בננות בנות שמרשות לעצמן
הוא תמיד איתי, רוח הרפאים החביבה שלי, היחיד שאף פעם לא הצליח לצאת לי ממחזור הדם, ההוא שתפס מקום של קבע בלב שלי ובפנטזיות.
לפני כשנתיים נפגשנו על איזה הר הרחק הרחק מכאן. הוא היה צעיר ממני בכמה שנים ועד אז לא ידעתי שלצאת מהמסגרת של עצמי זו אופציה. היו שם מנות גדושות של קסם, של אור כוכבים, של אבק ירח ושל כימיה, ביולוגיה ופיסיקה. פעם ראשונה בחיי שהכל זרם, פשוט זרם. לאף אחד מאתנו לא הייתה שליטה על מהלך האירועים. זה היה המקום, זה היה הזמן, זה היה כמו בטטריס, הכל נפל באופן טבעי למקום הנכון וזה היה כל-כך נעים. לרגע אחד אלוהים עבר ביננו. ונתתי לעצמי, נתתי לעצמי ללכת עם זה עד הסוף. כמעט.
חזרנו לארץ ועניינים שהיו חזקים מאתנו, בעיקר נסיבתיים, מנעו מאתנו להמשיך ולחיות את הקסם הזה. נכון שהוא עדיין היה שם כשנעלתי את דלת הדירה שלי אחרינו ואז נמצאנו שנינו בלה-לה לנד, ארץ הפנטזיות נטולת המגבלות. אבל, מרגע שפתחתי שוב את הדלת ידענו שנינו שזה לא ממש אפשרי. היחסים שלנו הפכו למה שנהוג לכנות "יזיזות", יזיזות מלאה ברגש.
לפני כשנה, בהתקפת געגועים נוספת, התקשרתי אליו בפעם האחרונה, הוא נשמע עליז שלא כדרכו. הוא סיפר לי שיש לו חברה, שטוב להם, שאולי אני והוא יכולים להישאר בקשר. אפלטוני. עניתי לו במרירות שזה לא אפשרי, שאני לא יכולה לתפקד אפלטונית במחיצתו, שהאופציה היחידה היא להתאדות. לבלוע את הרוק ולהמשיך הלאה. לא שמעתי ממנו מאז וגם לא ידעתי תשוקה כזו מאז. השלמתי עם המצב, אפילו שכנעתי את עצמי שאני ברת-מזל, שלא כל אחד זוכה להרגיש ככה, אפילו אם זה לרגע.
האמת, אני לא ממש יכולה להסביר מה היה שם. יכול להיות שזה היה חזק מידי ושנינו היינו פחדנים מידי ויכול להיות שלסיפור הזה הייתה נטייה להיות חד צדדי. הצד שלי בעיקר. אבל התשוקה לא כבתה בי מעולם; זה לא הראש אלא הגוף שמשתוקק ואין לי שליטה עליו. מבחינתי, זה היה סיפור ללא סוף, הסוף שלו טרם נכתב, החידה נותרה ללא פתרון.
כל הזמן הזה ידעתי שלא קיימות התאיידויות אמיתיות בארץ הזו, שאני עוד אתקל בו מתי שהוא, שאני אקבל קלוז'ר. לא רדפתי אחריו, ידעתי שהוא יגיע כשאהיה מוכנה.
ואתמול זה קרה, במסיבה ליד הים. שוטטתי לי בין כל האנשים וכרגיל חלפה לי בראש המחשבה שאולי אני אראה אותו הפעם, כל-כך הרבה פעמים שגלגלתי את זה בראש, כל-כך הרבה תסריטים שכתבתי, תסריטים מפורטים, הפקות ענק שכל פרט בהן מדויק ומחושב. האלמנט היחידי שנותר קבוע תמיד היה, ללא ספק, הסוף טוב, תמיד האהבה מנצחת. זה לא היה יוצא דופן, רק שאף פעם זה לא באמת קרה.
וכל ההכנות המוחיות האלו היו לחינם. מה שמוכיח את מה שחשבתי כבר קודם, שרוב הזמן הוא נוסע בניוטרל, המוח, זאת-אומרת. המחשבות האלו נועדו רק לבדר אותי בשעות הפנאי. הן בכלל לא הכינו אותי למה שקרה באמת שבריר הרגע ההוא תפס אותי לא מוכנה בעליל. מופתעת, המומה, הזויה.
מישהו שנעמד לצידי אמר לי שלום, סובבתי את הראש והוא עמד שם, יציר מחשבותיי עומד לצידי, בשר ודם. כל מה שרציתי זה לחבק אותו, שאלתי אותו אם החברה שלו אתו, הוא ענה שכן ושאני יכולה לחבק אותו למרות זאת, הרגשתי את נשיפותיה בעורפי, הוא לא עשה שום צעד. חיבקתי אותו בשביל להיווכח שהוא באמת שם וגם כי לא היה שום דבר אחר שיכולתי לעשות. זה היה נורא חזק, טלטלת הנפש. ואז ביקשתי שילך, שיעוף לי מהעיניים. לא יכולתי לשאת את העובדה שהוא כל-כך קרוב ויחד עם זה כל-כך רחוק.
אם הוא רק היה אומר משהוא, נותן לי רמז קטן, הייתי מוכנה לכל, הרבה יותר מוכנה מפעם. אבל הוא לא נתן ואני לא עד כדי כך מטומטמת.
הוא נעלם, כמו שביקשתי, נעלם בזרועות החברה שלו. ואני נותרתי לי עומדת שם נסערת. זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.
והמוח ממשיך בשלו, את הרגע הזה שחזרתי בראש כבר עשרות פעמים, זה לא היה הקלוז'ר שחיכיתי לו: לא אמרנו כלום, לא קרה כלום, לא קיבלתי שום מידע חדש. ובכל-זאת זה היה כל-כך חזק, אני מגיבה אליו כל-כך חזק.
אולי התחושות הכל-כך חזקות שלי הן חד-צדדיות, וכל הסיפור הזה מתקיים בעיקר אצלי בראש. יכול מאד להיות שאם הוא היה כותב את הדברים הסיפור היה אחר לגמרי: שהוא מעולם לא הרגיש את הקסם שאני הרגשתי ושכל האלוהים הזה ביננו הוא בסך-הכל פיקציה.
בקלוז'ר האמיתי, אם אי פעם יהיה כזה, הוא פשוט יספר לי את הסיפור שלו.
לפני כשנתיים נפגשנו על איזה הר הרחק הרחק מכאן. הוא היה צעיר ממני בכמה שנים ועד אז לא ידעתי שלצאת מהמסגרת של עצמי זו אופציה. היו שם מנות גדושות של קסם, של אור כוכבים, של אבק ירח ושל כימיה, ביולוגיה ופיסיקה. פעם ראשונה בחיי שהכל זרם, פשוט זרם. לאף אחד מאתנו לא הייתה שליטה על מהלך האירועים. זה היה המקום, זה היה הזמן, זה היה כמו בטטריס, הכל נפל באופן טבעי למקום הנכון וזה היה כל-כך נעים. לרגע אחד אלוהים עבר ביננו. ונתתי לעצמי, נתתי לעצמי ללכת עם זה עד הסוף. כמעט.
חזרנו לארץ ועניינים שהיו חזקים מאתנו, בעיקר נסיבתיים, מנעו מאתנו להמשיך ולחיות את הקסם הזה. נכון שהוא עדיין היה שם כשנעלתי את דלת הדירה שלי אחרינו ואז נמצאנו שנינו בלה-לה לנד, ארץ הפנטזיות נטולת המגבלות. אבל, מרגע שפתחתי שוב את הדלת ידענו שנינו שזה לא ממש אפשרי. היחסים שלנו הפכו למה שנהוג לכנות "יזיזות", יזיזות מלאה ברגש.
לפני כשנה, בהתקפת געגועים נוספת, התקשרתי אליו בפעם האחרונה, הוא נשמע עליז שלא כדרכו. הוא סיפר לי שיש לו חברה, שטוב להם, שאולי אני והוא יכולים להישאר בקשר. אפלטוני. עניתי לו במרירות שזה לא אפשרי, שאני לא יכולה לתפקד אפלטונית במחיצתו, שהאופציה היחידה היא להתאדות. לבלוע את הרוק ולהמשיך הלאה. לא שמעתי ממנו מאז וגם לא ידעתי תשוקה כזו מאז. השלמתי עם המצב, אפילו שכנעתי את עצמי שאני ברת-מזל, שלא כל אחד זוכה להרגיש ככה, אפילו אם זה לרגע.
האמת, אני לא ממש יכולה להסביר מה היה שם. יכול להיות שזה היה חזק מידי ושנינו היינו פחדנים מידי ויכול להיות שלסיפור הזה הייתה נטייה להיות חד צדדי. הצד שלי בעיקר. אבל התשוקה לא כבתה בי מעולם; זה לא הראש אלא הגוף שמשתוקק ואין לי שליטה עליו. מבחינתי, זה היה סיפור ללא סוף, הסוף שלו טרם נכתב, החידה נותרה ללא פתרון.
כל הזמן הזה ידעתי שלא קיימות התאיידויות אמיתיות בארץ הזו, שאני עוד אתקל בו מתי שהוא, שאני אקבל קלוז'ר. לא רדפתי אחריו, ידעתי שהוא יגיע כשאהיה מוכנה.
ואתמול זה קרה, במסיבה ליד הים. שוטטתי לי בין כל האנשים וכרגיל חלפה לי בראש המחשבה שאולי אני אראה אותו הפעם, כל-כך הרבה פעמים שגלגלתי את זה בראש, כל-כך הרבה תסריטים שכתבתי, תסריטים מפורטים, הפקות ענק שכל פרט בהן מדויק ומחושב. האלמנט היחידי שנותר קבוע תמיד היה, ללא ספק, הסוף טוב, תמיד האהבה מנצחת. זה לא היה יוצא דופן, רק שאף פעם זה לא באמת קרה.
וכל ההכנות המוחיות האלו היו לחינם. מה שמוכיח את מה שחשבתי כבר קודם, שרוב הזמן הוא נוסע בניוטרל, המוח, זאת-אומרת. המחשבות האלו נועדו רק לבדר אותי בשעות הפנאי. הן בכלל לא הכינו אותי למה שקרה באמת שבריר הרגע ההוא תפס אותי לא מוכנה בעליל. מופתעת, המומה, הזויה.
מישהו שנעמד לצידי אמר לי שלום, סובבתי את הראש והוא עמד שם, יציר מחשבותיי עומד לצידי, בשר ודם. כל מה שרציתי זה לחבק אותו, שאלתי אותו אם החברה שלו אתו, הוא ענה שכן ושאני יכולה לחבק אותו למרות זאת, הרגשתי את נשיפותיה בעורפי, הוא לא עשה שום צעד. חיבקתי אותו בשביל להיווכח שהוא באמת שם וגם כי לא היה שום דבר אחר שיכולתי לעשות. זה היה נורא חזק, טלטלת הנפש. ואז ביקשתי שילך, שיעוף לי מהעיניים. לא יכולתי לשאת את העובדה שהוא כל-כך קרוב ויחד עם זה כל-כך רחוק.
אם הוא רק היה אומר משהוא, נותן לי רמז קטן, הייתי מוכנה לכל, הרבה יותר מוכנה מפעם. אבל הוא לא נתן ואני לא עד כדי כך מטומטמת.
הוא נעלם, כמו שביקשתי, נעלם בזרועות החברה שלו. ואני נותרתי לי עומדת שם נסערת. זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.
והמוח ממשיך בשלו, את הרגע הזה שחזרתי בראש כבר עשרות פעמים, זה לא היה הקלוז'ר שחיכיתי לו: לא אמרנו כלום, לא קרה כלום, לא קיבלתי שום מידע חדש. ובכל-זאת זה היה כל-כך חזק, אני מגיבה אליו כל-כך חזק.
אולי התחושות הכל-כך חזקות שלי הן חד-צדדיות, וכל הסיפור הזה מתקיים בעיקר אצלי בראש. יכול מאד להיות שאם הוא היה כותב את הדברים הסיפור היה אחר לגמרי: שהוא מעולם לא הרגיש את הקסם שאני הרגשתי ושכל האלוהים הזה ביננו הוא בסך-הכל פיקציה.
בקלוז'ר האמיתי, אם אי פעם יהיה כזה, הוא פשוט יספר לי את הסיפור שלו.
אני תמיד שמה לב שהוא השמין, הקריח, ושהשיניים שלו צהובות.
ושהחברה שלו יותר מכוערת ממני ביום רע.
יאללה תתגברי.
כתוב יפה.
אין הרבה עצות בנושא. בטח כבר שמעו את את זה כאן – ל ע ב ו ר ה ל א ה.
אני כל כך מזדהה – בדיוק אותו מקרה, חו"ל , לילה הזוי לגמרי, כימיה מטורפת שלא חשבתי שקיימת בכלל… ובכל זאת כשחזרנו לארץ בגלל מרחק גאוגרפי הבנו שזה לא אפשרי.
הכל קרה רק לפני שלושה שבועות וכל המחשבות והפנטזיות שאולי בכל זאת יצא מזה משהו עדיין מאוד טריות אצלי
למרות שכרגע נראה לי שסוג כזה של חיבור הוא מאוד מאוד נדיר
אני מניחה שאין ברירה אלא להמשיך הלאה (כעצת רוב הקוראים)
ולקוות למצוא משהוא דומה ואולי אפילו טוב יותר
נדמה לי שאני יודעת למה את מתכוונת. הדבר הזה, שאין לו שם, כשהמגע נכון והכל זורם. אני קוראת לזה חיבור. אפשר להתחבר בכל מיני רמות, והבסיסית ביותר היא גופנית. וכשהחיבור, גם אם הוא רק גופני, הוא רב עוצמה, זה משהו ששני הצדדים מרגישים.
משם זה יכול לפנות לכל מיני מקומות. זה הרי תלוי בעוד כל כך הרבה גורמים. לא כל אחד מתאהב כשנופלת עליו עוצמה של חיבור אמיתי. למרבה הצער, זאת אומרת. ולא כל אחד קשוב מאוד לנימים של החיבור כשהוא יותר מגופני.
אני חושבת שאני יודעת על מה את מדברת. זה קרה לי שלוש פעמים בכל חיי. בפעם הראשונה נבהלתי וברחתי. בשניה הוא נבהל וברח. על השלישית אני לא רוצה לדבר.
אבל החדשות הטובות שאני, נגיד, יכולה לנסות ולהביא בפניך, הן הידיעה, שנדיר ככל שיהיה ויקר מפז, חיבור יכול/עלול לקרות יותר מפעם אחת בחיים. כי אישית, כשאיבדתי אותו, מה שהכי כאב לי זו תחושת ההחמצה, של "דבר כזה לא קרה לי אף פעם". החשש הזה, לאבד משהו שהוא חדפעמי. אבל אם הצד השני לא שם, איתך, מוכן להושיט את ידיו אליך, זה לא יקרה. אני לא אנסה לנחם אותך בחצי הנחמה מסוג "זה לא נועד לקרות". אני אגיד, אולי תמצאי משהו כזה שוב. ואולי בפעם הבאה זה יהיה נכון יותר. לשניכם.
ועד אז – חיבוק.
יש לי הרגשה שחיבורים מהסוג הזה באמת לא נועדו להתקיים לאורך זמן,
הם נכונים לרגע.
אי אפשר לשרוד כשאת מסוחררת מהסמים הקשים של התאהבות מהסוג הזה, אלא אולי, אם מצליחים להפוך את זה למשהו אחר, משהו ששורד גם בחיים האמיתיים ולא רק ב-לה-לה לנד.
אבל הגוף לא שוכח.
וזה כל-כך פרמיטיבי וראשוני שזה לא מפתיע שקשה להתמודד עם כאלו.
כן. בהחלט. הוא אינו שוכח דבר. אני לא חושבת שתמיד "גופי היה חכם ממני". לפעמים מאוד הייתי רוצה שישכח כבר, כדי שגם אני אוכל. סקר קצר ולא מייצג שעשיתי בין חברות העלה שיש כאלה שיודעות על מה אני מדברת כשאני אומרת "פלשבקים גופניים", ויש כאלה שאין להן מושג למה הכוונה לעזאזל. אני מקנאה בהן, במידה מסוימת. הן חופשיות יותר מעריצותו של הגוף כשהוא כמה (בצירה ופתח, כמו כמהין, לא בכמה-כמה) אל אותו חיבור. אחרות קראו לזה כאבי רפאים, אבל לרוב התכוונו לגעגוע שהוא לאו דוקא ממקור של תשוקה גופנית.
בעיני מאוד מסתורי העניין הזה. רוב הזמן הגוף הוא רק גוף. מכונה ביולוגית משוכללת. מוזר שיש לו יכולות "גבוהות" עצמאיות כביכול, כמו להיכסף, כמו לערוג. זה משהו שהייתי רוצה להבין אותו יותר, כי הוא נראה לי כמו צומת מאוד מהותי בחיבור של גוף ונפש.
ייתכנו הרבה קלוזרים לסיפור הזה. אולי עוד תהיו ביחד סוף, אולי הוא יופיע שוב כשכבר לא תרצי אותו יותר… בכל מקרה רציתי לתת זוית אחרת לסיפור:
בטוח שהיה משהו באותם הרגעים הקסומים בטיול שהתאהבת בו, והצית בך את כל מה שתיארת.
אבל האם זה בהכרח בבחור הנ"ל? תנסי לדמיין את אותם רגעים עם בחור נחמד אחר- אין סיכוי שהיתה מתקבלת אותה חוויה? מה שאני מנסה לומר זה שכדאי לבדוק מה זה בעצם אותם הרגשות שעלו בך אז- למה הם קשורים יותר. ארחיק לכת ואשער שאם היית חוזרת לאותו המקום , היה הדבר מסייע לך לפתור את הדברים עם עצמך. את כותבת שלא הראש אלא הגוף משתוקק- אבל הכל מגיע בסופו של דבר מהראש, ושם בדר"כ גם נפתרים(או לא) עניינים כאלה.
קידום אישי.
תחת יפה.
המממ 😛
אהבתי את סגנון הכתיבה. מקווה בשבילך שאכן יתקיים בעתיד הקלוז'ר שאת מחכה לו.
עיצה לתת אין לי, ובעיני זה גם לא מתבקש. אין צורך תמיד לתת מיליון של עיצות לאהבה נכזבת, כל מקרה הוא פרטי ושונה. אבל לאחל לך ימים טובים יותר אני מאחלת, ויהיה בסדר…
קלוז'ר, מנסיוני האישי, הוא דבר שבא בלי שמצפים לו ובלי שהצד השני נוכח.
איכשהו הצורך לקלוז'ר הוא רק עוד אינדיקציה שיש רצון להמשיך. אם ישנה (שוב, מנסיוני האישי בלבד) הבנה שנגמר- וקבלה אישית הסיבות כבר פחות משנות. הן יכולות להיות מעניינות באם יצא לכם להפגש- אבל לא יהיה להן שום אפקט. קלוז'ר אמיתי הוא בין אדם לעצמו- פעם הבאה שהוא יראה את האובייקט ה"סגור" פתאום הוא יבין- וואלה, היה קלוז'ר כבר מזמן ולא שמתי לב אפילו.
לעומת זאת- ישנם מקרים שכמה שלא נדוש בהם, כמה שלא נתבוסס בהם לבד או בלווית בן/בת הזוג שמהם נפרדנו, לא נקבל קלוז'ר. נוכל לדבר ימים ולפרוש סיבות ומחשבות ומקרים- כלום לא יעזור. עוד שלושים שנה, כשתלכי עם הנכדה בעגלה, תראי אותו ותגיבי.
קלוז'ר אמיתי הוא בין אדם לעצמו. אכן כן.
נקודת מבט מאד מעניינת.
היי את לא יכולה להשאיר אותנו כשחצי תאוותינו בידינו!
מהן הנסיבות שהפרידו אתכן?
איך אפשר להבין משהו ככה! את חייבת להשלים את הסיפור כדי שאוכל להחליט בליבי ואולי גם לשתף אותך אם אני חושבת שאכן הנסיבות היו חזקות מכם, שהיה אפשר אחרת שהוא טעה שויתר על אהבה גדולה בגלל קשיים, שאת טעית או שניכם!
אולי זה סתם מאמר אבסטרקטי ולא הבנתי שמדובר פה בצורה לא בתוכן
אני מאמינה שאם את מרגישה משהו, אז גם הוא מרגיש את זה. אנחנו לא מרגישים שום דבר סתם, ואין דבר כזה חד צדדי. וזה שעדיין לא התממשה אהבתכם, זה אולי בגלל שאתם עוד לא בשלים לממש את אהבתכם. אולי לא בוגרים מספיק ועוד מליון אוליים אפשריים. אני בטוחה שזה עוד לא סוף הסיפור!!!!
כנראה שאתם עוד צריכים לעבור דרך, אז אל ייאוש, תזרמי עם החיים, תשמחי עליהם, ואם צריך לקרות בינכם משהו אז הוא יקרה.
בטוח. החיים מלאי הפתעות!!! אין לך מושג מה יקרה מחר. אז תהני בינתיים(קל להגיד)
ובאמת תגידי תודה על מה שקיבלת, מתנה שלא הרבה מקבלים.
אבל מאיפה הוצאת את הקשקוש הזה? אם מישהו אחד מרגיש משהו זה מחייב גם את הצד השני?
ספרי את זה לאיזו אקסית שלי.
התפיסה האגואיסטית של "אם אני מאוהבאוהבמרגיש אז גם הצד השני בטוח כך" היא תפיסה שלא מבדילה בין המחשבות שלך למחשבות של אחרים, ומניחה שהם חייבים להרגיש משהו, כי אנחנו רוצים שהם ירגישו. בשלבים הקיצוניים, זו תסמונת פסיכולוגית ידועה למדי.
וכמובן, מוטעית לגמרי.
באופן די נואש באדם (כן כן, הזמר, לא, בגיל 15 לא ידעתי שהוא הומו), אז את אומרת שהרגשות שלי לא היו חד צדדיים? גם אדם סבל מאותה מאוהבות? הנה, יש לי קלוז'ר!
גדול! כמעט נחנקתי כאן מצחוק באמצע הלילה…
לא התכוונתי לסוג כזה של אהבה, התכוונתי לסוג שתואר למעלה שלמשהו שמומש והורגש. לקשר קיים
כן. היה לי פעם משהו כזה. מאז ההיא הספיקה להתחתן וגם להתגרש.
בהחלט אפשר לומר שמצידה זה דעך ונעלם, נגיד, כמה שנים לפני שזה קרה אצלי.
אפילו שעד היום אני נדרש למאמץ כדי לא לנסות להתקשר אליה.
היה משהו. מומש. הורגש. קיים. ואז נעלם.
נראה לי שניפצת כאן כמה פנטזיות במחי יד.
אני חוויתי את זה משני הצדדים – הייתי בצד שהמשיך לחשוק גם אחרי שנגמר, וחשבתי לעצמי – איך הוא יכול לוותר עלי עם כל הרגשות שחלקנו בנינו, וראיתי בעיניים שלו שהוא מטורף עלי, וידעתי, ובכל זאת כשזה נגמר זה נגמר, הוא לא רצה יותר ואני המשכתי לרצות, עד שהפסקתי.
חלק גדול מזה הוא המסתורין, זו גם המשמעות של הקלוז'ר, לא לדעת מה עבר לו בראש, להריץ תסריטים אחורה וקדימה, ולרצות לדעת מה גרם לו לוותר, ולא לדעת עד כמה זה היה בעצם אמיתי מבחינתו.
והייתי גם בצד השני עם מישהו אחר- הייתי שם, רציתי תקופה מסויימת, אבל מתחת לזה הסתתרה התחושה שזה לא לגמרי מתאים, שזה זמני, רציתי ולא רציתי, עד שכבר לא. וויתרתי עליו כי באמת לא רציתי אותו מספיק, ומה שליבה את התשוקה שלי אליו, היתה הידיעה שהוא רוצה אותי מאד, עד שזה לא הספיק יותר וחתכתי.
ולא היה לי מה להגיד לו כשהוא רצה את הקלוז'ר ולא הבין למה אני כבר לא רוצה יותר. ונתתי לו את כל הסיבות המעורפלות וה"נסיבתיות" כשנותנים למישהו שלא רוצים רק להמנע מלהגיד את האמת בפרצוף, והאמת היתה שלא בא לי עליו יותר, זו היתה הסחפות זמנית, ואני לא יודעת אם אי פעם באמת רציתי אותו או שפשוט הייתי צריכה משהו טוב באותו זמן. וראיתי איך הוא מנסה לדלות מתוך המילים שלי את מה שהוא רצה לשמוע – שאני רוצה אבל מפחדת, שאני מרגישה אבל מעדיפה לברוח, וכל האוטוסוגסטיה הזאת שאנשים מאוהבים נופלים אליה. והבנתי מאיפה זה בא, והזדהתי איתו, אבל לא הייתי שם כי זאת לא היתה אהבה.
אומרים שהדבר הכי קבוע בחיים הוא ששום דבר לא נשאר קבוע. הוא רוצה אותך, והוא יכול להפסיק. את יכולה לאהוב, ואת יכולה להפסיק לאהוב וצריך להשלים עם זה ולא להתקע. את צריכה לשחרר את עצמך ולהגיד לעצמך שהוא אף פעם לא היה שלך. שחלקתם משהו, וזה היה טוב, אבל הוא לא הבנאדם שחשבת שהכרת וזהו. בלי לחפש מניעים וסיבות, כי גם אם תוכלי להכנס לו למוח סביר להניח שלא תמצאי שם את מה שאת רוצה. תסתפקי בלדעת שאת מסוגלת לאהוב בעוצמה, וזה יקרה לך שוב, וזה הרבה מאד.
ועכשיו קצת ביקורת בונה לשירלי: זה מאוד יעזור לחוויית הקריאה אם תשאירו שורה רווח בין פיסקה לפיסקה.
אני מזדהה!
למרות שאני נשואה באמת באושר ויש לי ילדה מקסימה ומדהימה, תמיד תהיה לי פינה חמה בלב בשבילו.וזה לא שאני מאוהבת בו, כבר לא, עברו מאז כמה שנים טובות ועד היום אני יכולה למצוא את עצמי נודדת במחשבות על מה היה יכול להיות, כי הקשר שהיה בינינו גם היה כזה קסום. גם אצלנו הנסיבות גרמו לסיום הקשר בלי קלוז'ר אמיתי. ולפעמים אני חושבת שזה מה שגורם לי לחשוב ולתהות כי אם היה קלוז'ר, אז היה לי קל יותר להגיד שלום ובאמת להתגבר.
וזה קשה.
המממ… עצוב.
בשכבר הימים לא האמנתי ברומנטיקה. היום קצת יותר. מה שיש ביניכם הוא אמיתי ללא ספק. מה שיכול להיות ביניכם בהווה ובעתיד לא תלוי רק בך. מה שיכול לקרות לך עם בחור חדש שעוד לא פגשת, רק אלוהים יודע.
כיוון שכרגע המימוש איתו לא נראה אפשרי, לא נותר אלא לברך אותך שתזכי לפגוש מישהו חדש ומרגש לא פחות, והפעם, שזה יהיה אפשרי. שזה יהיה ניתן למימוש. אינשאללה:-)
מישהו יכול להסביר לי בבקשה מה זה 'קלוז'ר' ?!
(סליחה על הבורות ותודה מראש על ההסבר).
כלנית.
קלוז'ר (מתוך הסדרה "חברים"): סגירת מערכת יחסים מתמשכת בצורה סופית חד-משמעית ושאינה משתמעת לשתי פנים. סיום, חיתוך, סוף,ובעברית: סגירה. לרוב קלוז'ר יסכם את כוונת הצדדים ויסגור את הפיאסקו(ע"ע). לעיתים מלווה הקלוז'ר באקט פיזי ואז מרוקן למעשה מתוכנו.
דוגמא:רייצ'ל למשיבון של רוס:" איי אם אובר יו,אנד זאט מיי פריינד וואט ווי אר קולינג א ה קלוז'ר"
לרוב את הקלוז'ר יזום הצד הנעזב, לטובתו.
לפעמים הקלוז'ר רק פותח את הפצעים. בגלל התשוקה הבסיסית, הקמאית והכ"כ לא מושכלת נעשות טעויות שלא היית נדרשת להן אלמלא אותו מפגש שאמור לסגור,לסכם ולחתוך.
הו תודה על ההסבר. מצב מוכר היטב:-)
אינדי-גו צודקת: יכול לקרות יותר מפעם אחת (מה שלא פוגע בייחוד שבכל מפגש כזה).
לא נראה לי נכון שיהיה closure למפגש כזה; רק מפחית ממה שהיה.
מגזימים בערכו של הקלוז'ר הזה. אני פעמיים זכיתי לזה שגברים שחשבתי שאבודים חזרו, אמנם לא כחברים, אבל מספיק קרוב. נו, כמו כל מערכת יחסים, לא משנה איזו סערה הייתה לפני, אחר כך נהיית נעימות שכזו. נראה לי שכולנו מגזימות בערכן של מערכות יחסים שנגמרו לא טוב, או לא כמו שרצינו.
כמה הוכחות לערכו הנמוך במיוחד של הקלוז'ר:
1. שלא טרחו למצוא ביטוי עברי הולם.
2. שלא נסחר בבורסה.
3. שלא נזכר בתנ"ך.
נעים זה מצויין,
ברור שיש איזו אשליה קטנה של אושר ואושר וכל מה שבא איתו,
אבל ברור יותר, שלא סביר שזה יקרה
וגם אם כן, אז שזה לא תסריט שאפשר לסמוך עליו.
אני נורא מקווה להמיר את הרגשות המפונטזים האלו (שנכון שהם ממש ממש ממכרים) במשהו יותר רגוע.
זו בדיוק מטרתו של הקלוז'ר, להפסיק את עודף הייצור של האנדרופינים, להקטין את הדרמה אצלך בראש לפרפורציות המציאותיות שלה.
לתת לך סוף לסיפור ולשחרר אותו,
מה שהיה היה אמיתי כנראה, אבל אחריו היה כזה אפטר שוק, שהוא יותר חזק מהרעידה עצמה.
אחותי, את תיארת עכשיו קלוז'רים מהחלומות. הלואי על כולנו.
בנוגע לכל הסיפורים לשעבר שלי, עכשיו אני חותמת על נעים.
אישית בשבילי זה לא נחשב קלוז'ר אלא אם הבן אדם מגיע אלי, בדיוק ביום שאני נראית הכי טוב בעולם, אומר לי שהוא לא מבין איך יכול היה לעשות את הטעות הפטאלית הזאת ולעזוב, שחייו אינם חיים בלעדי ובאופן כללי שהוא לא מבין איך ימשיך לתפקד עוד שניה בלעדי ואז אני זוקפת סנטר מנופפת את מחלפותי הבלונדיות לאחור ודורכת על גופתו המתבוססת בדם כאילו לא היה שם ופשוט נעלמת. כל דבר פחות מזה פשוט לא נחשב, להתקל בו ברחוב עם החברה החדשה שלו זו קלוז'ר?? הלללווו AS IF.
כמובן שבגלל הדרישות הדי גבוהות שלי כבר עברו משהו כמו 10 שנים מאז נפרדנו וקלוז'ר איין אבל למה להיות קטנוניים.
ודרך אגב, הרגשה אישית שלי, למרות שלא ראיתי אותו משהו כמו 7 שנים ברור לי שביום שאני אראה אותו זה יהיה כשאני אטייל עם הכלבה, אלבש טרינניג מכיתה ט', חולצה מוכתמת מהרוטב של הספגטי שבישלתי לפני שבועיים,בלי איפור ועוד יראו לי חס וחלילה חס ושלום את הפנים, עם קטסטרופה שביום רגיל נקראת שיער ואפילו אשכח להכניס את הבטן…
אין ברת מזל, יש בת מזל
וברור גם שאין עריכה לשונית בסיסית.
סליחה שאני לא מתייחסת למאמר, את רוב המאמץ השקעתי בשורות הלא-נגמרות
ובמשפטים הבלתי-ברורים.
חבל, אולי היה שם משהו
בסוף המשפט הראשון חסרה לך נקודה
האמת היא שדווקא יש גם יש ברת מזל.
כשאני פגשתי את האקס, שאז עוד חשבתי שהוא מיתולוגי, לקח לי כמה שניות להחזיר לעצמי את הנשימה ואת יכולת הדיבור, וכשזו חזרה, כבר היה עדיף שאאבד אותה שוב.
אומנם הוא לא היה עם הנוכחית שלו, אבל נוכחותה היתה ברקע, יחד עם הזכרונות, הטובים והרעים גם יחד.
ועברה לה עוד שנה, והאקס, שבינתיים התחתן, ירד דרגה, וכיום הוא סתם אקס, ולא דמות מהמיתולוגיה.
ולא נותר אלא לחזור על מילות העידוד השגרתיות, שהזמן יעשה את שלו, והוא אכן עושה, והכאב מתעמעם, וכל שנותר הוא למצוא את האדם הנכון, אבל זו כבר בעיה אחרת.
איזה יופי.
הרגשת החיות הזו ,שכל וריד וגיד מתעוררים אל תוך מערבולת של תשוקה.
הקסם שבמיפגש אל תוך מסדרונות הלב.
את ברת מזל שההויה שלך יודעת רגעים של ערות.
בעיני הערות היא להוות את ההרגשה הזו גם מפרח קטן בגינה או ענן שחולף בשמים.
love and light to you.
אהבתי. מצב מוכר וידוע.
אבל הקלישאות נכונות – בסוף זה עובר.
בהצלחה
היינו יחד 3 שנים. הוא לא רצה להתחתן. אני כן. נפרדנו.
במשך חודש ישבתי בבית וראיתי טלנובלות מהמיטה. אחר כך התאוששתי.
במשך שנתיים יצאתי לבליינד דייטים וקיללתי אותו בכל פעם (גם אחרי המוצלחות שבהן).
ואז הוא התקשר. אמר שהוא היה אידיוט על שנתן לי ללכת. שאל אם אני רוצה להתחתן איתו.
אמרתי שכן.
התחתנו לפני חצי שנה.
במרץ הברית.
איזה כיף, הפי אנד, הלוואי על כולנו, באמת. בינתיים אני מהצד שמכיר ומזהה היטב את הסימפטומים: קריז של התאהבות, כימיה גופנית מלווה בהרגשה שזה ה-דבר ואין בלתו, נסיקה לגבהים והתרסקות כואבת… הו כמה שהייתי שם. לפי התגובות כאן – מי לא? אין נחמה, רק משפטי הסבתא שמוכיחים את עצמם: הזמן מרפא, הכאב מתעמעם. נכון שמדובר בה ר ב ה זמן, במקרה שלי לפחות, ומצד שני – נקמה קרה היא מתוקה, ונקמתי היא שהם תמיד חוזרים איכשהו, ותמיד במצב שמן/ מקריח/ נשוי משועמם עם ילדים משנוזלים, ואז התחושה המשכרת: מי זה?? מי רוצה אותך בכלל?? בשבילי, גם זה קלוז'ר.
שנת הרבה סקס נפלא ואהבה לכולם 🙂
הסיפור שלך פשוט מקסים. אני מאחלת לך המון בהצלחה.
אבל את יודעת מה הבעיה, בכל זאת? שסיפור מקסים כמו שלך
קורה אחת למיליון, הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, ובגלל
סיפור אחד כזה בנות רבות פשוט יושבות בבית ומפנטזות ולא מתפקדות
במקום – בדיוק כמו שאת עשית – להמשיך את החיים ולקוות לטוב
נ.ב. מזל טוב לרגל הריונך! אולי אחרי הלידה תכתבי פה איך זה להיות אמא טריה?
איכס, דביק.
מדהים!
אני המאמינה הגדולה ביותר של אהבה.
למרות שחבלי הלידה כואבים ביותר, האמונה מטשטשת, ולפעמים את לא רואה את האור בקצה המינהרה.
שווה לחהאמין באהבה שווה לחכות,
לאותם הניצוצות ואותו האחד שכל כך בנשמה שלך.
מעורר השראה, מעורר תקווה ומחזיר אמונה!
מאחלת לכם את כל האהבה שבעולם, הרבה פנטזיה וניצוצות.
ושפע מכל טוב.
גם הוא היה צעיר ממני בכמה שנים טובות. והיה כל הקסם השה שלא חוזר יותר לעולמים
מדהים כמה דומה למקרה שלי. צעיר בכמה שנים, נסיבות החיים המפרידות, הזכרון המתוק והמחשבה שאולי בתנאים אחרים היה נוצר משהו אחר, הפגישה אחרי שנים רבות, אלא שכאן השוני.
נפגשנו שוב כששנינו פנויים. התרגשנו נורא, התקרבנו שוב ודי מייד שכבנו. מכאן הכל בנסיגה ואני לא בטוחה שהיה שווה להרוס את הדימוי של מישהו שכן היית מצליחה איתו בתנאים אחרים, במיוחד לאור הכשלונות הרבים…
לא שווה את המחשבה שאולי הוא גם לא ממש אהב אותי אז.
אז בהצלחה איה ולפעמים חלומות לא אמורים להתגשם. תשאירי לו פינה חמה בליבך ותמיד תזכרי שהיה מישהו שאהב אותך רק לא יכל להיות איתך.
נכון שזה לא מדור ייעוץ אבל כבר לא ניתן להפנות שאלות לסקסולוגיה ויש לי שאלה די חשובה.
זה קשור לנושא הכתבה כי המפגש היה עם הבחור מהעבר ולכן נמענו מלהשלים את האקט.
ולשאלה: ידידי היקרים, בנים ובנות, האם זה נכון שישנם גברים שמסוגלים לגמור אך ורק מחדירה (לא מציצה, לא חיכוך וכו'). אנא עזרו לי לשקם את האגו. בתודה מראש.
תראי, נכון שלכל אחד יש את ההעדפות שלו ומה שהכי מגרה אותו, (שלפעמים הוא קצת מקובע עליו) וזה עניין בהחלט שונה ואינדיווידואלי.
אבל אם מישהו "גומר רק מחדירה", יש לו באמת בעיה קשה. תחשבי רגע בהגיון: אני לא חושבת שנולד האיש שלא גומר ביד. אולי טרומפלדור, וגם הוא רק כשידו השניה אוחזת במחרשה.
מצד שני, איך ההעדפות של מישהו, כפי שהוא בוחר להציג אותן ברגע המסוים שהוא בוחר, קשורות לאגו שלך?
מה הקשר בין מפגש מהעבר ובין השלמת האקט?
לגבי האגו- הבחור לא גמר ולכן, מה לעשות, בחורה רגישה הנני וברוב המקרים אף מקבלת תגובות חיוביות מאוד מהגברים שאיתי, הוא מעט נפגע.
באשר לסוגיית החדירה- הבחור גומר במקרים הבאים בלבד:
א. חדירה מלאה
ב. מביא ביד ("שאני אשפשף?..")
לא ממציצה ולא מחיכוך הדדי סוער (המוכר גם כ"פרנץ' פאקינג") ולכן התהייה.
ולבסוף- השלמת האקט לא בוצעה בגלל ההשלכות הרגשיות כמו גם השלכות נוספות, איסורים הלכתיים (כן כן,אוזניכן השומעות רחמנא ליצלן) וסיטואציה בעייתית משהו.
מצפה מאוד לתגובות נוספות.
איסורים הלכתיים? זה אומר שאת דתיה?
תשמעי, יש לכן כנראה דרכים חלופיות מאוד מעניינות, ושפה ציורית לא פחות לתאר את המעשים : )
זה נראה בעיקר עניין של העדפה אישית ולא הכרח (ככה הוא אוהב).
אם מוסיפים לזה את האיסורים, הסיטואציה הבעייתית והלחץ, מה הפלא שהוא לא גמר?
(רמז: גם בנים צריכים להתרכז כדי להגיע לפינאלה)
ועוד שאלה בחזרה: כשאת שואלת "שאני אשפשף?" את מתכוונת שגם על זה חל איסור כל שהוא, או שהכוונה שהוא מעדיף לעשות לעצמו ביד?
אכן דתיה.
במסגרת האיסורים מוצאים פתרונות חלופיים וכל אחד מציב לעצמו את גבולותיו שלו.
וכך,בגיל 22 אחרי שתי מערכות יחסים ארוכות מתחילים להיות יצירתיים…
(באשר לטרמינולוגיה, המושג "פרנץ' פאקינג" הוא מושג שדווקא חברה לא דתיה הגדירה).
ולשאלתך: בעיקרון, לא אצטדק, רבים מהדברים שאנו עושים אינם בדיוק מותרים (אם כי ניתן למצוא פרצות והיתרים שונים ומגוונים), לגבי עניין הגמירה- הבחור גומר כשהוא עצמו מביא ביד, האיסור חל גם כאן, עליי ועליו ולכן מדובר במקרה קשה (תרתי..). או בחדירה מלאה (עבר פוחז וקלוקל בימי שירותו את המולדת..) דבר שלא מתקבל על הדעת על שנינו, אנשים דתיים ושומרי מצוות.
תוסיפי לכל את העובדה שמדובר למעשה בסוג של אקס כך שהסיטואציה כולה לא אמורה להתרחש כלל ועיקר בלי כל קשר לתפיסות תיאולוגיות וקיומו של בורא עולם.
ובכן,אסכם ואומר כי לילה קשה עבר על כוחותינו (ושוב תרתי.. זה כבר מתחיל לא להצחיק)
ועוד בחודש אלול, חודש הרחמים והשמיכות. אה..סליחה, סליחות.
אני מאוד אשמח לשמוע תגובות נוספות בנושא כי בכל זאת, הייתה ציפיה…
זהו לבינתיים, תודה לך בוטן.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל ושנה טובה טובה ומתוקה לכולנו.
אנונימוס, עשית את יומי.
אכן נפלאות דרכי ה…
קשה להאמין שתמצאי כאן תשובה (הלכתית:-) ממשית. אולי אם תצליחי למשוך לכאן בחור דתי שיאיר את עייניך – כפי שהארת את את סקרנותנו.
לדעתי (המאוד לא מלומדת בענייני הלכות) הסיטואציה כל כך מלחיצה (מותר, אסור…) שאפשר להבין את הקושי שלו.
אפשרות נוספת היא שבסיטואציה אחרת הבחור מסוגל לגמור גם מירידות ושאר ירקות, והוא פשוט בחר בשתי האופציות הבלתי אפשריות הנ"ל כדי "לצאת" מהמצב בכבוד (תירוצים…)
שתהיה לך שנה נפלאה.
(האם לאחל לך גם חתונה שתפתור את הצורך במציאת פרצות בין השמיכות?)
בוטן,
ברגע של נחת
בוטן יקרה, אני שמחה שגרמתי לך קורת רוח. באשר לאיחולי החתונה- תודה רבה,בעזרת ה' בקרוב אם כי איני מתכוונת להתחתן ע"מ לספק את יצריי וחרמנותי. עשיתי זאת יפה עד כה ובהצלחה מרובה. לכשאמצא את האדם הנכון האהוב והמתאים לי ביותר אז אקים עמו משפחה.
באשר לירידות, שאר ירקות וגו' (או שלא?..) כנראה שלעולם לא אדע, הוא מצידו נשבע שזו האמת (כמה חטאים בערב אחד..) ולכן פניתי לקהל המגיבים שטוף הניסיון והזימה ע"מ לקבל מענה מהימן יותר. הסיטואציה מלחיצה פחות בגלל הגדרות ההלכתיים (מדובר בזוג שיודע עונג שבת מהו..) ויותר בגלל סטטוס היחסים המאוד מאוד רגיש והלא יציב ביננו.
בכל אופן אני שמחה שעוררתי את סקרנותך, יהודי טוב הוא יהודי סקרן ושואל. רק כך ניתן להגיע לתשובות אמיתית. כך לפחות אני מאמינה.
שמא גם אני אוכל לאחל לך איחול "בקרוב אצלך", אם כן אז קבלי ברכה.
בברכת "ושמחת בחגך והיית אךךךךך שמח" 🙂
ובציפיה לשאלות נוספות מסקרנים נוספים וכמובן גם ממך.
נ.ב
למרות שאיני אוהבת להדרש לדוקטרינת הנ.ב, שתי הערות:
-לא נראה לי שיש כאן הרבה גולשים דתיים.
-ברכתו של בוטן:"בורא פרי האדמה"
אמן.
רק להגיד, שלא תהיה טעות, שלמרות הציניות הבוטנית הידועה, התכוונתי לכל מילה.
בתמימותי (?) לא הייתי מודעת לקיומם של המכשולים הנ"ל עד היום.
באשר ל"בקרוב אצלך" (אצלי), אז תודה, אבל לא.
כבר הייתי שם (+ אחת).
בוטן,
בברכת האדמה, העץ ושאר ירקות
כשאת אומרת שלא היית מודעת לכל המכשולים הנ"ל אני תוהה (באמת ולא בציניות, גם אני מתאפיינת באישיות נשכנית..) האם חשבת שהכל אסור או שהכל מותר?
אכן, לא פשוטים ימיו של המאמין. ועוד יותר לא פשוטים לילותיו.
אני מבינה שאת מצוות "פרו ורבו" כבר קיימת. אשרייך.
ועוד תהייה: האם גבר שלא גומר הוא בגדר עלבון לעצמו או לפרטנרית?
(כמובן,תוך התעלמות מכל הקונספט הרגשי, פוסט-רומנטי אה-לה סימון דה בובאר בתמהיל של תפיסת יחסי המין כמכלול של זוגיות טנטרית בלי כל קשר לסוגיית הגמירה ובקורלציה כזו או אחרת לתפיסות פמיניסטיות שונות)
כוונתי הייתה שלא הייתי מודעת בכלל לאלטרנטיבות החלופיות של בנות ישראל הכשרות. או כמו שהיטבת להגדיר, חשבתי שהכל אסור.
ולשאלת העלבון.
בינינו, אפשר לוותר כאן על עלבונות, ולהסכים שבנסיבות מסויימות קורה שבחור לא גומר, כמו שקורה גם לנו. מבאס, לא מה שציפינו, אבל קורה.
הסוגיה נהיית מורכבת יותר כאשר הבעיה הופכת לתופעה (קרי: לא גומר אף פעם לידך/בחברתך). כאן בהחלט האגו הנשי נפגע, למרות שאובייקטיבית זו הבעיה שלו.
הסיבות העיקריות (לדעתי) הן רצוננו להביא את בן הזוג לעונג, מחד, ותחושת חוסר נחשקות, מאידך.
ועכשיו אני חייבת לשאול בחזרה. עד כמה חוויותיך הליליות הן נורמה בקרב בנות דתיות (ואני מניחה שאת לא שייכת למגזר החרדי), ואם הן נורמה, האם אתן גם מדברות ביניכן על הנעשה בין הסדינים טרום נישואין, או שזה נעשה בצנעה ובסתר?
בוטן,
לכל שאלה תשובה ושאלה : )
אז מה בוטן, אני רואה שגם לך קשה להרדם..
ולשאלתך, אני לא שייכת למגזר החרדי. אני שייכת לזרם הכיפות הסרוגות (לפחות משהו זורם..).שרתתי בצבא, ואני מגדירה את עצמי כאדם דתי, מאמין ושומר מצוות כמו גם מודרני, פתוח דעתני וחושב. לגבי חדר המיטות של המגזר, זה מאוד אינדבידואלי ותלוי הרבה מאוד באורח החיים הדתי בו בחרת. גם בתוך זרם הכיפות הסרוגות יש עוד סקטורים שונים ומגוונים וכמובן גם שאיש איש וחייו שלו הוא. איני יודעת עד כמה חוויותי הליליות הן נורמה. יש לי חברות שיראו בי חוטאת גדולה ויש כאלו שהגיעו אף רחוק יותר. יש גם דתיים שמקיימים יחסי מין מלאים לפני החתונה. קשה לי לאמוד את סדר הגודל. כמו שאמרתי, זה מאוד אישי.
באשר לשיתוף- השיחות שלנו לא היו מביישות את קרי ברדשואו וחברותיה ואני יכולה אף להעלות בדעתי מס' מונולוגים שהיו גורמים אפילו לסמנתה להסמיק…
אני אשמח לענות על עוד שאלות. נראה לי שמתפתח כאן שו"ת רציני (שו"ת- שאלות ותשובות,מינוח הלכתי לחלופת שאלות ותשובות הלכתיתו בין התלמיד לרבו ובכלל)
לעניין העלבון- נראה לי שאני אתגבר ואבלע את עלבוני (שאני לפחות אבלע משהו..)
לילה טוב, חלומות פז והמשך תכתובת פורה, מעשיר ומקרב לבבות.
מתקשה שבעתיים להתעורר…
פתחנו לנו כאן פורום אישי, ותיכף יהיה מי שיצעק : )
מחשבה: להתבטא את יודעת – רואים לפי התגובות. למה שלא תכתבי על הקשר של דת-אהבה-וכל השאר?
נראה לי שזו זווית שעדיין לא הוצגה כאן בבננות, ותשמח ותסקרן את הבנות וגם את שירלי.
מה דעתך?
בוטן –
מרימה לך כפפה וירטואלית
חבל שאני לא יכולה להרשות לעצמי לקום כ"כ מאוחר. שילוב של עבודה+לימודים כי בכל זאת, אחרי תקופה כ"כ סוערת,באים המועדי ב'.
(נראה לי שלקראת החגים שחררתי כאן את הפולניה שבי. גיז'ה, חזרי למאורה!)
לעניין הצעתך. ראשית רוב תודות על המחמאה. משחר נעוריי אני מושכת בקולמוסי (אחד הדברים היחידים שמותר למשוך בהם, הלכתית..) מרבית החומרים, אם כי לא כולם, נשארים במגירה. היד אכן חמה וקלה על המקלדת ונראה לי שאני אנסה להרים את הכפפה.
הנושא באמת מעניין ולא כ"כ זוכה לבמה פומבית בגלל המורכבויות השונות.
אם תוכלי, בוטן יקרה, לתת לי סיעור מוחין קצר,בתור נציגת הקוראות, מה נראה לך הכי מעניין. האהבה היא מכוות אש אנושית ולכן היא די משותפת לכולם אם כי האדם המאמין יכול לראות אותה באור דטרמיניסטי יותר. על מה כדאי לשים דגש: אהבה, יחסים, סקס?
אני בכל אופן, אנסה ובעזרת ה'…
אם זה מעניין עוד קוראים אני אשמח לקבל הכוונה. זה יכול גם להתאים לחגי ישראל הממשמשים (לפחות מישהו ממשמש..) ובאים.
יום טוב ומוצלח לך, נהיה לי מעניין פה בזכותך.
על המכלול – אהבה, יחסים, סקס – לפני הנישואין.
על האיסורים, העקיפות, תחושות, אשמות (?)
על ההורים – אם את גרה בביתם.
על כל הדברים שאת מכירה יותר טוב מאיתנו.
בוטן,
באיחולי חגים רגועים
אנונימוס אם את כל הזמן מתבכיינת (לפחות מישהו מושך.. לפחות מישהו מוצץ וכו') אז למה את בעצם נשארת שם בעולם הכיפות התמהוני והלא מודרני בעליל?
יפה שם בחוץ ולא צריך לשבור את הראש על כל מיני שטויות במיץ.
קולמוסן יקר,
אני לא מתבכיינת, רק מנסה למצוא פורקן לציניות הטבעית שלי (לפחות מישהו זוכה לפורקן..). אני חיה חיים מלאים,מרתקים ומספקים הרבה בזכות היותי דתיה. עולם הכיפות אינו תמהוני ולא מודרני כלל ועיקר. אולי למתבונן מבחוץ שאינו בקיא מנהגים מסוימים עלולים להראות פגאניים, עתיקים וחשוכים כשלמעשה היהדות הינה דת מופלאה,הומניסטית ומלאה במחשבה,הגות , התפלמסות תמידית ועושר ספרותי בל יתואר. שלא לדבר על כמה שאמונה באלוהים יכולה לבנות אותך, לחזק, וללמד אותך על עצמך. אני אוהבת את אורח חיי כמו שהוא. אוהבת להתפלל (מומלץ מאוד, חוויה משחררת) אוהבת את כל הקונספט המדהים שנקרא שבת, אוהבת את ארון הספרים היהודי (בכלל יש לי חולשה לארונות ספרים..) ואת היכולת להאמין ולהעניק משמעות אמיתית לחיי. פתאום סקס נראה קצת זניח, לא?
זהו שלא מזניחים כלום. חיים את החיים במלוא החוויה האנושית במסגרת הכללים המוצבים.
יפה גם בפנים. תאמין לי. חוויה איטלקטואלית ורוחנית שלמה. באמת לא משהו שמוותרים עליו בגלל קצת חרמנות. ובנוסף- אמונה זה לא דבר שאפשר לוותר עליו. זה לא עובר.קצת כמו אהבה.
ובוטן, לא שכחתי אותך. ד"ש חם (לפחות משהו חם..),(עכשיו גיז'ה מתחילה לעשות דווקא) אני מתחילה לעבוד על זה. המשך ערב טוב לכל בית ישראל.
נהיה כאן דיון תאולוגי. וואלה יופי. מזמן לא דיברו כאן על משהו רוחני. מתאים לנו.
שאלה לי אליך, אנונימוס יקירתי-
הרי על פי ההלכה כל שפיכת זרע לבטלה אסורה, וזה כולל גם ידיים, פיות ושאר איברים מעניינים. אך למרות זאת, הדברים האלה מקובלים עליך ועל בן זוגך. אם כן, למה דווקא בחדירה עובר הגבול. זאת אומרת, במה החדירה שונה כל כך מאקט מיני אחר? במשמעות הסימבולית שלה, של קריעת קרום הבתולין הנשי? ברצון להגיע לחתונה בתולה מבחינה פיזית (אם כי בעלת ניסיון מיני רב)?
אני נמצאת עכשיו במעין תהליך דתי ובוב בזמן בקשר זוגי, והדבר מבלבל אותי מאד.
אני שמחה לראות שיש כאן עוד בננות כשרות. אקדים ואומר שאני עונה לך רק מתוך ידע אישי ולא מתיימרת להתיר הלכתית שום דבר. קחי את התשובה שלי בערבון מוגבל. לשאלתך, יש הבדל בין איסור שפיכת הזרע לקיום יחסי מין. נכון שעקרונית שניהם אסורים. האיסור הראשון הוא לא לשפוך את זרעך לשווא. האיסור השני הוא לקיים יחסי מין בקשר שאינו מקודש ע"י ברית הנישואין. "ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה"- אסור לשכב עם אישה שאינה נטהרה במקווה ע"מ להיות מותרת לבן זוגה. פרוצדורת הטהרה מתרחשת לפני הנישואין (ובהמשך, כל שבועיים). אני חושבת, אם כי לא בטוחה, כי האיסור השני הוא חמור יותר. גם מבחינה פסיכולוגית-דתית קשה יותר לעשות צעד בלתי הפיך ומרחיק לכת. בכל זאת, תסכימי איתי שיש הבדל בין חדירה מלאה לקצת שפיך..
אני מאחלת לך תהליך רוחני וזוגי פורה, מעניין ומספק.
לשאלות נוספות, אני כאן..
אני שמחה לראות שיש כאן עוד בננות כשרות. אקדים ואומר,שכל מה שאני אומרת זה מתוך ידע אישי. אני לא מתיימרת להתיר הלכתית שום דבר. קחי הכל בערבון מוגבל. לשאלתך, מדובר בשני איסורים שונים. האיסור לשפוך זרעך לשווא והאיסור לקיים יחסי מין בקשר שאני קודש ע"י נישואין. "ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה". אשה מותרת לבעלה רק לאחר שנטהרה במקווה. פרוצדורה שמתרחשת לפני הנישואין(ובהמשך, כל שבועיים). אני חושבת, אם כי לא בטוחה, שהאיסור השני חמור יותר. נוסף לכך מבחינה פסיכולוגית-דתית קשה יותר לעשות צעד שהוא בלתי הפיך ומשמעותי כ"כ.
תסכימי איתי שיש הבדל בין חדירה מלאה לקצת שפיך..
אני מאחלת לך תהליך רוחני וזוגי פורה, מרתק ומספק.
לשאלות נוספות…
אנונימוס יקרה, הבנתי שתשובתך אינה באה לקבוע פסק הלכה מחודש, וזה סבבה, כי לא זה מה שאני מחפשת. אבל יש לי עוד שאלה- יחסי מין אורליים אתם מקיימים? ואם כן, כל מה שאתם עושים נעשה מן הסתם סלי שתבקרי במקווה, נכון? איך את מתמודדת עם זה?
עקרונית, אין לי שום בעיה עם כל דבר שהוא אינו חדירה מלאה. ז"א כולל מין אוראלי. במקווה אני כמובן לא מבקרת ויש רבים שיראו את אורח חיי כבעייתי משהו. אני בכל אופן, שלמה עם עצמי והכל נעשה לאחר מחשבה וכובד ראש של הצבת גבולות עצמית לפי הסיטואציה.
מדובר ביחסים עם בן זוג קבוע, לאחר מערכת יחסים ממושכת ועמוקה.
זה הכל להיום. נתראה בהמשך..
חג שמייח!
אופס, שלחתי פעמיים.
נהניתי לקרוא את תגובותייך המעניינות והמשעשעות, וזאת למרות שאני רחוקה אלפי שנות אור מהדת (גדלתי בבית חילוני מאד). תמיד מסקרן לשמוע דברים חדשים ואכן חידשת לי המון בתגובותייך. רציתי רק להצטרף לקריאה: תכתבי לנו משהו!, נראה לי שזה יהיה גם מעניין וגם חדשני, לעומת הרבה נושאים לעוסים שחוזרים על עצמם באתר חביב זה.
באיחולי שנה טובה וחג שמח…
תודה על המחמאות. למעשה, כבר שלחתי מאמר בנושא. על דת, אהבה, זוגיות סקס ויחסים של בננות כשרות למהדרין. אני מקווה שזה יעניין עוד אנשים ושהמערכת תחליט לפרסם אותו.
שנה טובה וחג שמייח!
שירלי, מה דעתך?
אני מצטרפת לשאלה. תמהני. מצפה לתשובות מגברברינו המנוסים.
?
אנונימוס היקרה
זה היה סתם תירוץ כדי לבצע את אקט החדירה (סורי…).
כדי לגמור מחדירה צריך איבר רגיש *מאוד* או מגורה מאוד אולרדי.
הכוס כמה שלא יהיה צר, לא נותן את אותה תחושה מדויקת של ידידתנו הימנית או של ימניתה (או פיה) של ידידתנו.
לא לגמרי ברור לי. יש עדיפות ליד/לפה על פני הכוס?
מה הולך פה, למישהו יש הסבר יותר בהיר ומדויק. גם אני נתקלתי בתופעה המאכזבת של בחור שגומר רק מחדירה/ אוננות. רבותיי, תנו הסבר ומלא ומדויק. עכשיו. (העם,נקעה ידו..)
הכל אינדיבידואלי. יש העדפות שונות ומשונות, הרוב (בהתאם למדגם הלא מייצג שלי) מעדיף חדירה לכוס, חלק הכי אוהבים אוראלי, יש כמה שהתחביב שלהם הוא דווקא השער האחורי.
לדעתי, והפעם היא ממש לא מבוססת, הרבה תלוי באיך הגבר התרגל לאונן, כמה לחץ הוא מפעיל, איפה הוא מפעיל אותו וכדומה. זאת אומרת, מי שרגיל להתייחס לזין שלו בכוח, לא תמיד ימצא את הכוס או את הפה מספקים. אהמ…יכול להיות שעליתי פה על משהו? גם, זינים גדולים נוטים להיות פחות רגישים מאחיהם הצנועים יותר, אז אולי יש גם פה יש קשר להעדפה כלשי. ועוד עניין לגמרי לא מבוסס, אבל יכול להיות שיש פה משהו – גברים עם עודף משקל גדול מעדיפים מציצות, פשוט כי יותר קל להם.
אינדיבידואלי, אמרתי?
בלי להתיימר להיות מומחה –
לבחור שמתרגש, והוא פחות משוחרר, יותר קל עם סיטואציה שבה יש לו שליטה יותר גדולה על הפיזיקה של העניין – דהיינו, חדירה או אוננות.
בקטע יותר חד צדדי של ירידה או איזה שהוא גירוי ע"י הבת זוג, לגבר יש פחות שליטה על המתרחש, ואז הוא יכול שלא לגמור. זה קשור גם בבחורה והניסיון שיש לה, אבל בעיקר ביכולת של הבחור להשתחרר ולתת לעצמו ליהנות.
מצד שני, לפי ההיגיון הזה, גם בשיטה של "חיכוך סוער" לא צריכה להיות בעיה עקרונית; אבל לכי תדעי, בכל זאת זה עניין קצת אינדיבידואלי.
אסור לחכות לקלוז'ר. צריך לגרום לו להתרחש. אם היית נענית להצעת הבחור להיפגש
באופן אפלטוני, אז היתה לשניכם הזדמנות לדבר על זה ולהבין אחד את השני. זה היה יכול
להיות הקלוז'ר. אם את עדיין מרגישה צורך לפתור את החידה תרימי טלפון ותיפגשו. השלמת
עם זה שבני זוג כבר לא תהיו, אז הגיע הזמן לסגור את העניין הזה.
מנסיון.
אני צריכה לנסות את זה בהזדמנות ….
תודה על הרעיון.
נשמע מעולה, רק שהחברים שלו מגעילים!
"היו שם מנות גדושות של קסם, של אור כוכבים, של אבק ירח ושל כימיה, ביולוגיה ופיסיקה"
בין אם תזמי את הקלוז'ר ובין אם לא…
הכי חשוב שלא תתחרטי לרגע על מה שהיה – תחשבי על זה שיש כאלה שבחיים לא הרגישו ככה (כמוני למשל) ואני אפילו אגזים ואומר (או יותר נכון – אכתוב) שמעטים האנשים שהרגישו ככה, וזה רווח נקי שלך.
אגב, קורדליה פיצג'רלד – אחלה הסבר למושג קלוז'ר. אהבתי את הדוגמה מ"חברים".
היינו במין קשר-לא-קשר, דבר לא כל כך מוגדר,
מתוק ומדהים מצד אחד ומזוכיסטי להחריד מצד שני.
יום אחד הוא החליט שלא בא לו יותר והודיע לי – "מיציתי".
לא יכולתי להגיב בשום דבר חוץ מ-"בסדר" מהוסס, אפילו לא שאלתי למה.
אבל כפי שכבר הזכירו כמה תגובות מלפניי, אין מצב במדינה שלנו להתאיידות מוחלטת, אז אני עדיין מחכה לקלוז'ר שלי. גם ככה אין הרבה סיכוי שאני אגיע אליו לבד…
איה יקירתי……..
מניסיון שלי….אהבה אמיתית אינה יכולה להבחן על הר מנותק מחיי היומיום…..
כשאויר דליל, הראש בעננים ואין את קשיי היומיום, לרבות השיעמום, תשלומי המיסים והריצה המטורפת אחרי כסף והצלחה…אנו יכולים לחוות התאהבות ורומנטיקה שאין להם גבולות…אך מנסיוני האישי ברוב המקרים, כל הקסם מתנדף כשיורדים מההר…….
יכול להיות שחווית באמת התאהבות והוצפת ברגשות עזים…..אך נראה לי שההתרגשות ששטפה אותך עת ראית אותו נבעה, בין היתר, מכך שהפכת אותו למן יציר חלומות…ואכן, זה דבר שקל לעשותו שאת לא צריכה לכבס את גרביו המלוכלכים המפוזרים בכל הבית, לראות אותו עצבני מעבודה..וכו'……..
הוא נשאר האביר על הסוס הלבן כיוון ששם למעלה על ההר לא היתה לא כל הזדמנות להתלכלך מהארציות הזו……..
לדעתי, עוד שנים לא רבות תפגשי בו שוב, אולי באיזה סופרמרקט, עייף ותשוש, עם שני ילדים ומשכנתא מטורפת………ולא תביני בכלל, איך פעם הרגשת את האדמה זזה כשראית אותו…
ומי יתן ותחווי שוב רגשות כה חזקים גם פה עלי אדמת ארץ ישראל………
פעם נכתב פה על בית הקברות האישי שלנו, שנסחוב תמיד לכל מקום ואין מה לעשות ואלה החיים שלנו, כמו סרט צרפתי משובח – לפעמים בוכים ולפעמים צוחקים ולפעמים עושים סקס מטורף בכיור (עם הכלים המטונפים) . אבל אולי ברמה מסוימת זריקות החשמל הבלתי אפשריות האלה הן ה"קיק" שלנו , זה מה שדוחף אותנו להאמין באמת שהעולם עשוי מאהבה וצדק…… אמן אמן. וחוץ מזה את מותק. והוא סתם אדיוט.
לא, את מדהימה…
צדק בפינקסנות הקוסמית הכללית,
לא שצדק קשור לזה…אבל ברמת העיקרון.
בכיור שלי עדיף לא לעשות סקס (למרות שבדיוק עכשיו שטפתי כלים),
אבל הדלפק במטבח מותקן למשעי וטרם הספיקותי…
האם זו גו יקירתי?
ואם זו לא גו יקירתי, אז עכשיו יש שתיים.
גו יקירותי.
אוף, אני כל כך מתחברת..
הכל נכון ועצוב וכואב שהעולם הזה יכול להיות כזה מקולקל לפעמים.
הלו, שיפתח עיניים!
נועדנו זה לזאת.
רק בדרך שחשבתי שהוא צריך להתנהג…
מעניין לראות שהפועל:
close
זהה, בכתיב, לשם-המצב:
close
וכמה עצוב ההבדל בין:
closure
ל:
closer
נפגשנו לפני חמש וחצי שנים,נפרדנו אחרי שנה. הוא היה כל מה שחשבתי שאני רוצה,התגשמות החלום על מלך הכיתה- גבוה ויפה,חכם ומוצלח,מתוק ומחבק… רק מה, הוא לא באמת אהב אותי ,לדבריו ,לכן גם נפרדנו.
אפשר לומר שזו היתה פרשת המים של חיי- השבר שבין ילדות לבגרות, מאז עברו הרבה ימים, יצאתי עם המון גברים… איתו אין לי קשר, הבנתי שהוא לא הכי מתאים לי בעולם, איפה הוא ואיפה אני… אבל ממש!!! ובכל זאת, כשעולה הפנטזיה על בית ו-2 ילדים, הוא תמיד שם,יפה וגיבור ואבא מושלם, ואין מה לומר- עם כל הבגרות,הקבלה ,האיזון … משהו בי עדיין מקוה שיום יבוא והוא יתקשר ויגיד- טעיתי,אהובתי,בואי נתחתן… אז איך לצאת מזה
??
פעם ראשונה שקראתי משהו שנגע לי עמוק בנשמה. כל כך נכון כל התיאורים הללו על הפגישות המפורטות בדימיון. הן טובות והן כרוכות תמיד בהפי אנד. כמה חבל שהחיים הם עניין לא צפוי ושום דבר ממה שתכננו לא מתגשם אחד לאחד.
אם זה מנחם במשהו הרי כמעט לכל אדם שני שאני מכירה יש את האחד או האחת שלא היה ביניהם את הקלוז'ר והתהיות והמחשבות עובדות כל הזמן. גם שאוהבים אחרים, גם שעברו שנים.
אל תחמיצי בפעם הבאה את ההזדמנות. אני פגשתי את הנסיך שלי בארץ רחוקה וגם הוא צעיר ממני במספר שנים אבל פה תפסתי חזק ולא הרפתי למרות תגובות הסביבה. כי אהבה תמיד סופה לנצח!…
מעניין אם לסיפורי אגדה צריך שיהיה נוף לא מקומי ואם כל ההתרחשות הזאת הייתה מנהלת בארצינו אם עדיין היה לה כל כך הרבה קסם.
והמצחיק הוא שמה שאת מרגישה לבחור אני מרגישה לחברה טובה, חברה שרבנו ולא נפגשנו שנים אחרי שהיא הייתה החצי השני שלי והאהוב מכולם. ואת הפגישה בנינו העברתי בראשי באינספור וריאציות, והמוח עבד בניוטרל (כדבריך) כי כאשר נפגשנו אני התרגשתי והיא הייתה קרירה ורחוקה וגם בראשי עברה המחשבה – האם הכל היה בראשי, האם החברות שאני נתתי לה חשיבות של חיים הייתה בשבילה אמצעי להעביר את הזמן.
אבל עדיין עדיף לפנות מקום בלב ולהפגע מאשר לנעול אותו תחת מנעול ולהעביר את החיים בנימנום (לדעתי לפחות).
דרך צלחה.
היופי במאמרים טובים שהם לא עוזבים אותך לרגע.
אתה הולך לשירותים (פיפי) וממשיך לנהל שיחה בראש עם המאמר והרעיונות
ושם גם עלתה בי המחשבה…
אולי זאת הייתה אשמתך שהגעתם לארץ והפכתם יזיזים? אולי את לא פינית לו מקום והסתבכת עם גילו הצעיר ומקומו בחייך. ואולי הקלוז'ר שאת כל כך מחפשת לעבור, אמור להיות השלווה הפנימית של ההבנה שאת נתת לו ללכת (הוא היה מוכן לזוגיות) שהוא לא התאים לחייך, שאת לא ממש רצית זוגיות. והצער שיש בינכם משיכה גדולה אבל את לא מוכנה לאהבה.
לכן אני נאלצת להסכים עם חכמים שאמרו את זה לפני (כאן בתגובות) שאת הפרידה מהבחור את צריכה לנהל עם עצמך ולא איתו. להבין מה קרה ולמה לא קרה ולהמשיך הלאה תוך כדי שאת מאחלת לו אושר והמשך האהבה הגדולה.
סתם מחשבה.
אכן, אין כמו השירותים/מיקלחת כדי לעורר את המוזה,
נראה לי שזה עניין הפרספקטיבה ונקודת המבט השונה שאת מקבלת שמה…
אמת, הכל אמת,
וזה עדיין לא קשור לפרפרים עמוק בבטן
ויותר מזה, זה אפילו יותר מתסכל, שיכול להיות שהיום הכל היה אחרת, שאני הייתי אחרת.
לא שזה רלוונטי לחיים של אף אחד, אבל אולי היום אני יותר בשלה.
הזמן לא אמור להחכים אותנו?!
הזמן נותן לנו את האשליה שאנחנו חכמים יותר, כדי שבפעם הבאה שניפול שוב *בדיוק* באותו בור, נוכל לתת מכה על המצח ולהגיד "איך, איך הייתי כל כך מטומטמת!?".
התחושה של החיפוש אחריו , אולי הפעם אפגוש אותו מוכרת ויושבת לנו מידי פעם מאחורי הראש, קצת מעל העורף אין לי נ.צ. המדויק.
אהבתי את הכתיבה , חבל לי שישנה תחושת ההחמצה מהפגישה, אבל הענקת לעולם פרק מרגש – יצירה שלך.
תהיי גאה, ושתהיה לך שנה טובה ומאושרת מתובלת בהרבה תשוקה ואהבה.
גם אני הייתי על ההר הזה -הרחק הרחק מכאן, אולי שנתיים קודם לכם.
מזה הרגשתי את הכוחות המאגמתיים תחתינו, חצי שנה אח"כ הוא אכן צלצל כמו בתחזיות (ולא היו לי רמזים לפני כן), היתה פגישה, הפעם על סירה, התנדנדנו עליה קצת לזכר הימים על ההר, העניין הוא ש"הוא בדיוק נפרד" מהנושפת בעורף – אז הייתי סבלנית וחייכנית -כל כך הרבה גלגלי שיניים עבדו שעות נוספות ולמוח הזה היה כוח יצירה שנמדד בכוחות סוס, המחסנים היו מלאים, אז מה זה עוד משפט אחד לייצור ?
אחרי שנתיים – שוב נפגשנו ברחוב שינקין, עדיין הרגשנו את הרוח מההר מלטפת פנינו,
עדיין חייכתי בסבלנות,
אחרי שנה נפגשנו ! הפעם במסיבת יום העצמאות- זיקוקי הדינור בשמיים הרעידו אצלי את קירות הבטון של "המפעל", המחסנים התאיידו, ואז יצאו כל התסריטים והשתובבו להם בקצב הבא נגילה ונשמחה – הסתכלנו זה בזו, האישונים לא זזו, עיניו גדלו ונצצו בעודי מתלטפת ומתרקדת מתמזמזת בזרועותיו של החתיך הזה שהבאתי איתי למסיבה.
"הם" פשוט בנויים א ח ר ת !
ואנחנו אוהבות לחיות בסרט.
מאמינה שזה כואב גם לי זה כאב כשזה קרה ועדיין חלומות הם חלומות אלא אם ראית יותר מידי פעמים את הסרט מאטריקס… ושוב הכאב חזק מתמיד כי זה כיף לחיות באשליה הזו שאולי תתגשם פעם ,ובמיוחד אחרי סערת הרגשות שתיארת וכמו בשיר "אם זה נגמר זה חבל " אבל אני בטוחה שההפסד רק שלו ואם זה MENT TO BE דרכיכם יפגשו שוב בעתיד…
איה
אני לא יכול שלא להזדהות עם מה שכתבת.הגעגוע הזה קיים גם אצלי.לפני 9 חודשים נפרדתי מחברתי והזמן עושה את שלו (הפעם במשמעות ההפוכה: שהזמן מגביר את הכאב ולא מזכך אותו).נדמה לי שמעולם לא נפרדנו.פיזית נפרדנו לפני 9 חודשים אך רגשית היא איתי מאז.אני מנהל איתה דיאלוגים שנונים מדי רגע בראשי, מצחיק אותה ומחבק אותה.היא כל הזמן איתי וכאילו זה לא מספיק אני גם חולם עליה.בגלל שהגעגוע מלווה אותי כ"כ הרבה זמן ולא נראה כאילו שיעזוב בקרוב עלו לי בראש כמה מחשבות שארצה לשתף אותך בהם.
האם הדמות שאני מפנטז עליה היא דמות אמיתית? כלומר האם הבחורה שבראשי על כל תכונותיה באמת קיימת במציאות או שמא יציר דמיוני? האם יצרתי דמות אוטופית,מושלמת(מבחינתי) שאיננה הבחורה בשר ודם שגרה אי שם בפ"ת ?
יש דרך לבדוק את זה לדעתי.שאלי את עצמך מהם החסרונות של אותו בחור.האם את מוצאת משהו? האם יש לבחור הזה חסרונות במוחך או לא?
אם לא- אין כזה אדם.
כי אם לא שנינו מאוהבים באדם שלא קיים באמת.ופשוט השלכנו את הדמות האוטופית שבראשנו על אותו אדם מציאותי.האם אני עושה לך הגיון עד כאן? אני יודע שזה נשמע קצת כמו פסיכולוגיה בגרוש.זה כואב כי כך הפרידה מהאדם קשה שבעתיים.איך ניתן להיפרד מאדם שאת חושבת שהוא מושלם בשבילך?
אם יש לאדם הזה חסרונות אז שאלי את עצמך בכל זאת האם האדם שבראשך והאדם המציאותי חופפים זה את זה או שלא.בכל מקרה זאת המחשבה הראשונה.
לא יכול להמשיך .אני ע יי ף.
גיא
את הקלוז'ר שלי עשיתי עם עצמי,אולם בעזרתו,גם אם לא ידע על כך,לאחר 20 שנות "נשיפה בעורף".היה הוא אהבתי הראשונה המשמעותית.אני,הלכתי ממנו לאחר שנת אהבה גדולה ומגורים משותפים.גילו היה כפי שניים מגילי,אך התקשורת הלבבית,המנטאלית,הפיסית היתה בלתי רגילה.היתה זו אהבה גדולה ואני ,נבהלתי.נבהלתי והלכתי לי .הכאב היה גדול.הראציו אמר לי ללכת,ראציו של בחורה בת 20.לימים התחתנתי.הוא "חי איתנו" מעל עשור.חיפשתי אותו וכאילו לא ידעתי,שנהר החיים ממשיך בזרימתו ואף האיש שכה אהבתי,זורם איתו.גם הוא התחתן והוליד ילדים,עבר לארץ אחרת.ספור אהבה עם קצוות לא סגורים,לא מאפשר קיומה של מערכת יחסים חדשה וכך אכן היה.כשהתגרשתי,הדבר הראשון שעשיתי,היה איתור אהבתי ההיסטורית,איתור ה"חרטה" הגדולה,היחידה שלי.כאמור,מצאתי אותו ,נשוי וחי במרחק אלפי מילין ממני.את 18 שנות הנתק הפיסי ביננו,מילאה מחדש אינטימיות מנטאלית-רגשית,שמומשה בשיחות טראנס-אטלנטיות.כאילו לא הלכנו,כאילו לא נפרדנו.לאחר כשנת קשר,נפגשנו בארץ.שנינו גדלנו,צמחנו,עברנו כיברת דרך וכאילו לא נפרדנו מעולם.היתה שמחה,היו תהיות,היה כאב,היה בכי,היתה משיכה והיה ברור שכל אחד חוזר למחוזותיו.הוא חזר למקומו ואני למקומי.הקשר נמשך ושוב,כעבור כשנה,טסתי אל מעבר לאוקיאנוס לפגוש בו.24 שעות של מימוש האהבה האבודה,הותירו בנו טעם של עוד.הקצוות נסגרו,כאשר הוא הגיע לארץ לאחר כמה חודשים.אכלנו ביחד ארוחת ערב.אני הרגשתי מרוחקת,הוא שידר קירבה.כשביקש אותי להיות איתו את הלילה ואת הימים שלאחריו,מצאתי את עצמי מרוקנת ומסרבת.היה ברור לי שהקצוות הפתוחים שלי,נסגרו.סגרתי מעגל.הבנתי שה"פתוח" היה פנטזיה שלא היתה מחוברת לשום מציאות,מלבד פנטזיה.שאותה "חרטה",לא יכולה היתה להבחן בשום מבחן מציאות ושעלי ללכת שוב,לזוז מאותו קיבעון שכפיתי על עצמי.קיבעון שלא איפשר לי לפתוח דלתות חדשות לקשרים חדשים.
ועל זה נאמר-ובא לציון הגואל.
באמת מענינת הסוגייה מתי קשה יותר לעשות
את הקלוז'ור, כשאתה עוזב או נעזב.
לטעמי קל יותר כשאתה נעזב, כי אז יורדת
לך לפחות ההתלבטות האם עשית את
הצעד הנכון. אם אתה הוא זה
שנקט פעולה, עליך מוטלות האחריות,
ה"אשמה" ונקיפות המצפון.
קולמוסן,לעולם אין לדעת למי קל יותר.אין מדדים לבחינת ה"קלות" הבלתי נסבלת וה"קושי" הנוקב.בכלל רגשות אינם ברי השוואה.
בעניין מה שמוטל עלינו,דבר לא מוטל עלינו.אנחנו לוקחים את האחריות,את ה"אשמה" ואת נקיפות המצפון ,כחלק מההלקאה העצמית שנובעת מאי ידיעת העובדות בראייה עתידית,אלא רק עובדתית,כאן ועכשיו.
כל טוב.
איה יקירתי אז ככה……
אין ספק שאת בחורה די מתוסכלת ואולי זה מסביר היטב למה אתן הבנות…מסתובבות כל הזמן עם פרצוף תחת חמוץ (ולא שאני לא אוהב תחת),אולי אם תפסיקי להסתובב כל הזמן במסיבות חוף למיניהן ולחפש כדורגלנים חסרי אינטלקט למיניהם ותשבי קצת בבית ותקראי ספר טוב של קאמי או אוסקר ווילד ,אולי ,וגם אז אני לא כל כך בטוח,תראי את החיים בצורה אחרת,קצת מחשבה אף פעם לא הזיקה האמיני לי.
ולסיום…אם אני שומע או רואה עוד פעם אחת את המילה המטופשת הזאת "קלוז'ר" אני ממש לא אהיה אחראי למעשיי…שפרי קצת את אוצר המילים המועט שלך…בנות ..הסתכלות מרובה במראה רק הראתה לבסוף השתקפות של טיפשה…
איה, אל תקשיבי לקוטלים. לפי מספר התגובות הרב, את יכולה לראות כמה הנושא פופולרי וכל אחד עבר את זה, היה רוצה לעבור את זה, וגם אם לא עבר – נתן התייחסות מסויימת, כי זה נושא בינלאומי. ואגב בינלאומי, גם לי היה מן קטע קסום שכזה, עם בחור בחו"ל. בחור נוצרי, קתולי, עם צלב על החזה. הנוגד את כל הסטראוטיפים האימהייים. מסוג אלו שלעולם לא תביאי הביתה, אלא אם את ממש רוצה לעשות דווקא למשפחה וגם בסופו של דבר – לך (לדעתי הפרטית). והכל היה מקסים ורומנטי. 5 שעות של לילה אחרון בארה"ב בטיול של אחרי הצבא. אחרי שנתיים ניסיתי שוב להתקשר כשהייתי בחו"ל ושוב היו לנו כמה מפגשים לוהטים כי מסתבר שהוא זכר אותי, ואף הגיב מאוד חזק יום אחרי שעזבתי ולא ידעתי את זה. אבל תמיד ידעתי שגם אם אגור בארה"ב ואתן לזה להתממש, זה רק יפעל לרעתי בגלל התנאים האובייקטיביים שאני, אישית, לא אוכל להתמודד איתם. מניסיוני, אני יודעת שהכי הרבה חשבתי עליו כשלא היה לי אף אחד. אבל גם כשהיה, ויש עכשיו כבר למעלה משנה, זה לעולם לא יהיה אותו דבר, בגלל שזה תחום באותה מסגרת קסומה של מקום רחוק וזר, בסיטואציה שהיא אינה הבית ולכן מרשים לעצמך להסחף ולא להתנהג כמו בבית. יכול להיות שאם זה היה נמשך, זה היה מאבד את הקסם, כי את היית רואה גם את כל השלילי בו ומבחינה שהוא אדם ככל האדם ולא המאהב המסתורי והנפש התאומה שהוא היה בנסיבות המיוחדות ההן. לסיפור הזה אולי לעולם לא יהיה סוף, אבל זה רק לטובתך – לזכור אותו כזכרון מתוק, חלום רחוק וקסום, ולא ממש כאחד האדם.
אני אחת שרואה את הרוח רפאים שלה אחת לשבוע (בערך), כל פעם במועדון אחר.
עד לא מזמן, כל שבוע היה לי תסריט מוכן מראש. וכל שבוע הייתי מתנהגת בסופו של דבר אותו דבר- כמו גרופית שלו. והוא ידע- המאנייק.
לכן- נקטתי באסטרטגיה חדשה- אסטרטגיית ה"תאכל ת'לב, יש לי חבר שווה וחדש, שבמקרה לא כאן כי הוא לא אוהב מועדונים, אבל תהיה בטוח שהוא יותר כוסון ממך".
תתפלאו איך זה עבד…
עכשיו הרוח מנסה להכנס לי מחדש לחיים. לא נותנת לו מהסיבה הפשוטה שהרבה יותר כיף לי עם החבר הווירטואלי. הוא יותר מפנק…:)
ידעתי שאת סתם מזיינת לי את השכל!
עידוד קטן…
אני במשך שנים הייתי מאוהבת עד מעל לראש במישהו, שהיה ברור כשמש שזה חסר סיכוי בינינו.. ובאמת ובתמים האמנתי שאין שום סיכוי שאי פעם אוהב מישהו אחר באותה מידה. עד שזה קרה! פגשתי את שאהבה נפשי- שהיום הוא האיש שלי.וזה כמובן היה שונה אבל כל כך לטובה, אילו היו פרפרי בטן שהיה להם עתיד, וזאת הרגשה פי מליון יותר טובה.. אז ברור שאני תמיד אשמור פינה חמה לאהבתי החזקה ההיא- אבל רק היום אני יודעת כמה זו הייתה פנטזיה והמציאות שלי היום חזקה מכל דמיון.
הסיפור שלך מאוד מרגש וקצת מזכיר לי את שלי: ניפגשנו בנוף קסום ורחוק והמשכנו לטייל ביחד. הוא היה הדבר היחיד שחשבתי עליו כל הזמן והתגשמות חלומותיי, אבל צעיר ממני במספר לא מבוטל (בעיניי) של שנים. אי לכך שכנעתי את עצמי שמדובר ב"סיפור של קיץ, לא יותר". אחרי אינסוף שיחות ומחשבות ותהיות משותפות על מה יהיה, הוא ויתר לכבודי על הטיסה שלו להמשך הטיול, מה שנתן לנו עוד יומיים וחצי מופלאים – ובסך הכל 5 ימים מדהימים של שכרון חושים בהם נשמנו ביחד כל נשימה…
ואז, נפרדנו לכמה ימים בגלל מסלולי טיול לארצות שונות שתוכננו מראש וקבענו לשוב ולהיפגש. קיצרתי את הטיול וחזרתי אליו מוקדם יותר בגלל הפרפרים שהשתוללו לי בבטן. לא יכולתי לחכות יותר. ספרתי שניות באוטובוסים שנסעו יממות, עד ששוב הייתי איתו
על חוף של ים שאין לו סוף, בשקיעה, התחבקנו הכי חזק בעולם ונשבענו לא להיפרד יותר. אז גם הודינו שאנחנו אוהבים.
ואכן, היינו ביחד, וזה היה נפלא ומושלם ומדהים.
כשהגיעה העת לשוב הביתה (והעת שלו הגיעה לפני שלי) הרגשנו כמו רומיאו ויוליה ועדיין לא ידענו מה יהיה. הוא נסע, משאיר לי את הטלפון שלו בארץ עד שהגעתי אליו החלפנו כמה אי מיילים ביום ותכננו את הפגישה. ביום שחזרתי נפגשנו.
החלטנו שאנחנו נשארים ביחד והיו לנו בערך עוד שבוע – שבועיים נהדרים ואז גיליתי שהקסם נשאר שם.
הנסיך שחזר לארץ היה יותר לחוץ מזה שטייל איתי ליד המים או על גבי פילים. חיי היומיום שלנו היו פחות מסעירים, אני הייתי פחות מתוקה (כנראה) ופער השנים שביננו הפחיד. בעיקר אותי.
כבר יותר מחצי שנה שאנחנו ביחד. זה לא היה קל, בכלל לא. לפעמים אחד מאיתנו ויתר לרגע והאחר אסף אותו ועזר לו להמשיך.
פשוט, לפעמים, כשבאמת אוהבים, לא מוותרים על החלום, גם אם הוא קצת נשבר בדרך להפוך למציאות.
הינו 7 שנים ביחד.
הוא היה ההשראה של כל מה שבתוכי.
כל הקדשה של מה שעשיתי בשנים אלו הייתה (כתובה) בשבילו
המציאות שלי.
הוא היה צעיר ממני בקצת יותר מ -5 שנים.
האהבה היחידה שלי שהיתה (אני בת 34).
אני מאוד מאמינה בפנטזיות, בחלומות.כל העולם שלי מושתת על חלומות, דימיון ופנטזיות.
חזרנו לפו בגללו, נפרדנו!
ואכשיו יש לו מישהי אחרת, . שהוא טועןשהוא לא אוהב, אבל זה יותר ריאלי.
ואני אוהבת מישהו אחר.
אני די מזדהה איתך, רק שבמקרה שלי זה היה חיבור גופני בלבד- לא דיברנו רק היינו עסוקים בלהימשך אחד לשני. חשבתי שעשיתי את הקלוז הז שהייתי עם החבר הקודם ופגשתי אותו בכל זאת- התנשקנו וראיתי שזה לא זה, אך זה לא נסגר. לפני כמה שנים פגשתי אותו בחו"ל, לא היה כלום אבל גם לא קלוז. אני עדיין מצפה לראות אותו.
גם לי יש את רוח הרפאים שלי. הקשר בינינו היה קצר מאוד אך הרגש היה עוצמתי ביותר.
הוא הבנאדם היחיד שהצליח לגעת באני האמיתי שלי, מהרגע שהוא נכנס לחיי שום דבר לא נראה כמקודם, הוא גרם לי לצאת מהבועה שלי (בועה שהייתי בתוכה שנים רבות). לפני שהכרתי אותו חשבתי שאני מרגישה בל ההיכרות שלי איתו גרמה לי לחוות רגש באמת. ובפעם הראשונה והאחרונה הרגשתי. הוא פרץ את כל החומות וזה לא היה קל. אבל הוא לא נשאר, אין לי צל של ספק שיום אחד נהיה ביחד. הוא הנפש התאומה שלי וכזאת יש רק אחת. זה רק עניין של זמן עד שנהיה ביחד, אני לאט מחכה לקלוז'ר אני מחכה לקשר, לקשר העמוק בינינו שרק ילך ויתפתח.
המאוהבת….
איה יקירתי!
את נשמעת בחורה מקסימה. המשיכי בחייך והיי שמחה.
עזבי את הקלוז'ר המיוחל .הוא רק יאכזב אותך וישאיר אותך עם מפח נפש כבד. הרי את לא ממש רוצה לסיים את העניין.בסתר ליבך את אולי מייחלת לפגישה שהיא חצי התגלות אלוהית בה נופלות כל החומות. והוא בפרץ של הארה נדירה,נופל הישר לזרועותייך….
חמודה,גם בן זוגי וגם אנוכי בקונצנזוס שאין,פשוט אין חיות כאלו(מנסיון).
בהצלחה רבה בהמשך.
נדמה שזה קורה לכולם לפחות פעם בחיים! גם לי היה אחד כזה ונדמה לי שאפילו עדיין יש. אבל ככל שהזמן עבר נוכחתי לדעת שהאידיאליזציה הייתה רק בראש שלי ושבמפגש עם קרקע המציאות אליה הוטחתי כמה פעמים בכמה מפגשים מקריים, התברר בסך הכל שבריל לייף הוא נמוך מידי, נוירוטי מתוסבך ועם..קטן! אז להגיד שבפעם הבאה שאני אראה אותו אני לא אאבד שליטה על ה- IQ שלי? – הלוואי שיכולתי..
ולי נתת תקווה קטנה, איפשהו באמצע, שיום אחד אני אראה אותו במפתיע ונחזור להיות ביחד וזה מושלם לשנינו כמו שזה מושלם לי. ואז איכזבת אותי. מה קרה, הגברים לא מספיקים?!
נדמה לי שכל מילה מיותרת על ההרגשה שמרגישים בתחילה ועל התעצמותן ככל שהזמן עובר בקשר ולאחר הקשר. אני יודעת שמה שמחזיק מעל המים בימים קשים היא התקוה שאולי בכל זאת…, הפנטזיות האלה. אני גם יודעת שאין ברירה וצריכים להמשיך הלאה בחיים כי הרי אני לא אשב בכוח בבית ואבכה.
הדבר היחיד שנראה טוב לחשוב עליו שלפחות הרגשתי נפלא ואפשר להרגיש את זה עם אחרים רק שזה לוקח זמן ולהיות סבלנית.
איה גרינבג מקרית אתא, שסיימה את רוגוזין במגמת אלקטרוניקה ב 1991 ?
תגידו, זה נורמאלי לפנטז רק על אהבה בתחילת דרכה? על החיזורים, הריגושים? הנשיקה הראשונה? ואף פעם לא על הפרקים המתקדמים בסגנון "חיו באושר ובעושר", אף פעם זה לא ממשיך ליומיום המשמים.
(ובאופן אישי אני באמת לא סובלת את המציאות במיוחד).
בקיצור, האם זה נורמאלי להיות סרט הוליוודי חי?
(מאותתים לי פה שזו אכן בעיה, מהסיבה הפשוטה שלא התאהבתי מאז גיל עשרים, ואני עשור וחצי אחרי, ויש לזה בטח קשר לשאלה שלי)