צלוליטיס

יום חמישי, שלוש וחצי אחה”צ, 4-9-01

בניגוד לבריג’יט ג’ונס חביבתי הפוטו-גנטית (ובואו באמת לא נדבר על פסי הצלוליטיס הדקיקים שהתעופפו בפראות בסרט האחרון שלה, אוקיי?…), אני לא יכולה לפתוח את הדף בספירת מלאי של קלוריות, מהסיבה הבאה:
א. אכלתי מהבוקר בלי הפסקה, ולפיכך:
ב. לא היתה לי שום יכולת לספור או לחשוב על מה שאני אוכלת, אבל
ג. אני אף פעם לא עושה דיאטה, כך שבכל מקרה וכולי וכוליי.

חכו שנייה, הבוס שלי עובר מולי, אני עושה את עצמי כותבת בשאננות מתוך מסמך שהוא הניח לי על השולחן. טלי, העוזרת שלו בעלת לחיי הבולדוג הזעופים, צועדת אחריו בצעד החלטי, מסתכלת עלי במבט ביקורתי. כל כך מרוצה מעצמה, מהחיים הזעירים שלה. היא מתנשאת מעלי כי אני כביכול מזלזלת בעבודה.

|”זלזול בעבודה”, עפ”י לקסיקון טלי גורן:
פרחה. בחורה צעירה. בחורה שמכבה את המחשב שלה בדיוק בחמישה לארבע, כדי להגיע לגן של הבת שלה בדיוק בארבע וחצי.|

למען האמת, אני אמורה לעבוד עד ארבע וחצי, וזה שאני הולכת בחמישה לארבע זה רק בגלל שמעלימים מזה עין. בינתיים. אם לרמי הבוס שלי יימאס מזה, אני אצטרך להתפטר ולמצוא עבודה אחרת, ולעבוד שוב במשכורת מינימום עבור אנשים שהכשרון שלהם לא מגיע למרגלות הקרסוליים שלי.
דקה, יש טלפון.
זאת היתה שלומית, הגננת של אביב. היא צלצלה לשאול אותי אם אני מביאה אתי צ’ק, ולהזכיר לי שאני חייבת לה גם על החודש שעבר. לא היה לי נעים להגיד לה שלמען האמת, אני גם חייבת תשע עשרה אלף שקל לבנק שלי, עוד שבע מאות למכולת, מאה עשרים שקלים לירקן הזקן והחביב שבטוח שאני מפלרטטת אתו בגלל שהוא שמור היטב, ושאני חייבת דחוף לעשות קניות הביתה, כי המקרר שלי נראה כמו מדבר סהרה ביום יבש במיוחד. אולי אני ארים טלפון ליורי?
מה יש, הוא אבא של אביב, שיתחיל לקחת אחריות.
בסדר.
עדיף לי לחתוך את הוורידים קודם, אבל תודה שהצעת, קטי.
עכשיו אני גם מדברת אל עצמי. מה השעה? נו, הזמן לא זז לי היום, ואני כל כך עייפה.
הרגע עבר פה ידיד של הבוס שלי. הוא מתייחס אלי, למעשה כמו כולם, כמו אל איזו מזכירה מטומטמת שאין לה שאיפות בחיים. הוא ממש היה מופתע כשתיקנתי לו את העברית. אתמול, כשאספתי את אביב מהגן באיחור מטורף של חצי שעה, מיוזעת, מעולפת ועל סף לרצוח את רמי, מנופפת לגננת בידיים שמחכה לי מונית בחוץ, אביב שאלה אותי פתאום אם נלך לפארק המים. אמרתי לה שאולי ביום שבת, והיא נהייתה כל כך מאושרת שזה ממש הציף לי את הלב. למי יש כסף בכלל לפארק המים?
הלכנו לגן שעשועים. העיניים של אביב זרחו כשהיא התגלגלה על הדשא עם כל החברים שלה, ואני התפעלתי מעצמי, איזה יופי שאני בכל זאת מצליחה להעניק לבת שלי גוד טיים, למרות שסכום הכסף שנשאר לי בסוף כל חודש הוא בדיוק מינוס שלושת אלפים.

נאמנות לשגרה שלנו, ברבע לשבע בדיוק חזרנו הביתה, אביב דילגה למקלחת, מעיפה המוני רסיסים זהובים של חול בכל הבית, וחיכתה לי בחיוך ליד האמבטיה. עשיתי לה מקלחת, ואת ארוחת הערב אכלנו ביחד מול הטלוויזיה, בסלון. ממש פאדיחה שאביב מכירה את כל הדמויות של יאנג אנד דה רסטלס. זה ברור שהיא גם תהיה מכורה לסופ הזה, קראתי על זה מאמר פעם, בנות מחקות את הרגלי הצפייה של אמותיהן אנד וואט אבר.
אביב כרגיל נרדמה מול הקלטת של “חיבוקי”, בזמן שהעמדתי מכונת כביסה וקצת סידרתי, אז העברתי אותה למיטה שלה וגם נכנסתי להתקלח.
אח… איזה כיף.
אין, זאת השעה האהובה עלי ביותר ביממה – שמונה וחצי בערב, עם השקט הנינוח הזה שמשתרר בבית, לאות האיברים המתוקה הזאת שמתפשטת כשסוף סוף מתיישבים לנוח. רעננה, עם כוס קפה בצד ועוגיות סומסום שסבתא של הזבל לימדה אותי להכין, התכרבלתי על הספה בסלון כדי לקרוא בנחת את כל המאמרים שהדפסתי במשרד מאתרי בנות למיניהם.
כל הבנות באתרי הבנות האלה, נראות כאילו הן עסוקות בלחיות את החיים של כל כוכבות הטלוויזיה האמריקאיות של שנות התשעים בבת אחת. כולן רווקות, מחפשות גבר, אושר, זיונים, וואט אבר. כולן מבוגרות ממני בלפחות חמש שנים,
כולן נורא שנונות, מצחיקולות, מדברות בתל אביביות שוצפת שכזאת… בקיצור, אני מלפני שלוש שנים.

יום ראשון, אחת ועשרים לפנות בוקר. 1-4-98

אני, מלפני שלוש שנים, יושבת ברחבה ריקודים חצי נטושה, בוהה בעייפות בחברתי מיקי שרוקדת בפרחיות עם איזה ערס חתיך, הפה שלי יבש ומר ממשקה שנמזג בו אלכוהול ישראלי, הבטן שלי משתוקקת לפרוץ החוצה (מה שהיה בלתי אפשרי היות ולבשתי חולצת בטן, שמחייבת להכניס את הבטן או לחילופין לא לאכול יומיים).
זה מוזר, כי תמיד אני מדמיינת את עצמי בערב הגורלי ההוא כשאני לבושה בבגדים נוסח שנות השבעים, שיערי גלי וארוך, והכל מצולם בפילם נואר, כשלמעשה זה היה ממש לא מזמן, כולה שלוש שנים, ואני הייתי בדיוק כמו היום, מינוס שני קילו, עם תספורת קצרה אה-לה-קלי שלא התאימה לי, ובגדים פרחיים שהתאימו לי בטירוף.
והכי היסטרי:
אז לא היה לי צלוליטיס. לייק בכלל. עור חלק ושזוף ללא טיפה אחת של שומן, לא תוך עורי ולא חוץ ירכי. יכולתי לשכל את הרגליים שלי איך שבא לי, ולא היה נוצר שום אסון אסתטי. זה הקנה לי את יתרון הכוסיות, שזה יתרון שמשנה לך את החיים מבלי שאת בכלל מודעת אליו.
יורי היה אז בן עשרים וארבע, מבוגר ממני בשלוש שנים, אבל נראה הרבה יותר. הוא היה שחום, ובעל עיני תכלת קטיפתיות שאפשר למות – וזאת אגב תרומתו היחידה לבתנו – נגן בלהקה של זמר מפורסם מאד וזיין תל אביבי מתחיל. אני בדיוק התחלתי לעבוד באיזה מקומון, סתם כתבת זעירה לעניינים שוליים, אבל מבחינתי זה היה הגשמה של חלום, צעד ראשון בדרך להוליווד. הרגשתי שינקינאית בטירוף, הייתי כוסית שחבל על הזמן ושיכורה מהמשקה הכי גרוע שאתם יכולים לדמיין לעצמכם. בקיצור, הרגשתי מספיק אמיצה כדי להתחיל אתו. הוא התיישב מכונס בעצמו על הבר, ואפילו לא טרח להעיף בי מבט, למרות שישבתי במרחק של שני כסאות ממנו. קמתי מכסאי, התיישבתי לידו, והוא הרים אלי את שני ענני התכלת שלו.
“מממ?…. ” הוא המהם בשאלה.

|”מממ”, עפ”י לקסיקון יורי יוגב:
“אני מת לזיין אותך כי את כוסית אבל אני עושה את עצמי כאילו אני אדיש כדי שלא תעלי על זה שאני בסך הכל בחור רגיל שרואה כל יום בשמונה וחצי שידורים חוזרים של סיינפלד ושותה תה צמחים”.|

בום. באותו רגע ממש, בום.
הגורל שלי, שנכתב וכוון במשך עשרים ואחת שנה למטרה אחת מחודדת של הפיכתי לכוכב מפורסם, שנון ונוצץ בשמי ישראל ובכלל, התהפך לגמרי באותה שנייה.
אם מישהו היה אומר לי שבתוך שנה בדיוק מאותו ערב תיוולד לי אביב, ואני אהיה מזכירה-ראש-קטן-שני סוכרזית- רגע, אני-מעמידה-מכונת-כביסה-חצי קילו-חצילים-בבקשה-יו-איך -אני-צ’כה-לעשות-ספונג’ה-בבית- הרצפה-כבר-שחורה-לגמרי, הייתי שולחת אותו לטיפול תרופתי באותו רגע.
אבל זהו, שבאותו רגע הייתי מהופנטת וממוסמרת לתוך שתי פיסות השמיים שהביטו בי במבט אפל, שצפן בתוכו, כולה, ילדות מאושרת בפתח תקווה וסבתא שאופה עוגיות-סומסום במיוחד עבורו בכל יום חמישי.
“ילדה”, שאל בעצלתיים, מושך את ההברות, מה את רוצה?”.
הסתכלתי עליו במבט הכי קשוחי שלי, ששנים של התבגרות באשדוד חידדו לכדי אמנות.

המשך בשבוע הבא? אם תרצו

על הכותבת ליהי מי-טל גיאת

בת 31, נשואה + שניים, סופרת, תסריטאית, קופירייטרית וקופי פייטרית, אוהבת כלבים, ילדים וגברים תימנים ממוצא ירושלמי

תגובות

  1. סנופקין

    מה את יודעת.

    אני מניח שצבע העיניים הוא בהחלט הגורם המרכזי, החשוב ומשמעותי ביותר לבחירת בן הזוג שלך ואבי ילדיך.

    תגידי, בשבוע הבא, יתחיל הסיפור, או שנשאר עם ההקדמה?

  2. אלמוני

    המשך בבקשה , וכמה שיותר מהר

  3. בטח שנרצה

  4. ערס שבע

    של סנופקין בדבר “כל אתרי הבנות האלו”. שניה רגע, שאני אבין, “כולן נורא שנונות, מצחיקולות, מדברות בתל אביביות שוצפת שכזאת…” הכוונה לאתר כמו פה, נגיד?
    זה רק אני או שבאמת יש באתרי הבנות הללו את אותן חרדות נוסח ברית ורשה פר פיקסל מרובע, כמו לפני שנות אלף בקיבוץ?
    הייתי מאחל לכולכן שהשנה לא תמצאו חתן, אבל אתן תחשבו שזה משהו שלילי.

    • גבירת הטירה

      אל”ף – איפה התלונן סנופקין? נא לינק. האם גם הבנים של בננות, פולנים כולם, סובלים וממשיכים לבקר כאן?

      בי”ת – הכשל כאן אומנם עמוק, ובשביל לראות אותו לא צריך להיות ערס ולהסתכן בזה שיעשו ממך קציצות. אז אני אצביע עליו: יש פה סיפור של קורבן. לא מדובר באם חד הורית מבחירה, לא גרושה, לא כלום. הניחוש שלי הוא שיורי, דינמיט מהלך, מזיין רק בלי קונדומים. ואמא, אומללה מסרטי שישי, לא עושה הפלות בעיקרון. עם ילדה בבטן, כנראה, אי אפשר עוד לכתוב במקומון, והנה הגענו לחיים בודדים ולמינוס בבנק.

      עניין אחר – אם הכותבת נשואה פלוס שניים, כנראה שלא מדובר באוטוביוגרפיה (ואם כן, התנצלותי מראש). נכון שזה מזכיר לי לפחות עשרה סיפורי קורבן ששמעתי (וכל אחת מוצאת את עצמה בגרסאות דומות, אם גם מרוככות). יש מספיק כאלה במציאות – נשים שמתחתנות עם מישהו שמגעיל אותן כי השעון מתקתק, שמוותרות על כל מה שחשוב להן כי נראה להן שהן כישלון, שמעבירות שנים בטיפולי פוריות כדי לא לתקשר עם הבעל. אחרי עשר שנים כאלה, תראו אותן אוכלות בורקסים קפואים ישר מהמקפיא (לא המצאתי). אוכלות וחושבות: היו לי חיים קשים.
      יש מספיק סיפורים כאלה במציאות, ולכן אני לא רוצה להתייחס לסיפור הבדיוני הזה דווקא. מצטערת.

      • “…אוכלות בורקסים קפואים ישר מהמקפיא” ?! איך הן לא שןברות את השיניים?!!
        או שזה עוד קטע של הענשה עצמית?
        עד עכשיו, הדברים הכי ביזאריים ששמעתי היו אכילת תפו”א חיים (ז”א לא מבושלים, הם לא זזו או משהו כזה) ונגיסת קיבי עם קליפה (ויריקה עסיסית אח”כ).
        חוצמזה אהבתי את הסיפור , אז נחקה להמשך…

        • השונמית

          אני מקווה שזו טעות טכנית, מותק: מפני שקיווי הוא פרי ו”קיבי” זו מכסימום הטייה מעוותת של המילה קיב. באשר לטעות השניה – אני בטוחה שזו טעות דפוס משעשעת (כזו אני, אופטימית). ושנה טובה לכל הגולשים והגולשות באתר.

          • תודה על ההערה, אני עוד אלמד עברית באתר הזה (:
            באשו לטעות השנייה, לא ממש הבנתי איזו, אם את מתכוונת ל”חוצמזה”, אז זה שיבוש מכוון, כמו “בצפר”, ואם זה “נחקה”, אז באמת יש לכתוב “נחכה”, אז אל תחקו את הכתיבה שלי, טוב…
            עכשיו אני אתחיל לקרוא טוב-טוב לפני שאני שולחת 🙂

      • גבירת הטירה

        ראיתי את “כל אתרי הבנות האלה”. למעשה, אני שוהה ממש כעת באחד כזה. אוף, לא יכול להיות. מה, אני שוצפת?!

  5. נוווווווו
    שיגיע כבר שבוע הבא!!!!

  6. ערס ווטסון

    אבל ילדות בנות שנתיים ומשהו מתגלגלות בגן הציבורי עם “חבריהן”? מדלגות לבד לאמבטיה? רוצה ללכת לפארק המים? יש כאן איזה הורה שיאמר עד כמה אמין?

    • ממש תעלומה העניין הזה.
      : – )

    • רוצות ללכת לפארק המים טיפה קיצוני, אבל מדלגות עם חברותיהן באמבטיה דווקא תופס, (מדלגים עם חבריהם קצת פחות, לפי המצאי הפרטי, אבל בוא לא נתחיל עם המחקרים והזה, זה מביא לי בחילה). בטח אמרה שנתיים והתכוונה שנתיים ותשעה או משהו.

      זאת בהחלט לא הבעיה העיקרית של הטקסט, אבל היי, רק לפני כמה ימים קראתי (עד הסוף עד הסוף) ספר שכתוב לא פחות גרוע. ונחשב לשוס בזמנו. אז אמנם הספר הספציפי הוא בעיה שלי, אבל, אבל מה? אבל ברמה הזאת היא תוכל גם לפרסם. זה מה שרציתי לומר, נדמה לי. במיוחד אם הולך להיות פה איזה פרט שמסגיר שיורי הוא, נניח, סתם דוגמא, איזה מישו שכולנו נגיד, אהההה. (אולי הבחילה מזה ולא מהמחקרים. זה לא זמן לבדוק).

      • אני מכירה אחד יורי יוגב שעונה לתאור שחום זהוב בלונדיני יפיוף (מי שאוהבת יופי קר) לא ידעתי שהוא מוסיקאי, הוא דוקא נראה כמו בחור ממש בישן ועובד די קשה ולא בתחום המוסיקה. זה הוא??

  7. אחד שסבל

    אויש, זה ללא ספק הדבר הכי גרוע שקראתי השנה ברשת העברית כולה ובאתר הזה בפרט. פשוט טקסט איום ולא מענג בשום צורה. היי, עורכות האתר! תתעוררו! (או שלפחות תערכו, אם מישהו ממיט עליכם כזה טקסט). ולמי שכתבה את זה: אם את אכן פקידת-שני-סוכרזית וכל זה – את ב-די-וק במקום הנכון. אל תנסי שום דבר שקשור בכתיבה – לעולם. בסדר? נורא תודה.

    • דרק רמורה

      לאחד שסבל,
      לפי האגרסיות נראה שאתה איזה כותב-למגירה מתוסכל ששוטף כלים בחומוסיה בתל-אביב עד שמישהו יגלה אותך – אני מקווה שאתה שוטף עם כפפות כי זה לא ממש הולך לקרות בקרוב…

    • שיח קוצני

      כל אלה שדואגות להתקיף אותי בכל פעם שאני נסחף עם הביקורת אז יש לכן עץ אחר לטפס עליו.
      ולאחד שסבל: אתה סתם מלכלך – אתה יכול לא לאהוב את תוכן הדברים והסגנון אך גם אני חושב(ברגע של חולשה) שזה כתוב לא רע בכלל ובהחלט עונה לדרישות פה. אל תשחק אותה מבקר עיתונות כי חצי מהתגובות פה הן של אנשים מהתחום. אז אל תתלהב.

  8. אריאלה רביב

    למה אתם לוקחים את זה כל כך קשה? זה סיפור חביב, הוא כתוב טוב (כן, כתוב טוב, מעניין, קריא, מעלה חיוך לפעמים). אז התוכן לא ממש פמיניסטי (ערס, ילדים בני שנתיים כבר משחקים עם חברים ועושים אמבטיה מרצונם החופשי) ואולי טיפה לא אמין, אבל למה להתייחס לזה כאילו הביאו פה מישהי שמתיימרת להיות דוסטו הבאה? אני אהבתי ואני רוצה לקרוא את ההמשך.
    נא!

  9. קיסינג'ר

    סוף מעשה במחשבה תחילה.

  10. אני דורשת המשך………. אני חייבת לדעת מה היה כ”כ מיוחד בוא שהגעת מהמצב של “קארי ברדשו” (בהגזמה) למצבך היום “סינגל מאם”……..!

  11. פרחה קוגניטיבית

    “זה הקנה לי את יתרון הכוסיות, שזה יתרון שמשנה לך את החיים מבלי שאת בכלל מודעת אליו”
    מה אומר ומה אגיד, איי וונדר.

    נ”ב
    המשקה הכי גרוע שאנחנו יכולים לדמיין לעצמנו ? רד בול ? שיט, עוד פאק באמינות.

  12. דרק רמורה

    משב רוח מרענן ! טקסט מודע לעצמו, סיפור מהחיים,
    תסתכלו מסביב ותראו את הפמינזם היומיומי של אמהות חד-הוריות(אבל לא רק) במלחמת השרדות נגד ה”פמינזם”(=”כל דבר שאתם יודעים לעשות אנחנו יודעות יותר טוב”, גם להיות שוביניסטים) של טלי גורן (עוזרת המנכל).

    לסיכום, לגזור ולשמור

  13. בו’נה, את כישרון, רק למה לחלק את הסיפור לשניים-אין הרבה מה לדון על החלק הראשון, כי הוא בסה”כ מבוא, וכאן ,את ,יודעת ,פורום…
    טוב, בינתיים נפנים שאסור להתחיל עם גיטריסטים בעלי עיניי תכלת בברים אפלוליים, ובמיוחד להזדיין איתם בלי קונדום (זאת בטח תהייה הפואנטה-“איך עשיתי בלי?? !!!), כי בסוף הם עוברים לכוסית הבאה, ולך אין אומץ להפיל (חוץ מזה , כידוע לאומנים יש פוזה אבל אין כסף, אז הלכו המזונות)…
    אבל לעזאזל, מה הקשר לצלוליטיס?! אולי עם היה לך אותו כבר אז, זה לא היה קורה, והיית ממשיכה להיות כתבת תל-אביבית רווקה 🙂

  14. חבר’ה, יש לי רעיון, עד שחלק ב’ יגיע, בואו נכתוב סיפור בהמשכים…
    “ילדה,שאל בעצלתיים,מושך את ההברות, מה את רוצה?”
    הסתכלתי עליו במבט הכי קשוחי שלי, ששנים של התבגרות באשדוד חידדו לכדי אומנות.
    “אני רוצה אותך” אמרתי כשאיני טורחת להסמיק (למה מה קרה שאני אסמיק, על פמיניזם שמעתם יא בבונים, איך שאמרו אצלנו באשדוד…)
    הוא הסתקל עליי בעיניי התכלת שלו, נראה נבוך לרגע, ואז, בנונשלנטיות האופיינית ליטריסטים בלונדיניים עם עיניים כחולות, קם וסימן לי עם הראש “בואי”.
    …ובשירותים לא היו קונדומים…חה-חה-חה…

  15. איילה בר

    אחיי ועט ולנשק- נרדמתם בשמירה.
    הפואנטה פה היתה לא הסינגל מאם, ולא העבודה של 2 סוכרזית-ראש קטן-ילדה בגן. הרי כל הסיפור מסתובב סביב זה שהיא כוסית. יש לה את יתרון הכוסית (וואט דה פאק?), מה שמשנה כמובן את כל החיים. חלילה לנו מלקרוא 5 משפטים מבלי לשוב ולהיזכר בעובדה שהיא כוסית, לא סתם, אלא נטולת צלוליטיס, in any type, shape or form.
    כל השאר, אפעס, הוא סיפור המדרדר לשוליים. הרי אם היא לא היתה כוסית, יורי הרוקיסט המגניב לא היה זורק מבט לכיוונה, וסביר להניח שהיום היא היתה מוצאת את עצמה בעבודה אינטליגנטית, ההולמת את קרסוליה. וגם אם היא לא היתה כוסית, אולי המזכירה של הבוס היתה אוהבת אותה יותר. מה אומר, חיים נורא קשים. מזל שהיא לא צריכה לספור קלוריות.

    כמה מגניב וטרנדי ותל אביבי, לייק סקס והעיר הגדולה כזה, שיש אתר של בנות כוסיות כמו בננות, בו אנחנו יכולות להחליף רשמים על חולצות בטן, ילדים ושאר ירקות.
    המשך בשבוע הבא? i can’t wait.

    • לה לוקה

      אז בעצם מדובר באגדת מוסר שנוקמת בכוסיות, המחוננות בהעדר צלוליטיס,וממקמת אותן במקומן הטבעי?(שימו לב,2 סוכרזית ולא סוכר)
      הדגש הכוסי בתוך עלילת הטמטום הוא שידרוג לבדיחות בלונדיניות?
      ובקיצור, לקרוא בהפוך על הפוך?
      אתמה בכנות

  16. ליהי,

    אהבתי את פרק א’, רק מה חבל שזה הולך בפרקים, כי אני לא טובה בלחכות…

    כל הביקורות המרושעות בנוגע לכתיבה, לאמינות וכדומה מיותרות בעיניי

    לדעתי, את כבר יכולה למצוא לך מו”ל ולהתכונן לספור את הכסף במדרגות

    ובנוגע למוסיקאי תכול העיניים, הוא כנראה הפסיד גם אותך, גם את אביב, גם בכלל, אבל מה זה

    חשוב?

    יש לך את זה!!!

    זהו, תודה, שנה טובה, צום קל, גמר חתימה טובה, שבת שלום וכיו”ב.

  17. איילה,
    כואב לנו שהיא כוסית, חסרת סימני צלוליט וצורך בספירת קלוריות?
    זה מה שמשנה את חיינו, גורלנו, עיסוקינו וכו’?
    כנראה שאת מייחסת לזה יותר מדי חשיבות, או שאני מייחסת לזה פחות מדי, או שסתם אין ביננו הסכמה.
    ודרך אגב, אם זה משנה, יש לי צלוליט ואני סופרת קלוריות (ובכל זאת מעיזה “לחיות” כמו “כוסית”). אולי זה אפשרי למרות זאת??

    • איילה בר

      ואני שואלת- מה זה באמת משנה את גורלנו, חיינו, עיסוקנו?
      לא הבנתי בכלל איזה מימד שונה בתכלית היתה אמורה ההתעסקות הזאת בזה שהיא כוסית להוסיף לסיפור.
      פוזת הכוסית- במינונים כאלה, לא רק שיש לה רלוונטיות קלושה לעניין, אלא היא גם הפכה את הסיפור ממשהו קליל וחביב למין כתיבה פוסט-איטו אבירמית רדודה. התשובה הפמיניסטית לרם אורן??

  18. אני דווקא כן מחכה,
    ובינתיים אני מנחשת שזה לא שלא היה לה אומץ להפיל. פשוט הם חשבו שזה הדבר האמיתי. וכשהיה מאוחר מדי הם גילו שזה לא.

    • אז את מוזמנת לשדרג את הרעיון הזה להמשך של הקטע שלי. למה לחכות עד שבוע הבא, לעזאזל, עד אז כבר יהיה לנו חלק ב’ משל עצמנו!!! 🙂 🙂 🙂

  19. בהמשך לקודם וביי דה וואי,
    שכחתי את ה- “יס” של ה- “צלוליט”
    אתכן/ם הסליחה.
    צ’אוו.

  20. לילי,
    לי, נדמה, שיש צורך גדול יותר באומץ כדי ללדת ולגדל ילד, מאשר להפיל.
    לא?
    קשה לי להאמין שהיא מתחרטת על זה כשהיא רואה למולה את אביב, למרות ההחמצות האחרות בעקבות ההחלטה.

  21. כנראה שזו דמות ולא אוטוביוגרפיה של ממש.
    מתברר שליהי נשואה + 2, אוהבת כלבים וגברים תימניים.
    בכל זאת, קבלי סחטיין.

  22. שינקין

    עד מתי כתבות שינקנאיות בעגה כזו של לייק ומייק? עד מתי שמות מגניביישנים כמו אביב, חביב, דניאל, קוקסינל.
    עד מתי התל אביבים המגניבים.
    בלי קשר לתוכן הכתבה.
    בא להקיא מהמגניבות הפוזאית התל אביבית הבועתית כאילו כזה, לייק? בכתבות כמו זו ואחרות באתר.
    אנשים מיוחדים ושפה מופלאה יש גם מחוץ למתחם שינקין למי שעוד לא קלט. ויש גם כאלה תתפלאו, שאין עליהם שום פוזה מגניביישנית, ובכל זאת יש עליהם ויש להם.

    • שיח קוצני

      מה הקטע? למה לבכות על אתר מסוים בגלל שיש לו ייחוד וסוג מסוים של כתיבה או סוג מסוים של קהל. לא מתאים לך אז סבבה, תעבור/י לווי נט או מעריב או לכל אתר אחר. אבל למה לקטר סתם. האם מישהו פה מתיימר להיות נציג בלעדי לעם ישראל בכל הקשור לתופעות כמו יחסים, זוגיות וכדומה? לא נראה לי.

      • שינקין

        לא בוכה על האתר, בוכה על הרמה הירודה, על כל הנפיחות והפוזאיות התל אביבית שיוצאת כבר מהתחת.
        גם הכתיבה הכי מחורבנת בעולם זוכה להדים כשהיא כתובה בעגה השינקינאית. ותמיד אותו החומר: נשים מרירות, מתוחכמות וציניות רווקות בודדות המחפשות אהבה ומוצאות רק זיונים למכביר, בעיר הגדולה והמרושעת והפוזאית להפליא. וזה לא רק פה זה גם במעריב ובווי נט, זה כבר מעבר לגבולות הטעם הטוב ויוצא מהתחת. אין סיפורים אחרים בעולם?כולם תל אביבים? כולם שנונים ומיוחדים ומתוחכמים לאללה? וכולם מחפשים כול הזמן אהבה ומדברים רק על זיונים. נו די. נמאס כבר. באמת בא להקיא.

        .

    • עדיגי

      הסיפור הוא *ציני* ולמעשה מעביר ביקורת על הפוזה התל-אביבית / הכוסית / המגניבית. אני מצאתי אותו חביב למדי ואנושי מאוד.

  23. מי אני ומה שמי

    אממ…
    גורם לי לתהות אם בכל זאת הגברים יותר חכמים.
    סיפור נורא משעמם לעניות דעתי…
    את כוסית?
    יפה. אבא בטח גאה.
    את אמא?
    כל הכבוד. סבתא בטח מרוצה שיש לה נינים.
    יורי זיין אותך?
    בראבו. בטח עבדת בשביל זה קשה.

    אממ…לכל המתלוננים על שינקיניזם וכאלה:
    הסיפורים האלה נפוצים גם איפה שאני גר.
    לא קשור לשינקין בכלל.

    • שינקין

      לא אמרתי גרים בשיינקין, אמרתי מדברים שיינקין. וזה כבר כול כך משעמם, כל כך מעצבן, הכתיבה המקומונית הזאת פשוט דוחה אותי.
      אין איכות, אין אומץ בטקסט. ירוד ירוד ירוד. והיחס לאו דווקא לכתבה הזו, אלא לכל פוץ ופלצן שכותב בהעיר ובעיתון תל אביב ומרגיש כמו מלך העולם בגלל משפטיו המוחכמים שמאחוריהם מסתתר כלום אחד גדול.

      ולגבי זאנר הרווקות מרירות הציניות, נו טוב, מי שרוצה טרנד, יקבל טרנד. ושלא יבואו לבכות אחר כך על הסתמיות והריק שבפנים.

      • ערס הסנדלר

        היה לי פעם בוס, איש לא טיפש אבל גם לא נבון במיוחד, שתפיסת העולם התקשורתית שלו התמצתה בשני מונחים: ‘מסעודה’ ו’שינקין 17′. עוד הוכחה לכך שהתפיסה המרדדת של ידיעות אחרונות מכוונת נכון – הכל הולך עם מותגים פלצניים. כמו “שינקין”, כמו גם הביקורת עליהם. גם הביקורות שלך, מוצדקות ככל שיהיו (אתה רוצה כותבים מעניינים? שכלי התקשורת ישלמו) היו כתובות גם הן, אבוי, בשפה ‘השינקינאית’.
        אבי אבות הטומאה, לדעתי, הוא שמשיקולים של קהל יעד, פילוח שוק, חיפוש זיונים וההזדמנות למכור כמה קונטיינרים ישנים של דונה קארן ניו דלהי שנתקעו בנמל אשדוד, אין אינטרס מהותי לאף אחד לומר את המובן מאליו: זה לא ציניות, זה פחד, זו לא שנינות, זה רק על יד, זה לא תחכום זה רק שינון של ארבע חוכמות בסיסיות של עירית לינור. ועם כל ההתלהבות וגרגור השחלות המרושעות הנשמעים בצהלה בכל פינה בעולם (המחולק לקצת יותר מ’מסעודה’ ו’שינקין 17′), בסופו של דבר הטרנד השיווקי הזה דופק קודם כל את המפגרות שחשבו שזה מה זה לוק מגניב חדש של אישיות לעונת הסתיו: אהבה חיפשת? זין קיבלת.

        • שינקין

          ואיך לא לקרוא בין שורות, שהאנדרסטייטמנט טמון דווקא בצורה ולאו דווקא בתוכן הביקורת.
          דהיינו: דבר בשפה ההיא, אדיוט או שמסעודה המתוייקת יפה בתוך הראש כ”כל מה שלא וכל מה שכן”, מציצה לך מאחורי הגב ואפ’חד לא יבין שהביקורת לא הולכת לפה או לפה כי צריך לתייק
          ולהגיד או שככה או שככה. איך לא לקרוא בין השורות שהביקורת משתמשת בשפה כדי
          להקצין?

          כך שנשאלת שוב השאלה מה בין מסעודה לשיינקין? איכותי או רדוד. ואיפה בכלל בודקים את האמצע כשכולם קופצים מרצונם החופשי למגירות קונפורמיסטיות של האני השיינקינאי? שאם גם יש אמצע ועולם שלם בין מסעודה לע. לינור (שצריך גיבורת תרבות חדשה לרווקות המרירות , זאת כבר הלכה הבית) , משום מה הוא נעלם בין המילים והמוזות כרגיל שותקות כשאין איזו רווקה תל אביבית המרירה, צינית בעלת שחלות ושעון ביולוגי מתקתק. אין עולם, יש רק פוזה, אין אהבה רק זיונים למכביר. ושוב אותו פיהוק ישן.

          הביקורת לא טומנת ידה בצלחת. אכן פסיכולוגיה להמונים. כמובן שהכל נובע מפחד. אבל לא זה הנושא. פה אפילו ד”ר רודי, במחילה מכבודו, לא יעזור.

          • גבירת הטירה

            רק תעשו טובה שניכם, תשאירו את השחלות שלי מחוץ לסיפור. האיזכורים המתמידים האלה עושים לי חשק לקשור אותן.

      • פאנטה אחת

        שיינקין, איפה אתה גר?

  24. כל כך, אבל כל כך פרובינצאלי להשתמש במילה ‘שינקין’ בשביל להגדיר ולמצב שפה, קהל יעד, תכנים,התנהלות חברתית…………….כל כך מיושןןןןןןןןןןןןן, כל כך 91. הדיון על שינקין, יש סיכוי שיפסק יום אחד? ובאותה הזדמנות שיפסק הדיון על יחסי הכוחות בין נשים וגברים למשל? הדיון על סקס והעיר הגדולה למשל? הדיון על כתיבה ‘רזה’? הדיון על ‘המצב’?
    שהלופים האלו יפסקו בשם אלוהים, פעם אחת ולתמידדדדדדדדדדדדדדדדדדד!
    יש לי כבר מגרנה.

    • שיינקין

      ולא הדיון על גברים ונשים לא ייפסק כל עוד יש גברים ונשים בעולם כמו שהדיון על עגת העילגות והפוציות שאין לי דרך אחרת להגדיר אותה אלא כ”מתחם שיינקין” לצערי, תימשך כל עוד ימשיכו להתפרסם מאמרים וכתובים בשפה רדודה וחסרת איכות כזו.

      אגב מנית בהרף עין את כל הנושאים שמעניינים את האדם מאז הבריאה:
      יחסי כוחות נשים וגברים, המצב, דיון על יצירה, כתיבה ואיכות ודיון על מנטליות מסויימת מול פוזה בועתית. אם יש לך נושא אחר שלא קשור לקטגוריות הללו נשמח לשמוע. סביר להניח שאין לך, כי כי אלה בדיוק הדברים שמעניינים בני אדם.
      כלבים לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר.

    • שיינקין

      שבדיוק ככה מתייקים במגירות. להאשים בפרובנציאליות בגלל שימוש בשפה.
      לפשט את הדברים ל”דיון על שיינקין” במקום לדיון על שפה, מנטליות ואיכות.
      טוב שיש מגירת שיינקין שאפשר להתחבא מאחוריה כשלא רוצים לעשות שיעורי בית.
      שהמילה שיינקין בעיני הביקורת היא רק מילה להגדיר מנטליות שמאחוריה עומד הנאפינג בכבודו ובעצמו. הנסיון האובדני של רבים הוא בקפיצה מרצון אל מגירות משלהם בויתור מרצון על העצמיות כדי להתחמם לאורו של הקונצנזוס הרייקני. שיינקין בשביל הרעבים לתיוקים וסיווגים כדי לא להישאר רעבים להבנה פשטנית של הביקורת : שיינקין.

      הביקורת בודקת את הדברים בכובד ראש ומנסה לפשט כדי שלא רק מסעודה משדרות תבין אלא כל בעלי המכנה המשותף הנמוך ביותר בסביבת מתחם הרחובות ההוא. כן, כן, ההוא ההוא.

  25. נאנדן

    חברה תרגעו. אדי המירמור והקנאה מציפים את החדר. כן כן להיות כוסית זה אחלה שווה. אני יודעת מנסיון. מצידי תתפוצצו! גם להיות חד הורית אני יודעת, ועל זה רק תקנאו. לא יכולתי לחשוב על מצב כל כך תקין ונוח. יש אבא שמתחלק באחריות יש חברות ואני עם ומרגישה בלי. הטוב שבכל העולמות.
    והסיפור סיפור קליל חביב וקולח. לא טוב? -דפדפו!

  26. המילה הנכונה היא צלוליט ולא השיבוש השגור שמשמעותו שונה.
    חוץ מזה, אהבתי.

  27. i loved it!
    go on please you can really tell a good story!

  28. פרק ב’ ומהר …

  29. שחרזדה

    מוצלח מאד הויכוח בין שינקין לשיח קוצני, אפילו ההתנצחויות עולות רמה, אבל אני חייבת לצדד בשינקין.
    הגועל לא בא מרמת הכתיבה, מהנושאים או אפילו מפוסט-כוסית שהחלטתה ה”אמיצה” שלא לבצע הפלה מתנקמת בביתה הקטנה שזוכה באם לא בוגרת, לא מבוססת כלכלית ונפשית.
    לא ולא.
    הגועל בא מהרוח הנושבת ממקומותינו, רוח המגניבות-על: אנוכי הכוסית התל אביבית (או הרמת גנית, זה מה זה לא משנה) המזדיינת בקלות, הקולית, השנונה, הצינית, זו שיודעת תמיד לומר את המילה הנכונה לגבר הלא נכון…..
    ומה שמגעיל הוא שמתחת לכל הפוזה המגניבה והתיחכום מסתתרת פולניה מתבגרת עם קוצים ברגליים ופטרייה וגינלית מגרדת במיוחד כתוצאה מהמפגש הלא מוצלח האחרון שלה, שמתה, אבל ממש מ-ת-ה להתחתן, או לפחות למצוא את האחד והיחיד כדי שבעוד מספר שנים תוכל לחזור על המשפטים הכה-טרנדיים של “האמהות שינתה את חיי” וכל מיני חרטא, ולהסתכל על חברותיה הרווקות מגבוה.
    איכס, גועל, צאו כבר מהכתיבה הפתטית הזו, חיו ושמחו בחייכן בנות, אכול שתה וזיין כי מחר נמות, ואם מצאת אהבה, שמח באהבתך ותפסיק להציק לאחרים.
    לא ככה?

  30. אני אהבתי.

  31. לילית

    א. אהבתי.
    ב. מה זה הדיון הפתטי הזה שהתפתח סביב שנקין? אם לא שמתם לב מדובר פה באנשים, ברגשות, בהבדלים בין גברים לנשים, בסיטואציות ולמרבה הפלא סיטואציות שהתרחשו גם בעפולה לפני 20 שנה. גם פעם נכנסו צעירות להריון מחוץ לנישואין, אבל פעם לא היה איפה לספר את זה או שלא היתה ברירה מלבד הפלה.
    מישהו נפנף פה במילים כמו “פחד”, “ריקנות”, “בדידות”, “ציניות”, כאילו זו מחלה שנקינאית. סליחה, אבל אני חשבתי שזו מחלה אנושית. שכולנו מתמודדים עם הדברים האלה לפני ואחרי.
    ג. אני קוסית תל-אביבית. כן, מודה. וכן, זה לפעמים משנה מאוד את התמונה. חברות פחות מושכות שלי כבר נשואות באושר, כבר ניפו אותי מרשימת המוזמנים אחרי החתונה. אז לאן נשאר לי ללכת, אם לא לפאבים? ומה אגיד כשגם אני מזכירה-שניים-סוכרזית שפוחדת להתקדם, ויש לי כמעט תואר ביד וקצת שכל ואפילו אין לי תרוץ כמו ילד חד-הורי למצבי?
    גם ככה קשה.
    ד. אני מבקשת בכל לשון של בקשה שמי שהשפה אינה נאה בעיניו, שיעוף מהאתר!

    • שיינקין

      גבירתי!
      לא מדובר פה על תוכן הכתבה, או הסיפור. לא מדובר רק בסיפור הזה.
      אלא בתופעה הרבה יותר נרחבת של שפה עילגת הפוגמת באיכות קריאה והכתיבה.
      לא מדובר בשינקין, (שיינקין היא סתם מילה )אלא בהלך רוח בעייתי במיוחד הפושה בחברה הישראלית, לא, לא רק בשיינקין.

      האם את מעיפה אנשים מהאתר בגלל ביקורת?
      אם אינך מסוגלת לקרוא ביקורת או דברים שאינם מוצאים חן בעינייך בלי להגיד תעופו, סחתיין עלייך אחותי. את בצרות.
      נכון מדובר באנשים, אבל לא הייתה פה ביקורת על בני אדם אלא על סוג מסויים של כתיבה והלך רוח שמשתמשים בו עד זרא וכבר נמאס.

  32. נו, איפה ההמשך ??
    אני מחכה ומחכה ……
    מספיק אני מחכה לבחורים שלא באים …..

  33. פאנטה אחת

    אז זה מה שקורה לכוסיות בסוף?
    פיו..
    מזל שאני לא.

  34. הפרדוקס הוא …..שרוב הנשים חזקות בדיבורים ושלרוב הגבר הוא זה שיוזם …..
    מה חבל שרוב הנשים בניגוד לעלמת החן הצלוליטית לא מבינות שכדי לקבל זיון טוב….
    אם בסטוץ או במערכת יחסים ארוכת טווח ..
    דורשת פאקימג יוזמה מהצד הנשי……….
    מה הבעיה לפתוח ריץ רץ לתפוס זין ולהתחיל למצוץ בספונטניות
    זה רק משתלם בסופו של דבר……..
    הדלת מסתובבת לשני הכיוונים…….אז יאללה מיידעלך ….
    יחי היוזמה המבורכת……….

  35. א-קרת בבית

    מה אני אגיד לכם…
    דוגרי, לא כיף להיות כוסית !

    • תגידי, א-קרת זו לא מעיין קרת במקרה?
      אם כן, ונמאס לך להיות כוסית-בואי נתחלף!!!

      ואם לא, אז תשאירי את הכוסיות שלך לעצמך, יש לי מספיק משלי…

      • דאבל די

        כל קשר בין מעיין קרת לכוסיות מקרי בהחלט.

        • ואני עדיין רוצה להתחלף איתה, מ-ת-ה להתחלף איתה, במיוחד עם הורסיה הקרחת שלה (או שזאת הייתה תא היא בכלל עם הקרחת), ואתה מוזמן להגיד איכס…
          ד”א, אולי ננצל את הפורום של המאמר הלא מוגמר הזה ( כשיבוא כבר ההמשך, נדבר ישר ולעיניין), לדיון מעמיק וחיוני לתודעתינו אודות מהי כוסית?!
          כשאני חושבת על זה ברצינות, אז אם כל הדיון שהתפתח כאן סביב הכתבה אף אחד לא טרח להעלות את השאלה, שהיא עמוקה כמו האתר הזה, אבל חיונית תהמשך ה”שיחה” (הכתיבה, יותר נכון…
          יש בכלל דבר כזה “כוסית אולטימטיבית”? אולי אותה כוסית הייתה מ-א-ו-ד כוסית בעיניי יורי, אבל בעיניי השאר היא בכלל לא, ואז כדאי שתשאיר ת’פוזה בבית יחד עם הילדה (או שהיא כבר השאירה אותה, צילוליט, אתם יודעים…)
          ד”א אני מכירה בנות שאותו צילוליט מפורסם הוא חבר ותיק שלהן, ומ-מ-ש לא חסר להן מחזרים,כי בנוסף לחבר הראשון יש להן עוד שני חברים בולטים במיוחד שתמיד מקדימים את בואן (אוקצור”השלישיה המפורסמת”, הם בד”כ הולכים ביחד-בחיים אי אפשר לקבל הכל, אתם יודעים). אז כוסית או לא כוסית , זה תלוי מי מסתכל, ובעיקר לאן… (: (: (:

  36. מעניין איך הגעת לצירוף של שם רוסי עם שם עיברי כה יפה-יורי יוגב

  37. מאוד מעניין, מחכה להמשך

  38. רוזנת רוסית

    רק עדשה יכולה לענות על שאלה: האם נסיכה שבוכה על-יד כניסה לטירה היא נסיכה אמיתית. נורא קל להגיד שאת נסיכה. נורא קל אחרי תיכון בקרית-שמונה לעזוב לשינקין ולמצוא עבודה בתור כתבת במקומון תל-אביבי. נורא קל לאמץ את סגנון הדבור והלבוש. מה יש? בסך הכול כל שינקינויד אסלי לא נולד בשינקין. אני חושדת שאפילו העלמה ברדשו לא נולדה במנהטן. וכולם פורחים, כולם מתפרסמים ומפרנסים בכבוד.
    כך אנחנו אומרות לעצמנו, כשלומדות להבין בקפה וביין (כי גם בכפר-שמריהו לא נולדים עם זה, אז צריך ללמוד), וכותבות משהו ומפרגנות אחת לשנייה, והולכות לברים…
    ואיפשהו יש פה רגע של אמת: כולן מזדיינות, אבל יש סבירות יותר גבוהה שמי שרוצה להגיע רחוק (נסיכה, כוסית אולטימטיבית, העלמה ברדשו) בשנות העשרים המוקדמות שלה לא תעשה את זה ללא קונדום. גם אם כן, אז יש סבירות יותר גבוהה שהיא תעשה הפלה. ואם כן, אז היא לא תעבוד בתור מזכירה- ראש קטן (אולי היא תמצא ידיד עשיר, אולי תפתח סדנא “אושר להיות אימא בשנות עשרים המוקדמות”).
    אז הברדשו למיניהן ימשיכו ללגום קפה או יין, הן ישימו קונדום, ולא ילכו לעבוד בתור מזכירה, אפילו בלי להרהר: מה, שאני אסתכן בעידן הAIDS, שאני אשים למישהו סוכרזית לקפה? ואשדודית (אני לא מתייחסת למקום, אלא לתופעה) פתאום תתבלבל בתפקידה, כמו שנסיכה מזויפת לא תשים לב לעדשה. בלי להתחתן עם יורי, היא תלד ילדה ותקרא לה אביב, למרות שבשבילה יותר טבעי להתחתן עם שלום ולקרוא לילדה אביבה – אבל עכשיו באופנה לשלב בין סגנונות שונים.
    וצלוליטיס? בתור אחד שאין לה את זה בגיל 30, אני יודעת שגברים לא ממש יודעים מה זה. אם בחורה מוצאת חן בעניים, אז יש לה “פולקעס עסיסיים שאני מת עליהן” , ואם לא, אז היא סתם מכוערת או פמיניסטית (פמיניסטית מכוערת). ואגב, מאיפה בעבודה יודעים, שאין לך צלוליטיס? את עד כדי כך ראש קטן שהולכת למשרד בשורטס?

  39. ראו זה פלא

    אחרי כל הדיון הדי קוטל פה..באמת מעניין לאן נעלם ההמשך המובטח..
    פרס מובטח למוצא הישר

  40. אה… היתי מבלה יום אחד אם כל אחת מכם והיתי מאפס אותה…
    כמה חבל שפגשתם את הגברים הלא נכונים בזמן הלא נכון!
    צאו מהסרט הזה, הסרט נגמר!
    זרקו את קופסת הפופקורן לפח(לא לריצפה)
    צאו החוצה מהאולם ונישמו את רוח הרחוב, אה… החיים טובים!

    what a pity!

  41. I read all the 77 responses to the story. wow !!! do we have some smart people in Israel. I guess this is why I don’t live there anymore. but still, it’s nice to see how we Israeli bite, bark and try to destroy each other. well, no wonder, we are the chosen one and only the good one should survive. and I’m not religiose. to the point: fine, we read better stories and this is not dostoyevsky. but isn’t it life? isn’t it the way most of us girl think deep deep inside? we all look back at the times when we didn’t have cellulite (boys I’m sorry, you just can’t understand it. and I envy u for that(. I’m 29 got married lass than a year ago, love my husband, don’t want any kids – yet, and I try to enjoy life as much as I can with all the ups and downs. and once, a long time now, I didn’t have cellulite and I was a kusit. it’s not about, my life were better than but its just a fact, I did went more to pubs I did found myself in weird relationships and once did an abortion without the “father” knowing. we all do stupid things don’t we? its easy to criticises but I think it’s a nice story, took me back, well, way back and yes, if u don’t like it, u don’t have to continue reading it. relax

  42. אלה, אחלה, ועוד פעם אחלה – כן רוצים המשך!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *