צלוליטיס

בניגוד לבריג'יט ג'ונס חביבתי הפוטו-גנטית (ובואו באמת לא נדבר על פסי הצלוליטיס הדקיקים שהתעופפו בפראות בסרט האחרון שלה, אוקיי?…), אני לא יכולה לפתוח את הדף בספירת מלאי של קלוריות, מהסיבה הבאה:
א. אכלתי מהבוקר בלי הפסקה, ולפיכך:
ב. לא היתה לי שום יכולת לספור או לחשוב על מה שאני אוכלת, אבל
ג. אני אף פעם לא עושה דיאטה, כך שבכל מקרה וכולי וכוליי.

חכו שנייה, הבוס שלי עובר מולי, אני עושה את עצמי כותבת בשאננות מתוך מסמך שהוא הניח לי על השולחן. טלי, העוזרת שלו בעלת לחיי הבולדוג הזעופים, צועדת אחריו בצעד החלטי, מסתכלת עלי במבט ביקורתי. כל כך מרוצה מעצמה, מהחיים הזעירים שלה. היא מתנשאת מעלי כי אני כביכול מזלזלת בעבודה.

|"זלזול בעבודה", עפ"י לקסיקון טלי גורן:
פרחה. בחורה צעירה. בחורה שמכבה את המחשב שלה בדיוק בחמישה לארבע, כדי להגיע לגן של הבת שלה בדיוק בארבע וחצי.|

למען האמת, אני אמורה לעבוד עד ארבע וחצי, וזה שאני הולכת בחמישה לארבע זה רק בגלל שמעלימים מזה עין. בינתיים. אם לרמי הבוס שלי יימאס מזה, אני אצטרך להתפטר ולמצוא עבודה אחרת, ולעבוד שוב במשכורת מינימום עבור אנשים שהכשרון שלהם לא מגיע למרגלות הקרסוליים שלי.
דקה, יש טלפון.
זאת היתה שלומית, הגננת של אביב. היא צלצלה לשאול אותי אם אני מביאה אתי צ'ק, ולהזכיר לי שאני חייבת לה גם על החודש שעבר. לא היה לי נעים להגיד לה שלמען האמת, אני גם חייבת תשע עשרה אלף שקל לבנק שלי, עוד שבע מאות למכולת, מאה עשרים שקלים לירקן הזקן והחביב שבטוח שאני מפלרטטת אתו בגלל שהוא שמור היטב, ושאני חייבת דחוף לעשות קניות הביתה, כי המקרר שלי נראה כמו מדבר סהרה ביום יבש במיוחד. אולי אני ארים טלפון ליורי?
מה יש, הוא אבא של אביב, שיתחיל לקחת אחריות.
בסדר.
עדיף לי לחתוך את הוורידים קודם, אבל תודה שהצעת, קטי.
עכשיו אני גם מדברת אל עצמי. מה השעה? נו, הזמן לא זז לי היום, ואני כל כך עייפה.
הרגע עבר פה ידיד של הבוס שלי. הוא מתייחס אלי, למעשה כמו כולם, כמו אל איזו מזכירה מטומטמת שאין לה שאיפות בחיים. הוא ממש היה מופתע כשתיקנתי לו את העברית. אתמול, כשאספתי את אביב מהגן באיחור מטורף של חצי שעה, מיוזעת, מעולפת ועל סף לרצוח את רמי, מנופפת לגננת בידיים שמחכה לי מונית בחוץ, אביב שאלה אותי פתאום אם נלך לפארק המים. אמרתי לה שאולי ביום שבת, והיא נהייתה כל כך מאושרת שזה ממש הציף לי את הלב. למי יש כסף בכלל לפארק המים?
הלכנו לגן שעשועים. העיניים של אביב זרחו כשהיא התגלגלה על הדשא עם כל החברים שלה, ואני התפעלתי מעצמי, איזה יופי שאני בכל זאת מצליחה להעניק לבת שלי גוד טיים, למרות שסכום הכסף שנשאר לי בסוף כל חודש הוא בדיוק מינוס שלושת אלפים.

נאמנות לשגרה שלנו, ברבע לשבע בדיוק חזרנו הביתה, אביב דילגה למקלחת, מעיפה המוני רסיסים זהובים של חול בכל הבית, וחיכתה לי בחיוך ליד האמבטיה. עשיתי לה מקלחת, ואת ארוחת הערב אכלנו ביחד מול הטלוויזיה, בסלון. ממש פאדיחה שאביב מכירה את כל הדמויות של יאנג אנד דה רסטלס. זה ברור שהיא גם תהיה מכורה לסופ הזה, קראתי על זה מאמר פעם, בנות מחקות את הרגלי הצפייה של אמותיהן אנד וואט אבר.
אביב כרגיל נרדמה מול הקלטת של "חיבוקי", בזמן שהעמדתי מכונת כביסה וקצת סידרתי, אז העברתי אותה למיטה שלה וגם נכנסתי להתקלח.
אח… איזה כיף.
אין, זאת השעה האהובה עלי ביותר ביממה – שמונה וחצי בערב, עם השקט הנינוח הזה שמשתרר בבית, לאות האיברים המתוקה הזאת שמתפשטת כשסוף סוף מתיישבים לנוח. רעננה, עם כוס קפה בצד ועוגיות סומסום שסבתא של הזבל לימדה אותי להכין, התכרבלתי על הספה בסלון כדי לקרוא בנחת את כל המאמרים שהדפסתי במשרד מאתרי בנות למיניהם.
כל הבנות באתרי הבנות האלה, נראות כאילו הן עסוקות בלחיות את החיים של כל כוכבות הטלוויזיה האמריקאיות של שנות התשעים בבת אחת. כולן רווקות, מחפשות גבר, אושר, זיונים, וואט אבר. כולן מבוגרות ממני בלפחות חמש שנים,
כולן נורא שנונות, מצחיקולות, מדברות בתל אביביות שוצפת שכזאת… בקיצור, אני מלפני שלוש שנים.

יום ראשון, אחת ועשרים לפנות בוקר. 1-4-98

אני, מלפני שלוש שנים, יושבת ברחבה ריקודים חצי נטושה, בוהה בעייפות בחברתי מיקי שרוקדת בפרחיות עם איזה ערס חתיך, הפה שלי יבש ומר ממשקה שנמזג בו אלכוהול ישראלי, הבטן שלי משתוקקת לפרוץ החוצה (מה שהיה בלתי אפשרי היות ולבשתי חולצת בטן, שמחייבת להכניס את הבטן או לחילופין לא לאכול יומיים).
זה מוזר, כי תמיד אני מדמיינת את עצמי בערב הגורלי ההוא כשאני לבושה בבגדים נוסח שנות השבעים, שיערי גלי וארוך, והכל מצולם בפילם נואר, כשלמעשה זה היה ממש לא מזמן, כולה שלוש שנים, ואני הייתי בדיוק כמו היום, מינוס שני קילו, עם תספורת קצרה אה-לה-קלי שלא התאימה לי, ובגדים פרחיים שהתאימו לי בטירוף.
והכי היסטרי:
אז לא היה לי צלוליטיס. לייק בכלל. עור חלק ושזוף ללא טיפה אחת של שומן, לא תוך עורי ולא חוץ ירכי. יכולתי לשכל את הרגליים שלי איך שבא לי, ולא היה נוצר שום אסון אסתטי. זה הקנה לי את יתרון הכוסיות, שזה יתרון שמשנה לך את החיים מבלי שאת בכלל מודעת אליו.
יורי היה אז בן עשרים וארבע, מבוגר ממני בשלוש שנים, אבל נראה הרבה יותר. הוא היה שחום, ובעל עיני תכלת קטיפתיות שאפשר למות – וזאת אגב תרומתו היחידה לבתנו – נגן בלהקה של זמר מפורסם מאד וזיין תל אביבי מתחיל. אני בדיוק התחלתי לעבוד באיזה מקומון, סתם כתבת זעירה לעניינים שוליים, אבל מבחינתי זה היה הגשמה של חלום, צעד ראשון בדרך להוליווד. הרגשתי שינקינאית בטירוף, הייתי כוסית שחבל על הזמן ושיכורה מהמשקה הכי גרוע שאתם יכולים לדמיין לעצמכם. בקיצור, הרגשתי מספיק אמיצה כדי להתחיל אתו. הוא התיישב מכונס בעצמו על הבר, ואפילו לא טרח להעיף בי מבט, למרות שישבתי במרחק של שני כסאות ממנו. קמתי מכסאי, התיישבתי לידו, והוא הרים אלי את שני ענני התכלת שלו.
"מממ?…. " הוא המהם בשאלה.

|"מממ", עפ"י לקסיקון יורי יוגב:
"אני מת לזיין אותך כי את כוסית אבל אני עושה את עצמי כאילו אני אדיש כדי שלא תעלי על זה שאני בסך הכל בחור רגיל שרואה כל יום בשמונה וחצי שידורים חוזרים של סיינפלד ושותה תה צמחים".|

בום. באותו רגע ממש, בום.
הגורל שלי, שנכתב וכוון במשך עשרים ואחת שנה למטרה אחת מחודדת של הפיכתי לכוכב מפורסם, שנון ונוצץ בשמי ישראל ובכלל, התהפך לגמרי באותה שנייה.
אם מישהו היה אומר לי שבתוך שנה בדיוק מאותו ערב תיוולד לי אביב, ואני אהיה מזכירה-ראש-קטן-שני סוכרזית- רגע, אני-מעמידה-מכונת-כביסה-חצי קילו-חצילים-בבקשה-יו-איך -אני-צ'כה-לעשות-ספונג'ה-בבית- הרצפה-כבר-שחורה-לגמרי, הייתי שולחת אותו לטיפול תרופתי באותו רגע.
אבל זהו, שבאותו רגע הייתי מהופנטת וממוסמרת לתוך שתי פיסות השמיים שהביטו בי במבט אפל, שצפן בתוכו, כולה, ילדות מאושרת בפתח תקווה וסבתא שאופה עוגיות-סומסום במיוחד עבורו בכל יום חמישי.
"ילדה", שאל בעצלתיים, מושך את ההברות, מה את רוצה?".
הסתכלתי עליו במבט הכי קשוחי שלי, ששנים של התבגרות באשדוד חידדו לכדי אמנות.

המשך בשבוע הבא? אם תרצו