פחדים והתחלות

יש ברווזים באגם

“רק הפוך קטן,” מזמין הגבר הנאה שנכנס לבית הקפה בשעה עשר ועשרים בבוקר.
“משהו מתוק?” אני שואלת בחיוך אדיב.
“לא תודה.” הוא מחייך ומוסיף: “תודה מקרב לב”.
“מקרב לב?!!”, אני בהלם, עושה דרכי לבר, לא מאמינה שנותרו להם עוד גברים אשר מודים משם. מקלידה הפוך קטן עבור שולחן מספר חמש.
בית הקפה שקט כאופייני לבקרים בהם מזג האוויר משונה, ספק קריר, ספק מתחמם ובעיקר אביך.
אני מרשה לעצמי להביט בו מרחוק, לבחון מהלכיו של הסמיילי הנאה ששולף מתיק הגב שלו קלסר וספר בינוני.
“הקפה מוכן”, את הספל אני מניחה על שולחנו בין הקלסר לשאר הדפים.
“תודה”, הוא מודה לי שוב ומחייך את אחד החיוכים היפים שראיתי.

זה הזמן שלך

אני ממשיכה בעבודתי. מנקה שולחנות רייקים, פוזלת לי מידי פעם אל הבחור. מנסה לקלף בזהירות את עטיפת החוץ המסקרנת, תוהה האם היה רוצה להתקרב, או שמא הוא עסוק מידי בעינייניו. משתמש כמוני, בלימודים ובעבודה כתירוץ לחמת הזמן שאין כרגע כדי להכיר מישהי. ואולי כבר יש לו מישהי קרובה, או שהיתה מישהי שעזבה והותירה כאב.
סמיילי קוטע הרהוריי ובעדינות מסמן לי כי מעוניין לקבל את החשבון. אני ניגשת, היטב יודעת שכשילך אני אלחש בקולו של הפספוס שחבל שהוא לא נשאר עוד קצת, כך היינו מספיקים להחליף ביננו כמה מילים פשוטות, מספר חיוכים נוספים וספרות נייד.
“תגידי, אני יכול במקרה להכיר אותך?” הוא שואל.
מופתעת אני מחפשת את התשובה על רצפת בית הקפה, בין פירוריי מאפי הבוקר ושאר נמלים מצויירות. מסרבת בנימוס, מתנצלת ומצרפת הבעת פנים צנועה של אי נעימות. אחד החיוכים היפים שראיתי קם והולך. דלת הכניסה נטרקת.

תורת היחסים שלי

בשעת צהריים אני מגיעה הביתה והנימוס והחיוך שלו מגיעים איתי. ואני כלכך צפוייה, מתיישבת מול מסך המחשב לתקתק מילים. מספרת למקלדת על הפחד שזוקף את ראשו ברגע האמת, על הוויתור שנשלף כל כך בקלות. מתעדת כמה כבדה תחושת ההחמצה שאחרי ומוסיפה כמה נוח לי להיות לבד, לישון על הגב בטרנינג ישן ולהניח את כפות הידיים על הבטן. מפני שכך או כך, אף אחד כבר לא יבין אותי ואת תורת היחסים שלי, בה הכל יחסי.
לקראת ערב, אני יושבת במרפסת ומביטה ברחוב הנרגע. אנשים חולפים לאט, זוגות שבים מהקניות המשותפות בסופר. פנסי התאורה מתעוררים כדי להאיר את המכוניות החונות. על ספסל מעץ יושב זוג מבוגר בשקט. הם יושבים ללא תזוזה, מחזיקים ידיים מקומטות. בזמן הזה, ספק אחד שבי בועט, אולי סמיילי היה מבין.

תגובות

  1. יפה מאוד. כל הכבוד!

  2. כתיבתך נוגעת עמוק בלב, וגם אני מבינה.
    כל הכבוד!
    נויה

  3. מליסה

    התגעגעתי!
    יש דברים שלא משתנים וטוב שכך:
    בכל סיפור ושיר את מפתיעה אותי מחדש.
    תמיד אקרא פעמיים כל דבר שאת כותבת ,
    כדי להנות מכל מילה ומשפט שוב…
    ובכל פעם הרגישות, השנינות והסגנון הייחודי שבכתיבה שלך עושים את שלהם ומותירים בי מלא תחושות ומחשבות אחרי הקריאה…
    אין עליך.

  4. הצלחת להכניס אותי עמוק לתוך סיפורך…
    כתיבתך מקסימה
    יישר כח

  5. מרגשת כל פעם מחדש…:)

  6. גם לי קרה דבר דומה. בחור הורס ומקסים נגש אלי בחנות דיוידי בקש את הטלפון. השבתי לו, תן לי את שלך . וצרפתי חיוך.
    הוא הכתיב לי את המספר והסתובב. עד היום לא התקשרתי, אך מידי פעם נהנית להביט במספר ולהזכר בו.

  7. איך בכלל התעניינת בגבר שאת בכלל עוד לא מכירה ?

  8. עד מתי ניתן לפחד להכתיב את חיינו? עד כמה אמנע, אשקר, אברח, אכאב בנפש ובגוף, בגלל הפחד, ואפילו, הפחד שמא אפחד? הפחד לאבד, להישאר לבד, להיפגע – הפחד הזה כל כך פוגע בי.
    אפשר, לפתוח את שערי האהבה, הקבלה, התעוזה.
    הפחד תמיד יהיה שם. השאלה היא, אם הוא יוביל את מעשיי, או יתלווה אליהם.

  9. אני מצליחה לדמיין… הסיפור כל כך מוחשי
    כתוב מדהים
    כל כך כיף לקרוא
    תמיד אני משאירה את הסיפורים שלך לרגעים בהם יש לי זמן לקרוא אותם ולחשוב עליהם להתענג כמו שוקולד
    את מדהימה ויש לך את זה

  10. אוריין

    תותי!
    זה מקסים, וגורם לי להסתכל עליך ממקום אחר וגם על העומק שלך.
    יש בזה הרבה עצב וגם תקווה כי בסוף יש הבנה שיש סיכוי..
    כיף לקרוא, תמשיכי לכתוב!

  11. לירון

    טל,
    את כותבת מקסים.
    לא יכול לחכות כבר ל18…
    נתראה בבית הקפה,

    לירון

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *