פרס הרווקה הפוסטמה לשנת 2002

שיא השפל: בוקר אחד מגיע פרד, עוזרת הבית המלוכסן, פותח את הפלדלת עם המפתח המשוכפל (לרגע הייתי בטוחה שהלשעבר שלי סוף סוף חוזר הביתה) ומוצא אותי מכווצת על הרצפה במרכז החדר, מוארת תחת ההלוגן ומחסלת חבילת קליניקס. אבל לפרד לא מזיז שיש לי משברים בחיים, הוא רק בוהה בי לא מרוצה, תוהה איך להזיז אותי, כי אוטוטו ספונג'ה ונאנח כתמיד: Lots of dust. בעיית האבק המצטבר על הרהיטים שלי היא כלום לעומת הטמטום העקבי שאחז בי בעת האחרונה, סו קולד בשפת אמי "הכרעות לא נכונות". גברים שהתאהבו בי, נזרקו על ידי בתירוצים הכי פסיכיים, קלישאתיים ופולניים שהמוח האנושי יכול להמציא כשהוא לא לחוץ על חופה. בפרס הרווקה הפוסטמה לשנת 2002, אני לוקחת את המקום הראשון.

כבר תקופה שאני מייבבת לכל מי שמוכן להקשיב, או עושה את עצמו ככזה, שאני רוצה אהבה, שנמאס לי לבד, שאני מתגעגעת למישהו. אבל אין ממש למי וגם אף אחד לא ממש מתגעגע אלי ושאני בטח אגמור לבד עם מסרגות וחתול רחוב שילקק טונה במטבח. ועכשיו, על מה אני מתבכיינת? כי בסוף עידן "הלבד אין אף אחד" היו לי דווקא אהבות, ועוד מספר שכאלו, רק שהכחדתי את כולן עוד לפני שיכולתי להגיד אקס או מערכת יחסים. למה? כי אני טיפשה, זה למה.

כרגע יושבות כמה חברות שלי מאחוריי גבי ומריצות מערכונים שלמים בקטע של למה בחורה זורקת בחור. אז מה היו סיבותיי לפרידות? בוידוי קורע לב אני פותחת ואנא מכן, למדו מטעויות.
אחד, נקרא לו אריק, בחור שנון, נראה סבבה, אפילו אלכוהול הוא לא שותה. אבל מצד שני, גם לא אוכל. כמעט כלום, אולי פה ושם מלקט חסות. מה שכבר מביא את הג'ננה- לדייט שלך יש גינונים של דוגמנית, או הפרעות אכילה, בעוד את צריכה דחוף דיאטה. הבחור היה רזה ממני. ולא שהיה לו אכפת שהג'ינסים שלי גדולים עליו. הוא לא העיר בחוסר טאקט על גזרתי המתעבה, אבל אני דווקא כן סבלתי מלעמוד לצידו ולהשוות אגנים או היקפי בטן ומתישהו גם מלצאת אתו למסעדות להזמין סטייק ולראות אותו שותה מיץ סחוט בלבד. הוא הבטיח לאכול ולהשמין, סבתא שלי אפילו דאגה לו לעוגות שוקולד, אבל או שהוא היה מקיא בכוונה או שאני זו שהשגתי אותו בללקק את הצלחת. ובחור שיותר רזה מבחורה, הוא לא משהו שכדאי להשוויץ בו. גם אי אפשר להכריח אותו להשמין או לדלל את התפריט, כך שלא היתה ברירה אלא לשלוח אותו למצוא אנורקסית מותאמת במידות ולהידלק על בחור חדש מקסים, חייכן, דאגן, איכפתי שיש לו רק יותר מדי טלפונים. לא בענייני עבודה, אפילו לא בענייני משפחה, אלא מכל מיני ידידות. תחקירון לא מעמיק במיוחד העלה שהידידות האלה הן למעשה אינספור יזיזות עבר, שראו את מה שאני עדיין לא הספקתי לראות, ועכשיו מתקשרות כאילו לבקש עזרה בתיקון מכונת הכביסה ומעכבות אותו לכוס קפה וגם קצת לחריקות מיטה. כשמגיעים למצבים אינטימיים הן פתאום על המזכירה: הי רוני, זאת שירה זוכר? אל תשאל נפרדתי מתום ואני הרוסה, בבקשה תבוא. והוא מיד רץ, כי שירה מכירה אותו מאז הגן ואני סתם מלפניי שבועיים וחוץ מזה אם מה שמנחם את שירה זה מציצות פיטמות אז זה מה שצריך לעשות למענה. זה לא משנה כמה זה לא משמעותי ביניהם, אני לא מוכנה שאיזו שירה תשעשע את הבנזוג שלי, גם אם הוא בחיים לא יתחתן אתה ואיתי אולי כן.
לבועז, 7.3 בעד פרידה, היתה בעיה אחרת. כשהכרתי אותו הוא היה שפוי. כלומר, כזה שיודע מינונים במתי להתקשר, מתי לבוא, מתי לשלם על בחורה ואפילו מה להגיד, ועוד בטיימינג הנכון רק שכעבור כמה שבועות הוא חזר בתשובה. במקום לשמוע סלין דיון ברקע, שמענו אמנון יצחק ובוא נגיד שקשה לגמור כשברקע מספרים לך שהישועה לא תבוא מכאלה חטאים. אחר כך נסחבנו לבתי כנסת ולהרצאות בהן נאלצתי להצטנע, כלומר להסתיר את חולצת הבטן וגם להאריך את המיני. כמי שמשקיעה המון בשיזוף זאת לא היתה המלתחה שרציתי להראות אתה לא בשביל אף אחד, גם לא בשבילו.
ואחרון חביב עידן. שידוך מתוק, מתחשב, מצחיקן אבל מה נקיין, כלומר סטרילי דרגה אלף אלף בדירוג ברק וניצוץ בסקר האחרון של ג.יפית למען הקהילה: בודק אם שוטפים ידיים אחרי הארוחה, ואחרי השירותים, ומצחצחים שיניים תמיד לפני שמתנשקים (כולל חוט דנטלי ומי פה מסיר פלקס), שלא לדבר על פליית כינים מאזורים נסתרים וגם חליצת נעליים בכניסה ועד ריב על גרגר פרינגלס שנפל על הרצפה. בקיצור, העדפתי להיות בזוהמה של עצמי. חוץ מזה, יש לי את פרד שמנקה במקומי ומזכיר לי שבמציאות יש דברים קשים יותר מחיי אהבה כושלים, כמו למשל המון אבק על התריסים ומסטיק בזוקה שקשה לגרד מהאסלה. אח.