בקופסה הגדולה שנקראת “חיצוניות”.

        _לגבי ג’:_
        האמת שלא התכוונתי בהכרח למיקום מסוים על סקלת מדידה של אינטליגנציה. התכוונתי פשוט לזה שנשים כמו הכותבת של הסיפור הזה נשמעות שפויות (פחות או יותר), נבונות, מעניינות – בקיצור, מישהי שאפשר לדבר איתה. ולכן גם מישהי שטבעי להיות איתה בקשר, ידידותי, רומנטי או כלשהו. (אינטליגנציה כקונספט תיאורטי – “תכונת אישיות קוגניטיבית” – היא בעיני משהו חמקמק על גבול המפוקפק.)

        _לגבי ב’:_
        התיאור של התפלגות ההזדווגויות פשוט מבוסס על סטטיסטיקות של מחקרים בבני אדם ויונקים אחרים. למעשה, המצב במין שלנו (האנושי, לפחות במקרה שלי 🙂 הוא פחות אכזרי מבמינים אחרים של יונקים (למשל אריות ים) שבהם קבוצה קטנה של זכרים (“זכרי אלפא”) זוכה להזדווג פחות או יותר עם כל הנקבות, והרוב העצום שמהווים יתר הזכרים לא מזדווגים אפילו פעם אחת בחייהם. ראה למשל http://www.rcjokelist.com/elephant-seals/challenge.html וגםhttp://www.sealexperience.com/docs/mate.htm בחברה האנושית עדיין מקובל באופן מסורתי שלכל זכר תהיה בסופו של דבר בת זוג אחת לפחות.

        • עוד גבר

          לגבי החלוקה של תכונות זה בהחלט עניין של הגדרה.
          אני מעדיף לדבוק בחלוקה של “חיצוניות” כמה שנראה
          פיזית _סטטית_, כלומר פנים, שיער, גוף, לבוש וכד’
          ואת השאר (בערך) כ-התנהגותי/אישיותי. את האחרון
          אפשר אולי לחלק, כפי שציינת, להתנהגות חיצונית
          (ניתנת לצפיה/שמיעה בסיטואציה מסויימת)
          ולהתנהגות לא נצפית/נשמעת באותן סיטואציות
          (מחשבות במוחו/ה של מישה/ו)
          (זאת בכפוף לטכנולוגיה, בעתיד אולי יהיה
          מתקן “מציג מחשבות”…)

          תכונות אופי אצל בני האדם הן כנראה דבר מורכב
          למדי ולדעתי התרשמות מאדם, צריכה להיות
          מגובה במימד הזמן. הכרות ממושכת, רבת סביבות
          וסיטואציות יכולה, אולי, להעיד משהו על
          אישיותו של מישהו/י… (וכמובן זה עניין
          סובייקטיבי…).

          לגבי אריות הים, אכן, ראה איפה אנחנו ואיפה
          הם… לעניות דעתי, חלק מההתקדמות של
          המין האנושי זו שמאפשרת יצירת התאגדות קבוצתית,
          חלוקת מטלות ובין היתר מכאן התקדמות
          טכנולוגית/מדעית/רפואית/תרבותית נובעת מכך שיש
          סדר חברתי שהתא המשפחתי (המונוגמי) הוא כנראה
          חלק מרכזי בו.
          עדיין זה כנראה לא עולם “אידאלי” כי יש לא מעט
          (גם אם מיעוט) רווקים ורווקות (כעבדך הנאמן)
          שנמצאים במצב הרווקות שלא מרצון אלא מחוסר
          ברירה (חוסר בבת זוג מתאימה). פתרונות טובים
          ויעילים לבעית הפנויים/ות, לדעתי, אין רבים
          בנמצא… אפשר היה לעשות הרבה יותר. יחד עם
          זאת גם הזמן עושה את שלו גם לעיתים לטובה
          (כלומר חלק מהאנשים בכל זאת מוצאים).

    • איך אתה יכול להחליט מי אטרקטיבי ומי לא?
      מנסיוני האישי, כמי שלא בחלה בריבוי זיונים בתקופות מסויימות של חייה, אני יכולה למור לך באופן וודאי שבסופו של דבר כמה חתיכים שלא עברו לי במיטה – אני הקפדתי תמיד להתאהב בגברים בעלי אישיות מורכבת שמצאתי אותם מאוד מושכים – ורובם הגדול יכול להכנס בכבוד רב תחת הקטגוריה “וואלה מכוער” – ויש אפילו אחד שאני ממש מצטערת – עד היום ממרחק השנים – שלא הייתי יותר חכמה לשמור אותו לעצמי.
      נשים וגברים נמשכים בגלל הורמונים – וזה לא תמיד קשור למראה חיצוני של דוגמן (או בעקיפין קשור לשלילה: “שיהיה גברי אבל מסוקס ולא ילד רזה שמלא בעצמו עד אפס מקום אלא “גבר” במובן העמוק של המילה”.

  16. בלאדי מרי

    גם אני לא קראתי את הספר המדובר, אך זה בהחלט בתיכנון, נישמע כמו ספר המשאיר חותמו.
    כניראה שאת הכאב צריך לחוות, ופשוט לאפשר לו למות מוות טיבעי עם הזמן, כניראה ששום דבר חיצוני לא יקהה אותו.

    וברשותך, אני רוצה שתיכתבי עוד, עוד הרבה!

  17. שופעת זליגות

    לא יודעת למה עשו ממנה ביג דיל. פעמון הזכוכית זה ספר אגוצנטרי של ועל בת תפנוקים שלא למדה את המינימום הדרוש בחיים כדי לשרוד והתעקשה לא להשתנות ולא לפרוץ את הפעמון הילדותי והאגוצנטרי שלה. נו, אז היא התאבדה בסופו של דבר – באמת, לא בספרים. ביוגרפיה של ילדות מתבגרות ומרחמות על עצמן. גם מרבית שיריה הם לא לטעמי. אבל שתהיי בריאה.
    ולעניין הסיפור שלך – שחוק לי. די לי מביטויים שחוקים נוסח “פולניה” או “עלאק”. ותאורי דכאון, שתיה, כן רוצה סקס לא רוצה סקס, כן פאב לא פאב, כן אני אשלם הוא ישלם וכל ענייני הז’רגון והסטייל הפוסט השגור של ביצ’ית עייפה. יש לנו את כל מה שאת וידידותיך העליזות כתבו לנו. רוצים משהו שונה לגמרי. להתחדש, משהו שמרטיט את עולם הרגשות שלנו “עד העצם” .

  18. מה הקשר בין פעמון הזכוכית לסיפור הזה? ואם זה סיפור בדיוני למה ההתחלה האותנטית כביכול.

  19. מהניסיון שלי, רוב הבנות שמחפשות סטוצים, לא ממש מחפשות את הסקס עצמו (יש גם כאלה), אלא יותר חום אנושי וego boost. במיוחד בעיר בה חיים מיליוני אנשים בצפיפות אבל ללא הרבה אינטרקציה אנושית כמו ניו יורק.
    לכן, אני תמיד מציע לבנות להישאר לישון ובבוקר מכין ארוחת בוקר, גם אם אני יודע שאין מצב שאני בחיים ארים לה טלפון שוב.

  20. מאוד אהבתי את סיגנון הכתיבה ויכולתי לראות את המתרחש מול העיניים שלי, שזה דבר נפלא.
    לפי דעתי הסוף לא מספיק טוב בגלל שיש המון כותבים שמעמידים את הדמות שלהם במצב ומפחדים ללכת איתה עד הסוף, אם היית שולחת את הדמות שלך לסטוציה שיצרת לה היית יכולה להגיע למקומות אחרים ואולי מעניינים יותר, ואולי כל זה בגלל שאני בחור!

  21. מעולה ונכון. זה בערך כל מה שיש לי להגיד.
    עבה הספר שלה…

  22. אינשם

    סיפור יפה. יש לי תחושה אריאלה, שיש מרכיב של אמת בכל הסיפורים שלך, למרות שאת מכחישה. זה בסדר, לא צריך להתבייש, את נותנת לגיטימציה לדברים שכולנו חשים, חווים או חושבים בדרגות שונות.
    באופן אישי אני מהבחורים הטובים והשקטים שלא מסתובבים בברים אפלים, לא מוצאים זיונים קלים, חבל דוקא יכול היה להוסיף לי המון ענין לחיים. מישהי מתנדבת ?

  23. אוטוטו

    סיפור או לא סיפור, את באמת מעדיפה לחיות טוב על לכתוב טוב?
    יש מערכות יחסים שנותנות השראה ויש מערכות יחסים שנשארים
    (אלא אם את סוזן פולישוץ)
    או שאת בוחרת יחסים שישאירו את הפצע והמוזה פתוחים וזוכה בתמורה בארשת א לה סילביה
    או שאת מסתפקת בחיים טובים שינפיקו לך במקרה הטוב צרור שירי אמהות נרגשים.
    יש לי הרגשה שקצת אחרי שתכתבי את רומן חייך ותרגישי באמת מסופקת בגיזרה הזו ,תפרגני לעצמך סופסוף את רומן חייך.

  24. טריניטי

    אריאלה, ממש יפה ואמיתי, היה שווה לחכות לך.
    לא יודעת, אולי גם אני הזדקנתי, אבל מלחמות המינים המטופשות בין המגיבים ממש משעממות, היא שילמה, אני לא משלם, וואט איז דיס חרטא?! כל המתעסקים בזוטות כגון אלו ראוי להם שישארו עוד שנה בגן אהובה ואולי יחכימו עם כמה מסיפורי “קופיקו”, מומלץ “קופיקו במילואים”.
    אופטימוס פריים, אתה האיש, ט.ס. אליוט היה יכול לקבל ממך השראה.

  25. לכל הבנות שכל כך רוצות להיות עצמאיות וחזקות מתי תבינו שזו לא חולשה ולא בושה שמישהו יפנק וידאג לכן והבחורים סולדים מהפלצנות של החזקה והעצמאית רובם בסופו של דבר רוצים בחורה שכיף לפנק ולדאוג לה ולא בשביל לקנות אותה אלא קצת להרגיש גבר. תשאירו להם גם משהו………

  26. דיויד

    מרגיש כמו לגמוע כוס תרעלה אחת או שתיים. אבל אין מה לדאוג: לכל רעל יש מנגד שיקוי מרפא.

    מה באמת עם נקודת ההשקפה שמנגד…

  27. מיכה ש.

    אריאלה,
    את כותבת מעולה , ואני מגיע להצהרה הזו עם הרבה חששות , כי שמעתי שבעיר מוזנחת לחוף הים במישור החוף הדרומי גילו מאגר של תנורי גז ישנים – הכלי המושלם לביצוע התאבדות רומנטית.

    הוא הולך , היא הולכת , ואנחנו נופלים , לא מוכנים , למצב הצבירה הטבעי שלנו , זה שאנחנו מנסים להתחמק ממנו כל החיים , בלי יותר מדי הצלחה – אל הלבד.
    שוב בארים , מנסים למצוא זיון, או חיזוק חיצוני, או סתם לצאת מהבית שהפך למבצר של בדידות וניתוק, מלא בפינות של זכרונות על מה שעשיתי בהן איתה , של מה שעברתם בהן ביחד.

    אני מקווה שהשנה העברית החדשה , זו שמסתמנת כעוד שנה של אינתיפאדה ושחיתויות ופיצוצים ואלכוהול יקר וסמים נדירים וחלשים , תהיה בשבילך שנה מצויינת , שתביני שלבחורה נפלאה כל כך כמוך יש את כל הכח והכשרון לסתום לבד את הפרצות בדופן הלב , את לא צריכה בשביל זה אף שמוק חיצוני (תרתי משמע) , תמשיכי לחיות , תטרפי את כל העולם , בעל? ילדים?
    תשאירי את זה בצד.
    תטפלי בכל אלו כשתתבגרי =)

    אוהב,
    אני.

  28. אוי אוי אוי כמה פתטי.
    אני חושב שאת טועה, אפשר למצוא היום תנורי גז.
    חפשי בדחיפות את הקרוב למקום מגורייך.

  29. היי, מה אני אגיד.. אני לא דומה למספרת בשום פרט. גם את ‘פעמון הזכוכית’ לא קראתי. עדיין הסיפור הזיז את המוח קצת לתוך הגרון ולכיוון הלב. כן, מרגש למדיי.

  30. אלמוני

    ילדה …….!!!!!!!.?? ?? ?
    מה קורה איתך תעשי טובה לכולנו וקחי את עצמך בידיים

    ביי
    יום טוב לכול עם ישראל
    בהמון אהבה תרגישי טוב

  31. אם אתה לא חרמן.

    ואל תצא לברים אפלוליים…

    אם אתה לא במצב רוח כזה.

    מישהו כתב עכשו תגובה נהדרת בוואללה!, בתגובה לידיעה שפרד דרסט מלינקולן פארק, זאת להקה אחת באמריקה, תובע את מי שגנב לו קלטת לוהטת של זיון לוהט בן 3 דקות תמימות (!!!) עם האקסית.

    ועל זה הגיב מישהו, ואמר : “3 דקות? האקסית צריכה לתבוע אותו”.

    באנגלית זה נשמע יותר טוב.

  32. סילביה היא אלוהים. וכמו התנ”ך, אי אפשר לקרוא בו השכם והערב. צריך לשמור לספשל אוקייז’נס.

  33. אלמוני

    יפה!
    אני עכשיו קוראת את “היומנים של סילביה פלאת” -מומלץ בטירוף

  34. סוודיש קרן

    קראתי אותך ב”במה חדשה”.
    גם כאן הקסמת אותי.
    הסיום כל כך מפתיע ולא צפוי בניגוד לתרחיש הצפוי שאת בכ זאת תיארת.

    נפלא.

  35. לא נוח ללבוש סטרפלס הציץ עלול לברוח
    לא כיף לעשות סקס מזדמן הבחור עלול לברוח
    לא כדאי לתחוב את הראש לתנור … את עלולה לברוח

  36. buttercup

    מזמן. ‘מותק’ עושה לך רק רע. או שתצאי מהקונספט של הדודה המזדקנת/ משעממת / עלאק מתוחכמת, שעטית על עצמך שם ותתחילי לכתוב כמו כאן, או שתמצאי במה אחרת (שוב, נגיד כאן) פחות מסרסת. לא נראה לי שאמנון רבי / אלון צרפתי משלמים מספיק עבור הבושה.

    • אריאלה

      אז את תעבירי לחשבון הבנק שלי מדי חודש את הסכום שהם מעבירים?
      קצת לא לעניין ההערה הזו, את יודעת…

  37. לא מצאת נושא זול יותר ופחות חשוב להתחיל ממנו את – מה שזה לא יהיה..- ?! סילביה פלאת לא אמורה להעלות על דל שפתי מי שאינו מוצא את המילים הנכונות להוקיר אותה ותו לא. חבל שאנשים וביחוד נשים כמוך, אינם מן המסוגלים להתחיל בהבנה של כתיבה אותנטית – אמיתית.
    אל דאבה- נשמתי- יש עוד מי שיכול לזהות ולהוקיר דבר טוב.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *