סיפור קצר: "בחלום ראתה אותו נכנס בדלת, ראתה בבירור את תווי פניו, את ידיו הנפרשות לחיבוק ארוך"

קופסת המשי

17:00 אחר-הצהרים.
היא נעמדה מול החלון והביטה החוצה. לא היה שם אף אחד. רק העצים רקדו לקצב הרוח והעננים הצטופפו לחבורה מאיימת. היא נאנחה והפנתה את מבטה מן החלון. גם היום הוא לא יגיע. הכל היה שקט מאוד, רק השעון תיקתק ותיקתק, מסרב לשמור על השקט. הכל ציפה לו. השולחן החגיגי היה ערוך לשניים, הקולב בכניסה לבית פינה לו וו לתלות עליו את מעילו, נעלי הבית עמדו ישרים ומחכים, ומבטה הכין את עצמו להתכוונן לקראתו.
הפעמון צילצל והיא קפצה ורצה אל דלת הכניסה. גרעין של שימחה נזרע בתוכה, ורק באמצע הדרך לדלת נזכרה שהרי יש לו מפתח. מיד האטה את צעדיה. בעינית שבדלת ראתה ילדים עם פנקסי התרמה. הפעם היא לא תרמה, ואפילו לא פתחה להם את הדלת. היא מצפה לו עכשיו, ואסור ששום דבר יסיח את דעתה מן הציפייה. בדרך חזרה אל החלון, היא עברה דרך השידה בסלון והביטה לתוכה. קופסה קטנה עטופה במשי עמדה שם בין שאר חפצי הנוי. המשי נראה מתוח, אף הוא מצפה למשהו. היא נאנחה שוב,וחזרה לעמוד ליד החלון, עד ששמעה את הילדים עוזבים.
השקט חזר והקיף אותה. היא הביטה שוב בחלון, וראתה את העצים מתאמצים לשאת על כתפיהם את הרוחות החזקות. היא דמיינה את עצמה כאחד העצים בשדירה, נעה ימינה ושמאלה, שולחת ידיה גבוה לשמים, מנסה להיאחז בעננים.

23:00 בלילה.
היא קראה ספר ונרדמה. גם היום היא חלמה את אותו החלום, שחוזר על עצמו כבר למעלה משנה. בחלום ראתה אותו נכנס בדלת, ראתה בבירור את תווי פניו, את ידיו הנפרשות לחיבוק ארוך, כמו אז, לפני שנה, כשהיה מגיע אחרי תורנות שבת. קודם כל היה מוריד את נעלי הצבא הכבדות וצולל לתוך נעלי הבית. אחר-כך היה תולה את המעיל הירוק-חאקי על הקולב. ואז היה רץ לחדרו וזורק את המדים המלוכלכים לכביסה ומחביא את הנשק. אחר-כך היה בא אליה, מנשק אותה ושואל: “אמא, מה יש לאכול היום?” והיה רואה את השולחן הערוך לשניהם לארוחת מלכים. הם היו מתיישבים ואוכלים והוא היה מתמלא בעוד מאכלים של בית, שטעמם היה צריך להספיק לו לעשרים ואחד יום הקרובים. תוך כדי היה מתרוקן מן החוויות שעברו עליו בעשרים ואחד יום האחרונים, והיא היתה מאזינה לו.
זה רק היא והוא בדירה הזאת. מהיום בו נולד, רק היא והוא היו כאן. שניהם נגד העולם בכל. היא עמדה לצידו בילדותו, הקיפה אותו בכריות הגנה אימהיות עד כמה שיכלה. הוא מצידו הקרין כלפיה את אהבתה בחזרה.
ואז מגיע החלק הגרוע של החלום, החלק שבו היא תמיד מנסה להתעורר. לפתע נוחת כידון ענקי דרך התיקרה ומפלח את גופו לנגד עיניה. הוא מתחיל לדמם, צועק לעברה: “אמא, אמא, הקציצות שלך הן הכי טובות בכל העולם. נשבע לך, אמא, אני עוד אחזור ואראה להם מה זה, אמא, הם לא ייקחו אותי בקלות כזאת. אמא תחכי לי, אני אחזור!” ואז הוא צונח על הרצפה ומייד נעלם מעיניה. מתנדף בלי להשאיר אפילו כתם דם, ומה שמופיע במקומו הוא רק קופסה עטופה במשי. כשהיא מנסה להבין את מה שהתרחש, היא צועקת לעברו: “איפה נעלמת? איפה אתה? מה קרה?”. היא לוקחת את הקופסה ופותחת אותה. בתוכה מונח אות מערכה של צה”ל, צבעוני ומהודר ולידו לוח עם חריטת שמו. לפני שמשהו מתבהר לה, היא מתעוררת.
הבית עדיין שקט מאוד. שום רעש לא נשמע. היא הלכה למטבח, ולקחה כוס של מים. בדרך חזרה היא עברה דרך השידה בסלון, שלפה ממנה את קופסת המשי וליטפה אותה בעדינות.

על הכותבת אנה ליפשיץ-אגמון

עליתי לארץ לפני שבע עשרה שנה ומהיום בו למדתי עברית דבק בי הצורך לכתוב בשפה הזאת. משלבת קריירה של תוכניתנית, תואר ראשון בביולוגיה ומדעי המחשב, עם התשוקה עזה לכתיבה, בעיקר שירה. פירסמתי באתרי אינטרנט כמו ``במה חדשה``, "ליטרטורה" ובאנתולוגיה ``שושנת הרוחות`` של כותבים דוברי רוסית הכותבים בעברית, ב"מאזניים" ו"הליקון". בוגרת בכיתת השירה של "הליקון" 2008.

תגובות

  1. נטע שוורץ

    אנה’לה, מה יהיה ? למה סיפורים יפהפיים עצובים…??
    אני ממש יכולה לדמייין אותך מפרסמת אוסף סיפורים קצרים – ואני אעמוד בתור להחתים אותך על אחד בשבילי!

  2. איזו כתיבה יפה

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *