פשעים ועבירות קלות

פשעי מלחמה וסרבנות

מכתב הלוחמים הקורא לסרבנות שרות בשטחים הוא נקודת שיא במחלוקת הפוליטית בנוגע לשליטת ישראל בשטחים. קבוצת הקצינים והלוחמים שמספרם מגיע בימים אלה ל- 417 הצהירו כי הם לחמו ומוכנים להילחם על הגנתה של המדינה, אך לא יוסיפו להילחם מעבר לקו הירוק, לבצע פקודות בלתי חוקיות בעליל ולבצע כל פעילות שמגמתה לשלוט, לגרש, להרעיב ולהשפיל עם שלם.
בשבועות האחרונים, בשעה שמבצע “חומת מגן” פרץ את גבולות הפעילות השוטפת אל מצב מלחמה, נראה כי הדיון בנוגע לשרות בשטחים או לפשעי מלחמה נדחה מפני המצב הביטחוני, ושוב פושטת אותה תחושה של עם אחד נרדף ומאוחד. שוב חוזרת אותה נטייה לעצום את העיניים ולדבוק באמונה שמה שלא עושה היום צה”ל בשטחים, הוא עשה להבטחת הביטחון האישי, למרות שגם עכשיו כאשר צה”ל נלחם בערים הפלסטיניות עדיין מסתננים מחבלים ומבצעים פיגועי טרור בשטח ישראל.
למעשה, לא ניתן לקבוע בוודאות שהאמצעים והמדיניות שננקטו בשטחים אכן סייעו להגברת הביטחון האישי, כשם שאין דרך לקבוע בוודאות ששלושה עשורים של כיבוש ודיכוי לא ליבו את השנאה וגרמו לדור חדש שנולד אל תוך מציאות של אלימות ודיכוי להיות קיצוני ואלים יותר.

יש לזכור כי מצב חירום התקיים במדינת ישראל בכל שנות קיומה וגם המצב הנוכחי, הבעייתי ללא ספק, אינו יכול להכשיר כל מעשה וכל מדיניות בטענה של שמירה על ביטחון המדינה והגנה מפני איום על קיומה. יש להיזהר משחיקה של ההכרזות האלו וגלישה להצדקת כל פגיעה בזכויות אדם באצטלה ביטחונית. קביעת גבולות מוסריים היא חובה ואין בה כדי למוטט את הביטחון או לכרסם בשלטון החוק והדמוקרטיה.

מותר גם לשאול מהו אותו ביטחון שמפניו נדחית כל טענה על פגיעה בזכויות אדם. שמירת השליטה הישראלית בשטחים ושימור ההתנחלויות אינם חיוניים לקיומינו. זוהי אינה מלחמה על הקיום אלא מאבק כוחות מתיש שגבה כבר יותר מדי חיים. ההתנחלויות אינן ישראל, וסופן להתפנות. בסופו של דבר כל הסכם שלום שייחתם ימסור את השליטה בשטחים לידי הפלסטינים והמחלוקת העיקרית היא על תנאי הנסיגה והסדרי הביטחון- לא על עצם הנסיגה. איש אינו חושב עוד בעידן של טילים ארוכי טווח, שפיסת האדמה ספוגת הדם הזאת היא מה שישמור על ביטחוננו ועל קיומינו כמדינה.

מאידך, עם התפתחות המשפט הבינלאומי הפלילי, והקמת בית הדין הבינלאומי הפלילי בניו יורק, יש משמעות נוספת למושג פקודה בלתי חוקית בעליל. פעולות רבות שמבצע צה”ל בשטחים ובהן מניעת טיפול רפואי והעברת תרופות ומים, התעללות באזרחים במחסומי צה”ל, פעולות “חישוף” והריסת בתים של אזרחים וכו’, הם הפרות חמורות של המשפט הבינ”ל ההומניטרי ודיני המלחמה הנוגעים לפגיעה באוכלוסיה אזרחית.
התביעה כנגד אריאל שרון בבלגיה המחישה את העובדה שגם ללא בית דין בינלאומי פלילי יכולות מדינות שאין להן כל זיקה למעשים הנדונים להעמיד לדין על פשעי מלחמה ולהפעיל סמכות שיפוט אוניברסלית. התקדים לכך, אגב, הוא תקדים ישראלי. ישראל טענה לסמכות זו כאשר היא העמידה לדין את אייכמן בישראל, למרות שלמעשים שבהם הואשם אין כל זיקה למדינת ישראל שאז עוד לא הייתה קיימת, לשטחה או לאזרחיה.
הטענות שטענה עו”ד מישל הירש, שייצגה את שרון בבלגיה, בדבר החלה רטרואקטיבית של החוק הבלגי המסמיך את בית המשפט בבלגיה לדון במעשים המיוחסים לשרון ובדבר חסינות ראשי מדינות, לא יעמדו לקצינים ולוחמים ישראלים שיצייתו לפקודות שדגל שחור מתנוסס עליהן, אם יועמדו לדין בגין פשעי מלחמה בבלגיה, במדינה אחרת או בבית הדין הבינלאומי הפלילי, לכשיתחיל את פעולתו.
הסירוב לשרת בשטחים הוא החלטה אזרחית אמיצה ולקיחת אחריות אישית על מדיניות פסולה. אם האירועים האמורים בשטחים היו הפרות אינסינדנטליות של המשפט הבינלאומי והמשפט הפלילי של מדינת ישראל, אז היתה משמעות לסירוב לבצע פעולה ספציפית ללא סירוב גורף לשרת בשטחים. לא כך הדבר במצב בו מעשים אלו הפכו לדרך פעולה שכיחה ומקובלת.
הסירוב לשרת בשטחים הוא הפעלה של חופש המצפון שהמדינה הדמוקרטית מחויבת לתת לאזרחיה. הוא אינו מרידה וחתירה תחת ערכי הדמוקרטיה ושלטון הרוב, כיוון שדמוקרטיה שאינה מגנה על זכויות אדם של מיעוט מול עריצות הרוב היא דמוקרטיה ריקה מתוכן, ואינה אלא אוסף של כללים פורמליים.

אז איפה הן הבחורות ההן?

כאשר מדברים על חופש מצפון ומחאה אזרחית כנגד מדיניות פסולה, יש מקום לתהות על היעדרו של הקול הנשי מהמפה הפוליטית. הקול הנשי, אם לא נשמע כלל ואם הושתק מנימוקים של חוסר ניסיון מבצעי והכרת השטח, מהווה עדיין 50% מאזרחי המדינה, שבשמם ובקולם בקלפי מתבצעות אותה מדיניות.
מלבד תנועות כגון “בת שלום”, “נשים בשחור” וכו’ שנותרו בשוליים, לראשונה זכתה תנועת נשים לחשיפה תקשורתית ולמקום מרכזי בשיח הציבורי בימים שקדמו לנסיגת צה”ל מלבנון, כאשר תנועת “ארבע אימהות” תבעה את יציאת צה”ל מלבנון והחזרת הבנים הביתה וביטאה עמדות נחרצות גם בנושאים מדיניים וביטחוניים.

לאחרונה הקימו יוצאות תנועת ארבע אימהות את תנועת “היום השביעי”, שעיקר המסר שלה הוא הפסקת הכיבוש על עם אחר ויציאה מהשטחים. אליהן מצטרפות בנות זוגם של קצינים וחוגרים בשרות מילואים קרבי, שחיברו את מסמך “הרעות לחיים”, בו הן מביעות תמיכה בסירוב לשרת בשטחים ובו הן קוראות לבנות הזוג של המילואימניקים שלא לתמוך ולהסכים למעשים שהן מתנגדות להן – לא להסכים ליציאתם מהבית לשרת בשטחים, בנשימה אחת עם מחאה אזרחית על עצם הפעולות בשטחים.

אין שום משמעות להתנגדות של אם לכך שבנה ישרת בשטחים או להתנגדות של אישה לשרות בשטחים של בן זוגה. הבן והבעל הם בגירים בעלי זכויות וחובות, בעלי זכות לחופש מצפון ולדעה משל עצמם. לא ברור מדוע מתעקשות עדיין תנועות הנשים להיאחז בילד או בבן הזוג על מנת לשאוב לגיטימציה לדעותיהן.
לנשים יש זכות להתאגד ולהביע דעה כאזרחיות שוות זכויות. כשם שלא היינו קופצים לפשפש בעברו הצבאי ובהשכלתו הביטחונית של כל גבר שמביע עמדה בנושא צבאי ביטחוני, כך ראוי שיקרה גם עם הנשים. לעומת זאת, השימוש בטיעונים אמוציונאליים העולה מהצגתן קודם כל כאימהות או כבנות זוג בסופו של דבר מגמד את החשיבות של תנועת הנשים ומחליש את הדעות שאותן תנועות מבקשות לקדם. לרבים ממקבלי ההחלטות בהווה ובעבר היו בנים בגיל השרות ששרתו ביחידות קרביות. לא היינו מוכנים לקבל מצב שבו לעובדה הזאת יש משקל בקביעת מדיניות הביטחון. אז איך אפשר להתייחס ברצינות להפגנת מחאה של אימהות שמערבבות דאגה לשלום בניהן עם עמדות פוליטיות בענייני ביטחון?

כל האימהות דואגות לגורל ילדיהן. אין אמא שהייתה שולחת את בנה אל מותו. אך אין ספק שרובן המוחלט היו מעודדות את הבנים להילחם על הגנת חיפה או תל אביב.
העניין העומד בראש תנועת הסירוב הוא השחתת צלם האנוש של צה”ל והחברה הישראלית כולה, ולא נפילתם המיותרת בקרב של חיילים עבריים רחוק מהמולדת, בניגוד לנפילתם במלחמות על קיום המדינה.
נראה כי לא הדאגה למוסריותו של צה”ל או לשפיותה של מדינת ישראל היא העומדת בראש האג’נדה הפוליטית של תנועות המחאה של הנשים כיום, אלא הצורך לשדרג את “טוב למות בעד ארצנו” למציאות המדינית החדשה.

על הכותבת ליאור שדמי

ילידת 1976, סטודנטית למשפטים ומדעי המדינה ואשת רנסנס בהתהוות. מתכנתת מחשבים ומוסיקאית בעבר, ומעצבת תכשיטים והוגה דעות בהווה. סטודנטית נצחית ועוף מוזר. חולמת להיות נספח התרבות בפאריז, לאמץ ציפור שיר וללמוד אספרנטו בהתכתבות.

תגובות

  1. why like this babu? חזרה לזיונים בבקשה. ושהסופיסטיכוסית תתחיל לכתוב ביתר אריכות.

  2. לילית

    נכון מאוד, אתה צודק. אני לא בטוחה שאני מקבלת את תופעת הסירוב במצב הנוכחי אבל מפריע לי כאשה שאני יכולה להשתתף בויכוח רק כאמא של או בת זוגו של וכדי להוסיף לגיטימציה עדיף שהם יהיו יוצאי יחידות מובחרות. מתי לאחרונה שמענו על אם של טבח/נהג שמעזה בכלל להביע את דעתה?

  3. ‘למעשה לא ניתן לקבוע בוודאות שהאמצעים והמדיניות שננקטו בשטחים אכן סייעו להגברת הביטחון האישי…’

    האמנם? הפעילות הצבאית בשטחים עזרה למגר את הטרור ולראייה מספר הפיגועים וההרוגים שירד באופן משמעותי.

  4. לא מובן לי למה האתר בוחר לשמש במה פוליטית המציגה דעה פוליטית מקצה אחד של הקשת.
    יש הרבה מאוד אנשים שחושבים את ההפך! כל ההתייפיפות הזאת מיותרת לחלוטין.אף על פי כן מקובל עלי שכל תנועות ה”אמהות” למיניהן “מתעלקות” על המצב בכדי לקבל חשיפה כשבעצם הן נלחמות כביכול עבור בניהן ובעליהן שיכולים לדבר בשם עצמם – אכן מיותר לחלוטין.

    • שירלי צ'לצ'ינסקי

      כל אחד יכול להביע את דעתו באמצעות מערכת התגובות. כמו כן בננות הינו אתר פלורליסטי ומי שמעוניין לפרסם מאמר פוליטי מהצד השני של המתרס מוזמן לשלוח את המאמר לכתובת הבאה:
      http://bananot.com/submit.html

      כאן בשביל מגוון הדעות,
      שירלי
      http://bananot.com/writers/ShirleyChalchinski

    • לילית-נסיכת האופל

      ידידיהם הטובים ביותר של האדם.

      בתרבות שבה למילה התייפיפות ולביטוי ‘יפה-נפש’ יש ניחוח מובהק של צחנה וקללה גסה,
      בעולם שבו התפיסה הנשית/האימננטית,העצמית,האימהית ,והזוגית עדיין נחשבת להתעלקות ולא כסוג של חשיבה ‘אחרת’ לגיטימית, שבאופיה נוטה היא להכיל את הסביבה, במקום לרצות להכניע אותה,
      ניתן לומר בשקט שנשים מסתובבות להן כיום מחוץ למטבח מחמת תועלתם של בעלי זכויות היתר והשררה ולא מתוך שחופשיות הן באמת להיות שוות ערך.

      מאמר יפה מאוד, דרך אגב.

  5. דובדבן

    הייתי מעדיפה שהאתר יחזור למתכונתו הקודמת…
    יש לי מספיק מ”המצב”,
    מה גם ש”בננות” בשבילי היתה מן עיר מקלט עד לפני זמן לא רב.

    חוץ מזה, שקצת נמאסה עליי ההתייפייפות הזו.
    משום מה, קולותיהם של אותם אנשים פחות נשמעים
    ברגעים של פיגועים וזוועות הנגרמים לנו, ונדמה שמדובר באיפה ואיפה.

    לא שמאלנית…לא ימנית…אבל עייפה מדיבורים על “המצב” זה בטוח!

  6. סרבנות מצפון לסרב לשרת בשטחים… חיילים לא מוכנים לעמדה כלשהי של הממשלה ולכן לא רוצים לשרת שם…

    למה זה נשמע לי כמו דבר המנוגד לדמוקרטיה?

    זה נראה למישהו הגיוני שלדוגמה מחר שוטרים יחליטו שלאכוף דוחו”ת מהירות זה מנוגד למצפון שלהם כי זה נועד רק לגביית כסף ולא באמת משרת את המטרה של מניעת תאונות דרכים ולכם יש בזבוז של כספי מסים ואי-ניצול של אותו כח אדם למטרות מועילות יותר. אבל, הם מוכנים לעשות כל דבר אחר על מנת למלא את תפקידם כשוטרים, אבל לא את זה.
    נראה לי שלאף אחד זה לא נראה הגיוני ששוטרים יסרבו לפעול לפי מדיניות הגוף המפעיל אותם.

    אם כך, למה זה לגיטימי שחיילים יצאו כנגד מדיניות מי שמפעיל אותם? מדיניות כללית כמובן.
    הסכמה למצב כזה גוררת שכל פעם שתהיה ממשלה ימנית אז אותם חיילים ימניים לא ישתפו פעולה בהוצאה לפועל של מדיניותה וכמובן להפך.

    לדעתי זה מנוגד לדמוקרטיה.

    • איילה-בר

      חיילים בסדיר משרתים רק שלוש שנים.
      חיילים/קצינים בקבע עושים זאת מבחירה.
      שוטרים עושים זאת מבחירה.
      כל שאר האזרחים שנדרשים לעשות בשרות המילואים שלהם במשך 30 שנה דברים שמנוגדים באופן מוחלט לצו מצפונם – זה לא מנוגד לדמוקרטיה?

    • בדיוק כל זה: לאפשר לך להגיד את דבריך גם אם את/ה בעמדת מיעוט.

      יש לשים לב שבניגוד לחיילי הסדיר או הקבע, חיילי המילואים הם אזרחים במשך כל ימות השנה (למעט כך וכך ימי מילואים). ומתוקף היותם אזרחי המדינה, זכותם (ואף חובתם) להשמיע את קולם.
      מותר לצבא לשפוט ולהעניש אנשי מילואים אם יסרבו בפועל לשרת, אך כל זה אינו סותר את זכותם להבעת עמדה אזרחית-דמוקרטית, כל עוד אינם משרתים.

      ותיקון טעות: שוטרים הם אזרחים, עובדי מדינה שבחרו במיקצועם, לכן ביכולתם לעזוב את מקום עבודתם, אם אינו לרוחם. אין שום מקום להשוואה בינם ובין אנשי מילואים, שעושים זאת בצו.

      • אני לא אמרתי שיש בעיה עם הבעת עמדה נגד בתור אזרחים.
        אני אמרתי שאי ביצוע פקודות בתור חיילים מתוך מניעים אדיאולוגיים מנוגד לדמקרטיה.
        בזמן שחייל משרת אין לו כל פריבילגיה כזאת לדעתי, ולא רק זאת אלא שתהיה זאת פגיעה בסמכות הרשות המחוקקת שהיא הממשלה.

        הייתי בנושא הזה…

        • מכתב קציני המילואים הסרבנים נשלח לא בזמן שירות. ולכן נשלח ע”י אזרחי המדינה המשרתים כקציני מילואים.
          כן, יש בעיה בסירוב בפועל לשרת, אבל אולי במקום לצעוק ולערוף ראשים של מי שחושב אחרת, רצוי להתחיל גם להקשיב. סתימת הפיות לדעות שאינן תואמות את הקונצזוס הלאומי, בתקופה האחרונה, מובילות אותנו לשנים רחוקות ולא מוצלחות במיוחד. כשכל התקשורת מתגייסת להביא רק את דעת הממשלה, כשיפה ירקוני (זמרת המלחמות!) הופכת לאויב (או סנילית) שצריך להחרים, כשמדינה שלמה חוזרת לסיסמת “העולם כולו נגדנו”, זה מעיד על מגמה. רצוי לא להתעלם ממנה.
          וכדי גם לשים לב למה שאומרים קציני מילואים המסרבים להילחם בשטחים. דעתם אולי לא פופולרית בימים אלה, אבל הם משמשים פה לעוד רבים. וכשחיילים מאבדים את המוטיבציה להבצע את תפקידם, שום אידאולוגיה לא תעזור. מה כן יכול לעזור? אפשרות לדיאלוג ולאמירה חופשית, כפי שמקובל במדינות דמוקרטיות נאורות.

  7. ישראלית קטנה

    הסרבנות לשרת עקב בעיות מצפון ו/או אידיאולוגיה היא בעייתית.

    כיום יש הקצינים שלא מוכנים לשרת מעבר לקו הירוק. הרגשתם אולי לגיטימית, אבל
    מה יקרה כשהצבא יפרק התנחלויות?
    זה הרי יקרה בסופו של דבר, אני חושבת שלכולנו זה ברור. אגב, אתמול בחדשות ערוץ 2
    רוני דניאל, הכתב הצבאי, הודיע שבצה”ל כבר מדברים על פינוי התנחלויות מבודדות, כדוגמת
    נצרים, עקב העומס שהתנחלויות כאלה יוצרות על הצבא.

    מה יקרה אז? האם חיילים שבדעותיהם הפוליטיות נגד פינוי התנחלויות לא יעשו את העבודה?
    זו חרב פיפיות. ברגע שאתה מגוייס ומקבל פקודה, אתה חייב לבצע אותה. צבא, בניגוד למדינה, אינו דמוקרטיה. הוא נועד להגן על הדמוקרטיה.
    יש לחייל כלשהו השגות על פעילות מסויימת, רשאי הוא להצטרף לתנועת מחאה פוליטית בזמנו החופשי, לא בזמן פעילות מבצעית כזו או אחרת.

    אגב, לגבי בית הדין הבינלאומי הפלילי בניו יורק, הרשה לי לזלזל במוסד הזה ולו מהטעם הפשוט ארה”ב עצמה (ניו יורק זה בארה”ב, לא?) לא ממש התחשבה באפגנים בבואם לסלק את בין לאדן (שחי עדיין ומחייך), או בעירקים בזמן מלחמת המפרץ. החוק יפה בתאוריה, בתכל’ס, הוא לא מופעל כנגד ארה”ב…. למה? התשובה ברורה לכולנו.

  8. סרבנות – היא היא מהות הדמוקרטיה האמיתית כיום. המעשים שנעשים בשטחים לשם שימור הכיבוש הם הבלתי דמוקרטיים, כמו גם הכיבוש עצמו, כמובן.

    בנוגע למחאת הנשים: בהפגנה שאורגנה עי ידי קואליצית הנשים למען שלום צודק במחסום א-רם לפני כשבועיים היו בעיקר נשים, הן היו גם אלה שעמדו בשורות הראשונות. היו אלה נשים ישראליות ופלסטיניות, אך הדבר לא נאמר בכל התקשורת. הם דיווחו על מתפרעים שהכו שוטרים (דיווח שקרי אגב, ההפגנה תוכננה, החלה ונמשכה כהפגנה לא אלימה – מצד המפגינים לפחות) היו אלה “כוחו הביטחון” שעשו שימוש ברימוני הלם, גז מדמיע וכדורי גומי אל מול ההמון המשתמש בזכותו הדמוקרטית להפגין (אני מקווה שעל זה אין עוררין)! בכל אופן, הנשים הללו לא שאבו את הלגיטימציה שלהן מהיותן נשים של…או אמהות של…חבל שתנועת נשים בשחור הוזכרה בכתבה במילה אחת, כי מניתוח יותר רציני של הפעילות שלהן היה ניתן לראות אופציה שפויה של מחאה נשית.
    גם תנועת “פרופיל חדש” התומכת בסרבנות, היא תנועה של נשים, בעלת ערכים פמניסטיים מובהקים! אך גם קולן של אלו לא נשמע באמצעי התקשורת.
    שנשלטת על ידי הגברים ונשות שלומם!!!!!!

  9. אני לא מבין! זה לא אמור להיות אתר של בריחה מהמציאות המגעילה וכניסה למציאות המצחיקה.
    מזה שטף המאמרים האקטואלים האלה שגורמים לי לרצות לפתוח עיתון איפה מאמרים בסגנון “המדריך למוצצת ולצוללן”?. תעזבו אותנו מכל האקטואליה הזאת תנו לנו הומור תנו לנו קצת חיוך משהו שישכיח לנו את המציאות שאוחזת בנו במשך שעות היום לא שזה לא חשוב אבל בדיוק בשביל זה אני מנוי על ידיעות. ספקו לנו מיפלט לא מיקלט!!!!!!!

  10. ישראלי 1

    אפתח בציטוט מהכתבה שלעיל:
    “למעשה, לא ניתן לקבוע בוודאות שהאמצעים והמדיניות שננקטו
    בשטחים אכן סייעו להגברת הביטחון האישי”

    יותר מכל זה מזכיר לי את עמדתם הבלתי מישתנה של יצרני הסיגריות במשך שנים ארוכות:
    “לא ניתן לקבוע בוודאות שעישון מזיק לבריאות”. הדגש על “וודאות”. אפשר להפריך כל דבר על ידי הדרישה ל”וודאות”.
    למשל;
    – “לא ניתן לקבוע בוודאות שסקס הוא הגורם להריון”. אמנם יש הרבה מקרים בהם ההריון נגרם בהקשר לסקס, אבל האם ניתן לקבוע זאת “בוודאות” ? ואנחנו גם מכירים יותר ויותר הריונות שלא התחילו בסקס.
    – “אין וודאות שאכילת יתר גורמת להשמנה”. עובדה – כולנו מכירים שדוף אחד או יותר שאוכלים פי שניים מהמותר ובכל זאת נותרו רזים.
    – “לא ניתן לקבוע בוודאות שהגורם למחלת השפעת הוא יצור מיקרוסקופי המכונה וירוס”. אחרת איך זה שיש כאלה שחולים מאוד קשה ובאותו זמן באותו בית אחרים לא מרגישים כלום ? סימן שהקביעה שהוירוס אשם היא נמהרת ולא “וודאית” ומקורה בדחף למצוא אשמים ומהר.

    אחרי שסיכמנו ש”וודאות” היא מצב שלא קיים בעולם הזה, בואו נעבור על כמה עובדות שכולנו יודעים, אבל הצבתן ביחד אולי תאפשר לנו גם להסיק משהו:
    – במהלך חודש מרץ נרצחו 128 ישראלים.
    – במהלך אותו חודש נבלמו ונמנעו על ידי כוחות הבטחון מאות התקפות טרור, רובן על ידי מתאבדים.
    – מאז תחילת אפריל עברו 21 יום. בתחומי ישראל הצליחו “רק” 2 פיגועים, וגם הם בימים הראשונים של מבצע “חומת מגן”.
    – בקרבות חודש אפריל נהרגו כ 30 חיילים. עם כל הכאב והצער הגדול על אובדן חייו של כל אדם וכל חייל, זה שונה לגמרי מהמצב שלפני המבצע הצבאי, כשזה היה בערך מספר האזרחים ההרוגים שלנו ביומיים.
    – במהלך המבצע הצבאי שימשו חיילי צה”ל מטרה ראשונית לרוצחים ולאמצעי ההתקפה שצברו כדי לתקוף בהם אזרחים ישראלים. מעט מאוד עובדות שוחררו לידעת הציבור: למשל, בשבוע הראשון של הקרבות בקסבה של שכם הופעלו מאות מטעני חבלה כנגד החיילים, האומדנים הם שהפלשתינאים השתמשו ב 5 – 7 טונות של חומרי נפץ. אלמלא המבצע הצבאי שלנו, אני קובע “בוודאות” שחומרי הנפץ האלה היו מוצאים את דרכם לנתניה וחדרה ומי יודע, אולי אפילו לתל אביב.

    יש עוד עובדות, אבל בשביל מה לטרוח ?
    בכל הכבוד לרגישות ה”נשית”, צריך להבין שגם בצד השני יש גברים ברוטאליים ולוחמניים שמבינים רק כח, ולפעמים, לא “בוודאות”, אבל לפעמים – התשובה לכח היא יותר כח.

    • אלמוני

      וישראל לא מבינה רק כוח? הלא רק לאחר תחילתה של האינתיפדה (אי אז, בסוף 1987)ישראל הבינה שכיבוש של עשרות אלפי בני אדם, ניצולם למטרת “שואבי מים” ושלילת זכויותיהם הבסיסיות לא יכול להימשך. 30 שנה לא הספיקו, אך פעולות אלימות- ישראל הבינה היטב. וזו תגובה רק על חלק קטן ומקומם בגישתו הגזענית, כיוון שאין לי כוח להסביר את מה שבעיני הוא מובן מאליו, ועוד פחות מזה לענות לטענות דמגוגיות, שכדרכן תמיד נדמות ברגע הראשון לוגיות ביותר, ורק מבט מעמיק חושף את הריק שמאחוריהן, ואליו הן אכן נשאבות (וזה גם בתגובה ל- J-MAN: האם יש באפשרותך להבחין בין הרעבה לבין מדיניות כלכלית גרועה? בין השפלה לבין תקנה טיפשית? האם יש הבדל בין החלטה של שירלי שלא לפרסם את תגובותיך בשל רדידותן לבין סתם אמירה של אחד המגיבים שהן רדודות?)

      • האמת שהתכוונתי לכתוב משהו ארוך, מלא בטענות שלך ואז הפרכה שלהן.
        להראות שאתה זה שאתה רדוד.
        להראות שמאחורי טענותי עומדת אמת בסיסית. גם אם הדוגמה לא ממש 1:1 אלא יותר קשורה למשהו שאני עצבני עליו.
        אבל אין לי כח לזה.

        אני חושב שהצורה שסילפת את מה שישראלי 1 בהחלט מספיקה. ואני גם הייתי רוצה לדעת מה היה גזעני בבגישה שלו…

    • ניתן לקבוע בוודאות שאתה מאלה שיודעים הכל בוודאות, ואתה בטוח שכל מה שאתה יודע או חושב הוא הדבר האמיתי והאחד, וכמובן אתה מאלה שיש להם מידע פנימי שהוסתר מהציבור.
      ב ו ו ד א ו ת !!!

      וכן, אפשר לקבוע בוודאות שהפעלת יותר ויותר כוח הביאה הובילה אותנו לפריחה, שגשוג ושפע… נו באמת.

  11. סרבנים יקרים במידה ולא תגינו עילנו הנשים, נמשיך להתפוצף באוטובוסים או סתם להרצח ברחובות , ואים ידם היתה משגת הינו נאנסות כפי שקרה במלחמת השחרור , ואני כבר לו מדברת על דיכוי מיני על ידי כריתת הדגדגן כפי שנעשה לנשים מוסלמיות.
    לכן גברים מחובתכם להגן עלנו הנשים . ושוב תודה לכל הגברים הלוחמים שנתנו את חייהם להגנת ילדים ,נשים וזקנים . שכחתם שזו מלחמה על הבית.

    • ועוד פעם – איכס

      • שמעון

        אנשים כמוך היו מועמדים ליד הקיר ונורים.
        אני שונא אותכם שנאת מוות כי הובלתם את עמנו לאסון גדול מאוד. אין כפרה למעודדי מרצחים ולבוגדים. הייתי מחסל אותך בידיים שלי.
        כלבה מזדיינת עם ערבים

  12. שמישהו יכתוב איזה מאמר שנון על יחסים/סקס/אהבה וכ”ו ויצדיק את קיומו של האתר הזה !

  13. צב מעבדה

    מאחר ומדיניות ישראל בשטחים הכבושים נוגדת את צו מצפוני אני קורא בזאת למרד מיסים!
    זוהי חובתי המוסרית למען הדמוקרטיה הישראלית!
    אני מוכן להילחם למען הבית ולעשות הכל למענו ולמען הגנת המולדת, אבל אני גר ברחוב בוגרשוב 44 א’ בתל אביב ולא בקו חמש (דיזינגוף) או בקפולסקי, או בדולפינריום או בשוק מחנה יהודה (זה בכלל בירושלים!) או בנתניה, או בחדרה, או ביגור, או בנצרת, או בעפולה, או בחדרה, או בבאר שבע או בכוס שלירבאק ארס! את מפגרת או עושה את עצמך ליאור?
    (פרטי מגורים פיקטיביים)

    • לא הבנתי אם אתה לא קורא עיתונים , או שאתה קורא אבל אתה לא מבין.
      מה זה האנלוגיה המפגרת הזאת למשהו שהוא לא בר השוואה בכלל?
      הדיבורים שלך על דמוקרטיה מעידים בעיקר על בורות. אין לך איזה מבחן באזרחות ללמוד אליו?

      • צב מעבדה

        עמית יקר,
        באופן זמני אני לא חי בארץ (לימודים בחו”ל) כך שאין לי גישה לספרי לימוד בעברית. אבל אני אשמח מאוד אם תשכיל אותי (ואולי עוד כמה קוראים) למה אתה מתכוון כשאתה אומר שלא ניתן להשוות בין מרד שרות צבאי לבין מרד תשלום מיסים. שניהם מרד ברשויות. שניהם נתנים להצגה כדילמה מוסרית ושניהם, לדעתי, התחמקות מהחובה ציבורית והטלתה על אחרים.
        נא הסבר, נמק והרחב בקצרה 🙂 את עמדתך.
        נ.ב
        דרך אגב, את מבחן הבגרות באזרחות עשיתי כבר לפני שלוש עשרה שנה והוא היה אחד מהמוצלחים בגליון הבגרות שלי (שלמען האמת לא כל כך מרשים).
        חוץ מזה רציתי לשאול שאלה אישית: תגיד לי, איך נתנו שם כמו ‘עמית’ לאדם כל כך לא חברותי, עוד לא תבעו את ההורים שלך על הולכת שולל? אה?

  14. ליאור – התרשמתי, מאמר נבון, בזמן הנכון ואף הסכמתי עמך.
    מאידך – מה הן לדעתך האופציות אותן את מציעה לקוראייך-קוראותייך?
    הייתי שמחה אילו מאמר כזה היה מקנח בהכוונה –
    1. האם את מציעה להצטרף אליך? לאן? באיזה אופן? לעשות מה?
    2. אם לא אלייך, למי?
    3. מה את מציעה, בתכלס? ליזסטרטה אקשן? (מחזה יווני בו מנעו הנשים עצמן מן הגברים עד אשר יפסיקו את המלחמה = שווה לשקול)
    אשמח לתגובתך המלומדת

  15. שלום ליאור
    אני אתחיל עם הדברים הטובים – יופי של מאמר, כתוב באמת טוב, ועם החלק של מחאת הנשים אני גם מסכים איתך לגמרי – יש מקום למחאה נרחבת, ורבת דציבלים מהמגזר הנשי ואם אין כזו עכשיו (אני לא ממש שם לב כרגע), אז בהחלט כדאי להתחיל.
    ועכשיו לביקורת: קודם כל, תסלחי לי אם אני אגיד שאני לא מאמין לכל 417 הלוחמים שלא מוכנים להתגייס מסיבות מצפוניות. אני בהחלט מאמין למארגנים שהם מאמינים בזה, אני גם חושב שהמון אנשים “תפסו טרמפ”.
    דבר שני, אני חושב שבהתייחס לנסיבות, צהל פועל בדרך המוסרית ביותר האפשרית בשטח, דבר שעלה לנו בקורבנות רבים – בניגוד לארה”ב לא הפצצנו את הערים הפלסתינאיות מהאויר ורק אח”כ נכנסנו עם כוחות יבשה… אני מדגיש שוב שזה רק בהתייחס לנסיבות, כי גם אני כמוך מסכים שרוב ההתנחלויות הן נטל על צה”ל גרידא, אבל במצב הקיים, שלא מפנים את ההתנחלויות, או (ולדעתי זה הפיתרון הריאלי) – מקימים קו הגנה רציף ומותירים מאחוריו את מי שמתעקש להשאר – הפיתרון היחיד הנותר הוא לטפל במוקדי ההתנגדות בתוך הערים הפלסתינאיות, עם כל הבעיה המוסרית, ועם כל שאר הבעיות הקיימות בדרך הזו.
    זהו גמרתי לנאום.
    והלוואי שירבו האנשים שנמצאים כל הזמן עם האצבע על הדופק ודואגים שנצמד למוסר עד כמה שאפשר….

  16. בובי של דובי

    משום מה אני לא מופתעת שכל כותבי וכותבות בננות הם שמאלנים, או לפחות רובם.
    סליחה על הסיווגים והכל, אבל זה מתאתים לרוח הדברים שנאמרים פה.
    עם כל האהבה שלי לאתר, תחסכו מאיתנו את הדעות הפוליטיות שלכם.
    זה לא מעניין, ויש הבדל- אגב שירלי , בין מאמר שנכתב ומאות אנשים קוראים אותו לבין התגובה ה-349 שכבר לאף אחד אין כוח לקרא.
    אז אל תנצלו את המעמד שלכם.

  17. יונתן

    בקרוב תגיעי רחוק שדמי ואני אז אוכל להגיד שהכרתי אותך עוד ב- 48′, כתיבה לעניין ותוספת פילפל הראויה לאתר הברביות, הדן ברובו בענייני בינו לבינה, יחי הגיוון. שלום וביי.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *