ארץ הביבים החופשיים

כבר שלוש שנים שאני מנסה להסביר לעצמי את התופעה הזו, את הדגדוג הבלתי מוסבר שתוקף אותי אחת לכמה זמן, הכמיהה הבלתי נלאית לארץ הביב, מאחורי הררי החושך, בלב ליבה של המאפליה התל-אביבית בואכה אלנבי. מה מושך אותי לשם? ולמה הדבר היחיד שיוכל לשים קץ להתמכרות הזו הוא אשפוז כפוי במוסד לגמילה מביבים?

ההתמכרות מכניעה אותי פעם נוספת, סוף הלילה שוב מוצא אותי בפרילנד. בממלכה החופשית. המוסד התל-אביבי מוכר לנדכאי וחלכאי עיר השכונה הביצתית. אפוף באדי אלכוהול ועשן, המצריכים יציאות תכופות לאוורור האישונים. בסביבות השעה שתיים נשפכת אליו כמות עצומה של שופכין אנושי- כל מיני רוצים להיות, כל מיני היו לרגע, שניים שלושה שהרגע שלהם הוא עכשיו, רוקרים מזדקנים, מסוממים, טרוטי עיניים תרים אחר חום אנושי. חום שרק ביב מהסוג הזה יכול להפיק. הצעירים שבהם מגיעים עם תקווה מסוימת בעיניים, אולי הלילה הם יזכו לאסוף את השיכורה המקיאה התורנית למאורה שלהם (כלים מטונפים בכיור וריצפה דביקה). הזקנים שבהם, ויתרו כבר מזמן. הם מגיעים בשביל להתחכך עם זקנים אחרים, שויתרו כבר מזמן ובעיקר בשביל לשתות עצמם למוות ולבהות באימפוטנטיות בכוסיות הצעירות.
והבנות, אוסף קרנבלי של נקבות אדם. בתולות בלבוש זונות, רווקות מקצועיות שבאו להטביע את יגונן באלכוהול, ילדה טובה שנקלעה (נכלאה?!) בטעות, שתי סלבס לא נוצצות והמקיאה התורנית שתיגרר בסוף הערב מרצונה לאחת המאורות בסביבה, לאהבה של רגע או סתם אירוביקה גופנית מיוזעת.

אז מה אני מחפשת שם בעצם? לפעמים אני מוצאת עצמי בתפקיד האנתרפולוגית בנקודת התצפית שליד פח הזבל. לפעמים בתפקיד הנחקרת, שותפה פעילה באירועי הלילה הדמוניים. כמו כולם, מקיאה מידי פעם בשירותים או בסמטה שמאחורה, מכירה היטב את יושבי גן-החיות, בעלת ותק בביברים מקומיים מסוג זה. יודעת מראש שלא, אני לא הולכת להכיר את אהבת חיי, אפילו לא פחות מזה (גם לא הזמנה לגולדסטאר). נטולת תקוות שווא, הציפיות נמוכות, בגובה המדרכת.

אבל איכשהו במקום הזה מרגישים את החיים, את הצד הפרוע והבודד שלהם, את הצד הנואש. יש משהו מקסים בייאוש האנושי, בבדידות הקיומית, הצורך הזה להיאחז בחיים בציפורניים, לא לוותר למרות הכל. משהו שמזכיר לי שכולנו, בעצם, עשויים מאותו החומר ואחרי שמקלפים מאתנו כמויות אדירות של מסיכות וצבע ומגיעים לבסיס של הבסיס, כולנו רוצים שיאהבו אותנו. שמה בביב זה המסר שעובר הכי חזק.

בביב שלי אין שום קוד לבוש או התנהגות, המועדון הכי לא אקסלוסיבי בעיר. הוא מקבל אליו את כל מי שמסוגל לשרוד בו. כפכפי אצבע, נעלי עקב, פלטפורמות, נעליים צבאיות ורגליים יחפות מדשדשים זה לצד זה. חזון אחרית הימים של האופנה. קבצן אקראי, שאוסף בקבוקים ריקים למחייתו, משתלב היטב בתמונה. לא תצליחי, גם אם תנסי הרבה, להיות יוצאת דופן. אני לא מנסה. אני פשוט משתלבת בנוף האנושי הססגוני, עוד חברה בודדה במשפחת האדם. במקום אליו כולנו באנו הלילה, להתנחם ביחד.

ציוץ הציפורים ואור ראשון מניסים את אנשי הלילה לבתיהם לשנת הבוקר. הבדידות והייאוש עוד שמה, תקועים בגרון כמו גוש ליחה, עדיין מקשים על הנשימה, רק שהלילה חלקנו אותם יחד ושטפנו אותם למטה עם הרבה אלכוהול.