פונפונים ומאפיה

זה התחיל מהזמנה לא מחייבת של חברה, שנפקוד את סלון ביתה בערב שישי אחד מן המניין. לא הייתה תוכנית אמנותית אבל לי זה לא שינה. בזמן האחרון התחלתי שוב להיות טאצ'י בנוגע לחיי הלילה שלי ולרזונם החולני. בהתחלה לא הצלחתי להתנחם בזה שחזרתי מוקדם ואוכל לתפוס את הפרק ההוא שהפסדתי של אי.אר, שד"ר גרין מגלה בו על הגידול במוח. אחר כך נראיתי כמו ילדה שנפל לה השוקו-בננה על המדרכה כתוצאה מבילוי שלא עלה יפה. רביעי היה תמיד מרגיע קצת את חוסר הנחת, בסיפוקו אפשרויות ראויות אבל לא היה לו אף פעם סיכוי לשרוד לבדו במערכה, גם מתוקף היותו אמצע שבועי שכמותו. חמישי התיימר לתמוך בו לפעמים, כולו סמוק ונלהב, ונכשל בדרך כלל כישלון מתון. אבל שישי היה כבר חצוף. הוא קיבל את תנאי הפתיחה הטובים ביותר ואף פעם לא הצליח לעמוד בציפיות. כל השנים האלה הייתי שם לצדו, עם חצאית קצרה לא מחמיאה ופונפונים, הכל בגלל הפוטנציאל הלא מנוצל. בתמורה היה מבשל לי מסעות שיטוטים מסויטים בעיר והליכה מפרכת מאתר עם מוזיקה קשה לעיכול לאתר עם אנשים לא הגונים.

כמובן שהתברר במהרה שאני לא היחידה שיש לה מערכת יחסים קלוקלת עם ליל שישי. בעין חדה ומיומנת ניתן היה להבחין בסימני כוויות ישנים על כמה מאוכזבים מנוסים. ומכאן גם אותה הזמנה מהפכנית. אורחים התמקמו בספות, שקיות ביסלי נפרצו ברשרוש, ג'וקרים הורחקו בלעג מחפיסות קלפים, אבל עדיין הייתה בעיה עם המופע המרכזי. "הרוצח", או "מאפיה" בשמו האמצעי, הוא משחק פסיכולוגיה בגרוש בו אנשי הכפר מתכנסים במועצה וצריכים להחליט מי הם שני הרוצחים שלוחי הרסן, שמפריעים לשגרת חייהם השלווה והפסטורלית. רוב רובו כולל מסכת האשמות הדדיות קולנית, ויש גם הרקול פיארו אחד שיכול להחליט אם הוא עוזר לאנשי הכפר חמומי המוח או לוקח סיכון מחושב ונמנע מלהיחשף.
לא זוכרת מי העלה את הרעיון, אבל הוא לא רק תפס, הוא נדבק כמו עם סופר גלו. פנים משולהבות כאלה במשחק חברתי לא ראיתי מאז "כרית אהבה" בכיתה ה'. במשך ערב שלם, פשוטי עם חפים מפשע נרצחו באכזריות, בלשים גיבורים ומבושמים ממרלו שמו יד בנפשם, בריתות סודיות נכרתו באמצעות מצמוצי עיניים. באותו שבוע משחק השעשוע החדש הצליח להתגנב לכל שיחת חולין סטנדרטית. אנשים בירכו אחד את השני ב"אתה הרוצח" ושיחזרו מהלכים מבריקים של מתחזים מוכשרים, כל זאת באווירה קצת מתנצלת ומבודחת. הרי זה בכל זאת הדודן הרחוק של "אמת או חובה".
בלי שאף אחד יגיד מילה גם תוכנן מיקום חדש לשבוע שאחר כך. אז כבר פרצופים חדשים הצטרפו למעגל, ומישהי אפילו התחמשה באולימפוס דיגיטלי לתיעוד האירוע. אחר הציע לשחק משחק שונה, "אולי 'הפסיכולוג', מה רע" אבל נרגם באפונים מלוחים ובקריאות בוז. היה נדמה, לפחות לי, כאילו עלינו פה על משהו. בדמיוני צפיתי את המעגל המתרחב ואת התופעה מתפשטת בעיר ומגיעה לשער של אחד המקומונים. איך שימי, שיטייל ערב אחד להנאתו בזמנהוף, יתהה אם זקוק לבדיקת אוזניים, כשישמע יניב אחד צועק במרפסת "רועי, תקשיב לי, היא הרוצחת, אני בטוח, בן אדם!". או איך דליה, שתתלה כביסה באמצע הלילה, לא תבין מה פשר "נו, ברור שדקלה היא הרוצחת. הרי היא אף פעם לא מדברת ככה עם הידיים" בוקע מסלון דירה סמוכה בנחמני.

כמובן שהמשחק גווע ומת תוך פחות מחודש. אולי זה אותם הפרצופים המסטולים כל שבוע או בזבוז האנרגיה הגדול על העמדות פנים (היה קשה כמו שנה בניסן נתיב). אולי זה בגלל הביסלי פיצה. גסיסתו של המשחק לא תיזכר כהפתעת המאה. מה שהיה חשוד בעיני יותר זה שלא התאכזבתי מכך כיאה למצבי. הצורך לבחור בין עמידה, פלוס כמה דחיפות, בבר הכי משעמם בעיר, לבין האבקות עם הספר החדש של יעל הדיה, שוב עמד בפתח, ואילו אני הייתי קולית יחסית. יכול להיות שהספיק לי לדעת שיש אלטרנטיבה. שגם פעילות ביתית לא מזיקה יכולה לתת תשובה, גם אם אין במתחם עמדת די ג'יי או טובורג מהחבית. יכולתי להתקרב לשישי המובס שלי שהעמדתי זה מכבר בפינה, ולהניח יד סימפטית על כתפו. נו, טמבל, כשאתה רוצה, אתה יכול. ובהזדמנות זו, אולי פה ושם, להתחיל להתעניין במוצרים חדשים של "קודקוד" או לברר קצת, סתם מתוך סקרנות, אם מישהו יודע מה עלה בגורלו של משחק החנונים-פנטזיונרים הנשכח "דאנג'נס אנד דראגונס".