פרידה מהילדות

פרידה מהילדות 1

פעם בכמה חודשים זה קורה. אני משערת שזה קיים אצל רובנו ואצל כל אחד מפעיל את זה טריגר אחר. אצלי זה מתרחש כשיוצא שיר חדש שלוחץ לי על הכפתורים האלה, שאני כל כך מתאמצת להתכחש לקיומם. הפעם זה השיר החדש של “סנטנה” ומישל בראנץ’. לא יצירת מופת ולא שום דבר מיוחד, סתם שיר כייפי. כאן טמונה הסכנה: כביכול שיר של סבבה – מסיבת סוף הקיץ, מריחים את הסתיו באוויר. הוידאו קליפ בכלל מדבר אל כולם. מישל בראנץ’ נראית כמו כל אחת מאתנו, קרלוס נראה כמו סבא חביב, הרחובות הומים חבר’ה מאוהבים וניצוצות ניתזים בשמיים. זה הזכיר לי את הילדות, כשאימא הרשתה לי להישאר עם שאר הילדים מהשכונה מתחת לעמודים, אפילו שהחשיך. הילד שאהבתי עבר בדרכו חזרה מאימון כדורגל, הסתכל עלי והתלחש עם החברים שלו. הפרפרים הקטנים האלה בבטן רק מהחיוך שלו, ההתרגשות מכך שהחלפתי את נייר המכתבים שקיבלתי מחו”ל בנייר של אוליביה ניוטון ג’ון. באמת ראיתי ניצוצות באוויר. החיים הם לא וידאו קליפ. באמת, מי רוצה להראות כמו בריטני ספירס בטירה עמוסת חתיכים נוטפי מים או כמו פינק במסיבת s&m? כמעט אף אחת. זה נחמד להסתכל אבל רובנו חיות את החיים שלנו, במציאות שלנו. עושות את המקסימום כדי לשרוד וליהנות כמה שיותר. השיטה שלי היא לצחוק על עצמי כמה שאפשר, לא לקחת את עצמי, או אף אחד אחר, יותר מדי ברצינות. לא לשפוט את החיים שלי על סמך החיים והבחירות של אחרים, בקיצור כמו שאומרים המומחים: “להסתכל על חצי הכוס המלאה”. ואז מגיע שיר כזה, שמחלחל בלי שאני שמה לב. כל פעם שהוא מושמע ברדיו או בטלוויזיה, אני מגבירה לפול-ווליום וחושבת שהשיר הזה עושה לי כל כך “כיף”. לפני שאני מבינה מה קורה, אני מדוכאת עד עמקי נשמתי. הרי אף אחד כבר לא עושה כאן מסיבות רחוב, זה מסוכן והניצוצות היחידים שרואים זה משאריות של אוטובוס שהתפוצץ. אין שום ספה באמצע הכביש שהחבר’ה מסתלבטים עליה, כי ישר יגיע רובוט לבדוק שהיא לא חפץ חשוד ו”חבר’ה” יש רק באינטרנט. לבתי קפה אין תקציב ובעבודה אני כל הזמן שומעת את המשפט המתנצל “את יודעת, קיצוצים”. את מנהל הבנק שלי משום מה זה לא כל כך מעניין. וזה רק “המסביב”. העצבות האמיתית שלי נובעת מההתבגרות הזו. מהעובדה שאני לא קונה את “זה” יותר אבל מתגעגעת לשם עד כאב. כשמגיעים למערכת יחסים רומנטית/מקצועית/ידידותית מתוך בגרות וניסיון, כשמסתכלים על העולם במבט מפוכח, קל יותר לקבל ולהבין את הדברים. אפשר אפילו למצוא את היופי שבדבר, בייחוד כשהכאב פחות כואב ואין לו יותר עוצמות של אגרוף בבטן. אבל גם אין יותר עוצמות של קסם. העיניים שלי לא יהיו יותר תמימות. אני כבר לא אסתכל לגבר בעיניים ואחשוב שהעולם שם וששניהם מושלמים. לא אתחיל שום עבודה באמונה שהכל הולך לזרום ושהיחסים עם כולם, כולל הממונים, יהיו נטולי אינטריגות, מניפולציות ופרוטקציות. לא אחשוב יותר שהכל יסתדר מעצמו מבלי שאצטרך לקחת אחריות ולעשות משהו בנידון ושגם אז הדברים יעבדו בדיוק כמו שתכננתי. אני לא אצא יותר במיטב מחלצותיי ואאמין שהלילה הזה כל החיים שלי ישתנו. טינקרבל כבר לא תפזר לי אבק כוכבים, מקסימום היא תחלוץ שד אצל גיא פינס. לא ארקוד יותר ברוטשילד עם הבנות כשיורד מבול ולא ארגיש לעולם כמו בוידאו קליפ של “סנטנה”. ככה זה, קוראים לזה להתבגר. אפשר לדבר בגנות התקשורת, משרדי הפרסום ויועצי התדמית שמוכרים לנו את חבילת האשליות הזו מפה ועד להודעה חדשה אבל העובדה היא שבלי קשר לכל אלה, הילדות לא תחזור יותר. לא יהיו יותר ניצוצות באוויר, והיום לחמש דקות, עצוב לי.

פרידה מהילדות 2

עברו חמש דקות ועוד חמש דקות ועוד ועוד ואני שמה לב שכבר שבוע אני כפופה ומקופלת, לא מסוגלת לזוז מהבית. אני כועסת על עצמי, כי הדיכאונות שלי אסור להם להמשך יותר מכמה רגעים והנה אני מתנהגת כאילו חטפתי אגרוף בבטן. פתאום אני מבינה שזה לא סתם, באמת חטפתי אגרוף, בעוצמה אדירה. פשוט לא זיהיתי אותו, כמו שלא זיהיתי את הקסם והניצוצות שהיו באוויר בתקופה שקדמה להגעתו. כל זה כי אף אחד מהם לא היה ב”רשימת המכולת” שהגדרתי כילדה של דברים שאמורים להיות “הדבר הזה”. אני מתגעגעת למשהו שגרם לי לראות ניצוצות, פשוט לא זיהיתי את המשהו הזה, כי הוא לא ממש מוגדר ואולי כמו באגדה הידועה, היה רסיס של קרח/ילדותיות שעיוור אותי ועכשיו כשאני בוכה מכאב הוא נמס ופתאום אני יכולה לראות את מה שהיה לי וכל כך חסר לי. היתרון הוא שכעת, דרך ההתבגרות הזו, אני יכולה סוף סוף להבין וגם יש לי את הכלים להחזיר לעצמי את “הדבר הזה”. אך חשוב מהכל, אני מבינה עכשיו שיש עוד המון דברים שאני לא מכירה עדיין, שלא קיימים כרגע בתודעה שלי, אבל הם שם והם יעניקו לי עוד המון רגעים של עוצמה, כאב וקסם. הכפתורים שלי לא מקולקלים, קרלוס לחץ עליהם והם עובדים מצוין. אין יותר טעם להתכחש להם, כנראה שפשוט השתניתי והתבגרתי והצרכים שלי היום שונים, אני יותר פתוחה לחויות חדשות, גם אם אני לא מודעת לקיומן וכנראה שטוב לי “להיות גדולה”.

על הכותבת טל עירוני

ילידת 71'. סיימה לימודי אדריכלות ב"בצלאל" לפני שנתיים ומאז מכורה לירושלים. מודה כל יום על שסידרו לה אינתיפדה כדי שיהיה לה תרוץ לא לעבוד במקצוע ושיהיה זמן ליצור. פנטזיות: תערוכה אישית ב-Moma. מציאות: וירטואלית לחלוטין

תגובות

  1. חיב להגיב קודם לתמונה שלמעלה, הדבר הראשון אליו נמשכו העינים שלי כשנכנסתי לדף.
    זכרונות מחורף שעבר, געגועי חו”ל שכאלה, תוקפים בעוצמה. גררררר.
    עכשיו לקרוא שוב ת’מאמר.

    • לברוח, או להתנתק אפילו לרגע, מהמציאות הזו. היא פשוט רודפת אחרי ונושכת אותי במקומות הכי רכים ורגישים, ודוקא כשאני מרגיש שאולי אנחנו יכולים להסתדר ולחיות טוב ביחד.
      בדיוק כשקראתי על הטריגר שמופעל אצל כל אחד, בתחילת המאמר, עלה לשידור בגל”צ אפי טריגר עם החדשות. עוד הרוגים, עוד דם שנשפך, עוד לילה שלא אשן בו. איזו הצדקה יש לכל הרוחות לחיות במצב כזה? לא רוצה להכנס עכשיו לפוליטיקה (או בכלל), אבל הלואי, מעומק לבי אני מיחל, שקרלוס סנטנה הוא שיסיח דעתי, שהוא יהיה הטריגר שיפעיל אצלי חיוך ושמחה ממקום אמיתי ולא מאולץ כי “צריך להמשיך”.
      אני את שלי סימתי. שפכתי את מררתי על “המצב”, ולא פחות מזה- אבל לעצמי- את מארתי. עכשיו נשאר רק ל”קובעי המדיניות” לשנות. להפוך את החים שלנו למופעלי טריגרים של מוסיקה ולא של תתי- מקלע.
      וטל, אולי אסיט את הדיון מהמאמר שלך, שעשה לי שמח קודם, אבל רציתי לצעוק ושכולם ישמעו. סליחה על האנוכיות.

  2. נגע בי בדיוק במקום בו אני נמצאת כרגע.
    תודה.

  3. גרם לי לחייך בתקווה

  4. ממש ממש אהבתי, וגם הזדהיתי.
    מה שמזכיר לי את הילדות והעבר זה לעיתים שירים, אבל גם ובעיקר ריחות.
    כשאני מריחה את “אנאיס” של קשרל, מייד עולים בי זכרונות של כיתה ז’, ילדה ביישנית ומבולבלת בדרך למסיבת כיתה. שאני מריחה לחמניה טרייה, אני נזכרת תמיד בל”ג בעומר שהייתי קטנה, והיינו סוחבים שוקו ולחמנייה בבוקר אחרי המדורה. בשמים שונים מזכירים לי תקופות בחיים, אתמול במקרה הרחתי בושם גברי ומייד זהיתי את הבושם של חבר לשעבר שנסע ללמוד בחו”ל לפני שנים. ריח של ספרים חדשים מזכיר לי איך שמחתי לקבל ספרים שהייתי קטנה. ריח של מגבת אחרי כביסה תמיד מזכיר לי איך שאבא שלי היה עוטף אותי במגבת שהייתי קטנה, וסוחב אותי מהאמבטיה לחדר וקורא בקול: “חבילה הגיעה!”.
    טל יקרה, העלית דמעה בעיני, כתוב יפה ומרגש.
    אני חושבת גם שהרבה אנשים שאני מכירה מתגעגעים ל”ישראל של פעם”, אולי זה בגלל שכ”כ רע כאן עכשיו, אז נדמה לנו שפעם היה הרבה יותר טוב והנוסטלגיה חוגגת.

  5. יופי של מאמר !

    לי ריח של גשם עושה את זה.
    תחושת הנקיון והטוהר, ששוררת באויר אחרי שהגשם יורד, היא מאוד מיוחדת בעיני ונוסכת בי עליצות גדולה מהיום שאני זוכרת את עצמי.
    זה מזכיר לי את טיולי-הכיתה של “אחרי הגשם”, בהם היו לוקחים אותנו לראות פטריות, או לחפש רקפות מתחת לסלע ואולי לתפוס בדרך איזו קשת בענן.

    כשאנחנו ילדים, התמימות שלנו היא משהו מקסים וכובש, טהור כזה, ואנחנו יכולים להגיד את כל העולה על רוחנו, בלי לחשוב פעמיים, כי אין מי שאורב לנו בפינה לגבות מאיתנו מחיר מסויים.
    אך כשאנו מתבגרים ונכנסים לעולם של “הגדולים”, אנו מוייבים להשיל מעלינו את אותה תמימות, כי היא לא ממש מתקבלת באהדה במקום בו צריך להילחם על כל דבר בשביל לשרוד, במיוחד במדינה כמו שלנו, שלאט אך בהתמדה, פושטת רגל בכל תחומי-החיים.
    אני רואה את האחיין הקטן שלי – איך הוא מתלהב מכל פרח או עלה, מסתם חתיכת קרטון ומהצל של עצמו ואין לו שמץ של מושג עד כמה סוער העולם בחוץ ולפעמים אני מקנאה בו, כי אני לא מסוגלת להתעלם מהנעשה אצלי וסביבי ולא יכולה להיות עליזה ומאושרת כל הזמן כמוהו.

    לפני איזה עשר שנים, חנוך רוזן הציג קטע מקסים, שבו הוא גילם תינוק המגיח לאויר העולם מהרחם החם והמגונן של אימו היישר למציאות של תשלומי מס הכנסה, ביטוח לאומי, מינוס בבנק וכו’… אז מה הוא עשה ? הוא פשוט חזר לרחם וסרב לצאת משם !
    וזה מה שבא לי לעשות לפעמים.

  6. ה-שול-ה

    הניצוצות.
    גם אני חשבתי שאין כבר שום דבר חדש בעולם
    ואז נולדו להם ילדי וגיליתי שקיבלתי את המתנה הנפלאה מכל ושגיליתי את הסיבה האמיתית בגללה אנשים מבוגרים מביאים ילדים. זה לא כדי להמשיך את הגנים, זה לא כדי שמשהו יזכור אותם אחרי שימותו. אלא כדי לחוות את הילדות פעם נוספת. יד שניה אמנם, אבל ממספיק קרוב.
    לראות את הגשם בפעם הראשונה מבעד לעיניו של בן שנתיים, או קשת מבעד עיניו של בן שלוש. לאהוב את הגננת מבעד לעיניה של בת ארבע – ועד פה הגעתי נכון להיום.
    אני בטוחה שמחכות לי חוויות יד שניה נפלאות בהמשך…

    נ.ב.
    ולא שלא יהיו חוויות ראשוניות רק שהאינטואיציות שלי כרגע מוליכות דווקה לשם

    • טל עירוני

      שולה יקירתי, אני הולכת לנצל את ההזדמנות הזו כדי להגיב לתגובה שלך כאן וגם לתגובה שלך ב”שעון הביולוגי” ובעיקר כדי להבהיר משהו שהרבה אנשים משום מה לא מבינים, אבל לפי הסדר: האמת שאת חויית הילדות השניה מעולם לא לקחתי בחשבון בהקשר של ילדים אבל אני משערת שאת צודקת, אני בטח לא יודעת! אני דווקא תמיד חשבתי שהניצוצות הללו באים מסוג של קשר ואינטימיות עם בשר מבשרך, קשר שבאמת אפשר לחוות רק עם פרי בטנך – אולי זה גם וגם, כאמור אני באמת לא יודעת.
      לגבי “השעון הביולוגי”- מטרתו של המאמר (פשוט כל החברות שלי שהן אמהות לקחו אותו מאד קשה והגיע הזמן שאסביר) היא לא לפסול את חויית ההריון או האמהות, אלא הבעת מחאה על כך שאין לנו ממש בחירה. אני מבינה שהיום כאמא את לא יכולה לראות את עצמך מוותרת על העניין אבל יש נשים שזה לא מתאים להן דווקא בתקופה שהן הכי “פוריות” ובסופו של דבר, כשזה כן מתאים להן, מאחרות את הרכבת. על כך הכעס והמחאה, משהו שגברים לא יכולים להבין ואני מצפה מנשים שכן יבינו. זה לא אומר שאת או כל אמא אחרת עשו טעות, זה אומר שיש נשים שנדפקו ע”י הטבע ויש ילדים שנדפקו בגלל התופעה הזו ואני בטוחה שאת זה את יכולה להבין.
      ולסיום, בנימה קצת אישית, מאד נפגעתי מהתגובה הצינית והחטטנית שלך ב”תאוות בשרים” אבל מאחר ובאמת עושה רושם שאת בחורה בסיידר אז אני רוצה להבהיר משהו. “בננות” זה לא “יומני היקר” – אני לא פה כדי לספר את סיפור חיי אלא כדי לומר דברים שחשובים בעיני ובתור מישהי שיודעת קצת לכתוב אני עושה זאת דרך שימוש באנקדוטות משעשעות בחיי אבל זה לא אומר שאני חושפת פה את חיי האמיתיים והאישיים ולכן קשה לי כשלא מכבדים את פרטיותי.
      זהו כרגע, ד”ש לילדים

      • ה-שול-ה

        ואנחנו משחקים אותו איתך.
        לכן כשאת כותבת על חייך האישיים בטור שיש לו talk-back, את צריכה להיות מודעת לכך שאנשים יענו ולא תמיד תאהבי את התגובות שלהם וגם לא תמיד את הדרך שבה הם יעשו את זה או את הנושא שהם יבחרו להתמקד בו – אין לך שליטה פה.
        יש לך שליטה על הטורים שלך, את יכולה להחליט האם את קוראת את התגובות, אם את מגיבה, היכן ואיך.
        את החלטת לקרוא ולהגיב בפומבי ולכן אני עונה כאן.
        3. אני מתמקדת בנושאים שמעניינים אותי ואין פה שום דבר אישי נגדך או בעדך. מעניין אותי תהליך שעובר אדם שמן שהופך לרזה ולכן התמקדתי בו. חטטני? אולי. אבל את קובעת את הגבולות שלך ואם את בוחרת להעלב, זו הבחירה שלך. אין לי את היכולת לכבד או לא את פרטיותך מפני שאני לא מכירה אותך, אין לי מושג מי את. היחידה שאני מתכתבת אתה על גבי בבנות, היא אחת, טל עירוני – פרסונה אינטרנטית שמבחינתי יכולה להיות גבר מזדקן בן 60
        בלפלאנד או לחילופין עוד פסבאדון של אריאנה מלמד.

        אני עונה על מה שמעניין אותי!

        2. אני בהחלט מבינה נשים שלא רוצות להיות אמהות. בבחירתי להגיב בשבח והלל לחווית האמהות שלי, זה לא היה כדי לחפות על כעס כלשהו בגין דעותיך אלא להראות את הצד השני. מעצבן – אולי. אבל את קובעת… וכו וכו.
        1. את הפסקה השניה לא הבנתי! (“האמת שאת חווית הילדות …. פרי ביטנך”) נסחי שנית.

    • צב מעבדה

      על החוויה הזאת בדיוק כתב אהוד מנור את השיר “ילדותי השנייה”.
      אם את רוצה לדעת מה מחכה לך שנה הבאה תקראי את הבית האחרון.
      טוב, טוב, לבקשת הקוראות הנרגשות אני מצרף כאן את הבית האחרון של השיר.

      במבטייך, בת,
      אני אלמד שוב לאהוב בלי לחשוב.
      בדמעותייך ארעד
      כאילו סוף העולם קרוב.
      בחיבוקייך, בת,
      רטט עובר בגופי
      ואיתך יום נוסף אבקש –
      ואנו כבר בני חמש.

      זו ילדותי השנייה,
      מה שתתני לי אקח.
      זו ילדותי השנייה,
      איתך.

  7. ואולי, פשוט כמו סמים, כשאנו רק מתחילים (בילדות), מנה קטנה עושה את זה, ועם הזמן צריך מנה גדולה יותר ויותר, כדי להשיג את ה”ניצוצות” הנדרשים.
    (לא שיש לי ניסיון עם כל מיני חומרים כימיים, אבל זה מה שאומרים – אתם יודעים)

    • מיכל מלול

      אסור למשוך אחרייך את הילדות.
      סארטר אמר שיש להרוג את הורייך בגיל 21 כדי להיות יותר גדול.
      אני אומרת: הלאה הילדות. היא לא שווה את זה. תאמינו לי, הייתי שם.
      אם כבר, עדיף סמים.

  8. רק אני

    מקסים, מקסים, מקסים!
    ובמיוחד את העיניים שכבר לא יהיו תמימות…

  9. להביא ילד לעולם, ובכוונה אני משתמשת דווקא בביטוי הזה, זה בטח דבר אדיר מהרבה מאד בחינות. קשה לי להתנתק מהמחשבה של, לאיזה עולם אני מביאה אותו. והרבה פעמים אני תוהה אם העולם טוב מספיק לפרי בטני…

  10. לא, לא טוב לי להיות גדול, אם זה אומר לוותר על כל החלומות שלי: על עבודה שתסעיר אותי ותרצה לי לגרום לקום בבוקר ולצאת מן המיטה; על המון חברים שיהיו לי והמון אנשים מעניינים שאפגוש, על כל הטיולים שאני רוצה לעשות, על להקת הרוק שאני אוטוטו מקים, ממש מחר-מחרתיים זה עומד לקרות, על הרומן שאני אכתוב, על הסונטה ההיא של מוצרט שאמרתי לעצמי שאני חייב, אבל חייב ללמוד לנגן אותה מהתחלה ועד הסוף. על חיים סוערים של מסיבות ומועדונים וסקס וקומזיצים עם גיטרות על החוף וארוחות ערב עם חברים ושיחה מענגת עד אמצע הלילה.

    על אלף ואחד מקומות שאני רוצה לראות, אלף ואחד דברים שאני רוצה לעשות ושעוד לא עשיתי, אלף אחד דברים שרציתי להגיד לאנשים ואף פעם לא אמרתי.
    על אהבה חזקה, גדולה, עמוקה, שתכבוש אותי ותגרום לי לרצות לחיות.
    על חיים עם משמעות.

    מתי אתה קולט, שזה לא נכון מה שאמרו לך, שאם תרצה משהו באמת, עד הסוף, אז הוא יקרה?
    מתי אתה מבין שכל הדברים האלה שאתה חולם עליהם, גם כשהם מתגשמים, הם לא מתגשמים עד הסוף, אלא רק בערך, כמעט, עם הרבה “אבל” ו”פחות או יותר” ו “לא בדיוק זה”?

    ומתי, באיזה גיל, מגיע השלב שבו אתה מסתכל על עצמך במראה ומחליף את ה “טרם הספקתי” ב “כבר לא אספיק”, את ה “עדיין לא” ב “לעולם לא”?

    אולי זה בדיוק השלב שבו אתה באמת מתבגר. אולי אני עוד לא הגעתי אליו.

    • טל עירוני

      שוב פיספסת. כל העניין הוא לא להסתכל במראה ולהגיד “כבר לא אספיק” או “מתי אספיק” אלא להסתכל במראה ולהגיד “וואו בחיים לא חלמתי שדבר כזה יקרה לי” ולהמשיך להיות פתוח ולהנות מההפתעות האלה שלא ציפית להן.

      • אבל יש את הרגעים האלה, בהם את מביטה במראה ולא ממש מרוצה מהבבואה שנקפת אלייך, כי היית בטוחה שתהיי במקום אחר מהמקום שבו את נמצאת.
        ועם כל הרצון להיות פתוחה להפתעות כאלה או אחרות, לא תמיד אפשר לשמור על אופטימיות והתחושה, שהחיים חומקים מבין האצבעות, מפעמת לעיתים ביתר שאת, בעיקר בשל העובדה שהזמן עובר כל-כך מהר ובעצם לא הספקתי לעשות כלום.

        • טל עירוני

          בהחלט מסכימה איתך ואני לא ממש סמל האופטימיות בימים אלה אבל לדעתי לפעמים צריך גם לתת לדיכאון והיאוש האלה להגיע ומתוכם לצאת למשהו אחר.

      • כן, כן, אני יודע. צריך להיות אופטימי, להיות פתוח לחוויות חדשות, לזרום, לקבל באהבה את הדברים הרעים ביחד עם הדברים הטובים, לדעת להנות גם מסתם סרט בוידיאו עם חברים או ספר טוב במרפסת עם כוס קפה ועוגיות, לשמוח על כל שמש שזורחת ועל כל כלנית שפורחת.
        הייתי כבר בסרט הזה. ישבתי במקום טוב באמצע, ובכל זאת יצאתי בהפסקה.

        אני שמח מאוד בשבילך, טל, שנגמרו עבורך חמש דקות העצב של אתמול, והיום את פתוחה ומסוגלת להנות מכל ההפתעות שלא ציפית להן. ואני מצטער אם פספסתי. מה לעשות, לפעמים יוצא לי לדבר על הדברים שאני מרגיש ולא על הדברים שאת מרגישה.

    • עוד גבר

      שלום ל-‘ד”ר’,
      לדעתי, אם את/ה מחליף/ה את ה-“עדיין לא” ב-“לעולם לא”
      ואת ה-“טרם הספקתי” ב-“כבר לא אספיק” אז את/ה
      מזדקן/ת (מהר מידי) ולא מתבגר/ת!
      נדמה לי (אם זכרוני הלא-ילדותי לא מטעה אותי)
      שיש סיפור ידוע על אדיסון (הממציא הנודע)
      שחיפש חומר לחוט הלהט למנורה החשמלית. רק אחרי
      אלף (או בערך) ניסיונות, שדרשו מן הסתם זמן רב, הוא
      מצא חומר מתאים. לגבי זה הוא נשאל האם לא נמאס לו
      לנסות עוד ועוד והוא השיב: למדתי להכיר 999 חומרים שלא
      מתאימים לחוט להט למנורה…
      בברכה, “עוד גבר”

      • תודה על הסיפור המעודד, אבל כשאתה פונה אליי בגוף שני אתה באמת פטור מלכתוב “את/ה” ו “מחליף/ה”. יש לי גם ככה מספיק בעיות, אני לא צריך עכשיו שמישהו יתחיל להטיל ספק בזהות המינית שלי.

        בברכה, ד”ר לא.

        • עוד גבר

          סליחה ‘ד”ר’,
          מתנצל… 🙂 אני לא מטיל ספק בזהות המינית שלך
          (למרות שאני לא מכיר אותך) בתנאי אתה לא מטיל
          בה ספק 🙂 לא כוונתי רק אלייך אלא כתבתי באופן כללי…
          ואכן, לרובנו, יש עליות ומורדות ברמת האופטימיות (מי יותר
          ומי פחות) אבל חשוב לזכור שגם ההסתכלות הפסימית/אופטימית
          שלנו משפיעה, אולי, על התוצאה – בהיותנו פתוחים או לא ל”מזל”.
          נדמה לי שמישהו מפורסם (שאני לא בטוח לגביו) אמר פעם
          משפט בדומה לזה:
          המזל מגיע, פחות או יותר לכולם/ן, אבל לא כולם/ן יודעים/ות
          לנצל אותו.
          כנראה שצריך שהמזל “יתפוס” אותנו ביום “טוב” ושגם
          נדע לזהותו…
          בברכה, “עוד גבר”.

          • קישטה מהאתר הזה!

            • עוד גבר

              את יודעת “אוף”, בגלל שכמותך האתר הזה
              מגלה את הפן המכוער שלו.
              דווקא בגלל שכמותך אני כאן !
              וקישטה – תגידי לחברים שלך.

              • ערס פואטי

                של ההשפלה העצמית כדרך להשיג שליטה. יש לי שאלה, עודגבר: אתה מסוגל לקרוא את מה שאתה כותב? זה נראה לך מעניין? לא תפל בכלל? עם איזו אמירה כלשהי? באמת? באמת?

                אה, וזו היתה Yes No Question
                לא צריך לכתוב יותר מזה

              • את המסקנה הנחרצת שאני ממין נקבה??
                אה, ואני דווקא חושב/ת שאתה הוא הפן המכוער של האתר.

          • דמנציה

            חכמ/ה סיני/ת אחד/ת (או שניים עם כינור גדול) אמרו כבר מזמן שעוד ועוד ועוד ועוד זה די כבר.
            וזה מזכיר לי, נדמה לי, למרות שאני לא בטוח שמישהו/יא מפורסמ/ת אמר/ה פעם משפט בדומה לזה/זאת: איסטרבלגינא קיש קיש קריא. אבל למי זה אכפת? אף אחד/ת לא מבין/ה ארמית בימינו… :—-((

    • ודווקא זה מה שנגע בי, מילה במילה, למרות שניסיתי להתחמק

      פסימיות של חורף או ראיה מפוכחת של החיים? – ימים יגידו……

      היא
      מתכוננת לימים קרים

    • מזדהה עם כל מילה.
      אם להיות גדולה משמעותו להתפשר- לא רוצה.
      להתחיל לחשוב ולכלכל צעדים לפי כסף ולא לפי חלומות…
      די מבאס להתבגר…

  11. לא משנה

    אני העדפתי את המאמר של הבנות שלא אוגרות גברים לחורף.
    אבל היה די שקוף שכולם יתלהבו מהמאמר הזה..
    אפשר להזכיר נוסטלגיה ולא לגרום לאנשים להתלהב?

  12. people, you made me cry (literaly). but do you think growing up is realy like that?
    because maybe this part of our life is another beautiful one(although we don’t always see it that way), and some day we will look back at it and think : man, i wish i knew what a great time it was instead of feeling sorry for myself….

    don’t know, don’t know

    but now i’m officially depressed.

  13. אלמוני

    אם את עדין בדיון עם עצמך אם התבגרת או לא סימן שעוד לא התבגרת וחוץ מזה לא מובנת לי ההילה הזו של הילדות שכחת לציין שאין כל כך הרבה קסם בלסבול כל פעם מה שאתה תמים וליפול על הפרצוף הגיע זמן גם לשיקולים רציונליים בחיים אין בזה שום רע ולגבי ניצוצות אפשר גם בגיל מאה להרגיש אותם צריך רק לצאת מהקיבעון של הגיל
    ביי ביי וברוכה הבאה לעולם של מפוקחים (חלקית, טוב נו….)

  14. הרבה פעמים אנחנו מתגעגעים לתקופות שכשהיינו בהן, בעצם לא כל כך אהבנו אותן. אני בטוחה שכשהיית ילדה וקיבלת אגרוף בבטן, וכל כך כאב לך כל פעם מחדש, רק חיכית לרגע שתיהי גדולה והכל יהיה יותר קל.
    הפתרון שאני מצאתי זה לחשוב על ההווה, לנסות להפוך אותו להכי טוב שיש כי לכל תקופה בחיים יש את הייחוד שלה, את היתרונות והחסרונות שלה. אולי אם תתאמצי ותחשבי טוב טוב תיזכרי גם בחלק הפחות טוב של הילדות ושל התמימות (כי תמימות היא לא תמיד דבר כל כך כיף) ואז תוכלי להבין שבעצם הרבה יותר נחמד להיות “גדולה” ולא להרגיש כל דבר בכאלה עוצמות- שכל פעם מחדש מעיפות אותך לעננים אבל אז גם מנחיתות אותך באדמה הקשה. אולי יותר נחמד לקחת דברים בפרופורציה. את זה ילדים לא תמיד יודעים לעשות.

  15. נדמה לי שהתחושה שאני מרגישה היא מין קהות חושים שכזו, באנגלית יש מילה שמתארת זאת היטב – numb. לא רע מידי, לא טוב מידי אלא פושר, חמים ונעים. לדעתי, לרוב זה עדיף על אגרוף בבטן אבל לפעמים זה באמת צובט את הלב שאין יותר פסגות מדהימות להתרומם אליהן.

  16. רציתי לאמר לך שקראתי את כתבה/קטע והוא נגע לי מאוד זה בדיוק מה שקורה לי בחיים האלו ישנם שירים שמזכירים לי כל מני דברים וסיטואציות מהחיים שהם פרסונליים לי ואך ורק לי ואיני יכול לשתף בהם אף אחד מאחר והם ישמעו לא קשורים לעצם השיר זה יכול להיות שיר קיצבי שמזכיר לי את התקופה שהייתי בחו”ל דוגמא או את החברה מה שעוד יותר מוזר שגם חפצים מעוררים בי זכרונות נשכחים ואין לי מושג למה ברוב המיקרים הזכרונות מדכאים אותי עד עמקי נשמתי כמובן שאחרי מספר שניות דקות זה עובר אבל התחושה הזו רעה ומעכירה את האוירה של אותו רגע אז לפחות זה קורה גם לאחרים אע”פ ש”צרת רבים נחמה לטיפשים” אלי

  17. ואני חשבתי שאני היחידה שמרגישה כך

  18. בלי שם

    טל יקרה, מאחר ועברתי את הגיל הממוצע של רוב קוראיך, וגם יותר מזה, בכל אופן אני מרשה לעצמי לומר קודם כל שהכתבה נפלאה. דבר שני, בשלב מסוים בחיי חשבתי שלא יהיו יותר ניצוצות, שליבי לא יצבט כשאשמע שיר אהבה, שזהו נגמרו החיים מבחינת רומנטית, שדי לא רק שאני מבוגרת אלא לגבי קבוצות גיל רבות למדי, קשישה וצריך להשלים. אנני יודעת לומר האם הגורל הוא שתעתע או אולי החיות שישנה בכל אדם ללא הבדל גיל ושלא מתה אלא עם מותו/מותה היא שגורמת לנו יום אחד לפתע להתאהב מחדש, והניצוצות שנדמה שנעלמו חיים
    ובועטים, ושירים שנדמה שכבר לא נוגעים, נוגעים וגורמים לדמעה או לאושר. אז זהו, זה כל מה שרציתי לומר הוא ששום דבר לא ישתנה אם לא תרצי ואם תשארי פתוחה, גם לאהבות ולכאבים ולהפתעות ולדכאונות. הכל חלק מאתנו לא?

  19. אחת בת 40

    אין כמו גיל 40. נקודה. אני למדתי את זה רק עכשיו, בהגיעי לגיל זה, ואני מנדבת
    לכן את המידע היקר, כדי לשלוף אתכן מתוך אווירת הנכאים שאחזה בכן עם
    קריאת המאמר. והרי פירוט:

    ראשית, הילדים כבר גדולים. לא צריך יותר לנגב להם ת’…., הם עושים זאת
    לבד. אפשר לצאת מהבית מבלי לדאוג לבייביסיטר, ובלי ייסורי מצפון. כל זאת,
    כמובן, בתנאי שטרחת לסיים את הלידות בשנות השלושים המוקדמות.

    שנית, הקריירה כבר די מעוצבת. או שיש – או שאין. האוניברסיטה מאחוריך, ואם
    את חוזרת אליה הרי זה בשביל תארים מתקדמים, או סתם בשביל עניין בחיים.
    את מסתכלת מלמעלה על הסטודנטים לתואר ראשון, מורעלי הציון, ומגחכת. סוף-
    סוף, אפשר ללמוד כדי להנות.

    שלישית, מצבך הכלכלי מאפשר לך דברים שלא עשית פעם (שוב, במידה והילדים
    כבר גדולים, ואין מעונות/צהרונים). אז… קורסים שונים, בגדים בתחילת עונה,
    נסיעות לחו”ל, מנוי לקאנטרי קלאב – כל אלה הם פתאום בגדר האפשר.

    רביעית, את מושכת יותר משהיית אי-פעם. כן, יקירותי, זה כך. הלידות מאחורייך,
    רזית ועיצבת את גופך, מהקמטים מתעלמים, ופתאום את מגלה שהמון, אבל
    ממש המון גברים, בוגרים יותר וצעירים יותר, נמשכים דווקא לבנות גילך. לא
    מאמינה? כנסי לצ’אט הקרוב בניק “נעמה 40”, ותראי איזה התנפלות.

    וחמישית… הסקס. הוא אף פעם לא היה יותר טוב. עם הבעל, עם המאהב,
    יו ניים איט. את מעיזה דברים שמעולם לא העזת, נהנית מהקינקיות, מנוסה
    מצד אחד ומצד שני – נועזת ומחדשת. מעולם לא הייתי פעילה מינית יותר מבגיל
    זה. מעולם לא הייתי כ”כ חרמנית. ואולי זאת הסיבה לסעיף הרביעי.

    אז בנות – התעודדנה. החיים היפים עוד לפניכן.

    ווהערה לטל: נסי לחלק את דבריך לפסקאות. נורא קשה לקרוא בלוקים של
    טקסט.

  20. winter, summer, autumn…. and no spring. Yet childhood is not a time, it’s a state of mind, and a restlessness, a naivite. And you stay in Neverland untill you can still watch dreams in technicolor, and see unicorns at sunset, and forget, and smile for no reason at all…….

    wishful thinking, right? So what. So I wish… doen’t matter what. I wish for this hangover of an adulthood to pass away, because it’s too heavy for me and my wings are breaking under its toll. In the end of the day we are all obsolete, and I wish that I’d have something hopeful and cheerful to say, so we all smile, and the evening would be a little lighter, a little brighter.

  21. צה"לית

    אני בדיוק לפני צבא ובתקופה האחרונה אני בקטע של נוסטלגיה. למצוא משחקים שהיו לי, ספרים, תקליטים וכדומה.
    אפילו חוויות שאני זוכרת לטובה ומסיבות. אני משחזרת הכל עם קצת שינויים כדי שיהיה לי חם בלב. כדי שאני ארגיש שאני עדיין אותה ילדה קטנה. ושירים מכיתה ו’ עושים לי צמרמורת ואני נזכרת באנשים שכל כך אהבתי.
    היה לי תענוג לקרוא את המאמר הזה ולחוש את המתיקות של פעם מפה של אחר.

  22. התחושה שמתוארת כאן היא תחושה של קיפאון כל כך מוכרת ומפחידה כשנמצאים במסיבה ופתאום אין את האנרגיה הזאת שהיתה פעם ואולי זאת ההתבגרות ואולי הפחד מההתבגרות ואולי זה בכלל קשור לתקופה הזאת ש”הכל כבר ידוע מראש …ושאנחנו כאן להעביר את הזמן.”(אביב גפן)ובכל זאת אולי זה סימן לבשלות ולמוכנות לדור השני .לשנות פאזה…ילדים נותנים את הכוח להמשיך מהמקום שבו התחלנו להרגיש תקועים…שם מתחילה היצירה וההתלהבות מהדור הבא:-)

  23. 1 אין קשר לתמונה שלמלה ו2 זה זין עומד זה לא נחנון אז טבי בייד זה יותר טוב
    וחוץ מיזה אשתי ניסטה וזה לא אלך בקיצור שתויות

  24. ינשוף

    זה סתם זין

    • ינשוף

      נראה לי שטרם. מה גרם לך להתחזות תחת לינקים של אנשים אחרים, ועוד ברמת תגובות שיכלה לצאת ממקלדתי רק תחת השפעת חומר חזק במיוחד? ועוד לא מצאתי שום דבר *כל- כך* חזק שיגרום לי לכתוב שטויות כאלה. פחחחחחח
      רן- לך חפש לך ארגז חול לפרוק בו את האגרסיות שלך, והנח לגדולים לנפשם. בסדר חמוד?

  25. said eyes

    רצף של זיכרונות העלתם בי…כשקוראים מילים מבלי להכיר את אותו אדם שעומד מאחוריהן ,ניתן להעניק להן חיים משלך.באופן אישי אני רואה בהתרפקות על זיכרונות מהילדות סם מנחם שפירושו “כמה היה טוב כשהייתי קטן” . כל תקופה ניתנת לשיפור ,רק דרוש האומץ להתנתק מגורמים שמפרים את האיזון הנפשי שלנו .החיפוש בעבר פירושו היאחזות בחיזיון תעתועים כזה או אחר ,היות ורובו סלקטיבי ומתבסס על אשליה שאנו מנסים למכור לעצמנו.אנו בוכים על טעויות שעשינו בעבר ,מתכננים את העתיד בקפידה ובו זמנית מפקירים את ההווה.מי ייתן ונלמד להוציא את המיטב מעצמנו ומכל תקופה שנעבור.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *