עופרה חזה

ועדיין, איכשהו, נדמה שעפרה חזה האמנית, הכותבת, המלחינה, תמיד עמדה בצל עופרה חזה, הילדה בעלת עור הענבר ועיני השקד-בשוקולד מהסדנה של בצלאל אלוני בשכונת התקווה. לא קשה להבין איך בחורה מסורתית, דבקה בערכי המשפחה, ממעטת להשתולל, ומאוד משעממת בכל מה שקשור למדורי רכילות, היתה במשך עשרים שנה דבר המרתק ביותר עבור העוצלי-גוצליז של מדורי הרכילות, שאיכשהו הופכים צהוב לזהב. אין כאן התחסדות, עופרה חזה צמחה ועלתה והבשילה מול עיני התקשורת, ולמרבה הצער, גם קרסה מול העיניים הצופיות שלה. לכל איש יש שם שנתן לו מותו, כתבה זלדה, אבל בכל מה שכרוך בעופרה חזה, נדמה שהשם שנתן לה מותה הנורא הפך לדומיננטי מאוד בסיפור חייה. והרי עופרה חזה היא הזמרת הישראלית המצליחה ביותר, עדיין, בתולדות הזמר העברי, והמצליחה ביותר אי שם, במקומות שבהם כל סינגל שנמכר שווה את משקלו בסטרלינגים ובדולרים. ננסה להתבונן בחייה ולהתעלם מאופן מותה, שנוטה קצת להאפיל על סיפור ההצלחה האמנותי הזה. rnסיפור הסינדרלה הזה תבע גם קורבנות. איכשהו, הפיה הטובה שלה, בצלצאל אלוני, היה דעתני מאוד בקשר לסינדרלה שלו, וזכויות היוצרים שלו עליה תמיד הרתיחו את הקדירה המקומית בספק שמועות, ספק סיפורי כלום של סופרי סתם. סיפורים כאלה מזינים אוזניים רעבות. מה הביג דיל? סיפור גליתאה ופיגמליון מודרני, אלא שהגליתאה משכונת התקווה לא נבראה בצלם השירים של בצלאל אלוני בגלל קנאות אמנותית שלו. הוא התחיל לכתוב לה, כי לא היו כותבים במעלה הקונסצנזוס ההוא של אמצע שנות השבעים שממש נעתרו לכתוב לה. זה הכל. והוא עשה עבודה טובה, בהתחשב בנסיבות. השירים של אלוני היו יעילים, מתקתקים, טפשיים לא פעם, מלודרמטיים, ועשו לחזה שירות גדול. בזכותם הצליחה חזה להשתלט על הנסיכות הפרטית של אילנית בטריטוריית זמרת השנה. הם היו, אם כן, חתרניים לעילא, דווקא כיוון שניסו לקלוע לטעם הקהל, אותו טעם שאלה שסרבו לכתוב לה הרהיבו עוז לדעת מה הוא בדיוק. rnגם היום נוטים לעשות עניין מזמרות שיש להן סוכנים עם נוכחות דומיננטית, וליחס להם כוחות פיגמליוניים הרסניים. אבל יש משהו בנערה משום מקום שגבר קוטף אותה אל הפנטהאוז והמרצדס שמגרה את הדמיון. אם בצלצאל אלוני הכותב היה משתלט על בצלאל אלוני המנהל, המפיק והסוכן האישי, לא היו לנו היום שני תקליטים שלמים שליד רוב שיריהם כתוב “כתבה והלחינה עופרה חזה”. האלבום “ימים נשברים”, שבו העזה עופרה לכתוב ולהלחין שירים יפים, זכה להפקה עדכנית, מנוכרת יחסית מהצליל החם והרך של הנסיכה האהובה. וחבל. אולי לא היינו בשלים לנערת הפרברים עם הפוסטרים במקום קירות בעמדה של אמירה אישית. “ימים נשברים” השיר, כמו גם “בוא ונגן אותי” וגם “הכאב הזה” שכתבה, והתקליט שכתבה את רוב שיריו, ושיצא לפני מותה, “כל הנשמה”, מספרים לנו יותר על עפרה חזה האישה מאשר כל האייטמים, השמועות הצבעוניות, והביקורים לג’חנון אצל אמא ואבא בשכונה. כדאי להקשיב להם היום ולחפש בהם משהו שנראה בלתי אפשרי אפילו עכשיו: עופרה חזה, דעתנית, כותבת, אמנית, עצמאית, ורוצה לבד. זו העופרה שעבדה קשה ושההצלחה בח”ול הגיעה לה בזכות דבקות עזה, כשרון, חריצות ועיניים מבריקות מתשוקה. תקשיבו לעופרה הזו, בבקשה. rnוכל השאר, כתוב בדברי ימי הלכה והליפסטיק והסילסול הניצחי בשערות.ועדיין, איכשהו, נדמה שעפרה חזה האמנית, הכותבת, המלחינה, תמיד עמדה בצל עופרה חזה, הילדה בעלת עור הענבר ועיני השקד-בשוקולד מהסדנה של בצלאל אלוני בשכונת התקווה. לא קשה להבין איך בחורה מסורתית, דבקה בערכי המשפחה, ממעטת להשתולל, ומאוד משעממת בכל מה שקשור למדורי רכילות, היתה במשך עשרים שנה דבר המרתק ביותר עבור העוצלי-גוצליז של מדורי הרכילות, שאיכשהו הופכים צהוב לזהב. אין כאן התחסדות, עופרה חזה צמחה ועלתה והבשילה מול עיני התקשורת, ולמרבה הצער, גם קרסה מול העיניים הצופיות שלה. לכל איש יש שם שנתן לו מותו, כתבה זלדה, אבל בכל מה שכרוך בעופרה חזה, נדמה שהשם שנתן לה מותה הנורא הפך לדומיננטי מאוד בסיפור חייה. והרי עופרה חזה היא הזמרת הישראלית המצליחה ביותר, עדיין, בתולדות הזמר העברי, והמצליחה ביותר אי שם, במקומות שבהם כל סינגל שנמכר שווה את משקלו בסטרלינגים ובדולרים. ננסה להתבונן בחייה ולהתעלם מאופן מותה, שנוטה קצת להאפיל על סיפור ההצלחה האמנותי הזה.
סיפור הסינדרלה הזה תבע גם קורבנות. איכשהו, הפיה הטובה שלה, בצלצאל אלוני, היה דעתני מאוד בקשר לסינדרלה שלו, וזכויות היוצרים שלו עליה תמיד הרתיחו את הקדירה המקומית בספק שמועות, ספק סיפורי כלום של סופרי סתם. סיפורים כאלה מזינים אוזניים רעבות. מה הביג דיל? סיפור גליתאה ופיגמליון מודרני, אלא שהגליתאה משכונת התקווה לא נבראה בצלם השירים של בצלאל אלוני בגלל קנאות אמנותית שלו. הוא התחיל לכתוב לה, כי לא היו כותבים במעלה הקונסצנזוס ההוא של אמצע שנות השבעים שממש נעתרו לכתוב לה. זה הכל. והוא עשה עבודה טובה, בהתחשב בנסיבות. השירים של אלוני היו יעילים, מתקתקים, טפשיים לא פעם, מלודרמטיים, ועשו לחזה שירות גדול. בזכותם הצליחה חזה להשתלט על הנסיכות הפרטית של אילנית בטריטוריית זמרת השנה. הם היו, אם כן, חתרניים לעילא, דווקא כיוון שניסו לקלוע לטעם הקהל, אותו טעם שאלה שסרבו לכתוב לה הרהיבו עוז לדעת מה הוא בדיוק.
גם היום נוטים לעשות עניין מזמרות שיש להן סוכנים עם נוכחות דומיננטית, וליחס להם כוחות פיגמליוניים הרסניים. אבל יש משהו בנערה משום מקום שגבר קוטף אותה אל הפנטהאוז והמרצדס שמגרה את הדמיון. אם בצלצאל אלוני הכותב היה משתלט על בצלאל אלוני המנהל, המפיק והסוכן האישי, לא היו לנו היום שני תקליטים שלמים שליד רוב שיריהם כתוב “כתבה והלחינה עופרה חזה”. האלבום “ימים נשברים”, שבו העזה עופרה לכתוב ולהלחין שירים יפים, זכה להפקה עדכנית, מנוכרת יחסית מהצליל החם והרך של הנסיכה האהובה. וחבל. אולי לא היינו בשלים לנערת הפרברים עם הפוסטרים במקום קירות בעמדה של אמירה אישית. “ימים נשברים” השיר, כמו גם “בוא ונגן אותי” וגם “הכאב הזה” שכתבה, והתקליט שכתבה את רוב שיריו, ושיצא לפני מותה, “כל הנשמה”, מספרים לנו יותר על עפרה חזה האישה מאשר כל האייטמים, השמועות הצבעוניות, והביקורים לג’חנון אצל אמא ואבא בשכונה. כדאי להקשיב להם היום ולחפש בהם משהו שנראה בלתי אפשרי אפילו עכשיו: עופרה חזה, דעתנית, כותבת, אמנית, עצמאית, ורוצה לבד. זו העופרה שעבדה קשה ושההצלחה בח”ול הגיעה לה בזכות דבקות עזה, כשרון, חריצות ועיניים מבריקות מתשוקה. תקשיבו לעופרה הזו, בבקשה.
וכל השאר, כתוב בדברי ימי הלכה והליפסטיק והסילסול הניצחי בשערות.